בטונג מתחפר

בטונג מתחפר
	זוג בטונגים מתחפרים
מיון מדעי
תחום תפוצה
	תפוצה היסטורית תפוצה נוכחית

בטונג מתחפר (שם מדעי: Bettongia lesueur; מוכר גם בכינוי האוסטרלי בּוּדִי) הוא מין כיסאי חולדתי קטן דמוי קנגורו בסוג בטונג שאנדמי לאוסטרליה, ובעבר היה אחד ממהנדסי הסביבה הבולטים ביבשת לצד הבילבי הענק עד שהוכחד ממנה. הוא התגלה בשנת 1817 על ידי משלחת צרפתית שמיפתה את חופי אוסטרליה, ולו שלוש תת-מינים.

הבטונג המתחפר נבדל באורח חייו ממיני הבטונג האחרים: הוא בעל יכולת חפירה יוצאת דופן, וחופר באדמה רשת מחילות תת-קרקעיות. הוא גם נוטה לחיות בקבוצות משפחתיות בניגוד לשאר מיני הבטונג החיים בבדידות. הבטונג פעיל בשעות הלילה וניזון בעיקר מעשבים, עלים וזרעים. בית הגידול שלו מורכבת מערבות-עשב, דיונות חול או כיסי סבך צפופים.

בעבר, הבטונג המתחפר היה אחד היונקים הנפוצים ביותר ביבשת האוסטרלית כולה; כתוצאה מציד אינטנסיבי והכנסת השועל האדום, הוא הוכחד לחלוטין מן היבשת ושרד במספר איים קטנים במפרץ הכרישים ומול חופי פילבארה. כיום, הוא מושב בהדרגה לטבע ביבשת.

טקסונומיה ותת-מינים

הבטונג המתחפר שייך לסוג בטונג ב|משפחת קנגוריים חולדתיים לצד 5 מינים נוספים, והייתה לו חפיפה בעבר עם 4 מהם. יש לו 3 תת-מינים: B.l. lesueur שחי ביבשת ונכחד; B.l. graii שחי באיים דורי וברנייר; ותת-מין נוסף ללא שם שחי באיים בארו וברודי.

הגודל והמורפולוגיה משתנים במעט בין תת-המינים: תת-המין היבשתי היה הגדול ביותר, לאחריו תת-המין של דורי וברנייר, ואילו תת-המין של בארו ובודי היה הקטן מבין השלושה.

הבטונג המתחפר מוכר גם בשמו האוסטרלי בּוּדִי, אשר אומץ משפת הניונגר האבוריג'ינית בדרום-מערב אוסטרליה. הוא תואר מדעית בשנת 1824 על ידי חוקרי הטבע הצרפתים ז'וזף פול גיימר (אנ') וז'אן רנה קונסטן קוי (אנ'); השניים העניקו לו את השם המדעי - lesueur, לזכרו של הזואולוג הצרפתי שארל-אלכסנדר לסור (Charles-Alexandre Lesueur), אחד מאנשי משלחת בודן הצרפתית שמיפתה את חופי אוסטרליה בין 1800 ל-1803.

תיאור

אנטומיה ומאפיינים פיזיים

הבטונג המתחפר הוא יונק קטן וקומפקטי דמוי חולדה, וגודלו כגודל נובחנית. מבנה גופו כדורי וגוצי, עם ראש גדול ונפוח ולוע קצר. הגולגולת שלו רחבה וחרוטית ובעלת חרטום ריבועי וקצר האופייני למיני הבטונג. אוזניו קצרות ועגולות, ועיניו השחורות גדולות וחרוזיות ובולטות היטב על רקע הפנים הבהירות. האף שלו קטן ועגול יותר משל קרוביו. זנבו הארוך עבה במיוחד ודליל בשיער.

רגליו האחוריות שריריות ומפותחות ומאפשרות לו לנתר לגובה רב. גפיו הקדמיות קצרות אמנם, אך הן ארוכות במעט משל בטונגים אחרים ומותאמות היטב לחפירה. כף הרגל האחורית בעלת 2 אצבעות גדולות ועבות ועוד 2 אצבעות סינדקטיליות זעירות; לעומתה, כף הרגל הקדמית בעלת 5 טפרים קצרים וחזקים. אורך ראשו וגופו של הבטונג המתחפר: 40-28 סנטימטרים, אורך זנבו: 30-22 סנטימטרים, ומשקלו: 1.8-0.4 קילוגרם לזכר ועד 1.7 קילוגרם לנקבה. הזכרים נוטים להיות גדולים וכבדים במעט מהנקבות (עד 2 קילוגרם במקרים חריגים).

כסות

הפרווה הצפופה של הבטונג המתחפר בעלת מרקם צמרירי ורך. צבעה הכללי נע בין אפור-כסוף לבז', צהבהב או אוכרה, כאשר היא חיוורת ובהירה יותר באזור הירכיים והמותניים, ונוטה להתכהות לאפור כהה או לחום-שחרחר בגב ובכתפיים. מכיוון שהפרווה מורכבת משערות צהובות, חומות, אפורות ולבנות השזורות זו בזו, היא בעלת מראה מנומר וגווניה עשויים להשתנות מפרט לפרט. הגרון, החזה, הבטן והזרועות בצבע קרם, שמנת או אפרפר דהוי. הקרסוליים בצבע חום בהיר או צהבהב, ועל הירכיים, יש לעיתים כתם לבנבן עמום. כפות הידיים והרגליים ורודות בדרך כלל ובמקרים מסוימים גם הזנב. צבעו האופייני של הזנב חום-צהבהב בהיר, והוא שעיר ושחור בקצהו. פניו, לחייו וסנטרו של הבטונג המתחפר חומים או אפרפרים, ומצחו וחרטומו לרוב כהים במקצת. השפתיים והאף ורודים, וסביב העיניים והאף יש לו טבעות צהבהבות דהויות. האוזניים אפורות בצידן החיצוני, צהובות או ורודות בצידן הפנימי וכהות בקצוות. מאחר שהבטונג מבלה זמן רב בחפירה באדמת המדבר, צידו התחתון, זנבו ואף פניו עשויים לקבל גוון אדמדם בעקבות החול שהצטבר עליהם.

תפוצה וסביבת מחיה

הבטונג המתחפר אנדמי לאוסטרליה. התפוצה ההיסטורית שלו השתרעה על חלקים נרחבים מהיבשת, וכללה את מרבית אוסטרליה הדרומית ואוסטרליה המערבית (להוציא את אזור קימברלי ורצועת החוף הדרום-מערבית), המחצית הדרומית של הטריטוריה הצפונית, מערב ניו סאות' ויילס ודרום-מערב קווינסלנד. עד אמצע המאה ה-20, הבטונג המתחפר הוכחד לחלוטין מן היבשת בעקבות ציד אינטנסיבי והכנסת טורפים פולשים, וכן מהאיים: בודי ודירק הרטוג. הבטונג שרד ב-3 איים בודדים בחוף המערבי של אוסטרליה ובכך ניצל מכליה מוחלטת: האי בארו (מול חופי פילבארה), והאיים ברנייר ודורה במפרץ הכרישים.

בשלהי המאה ה-21, רשויות השימור האוסטרליות החלו בתוכניות להשבה לטבע של המין; הוא הוחזר לאי בודי בשנת 1993 לאחר שהאי נוקה מטורפים, ובהמשך הובא גם לאי פארו, לאי אלפא ולאיי מונטבלו; העדר טורפים באיים הללו גרמו לאוכלוסייה שלו לשגשג בהם. בנוסף, הוא הוחזר למספר שמורות טבע מגודרות ברחבי היבשת: הייריסון פרונג ולורנה גלן באוסטרליה המערבית, יוקאמורה ורוקסבי דאונס באוסטרליה הדרומית, ושמורת סקוטיה בניו סאות' ויילס.

בעבר, בית הגידול של המין היה מגוון במיוחד וכלל: ערבות עשב, דיונות חוליות, מישורים וגבעות של רוב מדבריות האאוטבק האוסטרלי, וכן יערות אקליפטוס פתוחים עם כרי דשא ושיחים או יערות שיטה דלילים. בית הגידול הנוכחי באיים, מורכב מחורש ים-תיכוני עם פסיפס של דיונות חול קטנות, כדורי עשב ספיניפיקס, כיסי סבך קטנים של מיני הדסיים, וגבעות סלעיות קטנות מאבן גיר או מטרוורטין. הוא נעדר מאזורים עם מצוקים וסלעים גדולים בשל אי יכולתו לחפור בהם.

אקולוגיה

התנהגות

הבטונג המתחפר הוא יונק פעיל לילה, עם אורח חיים ייחודי השונה משל הבטונגים האחרים: יש לו מערכת חברתית מפותחת יחסית, והוא ידוע ביכולת החפירה יוצאת הדופן שלו; בניגוד למינים האחרים שמסתפקים בקן עשב קטן, מין זה חופר לעצמו באדמה מחילה עמוקה וגדולה שבמרכזה נבנה קן השינה; הבטונג בונה את הקן מעשב, קש וזרדים, שאותם הוא נושא לתוך המחילה באמצעות זנבו הגמיש.

מחילתו של הבטונג המתחפר תלויה בטופוגרפיה ובסוג האדמה; היא יכולה להסתכם במנהרה קצרה ופשוטה, או להיות מפוצלת ומורכבת ולהתפרש על שטח נרחב. רשת המחילות נוצרת במקרים רבים באמצעות הרחבות של בטונגים אחרים, והיא כוללת מפלסים בעומקים שונים, מעברים רבים המקשרים את המחילות זו לזו, ובסביבות 3–120 פתחי יציאה. ברשת מחילות רחבה משתמשים במקביל 20–40 בטונגים, ולכל אחד קן ופתח יציאה אישי. לרוב יש זכר יחיד השולט עליה, ואילו הנקבות חלקן זרות וחשדניות וחלקן בעלות קרבה משפחתית (אם, בת, אחות, וכו') שעשויה לגרום להן לישון יחדיו. אף על פי שהבטונגים המתחפרים חיים יחדיו במחילות, הם יוצאים בשקיעה לתור אחר מזון בנפרד, וחוזרים למחילה לפני הזריחה. הבטונג המתחפר מחפש את מזונו בשטח ביתי קבוע סביב המחילה שאורכו נע בין 60 מטר ל-2 ק"מ, אך כאשר המזון אינו זמין הוא עשוי להרחיק אף יותר.

הזכרים בדרך כלל אגרסיביים כלפי זכרים אחרים שנכנסים למחילותיהם, ואילו הנקבות סובלניות יחסית אחת לשנייה. שני הזוויגים קולניים מאוד, ומשמיעים רפרטואר מגוון של לחישות, ציוצים ונהימות כדי לתקשר עם בני מינם. הבטונג המתחפר מאתר את מזונו באמצעות חוש הריח המצוין שלו, ומשתמש גם ביכולת החפירה שלו כדי להגיע למזון הקבור באדמה.

הבטונג נע בעיקר על רגליו האחוריות, כשהגפיים הקדמיות נמצאות בשימוש כתמיכה כשהגוף נייח או בחפירה. לבטונג הליכה מהירה והליכה איטית; ההליכה המהירה היא דו-רגלית ואופיינית לקנגוריים החולדתיים, ובמהלכה הגוף נטוי כלפי קדימה והגפיים מוחזקות קרוב לחזה, ובמקביל הזנב מתוח לאחור כמשקל נגדי. ההליכה האיטית מחומשת (ארבע רגליים וזנב) ונראית כזחילה, והיא נמצאת בשימוש במהלך החיפוש אחר מזון.

תזונה ויחסי גומלין

הבטונג המתחפר הוא יונק צמחוני, אך מגוון לעיתים קרובות בטרמיטים ובבשר פסולת ימית שנפלטה לחוף. תזונתו הצמחונית כוללת עשבים, עלים, זרעים, פקעות, פרחים, פטריות, פירות (במיוחד תאנים), אגוזים ושורשים; בקרבת מגורי אדם, הבטונג נוהג לפשוט על גינות ושדות ולאכול ירקות ודגן, עובדה שהפכה אותו לשנוא על המתיישבים האירופאים שפעלו להכחידו. כליותיו של הבטונג מותאמות לחסוך בנוזלים, עובדה המאפשרת לו לשרוד באקלים מדברי צחיח. הוא שותה מים לעיתים רחוקות, ומקבל את מרבית הלחות ממזונו.

טורפיו הטבעיים של הבטונג ביבשת אינם ידועים כיון שהוכחד ממנה לפני שנחקרו יחסי הגומלין. סביר להניח שהוא ניצוד על ידי הדינגו, דורסי לילה ופיתונים; באיים, הטורפת העיקרית שלו היא לטאת הכוח. הטורפים הנפוצים שלו בעת המודרנית היו השועל האדום וחתול הבית שהובאו על ידי האדם ליבשת והיו בין הגורמים העיקריים להכחדתו ממנה.

הבטונג המתחפר היה אחד ממהנדסי הסביבה הבולטים של היבשת האוסטרלית: החפירות הרבות שהותיר אחריו בחיפושו אחר מזון, גרמו לאוורור האדמה ולשיפור ספיגת מי הגשמים, ויצרו מעין טלאים פוריים במדבר בשל התקבצות של זרעים ומים בתוכם. הוא שימש גם כמפיץ זרעים ונבגים באמצעות גלליו, ומערכת המחילות הענפה שיצר שימשה מקלט לבעלי חיים אחרים כדוגמת נמיית כיס מערבית, פוסום אוסטרלי ואפילו הבילבי הענק.

רבייה ומחזור חיים

הבטונג המתחפר הוא יונק פוליגמי, ומתרבה לאורך השנה ללא עונת רבייה קבועה; בתוך מערכת מחילות, הזכר מקים הרמון נקבות ומגן עליו בקנאות מפני זכרים אחרים. הנקבה ממליטה צאצא יחיד לאחר תקופת היריון של 23 ימים. הגור שוהה בכיס עד שלושה חודשים ונגמל בגיל 115 יום; לאחר מכן הוא עוזב את הכיס, אך ממשיך להתלוות לאימו עד יציאתו לעצמאות בגיל 180 יום. הן הזכר והן הנקבה מגיעים לבגרות בגיל 5 חודשים.

אף שהנקבה מתרבה מיד לאחר ההמלטה, היא מקפיאה את התפתחות העובר עד שהגור הקודם יעזוב את הכיס. בשל כך, היא עשויה להיות מטופלת ב-3 דורות צאצאים במקביל: גור מתבגר שגדל מחוץ לכיס, גור זעיר שיונק בכיס, ועובר מוקפא. במקרה שהגור שבכיס מת או נאבד, הנקבה מחדשת את התפתחות העובר המוקפא והוא נולד תוך זמן קצר. הזכר אינו משתתף בגידול הצאצא, אך מאפשר לו לשהות בתוך ההרמון עד יציאתו לעצמאות גם אם הגיע כבר לבגרות. הנקבה בדרך כלל נשארת לחיות לצד אימה במערכת המחילות, וחופרת בה מחילות נוספות לשימוש עצמי.

תוחלת החיים הממוצעת של הבטונג המתחפר בטבע קצרה במיוחד: בסביבות 3 שנים בלבד; עם זאת, בתנאים סביבתיים טובים הוא עשוי להאריך ימים עד לגיל 11 שנים.

מצב

הבטונג המתחפר הוא דוגמה קלאסית להשפעה מרחיקת הלכת של האדם על יבשת אוסטרליה. תוך 100 שנה, הוא הפך מאחד היונקים הנפוצים ביותר ביבשת ליונק נדיר ששרד רק על מספר איים בודדים. הירידה הדרסטית במספרו במהלך המאה ה-19 מיוחסת למספר גורמים; ראשית, המתיישבים האירופאים ראו בו כמזיק יבולים הרסני לא פחות מהמכרסמים מהעולם הישן, וניסו להשמיד אותו בכל האמצעים מהאזורים החקלאיים. עדות ליחס של התושבים אליו ניתן למצוא בכתביהם של ג'ון גולד, הרברט פינילסון וזואולוגים נוספים:

הבודי (בטונג מתחפר) הוא אחד היונקים ההרסניים ביותר לגינות ולשדות במערב אוסטרליה...כמעט כל סוג ירק מותקף על ידו, אבל הוא מגלה העדפה מיוחדת לאפונה ושעועית...הבודי תופס בגאווה את המקום הראשון ברשימת המזיקים החקלאיים בשדות החיטה, והוא מחוסל כאן במספרים עצומים....בתקופות של מחסור במזון, הבודי הופך לנועז אף יותר, ומבקר בגינות שסביב הבתים כשהוא מחסל את כל הנקרה בדרכו...

שנית, המרת יערות לשטחי מרעה, רעיית בקר וצאן, ותחרות על מקורות מזון ומחילות עם הארנבונים והחולדות שהובאו ליבשת על ידי האדם, דחקו אותו בהדרגה לאזור המדבר. השועל האדום וחתול הבית ששוחררו על ידי האדם באוסטרליה, המשיכו לחסל את אוכלוסייתו במדבר, בערבות העשב ובכיסי יער מבודדים והובילו להכחדתו המוחלטת מהיבשת. בנוסף, ההתיישבות האירופאית, הובילה להפסקת השריפות המבוקרות שהוצתו על ידי הילידים האבוריג'ינים וגרמו לייבוש הצמחייה ולפריצת שריפות בר גדולות.

כיום, תוכניות השימור האוסטרליות הובילו לייצוב אוכלוסיית המין. הבטונג המתחפר מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור קרוב לסיכון (NT), בשל היותו תלותי בתוכניות שימור של רשויות הטבע האוסטרליות. המשמעות היא, שהמין ימשיך להתקיים ביבשת ובאיים כל עוד פקחי השימור יבצעו ניטור קבוע ויוודאו שאין פלישה של טורפים לשמורות הטבע ולאיים שבהם הוא מצוי.

איומים

האיומים העיקריים הנוכחיים על אוכלוסיות הבר של הבטונג כוללים: הכנסה לא-חוקית של טורפים פולשים כדוגמת השועל האדום וחתול הבית, שריפות בר גדולות, ומחלות. חתול הבית גרם גם להכחדת אוכלוסיית בטונגים שהושבה לטבע במדבר גיבסון. חולדות ועכברים מתחרים באיים עם הבטונג על מקורות מזון, אך נחשבים לאיום זניח יחסית, להוציא את האי בודי; באי זה, החולדה השחורה הקשתה מאוד על שרידות המין, אך אוכלוסייתה צנחה בחדות בעקבות פיזור ממוקד של פתיונות ברחבי האי שגם גרם בטעות להכחדת הבטונג ממנו. רעיית יתר של בקר וצאן, ותחרות על מקורות מזון ומחילות עם ארנבונים הם איומים משניים. תנודות קיצוניות באוכלוסיות האיים כתוצאה משינויים אקלימיים נחשבת גם היא לאיום משמעותי.

שימור

התוכנית האוסטרלית להתאוששות מינים, כללה מספר פעולות הקשורות לבטונג המתחפר: הגנה על אוכלוסיות הבר ששרדו באיים דורה, ברנייר ובארו וסביבת המחיה שלהן; הקמת תוכנית לשחזור תפוצת המין ביבשת; הקמת אוכלוסיות שבויות שמהן ישוחררו פרטים לטבע; הכנסה של הבטונג לאיים נוספים בחוף המערבי ולאיים אקולוגים ביבשת (אזור טבעי מגודר); הגנה על אוכלוסיות שהוכנסו מחדש לאזורים שמהן נכחדו בעבר; ביצוע מחקר גנטי לאוכלוסיות השונות; העלאת המודעות לשימור הבטונג בקרב הקהילות המקומיות.

הפרויקט לשימור הבטונג מתקדם בהתאם לציפיות, ומשולב עם פרויקטים של מינים דומים החיים באותו בית הגידול של הבטונג המתחפר, דוגמת וולבי ארנבי אדמוני, וולבי ארנבי מפוספס ובנדיקוט סרוג מערבי. מושבות שבויות קיימות במרכז הרבייה בחצי האי פארון וביוקוקורה. הבטונג הושב לאי בודי הסמוך לבארו ולמספר אתרים ברחבי היבשת (הייריסון פרונג, לורנה גלן, יוקאמורה, רוקסבי דאונס, וסקוטיה), והובא גם לאי פארו, לאי אלפא ולאיי מונטבלו. מתוכננת גם השבה לאי דירק הרטוג מיד לאחר חיסול החתולים באי. באתרי השבה לטבע בדרום ומערב היבשת, הקהילה המקומית משותפת במאמצי השימור (גיוס פקחים למשל). מחקרים גנטיים נמצאים עדיין בראשיתם, אך מצביעים על הבדלים ברמה של תת-מין בין אוכלסיית האי בארו לבין אוכלוסיות האיים במפרץ הכרישים. אוכלוסיות הבטונג באיים וביבשת, מנוהלים על ידי אחת משתי הסוכנויות הממשלתיות: המחלקה לגנים וחיות בר והמחלקה לסביבה ומשאבי הטבע, או על ידי הארגון לשמירת חיות הבר האוסטרליות.

האוכלוסייה העולמית של הבטונג המתחפר נאמדת בסביבות 19,000-14,500 פרטים, ונתונה לתנודות חדות בהתאם לאקלים.

לקריאה נוספת

Short, Jeff, and Bruce Turner. "Reintroduction of the burrowing bettong Bettongia lesueur (Marsupialia: Potoroidae) to mainland Australia." Biological Conservation 96.2 (2000): 185-196.
Short, Jeff, and Bruce Turner. "Ecology of burrowing bettongs, Bettongia lesueur (marsupialia: Potoroidae), on Dorre and Bernier islands, Western Australia." Wildlife Research 26.5 (1999): 651-669.
Robley, Alan J., Jeff Short, and Stuart Bradley. "Dietary overlap between the burrowing bettong (Bettongia lesueur) and the European rabbit (Oryctolagus cuniculus) in semi-arid coastal Western Australia." Wildlife Research 28.4 (2001): 341-349.
Tyndale-Biscoe, C. H. "Reproduction and post-natal development in the marsupial Bettongia lesueur (Quoy & Gaimard)." Australian Journal of Zoology 16.4 (1968): 577-602.
Linley, Grant D., Katherine E. Moseby, and David C. Paton. "Vegetation damage caused by high densities of burrowing bettongs (Bettongia lesueur) at Arid Recovery." Australian Mammalogy 39.1 (2017): 33-41.