בטונג מזרחי

בטונג מזרחי
	בטונג מזרחי
מיון מדעי
תחום תפוצה
	תפוצה היסטורית תפוצה נוכחית

בטונג מזרחי (שם מדעי: Bettongia gaimardi; מכונה באבוריג'ינית בלבו) הוא יונק כיס קטן דמוי קנגורו בסוג בטונג האנדמי למזרח יבשת אוסטרליה. הבטונג המזרחי חי ביערות דלילים עם כרי דשא, ופעיל בגפו בשעות הלילה. הוא ניזון בעיקר מפטריות, ומהווה גורם חשוב בהפצת הנבגים שלהם ביערות. הקינים שהוא בונה והחפירות שלו באדמה הופכות אותו למין מהנדס סביבה המשפיע על הצמחייה והמיקרו-פאונה. בעבר היה הבטונג נפוץ לאורך החוף המזרחי של אוסטרליה, אולם במהלך המאה ה-20 הוא נכחד לחלוטין מן היבשת על ידי השועל האדום ושרד אך ורק בטסמניה הסמוכה. מצבו הנוכחי נחשב לשפיר דיו, אך הוא מאוים מצד פיצול היערות וטריפה על ידי חתולי בית פראיים.

טקסונומיה

הבטונג המזרחי שייך לסוג בטונג במשפחת הקנגוריים החולדתיים לצד 5 מינים נוספים. הוא תואר מדעית בשנת 1822 על ידי הזואולוג הצרפתי אנסלם גאייטאן דמארה (אנ'). במקור, האוכלוסייה היבשתית והאוכלוסייה הטסמנית נחשבו כמייצגות שני מינים נפרדים. בשנת 1967, שני המינים אוחדו למין אחד, והפכו לתת-מינים:

בטונג טסמני (B.g. cuniculus) - חי בטסמניה.
בטונג גאימארדי (B.g. gaimardi) - חי ביבשת ונכחד.

מאחר שהמין נותר כיום רק באי טסמניה, יש המכנים אותו בטונג טסמני או בטונג דרומי, אף שהשמות הללו אינם מדויקים מבחינת התפוצה ההיסטורית שלו. כיום נעשים ניסיונות להשיב את המין לטבע ביבשת.

תיאור

הבטונג מזרחי הוא יונק קטן וקומפקטי החולק קווי דמיון עם החולדה והקנגורו. מבנה גופו גוצי ועגלגל, ראשו רחב ומשולש וחרטומו מקוצר. אוזניו עגולות וזקופות, ועיניו גדולות ושחורות; אפו הריבועי בצבע סגלגל-שחרחר. הגפיים הקדמיות שלו קצרצרות ודקיקות עם טפרים חדים המותאמים לחפירה, ולעומתן הרגליים אחוריות ארוכות וחזקות אשר מקנות לו יכולת קפיצה בדומה לקנגורו.

האצבעות השלישית והרביעית ברגליו האחוריות הן סינדקטיליות עם שני טפרים זעירים המשמשים לסירוק הפרווה. הזנב שלו ארוך וגמיש ותופס תפקיד חשוב בתנועה ובבניית הקינים. לנקבה, יש כיס עור עם ארבע פטמות שנפתח כלפי קדימה. אורך ראשו וגופו של הבטונג המזרחי: 32 סנטימטרים, אורך זנבו: 35-29 סנטימטרים, ומשקלו: 2.3-1.2 קילוגרם. הזכרים ארוכים וצרים יותר מהנקבות, אך הדו-צורתיות הזוויגית אינה בולטת.

הפרווה של הבטונג המזרחי צפופה וזיפית, והיא ארוכה ובהירה יותר משאר מיני הבטונג. צבעה הכללי נע בין אפור עמום לחום-בז' או חאקי בהיר, לעיתים עם גוון צהבהב או זיתני. הפרווה מורכבת משערות חומות, אפורות, לבנות וצהובות השזורות זו בזו, כך שהיא עשויה להראות מנומרת. אזור הגב והכתפיים עשוי להתכהות מעט. הצד התחתון כולו בצבע לבן בוהק, ובכלל זה הבטן, הזרועות, החזה הגרון. לאורך הירכיים יש לו פסים לבנים בוהקים או דהויים המאפשרים לזהות אותו בנקל משאר הבטונגים.

ראשו של הבטונג שחום יותר מהגוף, כאשר הלחיים צהבהבות או חומות, הסנטר לבן, והמצח והחרטום נוטים להתכהות. האזור סביב העיניים והאף קירח או דליל בשיער, כך שהם נראים מוקפים בטבעות ורודות. האוזניים אפורות בצידן החיצוני וקירחות וורודות בצידן הפנימי. הזנב בצבע חום-אפרפר המתכהה בהדרגה, והוא מסתיים בציצת שיער שחורה שהופכת ללבנה בקצה.

תפוצה

הבטונג המזרחי אנדמי לאוסטרליה. בעבר הוא היה נפוץ לכל אורך קו החוף המזרחי והדרום-מזרחי של היבשת, מדרום קווינסלנד דרך ניו סאות' ויילס וויקטוריה וכלה בדרום-מזרח אוסטרליה הדרומית. במהלך המאה ה-20, הוא נכחד לחלוטין מן היבשת בעקבות הבאת השועל האדום על ידי המתיישבים האירופאים. המין ניצל מהכחדה מוחלטת תודות לכך שהיה נפוץ בחלק המזרחי של טסמניה הסמוכה. באי גופא, התפוצה הנוכחית שלו מקוטעת ומופרדת על ידי קרחות יער. מלבד טסמניה, הבטונג המזרחי מצוי באופן טבעי גם באי ברוני והובא על ידי האדם לאי מריה.

בית הגידול של הבטונג המזרחי מורכב מחורש ים-תיכוני, יער יבש דליל או יער סקלרופילי (קשה-עלים), שבתוכו כתמי דשא גדולים. העצים הדומיננטיים בבית גידולו היא מיני אקליפטוס ואלוקזוארינה. הוא חי בשפלות ומישורים עד רמות בגובה 1,000 מטר מעל פני הים.

אקולוגיה

התנהגות ופעילות

הבטונג המזרחי הוא יונק לילי המבלה את היום בשינה. הבטונג בונה לעצמו 5–12 קינים כדוריים מדשא, זרדים ועלים שאותם הוא מלקט מהאדמה עם כפותיו; לאחר שאסף כמות ניכרת של חומרי קינון, הוא כורך את זנבו הגמיש סביבם ונושא אותם למקום המיועד, בדרך כלל מתחת לשיח או גזע עץ. בתוך הערימה שנוצרה, הבטונג יוצר חלל באמצעות ראשו וחוטמו עם פתח יחיד. הדפנות של הקן מורכבות מזרדים, גבעולים קשים ועשב גס, ופנים הקן מרופד בדשא וסיבים רכים. הקינים שפזורים ברחבי הטריטוריה משמשים לשינה או למקלט בעת הצורך ומוחלפים בתדירות גבוהה. הזכר והנקבה טריטוריאליים, והם חיים בבדידות להוציא את עונת הרבייה ואת התקופה שבה הנקבה מטופלת בצאצא. שטחה של הנקבה 35–65 דונם, ושטחו של הזכר 44–135 דונם. המין משתמש בבלוטות הריח שלו לסמן את גבולות הטריטוריה. בטונגים זכרים שהוחזקו יחדיו בשבי, יצרו מדרג חברתי המבוסס על דומיננטיות.

הבטונגים מתקשרים ביניהם באמצעות קולות וריח. הנקבה משמיעה קול "טסק-טסק" כדי לקרוא לצאצא שלהן לחזור לכיס. בטונג שחש בסכנה חובט בחוזקה עם רגלו האחורית על הקרקע כסימן אזהרה. לבטונג שני סוגי תנועות: הליכה איטית מחומשת במהלך חיפוש אחר אוכל, שבה הגפיים והזנב תומכים בגוף והרגליים מוקפצות קדימה בדומה לארנב; ריצה קופצנית מהירה להימלטות מטורפים או במעבר בין אזורי האכלה בה נעשה שימוש ברגליים האחוריות הארוכות, כשהזנב משמש לאיזון.

הטורפים הטבעיים של הבטונג המזרחי בטסמניה הם בעיקר עיט מחודד-זנב ומספר דורסי לילה גדולים ובעבר גם הזאב הטסמני לפני שהוכחד מן העולם. טורף פוטנציאלי יבשתי אחר הוא השד הטסמני. יש דיווחים לא מאומתים על טריפתו על ידי נמיית כיס מזרחית, אולם מתייחסים לדיווחים אלו בספקנות כיוון שהבטונג גדול מדי עבורה. חתול הבית והשועל האדום, הם טורפים פולשים שגרמו להכחדת המין מהיבשת ומאיימים על הישרדותו בטסמניה.

תזונה ומעמד אקולוגי

הבטונג המזרחי הוא יונק אוכל פטריות; פטריות וכמהין הן מזונו המועדף ומהווים עד 80% מהתזונה שלו, והשאר מורכב מזרעים, שורשים, פקעות, קליפות עצים, פירות וחרקים. הבטונג משתמש בחוש הריח שלו ובטפריו החדים בכדי לאתר את הכמהין בעומק האדמה, והוא עשוי לנוע למרחק של קילומטר וחצי בחיפוש אחר מזונו המועדף. הבטונג המזרחי הוא מין מהנדס סביבה; קיני העשב שלו שננטשים אחת לכמה זמן, והחפירות הרדודות שהוא מותיר באדמה בתורו אחר כמהין, גורמים לשינויים מיקרו-טופוגרפים באדמה, אשר משמשים כר פורה ליצירת גומחות אקולוגיות עבור הפלורה והמיקרו-פאונה, ותורמים להתרופפות האדמה וספיגת מי הגשמים. בנוסף, הבטונג מסייע גם בהפצת נבגי הכמהין והפטריות ברחבי היער באמצעות גלליו. בכך הוא משפיע בעקיפין גם על העצים אשר מקבלים מינרלים מסוימים מהפטריות שצומחות בקרבתן.

רבייה ומחזור חיים

הבטונג המזרחי הוא יונק פוליגמי המסוגל להתרבות בכל השנה ללא עונה קבועה. מחזור הביוץ של הנקבה נמשך עד 23 יום. הזכר נוהג לבקר את הנקבה מדי מספר ימים, בכדי לרחרח אותה ולראות אם היא יכולה להתרבות. נקבה שאינה מיוחמת לא תאפשר לזכר לשהות בקרבתה לאחר הבדיקה, והיא עלולה לבעוט בו ולנהום חלושות אם ישהה לצידה יתר על המידה. הביוץ נמשך לילה אחד, שבו הזכר עשוי להזדווג עם הנקבה מספר פעמים. תנאים סביבתיים קשים עלולים להגביל את התרבות המין בטבע.

נקבת הבטונג עשויה לטפל בו זמנית בשלושה צאצאים: גור מפותח שנכנס ויוצא מהכיס, גור זעיר שיונק מפטמתה, וצאצא שלישי שהתפתחותו הוקפאה ברחם על ידי הנקבה עד שהגור המופתח יעזוב את הכיס. תהליך זה מאפשר ייצור תמידי של צאצאים, ומאפשר לנקבה להביא במהירות צאצא נוסף במקרה שהגור שלה מת או אבד. מחזור הייחום של נקבה בהיריון קצר יותר, והיא ממליטה זמן קצר מאוד לפני שנפגשת שוב עם זכר. לפני ההמלטה, שרירי הכיס של הבטונגית מתהדקים ומונעים מהגור המתבגר לחזור לתוכו. תעלת הלידה נעדרת במערכת הרבייה של הנקבה, והיא נוצרת בסמוך ללידה ונעלמת לאחריה. ההיריון נמשך 21 יום, ובין לידה ללידה יש מרווח של 101 ימים. בכל פעם נולד צאצא יחיד, אולם תקופת ההיריון הקצרה גורמת לכך שהיא מביאה 3 צאצאים בשנה, ובמהלך חייה עשויה להביא עד כ-15 צאצאים. ולדות הבטונג נולדים בלתי מפותחים לחלוטין, והם דומים בגודלם לזחל. ההתפתחות המלאה מתרחשת בתוך הכיס, והגור יוצא ממנו לסירוגין ככל שהוא גודל. הגמילה מתרחשת בגיל 4 וחצי חודשים, וימים ספורים לאחר הגמילה הגור יוצא לעצמאות. הבטונג מגיע לבגרות לאחר 8 חודשים (נקבה) או שנה (זכר).

תוחלת החיים של הבטונג המזרחי בטבע 3–6 שנים, ובשבי 7–12 שנים.

מצב

הבטונג המזרחי מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור קרוב לסיכון (NT), בשל היותו נפוץ למדי כיום באי טסמניה אך עם תפוצה מקוטעת. מעמדו עשוי להשתנות בעתיד לפגיע (VU), עם תהיינה עלייה בהיקף הטריפה על ידי מינים פולשים או צמצום בית הגידול למטרות חקלאות.

מעל הבטונג מרחף איום מתמיד בדמות הכנסת השועל האדום לטסמניה; השועל היה הגורם העיקרי להשמדת האוכלוסייה היבשתית של מיני הבטונג, אך לא הוכנס לטסמניה במהלך המאה ה-20, כך שהמין ניצל מכליה. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21, התגלתה נוכחות מצומצמת של שועלים באי, שכנראה הוכנסו אליו במכוון. הדבר גרם לרשויות השימור הטסמניות להפעיל מיידית תוכנית להשמדתו במטרה להגן על הטבע הטסמני, ועד שנת 2015 לא נמצאו כבר ראיות לקיומם באי ומשערים שהצליחו להכחיד אותם. הכנסה נוספת לא חוקית של שועלים לאי היא בגדר איום פוטנציאלי תמידי.

האיום המשמעותי על הבטונג כיום הוא טריפה על ידי אוכלוסיות פראיות של חתול הבית. החתולים החלו לשגשג באי בעקבות צמצום אוכלוסיית השד הטסמני ואי נוכחותו של השועל, ואף על פי שבינתיים נראה שהבטונג מצליח להתמודד עם נוכחותם, ההערכה היא שירידה במספריו היא עניין של זמן בדומה למה שאירע עם בטונג זנב-מברשת. האיום השני בחומרתו על הבטונג הוא אובדן בית גידול למטרות חקלאות ופיצול יערות; חלקים גדולים מטווח התפוצה שלו נמצאים בבעלות פרטית, וקיטוע או פיצול היערות לצד צמצום כיסי הסבך, הופכים אותו לפגיע לטריפה על ידי חתולים, גורמים למזונו להיות נדיר יותר ומקשים על התרבותו. איום פחות משמעותי הוא תחרות על מקורות מזון עם הארנבונים שהוכנסו לאי.

הבטונג המזרחי מופיע בנספח א' של אמנת CITES האוסרת מסחר בו. הוא מצוי במספר אזורים מוגנים בטסמניה. ארגון השימור IUCN, ממליץ לרשויות השימור להקים אוכלוסיות של הבטונג על איים מבודדים שבהן אין טורפים פולשים ולהבין טוב יותר את השפעת החתולים על המין בטסמניה.

האוכלוסייה העולמית של הבטונג המזרחי נאמדת בסביבות 50,000-20,000 פרטים.

השבה לטבע

בשנת 2011, החלו הפרויקטים הראשונים לקראת השבת הבטונג ליבשת. הוקמה מושבה שבויה למחצה בשמורת הטבע תידבינלה בטריטוריית הבירה האוסטרלית, ובהמשך הוקמה מושבה שבויה נוספת באזור במקלט חיות הבר מולדלנס פלאט וודלנד בגודל 400 דונם; שתי המושבות שוחררו באי יבשתי (כלומר: שטח טבעי מגודר) שהגן עליהם מפני טורפים פולשים, והם שגשגו היטב במושבות. בשנת 2016, רשויות השימור האוסטרליות המשיכו לצעד הבא: השבת בטונגים לטבע; אזור מסוים שנבחר מראש באזור נהר קוטר (20 ק"מ דרומית לקנברה) טוהר משועלים וחתולים, ואז שחררו לתוכו 67 פרטים מהמושבות הללו. עד אפריל 2017, כמחצית מהבטונגים נטרפו על ידי שועלים, חתולים או ינשופים. עם זאת, פקחי השימור לכדו מספר נקבות וגילו שהם נושאות צאצאים, ובשל כך ההשבה לטבע עלתה לכותרות באוסטרליה והוגדרה כהצלחה לאחר שהייתה זו הפעם הראשונה מזה מאה שנה שנולדו בטונגים מזרחיים בטבע ביבשת.

במרץ 2019, נחשף שאוכלוסיית הבטונגים המזרחיים שהושבה לטבע הושמדה לחלוטין על ידי השועלים. האירוע שהוגדר כמחדל של רשויות השימור, עלה שוב לכותרות באוסטרליה וגרר ביקורת רבה אודות בזבוז המשאבים על שחרור יונקים לטבע חרף העובדה שהם לא מצליחים לשרוד בו. רשויות השימור האוסטרליות מצידן טענו שהשחרור השיג את מטרותיו שכן הוא הוגדר כניסוי לבדוק האם הבטונגים מסוגלים להתאקלם בטבע ביבשת, ומלכתחילה לא היו ציפיות גבוהות שהישרדותם תהיה ארוכת-טווח. עם זאת, הרשויות הודיעו שהן הגיעו למבוי סתום עקב אי היכולת למצוא פתרונות נוספים למיגור השועלים, ותוכניות נוספות להשבה לטבע של הבטונג הוקפאו עד למציאת פתרון נגדם.