דב ירמיה
 | |
| דב ירמיה, 2008 | |
| לידה |
24 באוקטובר 1914 בית-גן |
|---|---|
| פטירה | 30 בינואר 2016 (בגיל 101) |
| השתייכות |
 ההגנה הצבא הבריטי פלמ"ח צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1929–1958 (כ־29 שנים) |
| דרגה |
 סגן אלוף |
| תפקידים בשירות | |
|
פעיל העפלה, מפקד ב"ההגנה" ובצה"ל, מפקד חטיבת אלכסנדרוני | |
| פעולות ומבצעים | |
מלחמת העולם השנייה מלחמת העצמאות, מבצע ליטני | |
| תפקידים אזרחיים | |
| ממקימי רשות שמורות הטבע | |
דב ירמיה (24 באוקטובר 1914 - 30 בינואר 2016) היה פעיל שלום ישראלי, מוותיקי מפקדי "ההגנה" וצה"ל וממקימי רשות שמורות הטבע.
ביוגרפיה
שנותיו המוקדמות
ירמיה נולד ב-1914 לדוד ירמנוביץ' ובלה לבית קובנר במושבה בית-גן (כיום חלק מיבניאל). הוריו עלו לארץ מרוסיה ונמנו על חלוצי העלייה השנייה. ב-1920 עברה משפחתו למושב נהלל, שם התיידד עם משה דיין. בבית הספר גילה כישרון מוזיקלי, הלחין מנגינות ולמד לנגן בכינור, באקורדיון ובמפוחית פה. בגיל 15 אף זכה לנצח על מקהלת תלמידים.
קריירה ביטחונית וצבאית
ב-1929 התגייס ל"הגנה" והגן על נהלל בפרעות תרפ"ט. במהלך המרד הערבי הגדול השתתף בפעולות של פלוגות הלילה של אורד וינגייט. ב-1938 נמנה עם מקימי קיבוץ אילון ואף יצר את שמו כהלחם בין שמות העצים "אלה" ו"אלון". השתתף בהקמת חניתה ואחר כך מונה למפקד הנקודה ולמוכתר האזור.
במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי, שירת ביחידת תובלה ארצישראלית והשתתף בקרבות אפריקה והמזרח התיכון עד הפלישה לאיטליה ואחר כך לגרמניה. עם תום המלחמה השתתף עם אנשי הפלמ"ח, ובעיקר הפלי"ם, בפעולות הבריחה וההעפלה של שארית הפליטה.
ב-1948 התגייס לצה"ל, ובמלחמת השחרור שירת כמפקד פלוגה והשתתף בקרבות הגליל המערבי והמזרחי ובכיבוש נצרת. בעת מבצע חירם שימש ירמיה סמג"ד בחטיבת כרמלי. ב-31 באוקטובר וב-1 בנובמבר 1948 נרצחו עשרות שבויים ערבים בכפר הלבנוני חולא ממערב למנרה. כאשר נודע לירמיה על טבח חולא שבוצע על ידי שני קצינים הוא הגיש נגדם תלונה והביא להרשעתו ברצח של המ"פ, שמואל להיס, בבית דין צבאי. במשך השנים פעל ירמיה למנוע מלהיס להתקדם מפני שותפותו בטבח חולא, אך ללא הצלחה. למרות מחאותיו של ירמיה, הומתק עונשו של להיס לשנת מאסר אחת, הוא התקבל כחבר בלשכת עורכי הדין בישראל ב-1955, לאחר שנקבע שהעבירה אותה ביצע לא נושאת קלון ולהיס אף שימש כמנכ"ל הסוכנות היהודית בשנים 1978–1981.
אחרי המלחמה נשאר ירמיה בשירות והגיע לדרגת סגן אלוף.
ב-1967 מונה על ידי אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר, למפקד ההגנה המרחבית של קריית שמונה, ומאז שירת במילואים בהתנדבות. ב-1974, למחרת אסון מעלות, הקים את המשמר האזרחי בנהריה. לאחר חמישה שבועות השתתף עם אנשיו בחילופי האש שהתרחשו בזמן פיגוע על ידי מחבלים שחדרו לנהריה[1]. ב-1976, עם פתיחת הגדר הטובה, שירת במילואים ביחידת הממשל הצבאי. במבצע ליטני שירת כקצין-מינהל ושירותים ביחידת הממשל, שהוסבה ליחידה לסיוע לאזרחים.
אחרי פרישתו לגמלאות ב-1979, עבד כרכז ביטחון במועצה האזורית געתון.
במלחמת שלום הגליל התנדב לשרת ביחידת הסיוע לאזרחים. אחרי שהשתחרר פרסם ב"על המשמר" יומן בו הוא מתח ביקורת קשה על התנהגות צה"ל כלפי האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית בלבנון[2]. בעקבות כך סולק משירות מילואים.
פעילות ציבורית
בשנת 1950, בבמסגרת כינוס קציני מפ"ם בגבעת חביבה, הטיף דב ירמיה לתפיסת השלטון בכוח והנהגת מהפכה קומוניסטית בישראל[3]. בספרה של הדסה מור, היא טענה שדב ירמיה ניסה לשכנע אותה להצטרף לקומוניזם "לפתע גיליתי כמה עמוק הוא שקוע בתזות הקומוניסטיות בהן הוא האמין" כתבה, וציינה ש"סטלין... היה אלוקיו של דב"[4].
ירמיה היה פעיל במגזר הערבי מטעם מפ"ם והשתתף במאבק נגד הממשל הצבאי על ערביי ישראל[5]. מאבק שהחל בו כאשר סירב, בתום המלחמה, לקבל תפקיד של מושל צבאי בנצרת. באמצע שנות ה-60 היה חבר בחוג להתקרבות יהודית-ערבית ומחה על שישראל אינה עושה די לספק שירותים בערבית[6].
ב-1965 היה ממקימי רשות שמורות הטבע במחוז הצפון[7], ועבד בה עד צאתו לגמלאות ב-1979.
לאחר מלחמת לבנון התפטר דב ירמיה מעבודתו כרכז ביטחון, ומאז הקדיש את כל זמנו למאבק ציבורי לעזרת פליטים פלסטינים. הוא יזם את הקמת הוועדה הציבורית בגליל המערבי שמטרתה לעזור לפליטים במחנות צור וצידון[8]. כן היה פעיל מרכזי ב"שלום עכשיו"[9] ובוועד נגד גזענות. ב-1983 קיבל את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג, המוענק מדי שנה על ידי האגודה לזכויות האזרח על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל.
ב-1986 נמנה עם משלחת השמאל לדיאלוג עם אש"ף ברומניה[10].
חיים אישיים
ירמיה חי שנים רבות בנהריה, אולם באחרית ימיו שב לקיבוץ אילון, שם גם נפטר. הוא הותיר אחריו את רעייתו השלישית, מנוחה לבית יפה (בתו של אליעזר יפה), שלושה ילדים - רוני, אביגיל ורז, 12 נכדים ו-16 נינים.
אוטוביוגרפיה
- דב ירמיה, יומן המלחמה שלי הקדמה: אריה לובה אליאב, נהריה: דב ירמיה, תשמ"ג 1983. (על מלחמת לבנון; ראה אור בתרגומים לאנגלית ולערבית)
קישורים חיצוניים
- מנחם גולן, "אישיות לא רצויה", מעריב, 8 באוקטובר 1982
- אליהו הכהן, ביקור אצל דב ירמיה זקן המוזיקאים בארץ, "חדשות בן עזר" 1039, 23 באפריל 2015
- אחיה ראב"ד, המג"ד ואיש ההגנה דב ירמיה שהפך לפעיל שמאל בולט נפטר בגיל 101, באתר ynet, 30 בינואר 2016
- אייל לוי, "המאבקים היו חלק מחייו": סיפורו של דב ירמיה שנפטר בגיל 101, באתר מעריב אונליין, 2 בפברואר 2016
עופר אדרת, חייו הסוערים של זקן החיילים ששבר שתיקה, באתר הארץ, 4 בפברואר 2016 
הערות שוליים
- ^ אם שני ילדיה וחייל נהרגו, מעריב, 25 ביוני 1974
- ^ דני רובינשטיין, בושה להיות ישראלי, דבר, 1 באפריל 1983
- ^ אמנון לורד, רצח בין ידידים - אורי אבנרי: סיפור מלחמה פוליטי, דני ספרים בע"מ, 2010
- ^ הדסה מור, יערת הדבש, הוצאת כוכב, 2005, עמ' 207-209
- ^ משה מייזלס, בטחון כן - ממשל לא, מעריב, 3 באוגוסט 1961
- ^ מנוחה ודב ירמיה, הערבית היא שפה רשמית במדינה, מעריב, 31 באוגוסט 1966
- ^ מים נופלים בצפון, מעריב, 31 במרץ 1967
- ^ מנחם רהט, אונר"א דחה לשבוע הבא, מעריב, 29 באוקטובר 1982
- ^ יצחק מרידור וטובה צימוקי, נפתח מסע היציאה מהבוץ של לבנון, דבר, 30 במאי 1983
- ^ משלחת מקוצצת יוצאת, מעריב, 5 בנובמבר 1986
מפקדי חטיבת אלכסנדרוני 
| |
|---|---|
|
- אישים שהגיעו לגיל מאה
- אספקלריה - צניעות/צניעות/נוער
- אספקלריה - תרבות
- אספקלריה - תרבות/תרבות ובידור
- מפקדי חטיבת אלכסנדרוני
- אנשי היישוב ילידי הארץ
- לוחמי ההגנה
- חיילי צה"ל
- אילון: אישים
- מייסדי קיבוצים
- זוכי אות אמיל גרינצוויג
- נהלל: אישים
- פעילי ההעפלה
- ישראלים שהגיעו לגיל מאה
- מתנדבי היישוב לצבא הבריטי
- ישראלים במלחמת העצמאות
- יהודים שהגיעו לגיל מאה
- ישראלים שנפטרו ב-2016