ערך מומלץ

בג"ץ נוער כהלכה נגד משרד החינוך

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" ויואב ללום נ' משרד החינוך ואחרים
מידע החלטה
ערכאה בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק
תאריך החלטה 6 באוגוסט 2009
החלטה
הפרדה בין מגזרים בחינוך העצמאי סותרת את זכותן של התלמידות הספרדיות לשוויון. מתקנים נפרדים הם בלתי שוויוניים ויש להסירם.
חברי המותב
חברי המותב אדמונד לוי, חנן מלצר, עדנה ארבל
דעות בפסק הדין
דעת רוב פסק הדין ניתן פה אחד

בג"ץ בית הספר "בית יעקב" בעמנואל (נקרא גם בג"ץ עמנואל) הוא פסק דין של בג"ץ משנת 2009 שבו התקבלה טענה בדבר הפרדה על בסיס עדתי בין תלמידות מזרחיות לבין תלמידות אשכנזיות בבית הספר היסודי לבנות "בית יעקב" בעמנואל. בית המשפט הורה לבית הספר למנוע את האפליה לכאורה, אולם הורי התלמידות האשכנזיות, וכן הורי כמה תלמידות מזרחיות שלמדו איתן, נמנעו מלשלוח את בנותיהם לבית הספר כדי שלא ילמדו עם שאר התלמידות. בעקבות כך הוטלו עליהם בהדרגה קנסות ומאסר בפועל. המאסר עורר את זעמו של הציבור החרדי, שראה בפסיקת בית המשפט התערבות של גורמים זרים בדרכי החינוך הייחודיות להם, וערך עקב כך הפגנות ענק בבני ברק ובירושלים. פשרה שהושגה בין הצדדים הביאה לשחרור ההורים מהמאסר, ובאישור משרד החינוך נפתח לבנות המגמה החסידית בית ספר נפרד (במעמד של מוסד פטור), שהמדינה והמועצה המקומית מנועות מלתקצבו בשנה הראשונה לקיומו. גם בבית הספר הנפרד נאסרה אפליה ביחס לבנות שיעמדו בתנאי הקבלה למוסד.

בציבור החרדי הייתה התנגדות עזה לפסק הדין. משה גפני הכריז בכנסת כי "אנו לא נקיים שום החלטה של בית משפט, לא מערכאה נמוכה ולא מערכאה גבוהה, אם זו תהא נוגדת את דעת התורה". גם סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, אמר: "אנו נלך בדרך התורה והרבנים גם אם זה נוגד את החלטת בג"ץ".

רקע

במשך השנים התקבלו תלונות בנציבות תלונות הציבור, בוועדת החינוך של הכנסת, ובארגונים כגון האגודה לזכויות האזרח ועמותת "נוער כהלכה", על אפליה כלפי תלמידים מבני עדות המזרח במוסדות חינוך חרדיים. תלונות אלה התייחסו ברובן לסמינרים, והובעה בהם הטענה לפיה קיימת מכסה הנקבעת מראש על ידי בית הספר, המגבילה את מספר התלמידים מעדות המזרח שיוכלו להתקבל אליו. בין השאר נטען כי האפליה קיבלה לגיטימציה בעקבות החלטת הרב יוסף שלום אלישיב, מנהיג הציבור החרדי ליטאי, שקבע מכסה המחייבת את מנהלי הסמינרים לקבל למוסדותיהם בכל שנה תלמידות ספרדיות בשיעור של 30% לפחות, וזאת לצורך אפליה מתקנת, אך בפועל מכסה זו הפכה להיות רף עליון, ואחוז התלמידים מעדות המזרח לא עבר אחוז זה[1]. בדיון שהתקיים בוועדת החינוך של הכנסת טען ח”כ שמואל הלפרט מסיעת יהדות התורה: ”להאשים את החינוך העצמאי באפליה עדתית זה אבסורד. מתוך 70,000 תלמידות ברשת, 40,000 ממוצא מזרחי!"[2]. אף אחת מתלונות אלה לא הבשילה לכדי עתירה לבג"ץ, עד למקרה של בית הספר בעמנואל, בו יואב ללום ועמותת "נוער כהלכה" העמידו את הסוגיה לפתחו של בית המשפט. לעומת העותרים, קבוצת ההורים המכונה "המגמה החסידית" טענה כי עקב הימצאם של חוגים רבים ושונים בעיר, ומחמת העדר ועדת קבלה המקובלת בשאר הערים החרדיות, אשר לכל חוג אורח חיים משלו. חובתם וזכותם לשמור על תרבותם ודרך חינוכם המסורתית, ובפרט בחינוך הבנות בו למנהגי הצניעות ישנו משקל מכריע.

ביצוע ההפרדה

בשלהי שנת הלימודים תשס"ז (2007) החלו עבודות בנייה בבית הספר "בית יעקב" בעמנואל, המשתייך לזרם החינוך העצמאי, שכללו קירות גבס במסדרונות בית הספר ובחדר המורים, בדים שחורים המכסים את החלונות וגדרות הפרדה בחצר. בסיום העבודות חולק מבנה בית הספר לשני מתקנים נפרדים. גם התלבושת האחידה שונתה כך שתבדיל בין תלמידות שני בתי הספר, ועל פי טענות שונות כוונו גם שעות ההפסקה כך שהתלמידות משתי המגמות לא תיפגשנה. כתוצאה מכך נוצרה למעשה הפרדה בין תלמידות 'המגמה הרגילה', מרביתן (77%) ממוצא מזרחי, לבין תלמידות 'המגמה החסידית', מרביתן (73%) ממוצא אשכנזי[3]. באופן רשמי, מנהלת בית הספר הישן שימשה גם כמנהלת בית הספר החדש. בשתי המגמות יחד למדו כ-215 תלמידות, בכיתות א'-ח'[4].

בבדיקה שנעשתה מאוחר יותר (על ידי עו"ד מרדכי בס, כמתואר להלן), הוברר שמרכז החינוך העצמאי הורה כי ניהול שתי המגמות יהיה משותף, וכי הסביבה הפדגוגית – לרבות חדר המורים, תוכנית הלימודים, שעות הלימודים וההפסקות – תהא גם היא משותפת לכלל תלמידות בית-הספר, אך הנחיות אלה לא קוימו. עם זאת, במכתב למשרד החינוך מ-23 בספטמבר 2007 אישר מרכז החינוך העצמאי כי ידע על מהלך ההפרדה ונמנע מנקיטת פעולות מעשיות למניעתו.

הפנייה למשרד החינוך

כמה מהורי תלמידות ממוצא מזרחי, שהתנגדו להפרדה, פנו באוגוסט 2007 למשרד החינוך בתלונה, כי ההפרדה היא על רקע עדתי ועל רקע עימות עדתי כללי בעמנואל, וכי ההפרדה גורמת לאפליית הבנות ממוצא מזרחי. את התנגדות ההורים הוביל עזרא גרשי, שנבחר מאוחר יותר לראשות המועצה בעמנואל. לפנייה הצטרף גם חבר הכנסת יעקב מרגי, ששימש אז כיו"ר סיעת ש"ס בכנסת[5]. לאחר שמשרד החינוך התמהמה בתשובה, הצטרפה לפנייה עמותת "נוער כהלכה", בדרישה לקבלת הבהרות בנושא. בתגובה הורתה מנכ"לית משרד החינוך, שלומית עמיחי, למרכז החינוך העצמאי לבטל את ההפרדה בבית הספר ולהשיב את המצב לקדמותו בתוך זמן קצוב, תוך התראה שאם ההוראה לא תבוצע, יישקל ביטול רישיונו של בית הספר.

דו"ח בס

לאחר שעבר הזמן הקצוב ללא שינוי במצב, מינתה עמיחי את עורך הדין מרדכי בס, בעבר היועץ המשפטי והמנכ"ל של משרד מבקר המדינה, לחקור את הנושא: לבדוק האם בית הספר הפעיל למעשה שני בתי ספר תחת רישיון של בית ספר אחד, והאם ההפרדה מבוססת על רקע עדתי. בס ביקר בעמנואל, נפגש עם נציגי מרכז החינוך העצמאי, עם הנהלת בית הספר ועם ההורים משני הצדדים.

בדו"ח שהגיש בס למשרד החינוך ב-2 במרץ 2008[6] תיאר את השתלשלות הפרשה על רקע המצב החברתי המיוחד בעמנואל. לדבריו מקור ההפרדה בקבוצת הורים מתבדלת, רובה ממוצא אשכנזי, שאינם מעוניינים לחשוף את בנותיהם לאורח החיים הבא לידי ביטוי, לדעתם, בדיבורן ובגדרי הצניעות של חלק מתלמידות בית הספר. קבוצת הורים זו פנתה להנהלת החינוך העצמאי בנושא, וזו הסכימה להקמת מגמה נפרדת בבית הספר, אך התנגדה להקמת בית ספר נפרד, וכן דרשה כי הנהלת בית הספר תהיה משותפת לשתי המגמות, כמו גם שההפסקות, חדר המורים ותוכנית הלימודים יהיו משותפים. על פי הדו"ח, הייתה למעשה הפרדה גמורה בין שתי המגמות, הפרדה שכללה את ההנהלה, חדר המורים, התלבושת האחידה וההפסקות בחצר. הדו"ח מביא מכתב מהנהלת החינוך העצמאי לפיו ביצוע ההפרדה בפועל היה ידוע לה, אך היא נמנעה מביצוע פעולות להפסקת ההפרדה.

בדו"ח כתב בס, בין השאר:

אכן בית הספר 'בית יעקב' בעמנואל פוצל למעשה, שלא כראוי ותוך פגיעה בהוראות שבדין ובסדרי המינהל התקינים, לשני בתי ספר נפרדים, אולם פיצול זה, עם כל השלילה שבו, נעשה שלא מתוך כוונה להפלות בין התלמידות על רקע עדתי וגם בפועל אין בו משום אפליה כזו. קביעתי האחרונה באה אף על פי שאני ער לממד הכמותי של ההתפלגות העדתית בין שני בתי הספר, דהיינו לכך שבבית הספר הוותיק שיעור הבנות, שהן ממשפחה שמוצאה 'אשכנזי', הוא כ-23%, בעוד שבבית הספר החדש שיעורן כ-73%.

בס נימק את מסקנתו:

מסקנתי הנוספת, שלפיה פיצול זה אין בו אפליה על רקע 'עדתי', מבוססת הן על מסמכים בהם עיינתי, והן על שלמדתי והתרשמתי מפי הורים בשני בתי הספר ומפי המתלוננים בפגישתי עימם. ערך משכנע במיוחד אני מייחס לטענת מרכז החינוך העצמאי, מנהלת בית הספר הוותיק וההורים יוזמי הפיצול, שכל מי מההורים, שהיו מעוניינים או עודם מעוניינים, לרשום את בנותיהם לבית הספר החדש, והיו או עודם מוכנים לקבל על עצמם את התנאים לכך – לא סורבו. לא זו בלבד שלא הוצגה ראייה לסתור טענה זו, אלא שהיא אף לא הוכחשה עובדתית בידי המתלוננים. אם סירוב אָיִן – אפליה מִנָיִין?"

הדו"ח המליץ למשרד החינוך לפעול כנגד בית הספר בשל אי דיווח על ביצוע ההפרדה, ותו לא. מאוחר יותר השתמשו נציגי הורי תלמידות המגמה החסידית במסקנות הדו"ח, על מנת לסייע לטענתם כי ההפרדה אינה מבוססת על רקע עדתי אלא על רקע דתי[7].

ההליכים המשפטיים

בתחילת 2008, בעיצומה של הכנת הדו"ח, עתרו לבג"ץ עמותת "נוער כהלכה" והעומד בראשה, יואב ללום, באמצעות עו"ד ד"ר אביעד הכהן, בתביעה לחייב את בית הספר להפסיק את ההפרדה, בטענה שהיא מנוגדת לעיקרון השוויון. העתירה הופנתה כנגד הגורמים המעורבים בניהול בית הספר: משרד החינוך, מועצה מקומית עמנואל ומרכז החינוך העצמאי. בעקבות העתירה נתן בג"ץ ביולי 2008 צו על תנאי, שבו הורה למשרד החינוך לנמק מדוע לא ייקבע כי "כל התלמידות הלומדות כיום בבית הספר 'בית יעקב' בעמנואל זכאיות להמשיך וללמוד בבית הספר תחת מסגרת אחת, ולא תחת מסך מפריד שעיקרו מבוסס על הפרדה עדתית פסולה".

ניסיון הפשרה

בפגישה בין מרכז החינוך העצמאי למשרד החינוך הוסכם כי במסגרת בית הספר תתקיימנה שתי מגמות, חסידית וכללית, שיאושרו על ידי משרד החינוך, ולרשות התלמידות תעמוד זכות הבחירה ביניהן, בקבלתן לבית הספר, וזאת בתנאי שיקבלו על עצמן את אורחות הדת הנוהגות במגמה בה יבחרו. מרכז החינוך העצמאי הציג נוסח של תקנון למגמה החסידית לאישורו של משרד החינוך. עם סעיפיו, לרבות בנספח אשר יועד לעיון הורי התלמידות בלבד, נמנו אלה:

  • התפילות והלימודים בבית הספר מתקיימים בעברית, אך בהברה אשכנזית. כמו כן על התלמידות להתפלל בהברה זו אף בביתן, על מנת "להקל על הילדות שאינן רגילות להתפלל בביתן בהברה זו".
  • הסמכות הרוחנית במגמה החסידית תהיה הרב יצחק מאיר ברלב, רבה הלא רשמי של הקהילה האשכנזית בעמנואל, אשר ינחה את תלמידות בית הספר בענייני התנהגות והלכה. ההורים מתחייבים שלא לאפשר מצב שבו תהיה התנגשות בין הסמכות הרוחנית הנוהגת בביתם לבין זו שאומצה בבית-הספר.
  • מטעמי צניעות לא יותר לבנות לרכוב על אופניים מחוץ לבית.
  • על ההורים לוודא כי החברות עמן נפגשות בנותיהם בשעות אחר הצהריים, תהיינה אך ורק מבתים התואמים את רוח החינוך של "בית יעקב" בכל התחומים.
  • על ההורים לנהוג גדרי צניעות בלבוש בהתאם לקביעת ועדת הרבנים לענייני לבוש שעל ידי בית-הדין של הרב וואזנר.
  • אין להפעיל רדיו בבית כלל. אין להחזיק בבית מחשב שבאמצעותו ניתן לצפות בסרטים מכל סוג. לא ניתן לאפשר חיבור לאינטרנט.
  • יש להימנע מלקיחת הילדות לבתי מלון ולאתרי נופש למיניהם. אין להתארח בבתים של קרובים או ידידים שאינם שומרי תורה ומצוות.

נוסח זה של התקנון הוצג בפני בג"ץ ב-21 באוגוסט 2008. בדיון קודם התייחס השופט לוי לסעיף הראשון בתקנון באמרו "גם אם ילקוני אלף מלקות לא אצליח לדבר בניב ליטאי". לאור ההסתייגויות של בית המשפט ומשרד החינוך מהתקנון המוצע, הגיש מרכז החינוך העצמאי גרסה מתוקנת בה הושמט הסעיף שעל התלמידות להתפלל בהברה אשכנזית, וחובת הלבוש "בהתאם לקביעת הרב וואזנר" – מזקני הפוסקים בבני ברק – הומרה בקביעותיה של "ועדת הרבנים המחייבת במוסדות החינוך העצמאי בבית הספר בית יעקב". משרד החינוך הבהיר כי הניסוח החדש מניח את דעתו ובכך נתן את אישורו לקיומן של שתי המגמות במסגרת בית הספר.

על אף האישור, דרשו משרד החינוך והחינוך העצמאי מבית הספר להסיר את קיר הגבס, לאחד את חדרי המורים, ולהנהיג תלבושת אחידה משותפת לתלמידות שתי המגמות. הקיר אכן הוסר אך בית הספר מיאן להיענות לדרישות האחרות, והעותרים לבג"ץ, עמותת "נוער כהלכה" ויואב ללום, עמדו על טענתם בדבר אפליה שורשית המוסיפה לאפיין את בית הספר. לפיכך נדרש בג"ץ לפסוק בעניין.

החלטת השופטים

בדין ישבו השופטים אדמונד לוי, עדנה ארבל וחנן מלצר, שקיבלו את החלטתם פה אחד.

בפסק דינו התייחס השופט אדמונד לוי למסקנה שניתנה בדו"ח בס, וציין:

אכן, יש הגורסים – וכך טען הבודק החיצוני, עו"ד בס – כי ישנם מאפיינים התנהגותיים, תרבותיים ועדתיים המפלים מגזר פלוני, אך מהווים חלק אינהרנטי מתפיסת עולמם הדתית של מגזרים שונים. רוצה לומר, בהתנגשותן של שתי הזכויות – הזכות לחינוך מגזרי והזכות לשוויון – ישנם מאפיינים הנדרשים לצורך שימור עולם הערכים של הזכות האחת, אך המתנגשים עם הזכות האחרת. לצורך כך עלינו לפנות לאיזון בין הזכויות המתנגשות.

— סעיף 21 לפסק דינו של השופט לוי

השופט לוי דן בסוגיה זו, וקבע:

מכל האמור עולה, כי מוסד חינוכי רשאי לקיים מגמה ייחודית במסגרתה יילמדו אורחות הדת ותפיסת העולם של קהילה פלונית. כך גם רשאי המוסד לקבוע כללי התנהגות רלוונטיים לתלמידי מגמה, לצורך הטמעת תוכני הלימוד הנלמדים במסגרתה. ברם, על המוסד לאפשר לכל תלמיד העומד בתנאי הסף הרלוונטיים, והמבקש לאמץ את אורח החיים הנלווה לכך, ללמוד במגמה בה הוא חפץ. ומעל לכל, ברי, כי אין בשיוכו העדתי של תלמיד כדי להוות תנאי רלוונטי לקבלתו למגמה פלונית, ואין ביצירת הפרדה בתוך מוסד לימודי אחד – באמצעות הפרדתם של תלמידים לאורך כל שעות הלימודים, הנהגת תלבושת אחידה שונה, הפרדת חדר המורים, וגביית כספים עודפת – משום אמצעי רלוונטי לתכלית לימודיהם של תלמידים. מוסד החינוך רשאי להבחין בין תלמידי המגמות אך לצורך לימודים של תכנים מיוחדים לאותן המגמות בלבד, ועל שגרת הלימודים וכללי בית-הספר להיות משותפים לכלל הלומדים במוסד לאורך כל שעות הלימודים.

— סעיף 24 דינו של השופט לוי

את דבריו סיים בהחלטה הקובעת כי האחריות לאפליה מוטלת על משרד החינוך ומרכז החינוך העצמאי:

בית-הספר "בית-יעקב" ומרכז החינוך העצמאי פגעו, אפוא, בזכותן של התלמידות הספרדיות לשוויון, ובכך חרגו מהאיזון החוקתי שבין הזכויות הנוגעות בדבר. משרד החינוך חרג מסמכותו שעה שנמנע מלהפעיל את האמצעים העומדים לרשותו לצורך מניעת האפליה האמורה.

אי-לכך, אציע לחבריי כי נעשה את הצו על-תנאי מוחלט, ונורה למרכז החינוך העצמאי להסיר כל סממן, פורמלי ומהותי כאחד, של תופעת האפליה אשר רווחה בבית הספר. עוד נורה למשרד החינוך, כי ככל שימצא כי מרכז החינוך העצמאי אינו מקיים הוראה זו, עליו לנקוט את כל האמצעים החוקיים לתיקון המצב, לרבות שלילת רישיונו של בית הספר ועצירת תקצובו.

— סעיף 29 לפסק דינו של השופט לוי

שני חברי ההרכב הנוספים, השופטת עדנה ארבל והשופט חנן מלצר, הצטרפו לפסק דינו של השופט לוי והוסיפו הערות משלימות.

בעקבות פסק הדין

בעקבות פסק הדין החליטה הנהלת מרכז החינוך העצמאי לאחד את המגמות, אולם החלטתה נתקלה בהתנגדות מצד ההורים. הוריהן של 74 תלמידות "המגמה החסידית" העבירו את בנותיהן ללמוד בבית ספר שהקימו לשם כך, ולא היה מוכר על ידי משרד החינוך, במבנים שונים ברחבי עמנואל[8]. כיוון שכיתות "המגמה החסידית" בבית הספר "בית יעקב" נותרו נעולות וריקות, לא התאפשר למשרד החינוך לוודא כי הכיתות אכן אוחדו, וכי התלמידות מקיימות שגרת לימודים משותפת[4]. בעקבות זאת דרש משרד החינוך ממנהלת בית הספר ומהמועצה המקומית לאכוף את חוק לימוד חובה, המחייב ביקור סדיר במוסד חינוכי, ולשגר מכתבי התראה להורים, אך נתקל בסירוב. בצעד חריג הגיש משרד החינוך בתחילת חודש מרץ 2010 תלונה במשטרה נגד הורי התלמידות, בגין הפרת חוק לימוד חובה[9]. שבועיים לאחר מכן הוציא משרד החינוך צו סגירה לבית הספר שהקימו ההורים (מעין "בית ספר פיראטי", בלשון בג"ץ)[10].

במקביל, החלו העותרים בדצמבר 2009 בהליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט, לאחר שלטענתם משרד החינוך, מועצה מקומית עמנואל ומרכז החינוך העצמאי הפרו את פסק הדין. ב-7 באפריל 2010 פסק בג"ץ בבקשה של העותרים להפעלת עיצומים מכוח פקודת בזיון בית משפט, וקבע כי על מרכז החינוך העצמאי יוטל קנס של 5,000 ש"ח ליום, עד שיקוימו הוראות פסק הדין, ושעל הורי התלמידות להתייצב לדיון שבו יסביר כל הורה מדוע אין לראות בו כמסייע בהפרתו של פסק הדין וכמואשם בביזיון בית המשפט, כך שיכפה במאסר או בקנס לציות לו. גם מורות בית הספר הוזמנו לדיון[11]. בג"ץ גם ציין כי הפעלת בית ספר ללא רישיון היא עבירה על חוק הפיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969.

ב-17 במאי 2010 דן בג"ץ בבקשה נוספת של העותרים להפעלת עיצומים, מכוח פקודת בזיון בית משפט, כנגד המשיבים בכל הדיונים הקודמים (משרד החינוך, מרכז החינוך העצמאי ומועצה מקומית עמנואל), שאליהם צורפו הורי התלמידות (לפי רשימה חסויה) ומורות בבית הספר (לפי רשימה חסויה). בדיון נשמעו גם דבריו של בא כוח ההורים, עו"ד מרדכי גרין, שטען כי ההורים אינם יכולים להיות מוחזקים כמי שהפרו את הוראות פסק הדין, או סייעו בהפרתו, ושל אחד מנציגי ההורים, שטען שההפרדה אינה נובעת מטעמים עדתיים, אלא משיקולים שבדת. בג"ץ קבע כי:

התמונה הנגלית לפנינו היא של אי-קיום פסק דין. הסממנים הפיזיים, המפרידים בין שני אגפיו של בית הספר ואשר פילגו, באופן מנקר עיניים, בין התלמידות – אכן הוסרו (רובם – כבר לאחר שהוצא צו על תנאי בעתירה, ועוד לפני פסק הדין). אבל ההפרדה המהותית, שתוצאתה הפרדה בין "בנות אשכנזיות" לבין "בנות ספרדיות" נותרה בעינה, ומשיב 3 [מרכז החינוך העצמאי], יחד עם הורי התלמידות ב"מגמה החסידית", נחזים כמי שפועלים בכל דרך על מנת להבטיח כי פסק הדין – כלשונו וכרוחו – לא ימומש[12].

בהתאם לכך נפסק שהקנס המוטל על מרכז החינוך העצמאי יוגדל ל-10,000 ש"ח ליום, עד שיקוימו הוראות פסק הדין. כל אחד מן ההורים נדרש להצהיר כי ישלח את בתו ללימודים בבית הספר, אף לאחר איחוד המגמות, ולעשות זאת בפועל, ואם לא יעשה כן, ישא בקנס בסכום של 200 ש"ח ליום (ולזוג הורים – 400 ש"ח), עד שיחדל מהפרת פסק הדין. כן הוזהרו ההורים שאם ימשיכו בהפרת פסק הדין, ישקול בית המשפט הוצאת צווי מאסר נגדם.

בעקבות זאת הודיע האדמו"ר מסלונים, שחלק מהורי התלמידות האשכנזיות הם מחסידיו, כי הוא שוקל להורות לחסידיו לעזוב את עמנואל ולעבור למקומות אחרים, אם לא תהיה להורים אפשרות לבחור בעצמם את המסגרת החינוכית לבנותיהם[13]. הורי התלמידות פנו בבקשה לקבל רישיון להקמת מוסד פטור בעיר, או לחלופין לאפשר להם לשלוח את בנותיהם למוסד מחוץ לעמנואל, אך בקשותיהם נדחו. בסוף חודש מאי נשלחו התלמידות ללמוד במבנה בית הספר "בית מלכה" של חסידות בעלז בבני ברק, אך הלימודים הופסקו ביום המחרת, בעקבות מסר שהעביר משרד החינוך להנהלת בית הספר, לפיו המשך החזקת התלמידות מעמנואל יעמיד בסכנה את רישיון המוסד[14].

ב-15 ביוני 2010 הוסיף בג"ץ לדון בנושא, ציין כי מרכז החינוך העצמאי הצהיר שהוא נכון לקיים את הוראות פסק הדין (הודעה זו הפסיקה את צמיחת הקנס שהוטל על מרכז החינוך העצמאי, והצטבר עד למועד זה ל-200,000 ש"ח[15]) כיוון שמימוש הצהרה זו סוכל על ידי ההורים, שסירבו לשלוח את בנותיהם לבית הספר, החליט בג"ץ על החרפת העיצומים כנגד ההורים, וקבע שהורה שלא יצהיר כי ישלח את בתו ללימודים בבית הספר, אף לאחר איחוד המגמות, ואכן יעשה זאת בפועל, יישלח לשבועיים מאסר. בג"ץ הדגיש כי אין בהחלטתו "כדי למנוע מההורים לבקש, בתום שנת הלימודים, להעביר את בנותיהם לבית ספר אחר, בכפוף לכל דין ולכל התנאים והאישורים הנדרשים". בסיום דבריהם הביעו השופטים תקווה שבישראל לא יידרשו אותם אמצעים חריפים להם נזקקו בארצות הברית לאכיפת פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, שבמסגרתו בוטלה שם, בתחום החינוך, הדוקטרינה של: "נפרד אבל שווה", והוסיפו "בהקשר זה ראוי לציין שההורים הצהירו כי הם נמנים עם חסידות סלונים, והרי הגה"צ ציס"ע [= צדיק יסוד עולם] האדמו"ר מסלונים זצוק"ל קרא לספרו: נתיבות שלום, להזכיר לכל שתורת ישראל "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"[16].

האדמו"ר מסלונים הורה להורים לא לשלוח את התלמידות לבית ספר, גם אם יהיו בכלא, ואכן הורי התלמידות לא נענו לדרישת בג"ץ, וב-17 ביוני הורה בג"ץ על הפעלת המאסרים[17]. בשל כך הגישו העותרים צו עיכוב ביצוע של מאסר ההורים, לצורך מיצוי הליכי פשרה והסדר "שהתגבשו ביתר שאת בשעות האחרונות ממש", אולם בא כוח ההורים הצהיר כי נימוקיהם של העותרים לדחייה הם "פרי דמיונם בלבד", הואיל ו"אין שום מגעים מכל סוג שהוא בין ההורים לעותרים". עקב כך הודיע בית המשפט בהחלטתו: "התכוונו לשקול באהדה את בקשת העותרים לדחיית מאסרם של ההורים-המפרים על מנת לאפשר מיצוי הניסיונות למימוש פסק-הדין בדרכי שלום, אולם עמדת בא-כוחם היא כי "ההורים ערוכים לקיום המאסרים"".

ב-17 ביוני, בהתאם להוראת בג"ץ, התייצבו למאסר 35 גברים, שנשלחו לכלא. שני גברים וכל הנשים שהיו אמורות להתייצב (22 במספר) לא התייצבו למאסר[18] - בהוראת האדמו"ר מסלונים, האוטובוס שוהביל את הנשים הוביל אותם למקום מסתור אחר, ולא לכלא, בגלל בעיות הלכתיות של הנשים בכלא. ב-20 ביוני דחה בג"ץ את ביצוע צווי המאסר לאימהות, וב-22 ביוני פטר 13 מהאמהות ממאסר, על פי בקשת שירותי הרווחה, והחליט כי שאר תשע האמהות, יישלחו לכלא לאחר שחרור בעליהן ממאסר[19]. החלטה זו לא התממשה בין היתר לאור העובדה שטרם הגעת מועד המאסר התקבלה פשרה בעניין.

לאחר מאסר ההורים הוגשה על ידי ארגון שורת הדין עתירה לבג"ץ שהופנתה כנגד שירות בתי הסוהר והמשטרה. בעתירה נטען כי בית המשפט חרג מסמכותו בפקודה למעצר ההורים, מאחר שבית המשפט העליון מוסמך על פי חוק לתת פקודות כלפי גופים מנהליים בלבד ולא כלפי פרטיים, בייחוד כאשר פסק הדין ניתן כלפי המוסדות. העותרים טענו כי לו הייתה מוגשת עתירה כזו כלפי ההורים היא הייתה נדחית על הסף, וכי הטלת עונש בשל ביזיון בית המשפט עליהם היא חריגה מסמכותו החוקית של בית המשפט העליון, ובאותה מידה ניתן להטיל עונש על משתתפי עצרות המחאה. העתירה נדחתה על ידי השופטים אשר גרוניס, ניל הנדל ועוזי פוגלמן, בנימוק כי בג"ץ אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות אחרות של בית המשפט העליון[20].

עצרות מחאה

עם מתן הוראת המאסר החלה בציבור החרדי התארגנות מהירה לעצרות מחאה המוניות שבהן ילוו את ההורים לכלא, בראשות האדמו"ר מסלונים, בארגון ההפגנה בירושלים היו שותפים חבר הכנסת מאיר פרוש וחבר מועצת עירית ירושלים יוסי דייטש. בבני ברק צוות עובדי העירייה ובראשם ממלא מקום ראש העיר חנוך זייברט הוביל וארגן את העצרת. שתי העצרות נערכו בתיאום עם המשטרה והוצבו בהן פקחים חרדיים לשמירה על הסדר במטרה לייתר התערבות של המשטרה.

בעצרת בבני ברק השתתפו יותר מ-50,000 מפגינים חרדים (לדברי המארגנים כ-150,000[21]), כולם גברים. נאמו בה רבי שמואל הלוי וואזנר והרב אליהו ביטון, רב קהילה ספרדית בעמנואל שבתו למדה במגמה החסידית[22]. לאחריה נפתחה עצרת המחאה בירושלים, בה השתתפו על פי הערכת המשטרה יותר מ-100 אלף איש[23], ולטענת המארגנים כ-200 אלף איש[22], מהם תלמידי ישיבה רבים שהשתתפו בהתאם לקריאת הרב אלישיב להשתתף במערכה. מאיר אלמליח, אב לבת הלומדת ב"מגמה החסידית" נאם בעצרת והצהיר "לא נסכים לשום פשרה. אנחנו צועדים לכלא עם מה שגדולי הדור אומרים לנו"[24]. בעצרת נאמרו פרקי תהלים, תפילת אבינו מלכנו וקטעי סליחות על ידי הרב דוד בצרי. כן נאמרו דברי מחאה על ידי הרב יוסף אפרתי, איש אמונו של הרב אלישיב שהכריז כלפי השופטים "בדברים הנוגעים לציפור נפשה של היהדות החרדית, אין לכם חלק!". בעצרות המחאה השתתפו רבנים ואדמו"רים. עם זאת, בראיון מאוחר סיפר משה גפני כי מנהיג הציבור הליטאי, הרב אלישיב, התנגד תחילה לעריכת העצרת מאחר שראה בפרשה עניין כספי ולא אידאולוגי (היות שההורים יכלו לפתוח בית ספר במעמד מוסד פטור או מוכר שאינו רשמי ללא תקצוב משרד החינוך, אך העדיפו להפעיל את בית ספרם במסגרת החינוך העצמאי הזוכה לתקצוב משרד החינוך), אך תמך מאוחר יותר בעצרת מאחר שראה בפסק הדין של השופט אדמונד לוי קריאה לציות למערכת המשפט ולא לרבנים[25]. בעצרת גם נשמע אחד הנואמים: "היום, אין ליטאי! אין חסיד גור! אין חסיד ויז'ניץ! היום ל-24 שעות כולנו חסידי סלונים!!!" - זאת בעקבות שאדמו"ר מסלונים הוביל את המחאה, שהרי רוב ההורים היו חסידיו.

לאחר סיום העצרת בירושלים ליוותה תהלוכת ענק את האוטובוס ובו ההורים לעבר מגרש הרוסים[26]. בהתאם להנחיות הרבנים, לא השתתפו נשים בתהלוכת המחאה.

בימים שההורים שהו במעצר בכלא מעשיהו הוקם מאהל מחאה של מפלגת יהדות התורה מחוץ לכלא, על ידי חבר הכנסת מאיר פרוש[27]. במאהל התקיימה ישיבתה השבועית של הסיעה. במהלך ימי המאסר הגיעו חרדים רבים בסמוך לשערי הכלא, במטרה להזדהות ולעודד את ההורים היושבים בכלא, במקום הותקנה מערכת הגברה, נישאו הרצאות על ידי רבנים ואישי ציבור, והופיעו זמרים חסידיים. המקום, שהפך למוקד עליה לרגל בציבור החרדי, כונה בפרפרזה על "שאגת אריה" - "שאגת עמנואל".

הפשרה

ב-27 ביוני 2010 הגיעו הצדדים בפרשה לפשרה שעיקרה הוא שבשלושת ימי הלימודים האחרונים שנותרו עד לסיום שנת הלימודים יתקיימו בעמנואל ימי עיון משותפים לכל בנות בתי הספר בעיר (המגמה החסידית, הכללית, מעיין החינוך התורני וחב"ד), בהשתתפות גדולי הרבנים והמרצים מכל העדות, כדי לקרב את הלבבות, ובמהלך החופשה יקיימו הצדדים דיונים באשר לשנת הלימודים הבאה. משרד החינוך ומרכז החינוך העצמאי נדרשו למסור לבג"ץ דיווח, עד 25 באוגוסט, על תוצאות מאמצי הפיוס[28]. הפשרה הושגה לאחר פגישות שנערכו בביתו של שר הפנים אלי ישי, עם נציג חסידות סלונים יוסי דייטש חבר מועצת העיר ירושלים. לאחר שנכתב מכתב משותף בשם הרב עובדיה יוסף והאדמו"ר מסלונים אשר הסכים למתווה רק לאחר שהתקבלה דרישתו למחוק ממנו את המילים "על פי החלטת בית המשפט". הפשרה התקבלה על ידי שופטי בג"ץ אשר ציינו בהחלטתם את עמדת הפרקליטות הרואה בה כקיום פסק הדין והאסירים שוחררו ממעצרם.[29].

תביעת פיצויים מטעם התלמידות

לאחר פסיקת בג"ץ הגישו כ-20 תלמידות תביעת נזיקין נגד משרד החינוך ובית הספר. רוב המשפחות חזרו בהן בהמשך. באוגוסט 2011 פסק בית משפט השלום בתל אביב על דרך הפשרה פיצויים לשתי תלמידות בסך 70,000 ש"ח כל אחת[30][31].

תביעת לשון הרע מטעם עו"ד ללום

במאי 2014 הגיש יואב ללום לבית משפט השלום בירושלים תביעה על סך 300,000 ש"ח בגין לשון הרע כנגד העיתון החרדי 'יתד נאמן', בעקבות הקמפיין שניהל העיתון נגדו במהלך הפרשה. פסק דין לטובת ללום, שניתן בהיעדר שניים מהנתבעים, בוטל מסיבות טכניות, והדיון בתביעה עדיין נמשך[32].

סיום הפרשה

בהתאם לפסיקת בג"ץ, ב-25 באוגוסט הודיע משרד החינוך כי החליט לאשר פתיחת בית ספר נפרד לבנות המגמה החסידית. בית ספר זה יהיה בגדר "מוסד פטור" ללא תקצוב המדינה (בהתאם לסעיף 5 לחוק לימוד חובה), אך גם בו תיאסר אפליה ביחס לבנות שיעמדו בתנאי הקבלה למוסד. כמו כן, לא יתוקצב המוסד החדש על ידי המדינה בשנת הלימודים תשע"א. ב-14 בספטמבר 2010 הודיע בג"ץ על סיום הדיון בעתירה, תוך שהוא מדגיש "ודאי שאין המועצה המקומית רשאית להעביר כספים, או שווי כסף, מתקציבה למוסד הפטור, בניסיון לעקוף את ההסכמה בדבר היעדר תקצוב, עליה הצהיר משרד החינוך"[33]. את החלטתו סיים בג"ץ במילים:

חבל עם זאת שהתקווה שהובעה על ידי הצדדים ורבניהם כי סוכת שלום תיפרש על עמנואל ותושביה ברוח של: יחד שבטי ישראל – טרם התממשה. אולם עדיין לא מאוחר מדי. לפיכך, בהיותנו בעיצומם של הימים הנוראים, אנו קוראים שוב לכל המעורבים: אמרו ועשו – ראוי איפוא כי הפוגעים יבקשו סליחה ומחילה מאלה שנפגעו על ידם, וכולם יקבלו על עצמם את הציווי: "ואהבת לרעך כמוך".

תגובות לפסק הדין ולהחלטות בג"ץ שבאו בעקבותיו

פסק הדין, סירוב ההורים לציית לו, ומאסרם עקב כך, עוררו דיון ציבורי ומחאה, שנסובו סביב כמה צירים:

הבחנה מותרת או אפליה פסולה

השאלה האם בבית הספר בעמנואל התקיימה הבחנה מותרת בין תלמידות, על פי הקפדתן והקפדת משפחתן על מצוות הדת, או שהייתה זו אפליה פסולה על רקע עדתי, עמדה במרכזו של פסק הדין. דו"ח בס עסק בשאלה זו וקבע שלא הייתה אפליה, אך בית המשפט, שדן בכך בהרחבה, גם לאורו של דו"ח בס, פסק שמדובר באפליה עדתית. פסק הדין לא הביא את הוויכוח לסיומו.

רבים בציבור החרדי האשכנזי וכן חלקים מהציבור החרדי ספרדי דחו את הטענות על אפליה עדתית, בטענה כי הקריטוריון היחיד להתקבל בבית הספר הוא הרמה הדתית של המועמדת ומשפחתה[34], וכי גם תלמידות אשכנזיות מבתים פחות אדוקים אינן מתקבלות[35]. בין השאר הם הצביעו על העובדה ש-27 אחוז מהלומדות במגמה החסידית הן ממוצא מזרחי[36], על ההצהרה הברורה של הורי המגמה החסידית כי כל תלמידה שהוריה יחתמו על התקנון תתקבל[34], ועל כך שאף הורה לתלמידה מהמגמה הכללית לא הצטרף לעתירה. מנגד נטען כי הוערמו קשיים בירוקרטיים על רישומן של תלמידות ממוצא ספרדי, כי אלו טענות סרק שנועדה להסוות את האפליה והגזענות, וכי בכל מקום שיש גזענות ניתן להצדיק אותה בטיעונים על "שמירת הזהות". ואותם טוענים כי התלמידה הספרדית שלא התקבלה למגמה החסידית, לא עמדה בתקני הצניעות.

גם בציבור החרדי נשמעו קולות הכאה על חטא בעניין גדר ההפרדה, כפי שהתבטא הדבר בדברי נציג ועד ההורים בעמנואל לעיתון יתד נאמן: "נעשתה שגיאה חמורה בבניית גדר ההפרדה, בזמנו, בין המגמות. אנו מודעים לכך ששגינו ומודים בזה"[37].

חיים שיין, שבתחילה ראה בפרשה אפליה על רקע עדתי, חזר בו במאמר שפרסם, כיון שראה כי אחת מהאמהות שבנותיהן לא התקבלו מעשנת, וציין: "אשה חרדית, אשכנזיה או ספרדית, אינה מעשנת סיגריות. בטוחני שכל בת לאשה (המתקרית חרדית) המעשנת סיגריות לא הייתה מתקבלת לבית ספר חרדי, מוצאה כלל לא היה רלוונטי. ייתכן שבחינוך החרדי האשכנזי יש אפליה על רקע עדתי, אך מסופקני אם זה היה העניין העיקרי בבית הספר בעמנואל"[38].

האדמו"ר מסלונים פרסם מכתב ובו טען כי אילו היה סבור שהשופטים אכן סבורים שזו באמת אפליה, אולי היה נוהג אחרת. אך ”מאחר שאין לי כל שמץ של ספק שהם יודעים את האמת, שכל דבריהם בשקר יסודם, אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כוח הקדושה לכוח הטומאה של הסטרא אחרא”[39].

סמכות המדינה מול סמכות הרבנים

מחויבות הציות לשלטון החוק נחשבת לאחת מאבני היסוד של החיים במדינה. בישראל מתנהל שנים רבות דיון בשאלה כיצד לנהוג במקרה של עימות בין המדינה ומוסדותיה ובין רבנים.

השופט אדמונד לוי התייחס לסוגיה זו באומרו לבא כוח ההורים: "שום פסק דין של בית משפט אינו טעון הסכמה של איש, גם לא של סמכות הלכתית, תהא אשר תהא"[40]. עמדה דומה בעניין ביטא עיתון "הארץ" בכותרת הראשית למחרת עצרות המחאה החרדיות: "יותר ממאה אלף חרדים השתתפו בעצרות מחאה נגד שלטון החוק"[23]. במאמר המערכת תקף "הארץ" את גישת הרבנים החרדים וחסידיהם, וציין: "זהו מאבק כוח, פשוטו כמשמעו, ולמי שרוצים בקיומה של מדינת חוק ושוויון, שההלכה אינה מכתיבה בה אורחות חיים, אסור להיכנע בו."[41]

לעומת זאת מתח פרופ' ידידיה שטרן ביקורת על שני הצדדים לוויכוח, אך הדגיש בפתח דבריו: "מושכל ראשון וגם אחרון, אין עצה ואין תבונה ואת פסיקת בית המשפט יש לקיים. גם מי שחולק על התנהלות בית המשפט בעניין בית הספר בעמנואל, חייב לקרוא בקול ברור ורם: את החלטות בית המשפט הישראלי חובה לכבד."[42]

מנגד טען חוקר המשפט העברי וחתן פרס ישראל פרופ' נחום רקובר כי במקרה שתתעורר מלחמה בין ערכי בית המשפט לערכים יהודיים היא אבודה מבחינת בתי המשפט, שהרי אנשים לא ימירו את דתם, (בלשון גוזמא), בגלל הכפייה שבית המשפט מנסה לכפות עליהם בניגוד למצפונם, ובמקרה הזה זו גם דרישה העומדת בניגוד לאמנות הבינלאומיות המחייבות לאפשר לכל קבוצה אתנית לקיים דרכי חינוך משלה. עוד טען רקובר כי בשל היות המדינה מדינת היהודים, כאשר דן בית המשפט בנושאים ערכיים - ערכים יהודיים הם אלה שצריכים להכתיב את החלטותיו, והדבר מעוגן גם בחוק יסודות המשפט. לפיכך ככל שהשופטים אינם עושים כך הם אינם מצייתים למחוקק[43]. עורך הדין של העותרים, אביעד הכהן, התבטא מאוחר יותר כי "הכישלון שלנו הוא שהבנות בסופו של דבר לא לומדות ביחד, וזה כאמור לא הישג שאפשר להשיג אותו בבג"ץ דווקא. אני לא חושב שעל ידי מאסר של אבות אתה יכול לכפות נורמות. ובעניין הזה אולי בית המשפט הלך רחוק מדי. אנחנו לא רצינו בזה, ואמרנו זאת במפורש ולאורך כל הדרך"[44].

הצבת הסוגיה כהכרעה בין סמכות תורנית למשפטית סייעה להתלכדות שורות נדירה בציבור החרדי, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שמפלגת ש"ס שהודיעה שהיא מתנגדת לאפליה, לא תמכה בפסק הדין עקב התנגשות זו[45], וגם בכך שאף חוגים אנטי-ציוניים כהעדה החרדית וחסידות סאטמר השתתפו במחאות למרות חילוקי דעות עקרוניים קשים עם החוגים מאחורי המאבק. לאחר החלטתו הסופית של בג"ץ תקף את בג"ץ ח"כ משה גפני, יו"ר ועדת הכספים, באומרו "בית-המשפט פוסק כל הזמן ללא הרף נגדנו", והזהיר כי הדבר עלול לגרום לכך ש"אנחנו נפסיק לשלם מיסים"[46].

מאסר ההורים

עונש המאסר הוטל על ההורים לאחר שקנס שהושת עליהם ואזהרה שהם צפויים למאסר לא הביאו לשינוי בסירובם לקיים את פסק הדין. כנגד המאסר הושמעו הסתייגויות ערכיות ופורמליות, ובהן:

  • חבר הכנסת מאיר פרוש מתח ביקורת על מאסר ההורים, באומרו שהורי התלמידות לא קיבלו את יומם בבית המשפט, שכן בעת מתן פסק הדין הראשי ההורים עדיין לא היו צד בעתירה כמשיבים ופסק הדין לא הופנה כלפיהם, אלא הואשמו על פי פקודת ביזיון בית משפט בעקבות החלטתם להוציא את בנותיהם מהמוסד לנוכח הפסיקה, פעולה שסיכלה את ביצוע פסק הדין בעקיפין.
  • פרופ' שלמה אבינרי ראה במאסרים המוניים של עשרות הורים כוחניות יתר וחוסר מידתיות מצד בג"ץ, וסבר שניתן היה לחתור אל המטרה בדרכים אחרות[47].
  • פרופ' רות גביזון טענה כי "צדק בית המשפט כשקבע פעם, שאין הוא חייב לדרוך על כל מוקש המוצב לפתחו. האמביוולנטיות של מנהיגי הציבור המזרחי וודאי לא הייתה צריכה להביא למצב שבו הורים (אשכנזים וספרדים כאחד) נשלחים לבית סוהר מפני שהם מסרבים לשלוח את ילדותיהן לבית ספר בשל איסור שהטילו על כך רבניהם"[48].
  • גם פרופ' ידידיה שטרן ביקר את גישת "ייקוב הדין את ההר" שנשבה מההחלטה על מאסר ההורים ושאל: "כיצד זה משפחות מהשורה, 'עמך' של יום יום, מושלכות לכלא כקבוצה?"[42].
  • אברהם בורג כינה את הפסיקה "טיפשית", ולדעתו איום המאסר היה צריך להיות מופנה אל שר החינוך במקום אל ההורים[49].

קידוש השם

הרב יוסף אפרתי הכריז בעצרת הענק שהתקיימה בירושלים בשם הרב אלישיב כי כל המשתתפים בעצרת מקיימים מצוות "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ונימק זאת באומרו: "לכוף אותנו ללמוד עם ילד שרודף אותנו מבחינה רוחנית, זה כמו לכוף אותנו ללמוד עבודה זרה". הרב שטיינמן אמר להורים בביקור שערך בכלא כי הם זכו לקדש שם שמיים[50]. אחד ההורים אמר על מאסרו: "לא בכל יום יש הזדמנות למסור נפש על קידוש השם"[51]. האדמו"ר מסלונים, ממובילי המאבק, כתב לחסידיו מכתב המאשים את השופטים בצביעות, וגולת הכותרת שלו הייתה: "גם אם יעמידו אותנו מול כיתת יורים, לא נוותר ולא נתפשר". ובסיום דבריו קרא לציבור "אנא הצטרפו אלינו במאבק הנשגב הזה, המאבק שדורות חיכו וייחלו אליו 'מתי יבוא לידי ואקיימנה'"[39]. גם חלק מרבני הציונות הדתית הזדהו עם גישה זו. ראש ישיבת הר ברכה, הרב אליעזר מלמד, כתב: "טוב עשו שהלכו לכלא בראש זקוף ולא נכנעו לעריצותו של בית המשפט"[52].

לאחר סיום הפרשה יצא לאור[דרושה הבהרה] ספר מצויר לילדים בשם "לא ניכנע כי עמנו-אל" המגולל את הפרשה מזווית עינו של יהודי מבוגר, המשווה את החלטות בג"ץ לגזירות הבולשביקים, ומבליט את קידוש השם הגדול, שנגרם על ידי עמידתם האיתנה של הורי הבנות, במשמר על טוהר חינוכן.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • כרך 15 של כתב העת "תרבות דמוקרטית", מאי 2014[53].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נטע סלע, "לכתוב ליד שם התלמידה: אשכנזיה או מזרחית", באתר ynet
  2. ^ הודעה לעיתונות מטעם ועדת החינוך, התרבות והספורט, באתר הכנסת, 23.10.2006
  3. ^ האחוזים מבוססים על ההשערה שבדו"ח שכתב עורך דין בס, כמובא בפסק הדין
  4. ^ 4.0 4.1 אור קשתי, בית ספר חרדי בעמנואל מתעלם מפסיקת בג"ץ, באתר הארץ, 23.12.2009
  5. ^ ידיעה באתר ש"ס, אוקטובר 2007
  6. ^ הדו"ח של עורך הדין מרדכי בס, מרץ 2008
  7. ^ הדו"ח כולו להורדה
  8. ^ ניצן ארליך, תיעוד וידאו: כך נראית היום "גדר ההפרדה" של עמנואל, באתר "כיכר השבת", 25.1.2010
  9. ^ אור קשתי, משרד החינוך התלונן במשטרה נגד חרדים אשכנזים שנמנעים מלשלוח את בנותיהם ללמוד עם מזרחיות, באתר הארץ, 07.03.2010
  10. ^ אור קשתי, משרד החינוך הוציא צו סגירה לבית ספר החרדי בעמנואל, באתר הארץ, 14.03.2010
  11. ^ בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" ויואב ללום נ' משרד החינוך ואחרים, החלטה מ-7.4.2010
  12. ^ בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" ויואב ללום נ' משרד החינוך ואחרים, החלטה מ-17.5.2010
  13. ^ קובי נחשוני, "אם לא יימצא פתרון - נעזוב את עמנואל", באתר ynet, 17.5.2010
  14. ^ חנן ויזנטל ויוסי כץ, "אם לא תסלקו התלמידות, יישלל רישיונכם", "בחדרי חרדים", 30.5.2010
  15. ^ בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" ויואב ללום נ' משרד החינוך ואחרים, החלטה מ-24.6.2010
  16. ^ בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" ויואב ללום נ' משרד החינוך ואחרים, החלטה מ-15.6.2010
  17. ^ בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" ויואב ללום נ' משרד החינוך ואחרים, החלטה מ-17.6.2010
  18. ^ יניב קובוביץ וליאל קייזר, האבות הגיעו לבית הכלא, הנשים לא התייצבו, "הארץ", 17.6.2010
  19. ^ אביעד גליקמן, בג"ץ: 13 מ-22 מאמהות עמנואל לא יישלחו לכלא, באתר ynet, 22.6.20101
  20. ^ שלמה פיוטרקובסקי, בג"ץ דחה עתירה נגד מאסר ההורים מעמנואל, באתר ערוץ 7
  21. ^ יהושע הכהן, בני-ברק שאגה: "כן לתורה, לא לבג"ץ!", "בחדרי חרדים", 17.6.2010
  22. ^ 22.0 22.1 חנן ויזנטל, מאות האלפים זעקו: "לא לשלטון בג"ץ, ה' הוא מלכנו", "בחדרי חרדים", 17.6.2010
  23. ^ 23.0 23.1 ליאל קייזר, יאיר אטינגר, יותר ממאה אלף חרדים השתתפו בעצרות מחאה נגד שלטון החוק, באתר הארץ, 18.6.2010
  24. ^ הפגנת כוח, באתר "רוטר.נט, 18.6.2010
  25. ^ יורק להבות: "בדגל עושים, באגודה מפרסמים", באתר בחדרי חרדים.
  26. ^ יובל יועז וקובי ישעיה, ‏דרמה במגרש הרוסים: רבבות חרדים מלווים את ההורים מעמנואל למאסר, באתר גלובס, 17 ביוני 2010
    אריאל נוי, גיל סימה, איילה חננאל וגלעד גרוסמן‏, רבבות ליוו את הורי התלמידות למאסר בי-ם, באתר וואלה!‏, 17 ביוני 2010
  27. ^ באוהלו של פרוש, אתר nrg
  28. ^ בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" ויואב ללום נ' משרד החינוך ואחרים, החלטה מ-27.6.2010
  29. ^ יצחק טסלר, האדמו"ר התקפל - האבות מעמנואל שוחררו מהכלא, nrg, ‏27.6.2010
  30. ^ עמנואל רוזן, פיצוי לנפגעות מההפרדה בעמנואל, 4 באוגוסט 2011, חדשות 2
  31. ^ ת"א 11475-10-09, ארגון תמורה, תנועת אחותי ואחרות נגד בית ספר "בית יעקב" בעמנואל ואחרים, ניתן ב-18 ביולי 2011
  32. ^ ת"א (שלום י-ם) 8200-03-14 יואב ללום נגד יתדות ת.ש.מ.ו ואחרים
  33. ^ בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" ויואב ללום נ' משרד החינוך ואחרים, החלטה מ-14.9.2010
  34. ^ 34.0 34.1 גיל סימה, הורים ספרדים בעמנואל: "לא הייתה כל אפליה", וואלה!, 16.6.2010
  35. ^ ידידיה מאיר, המורכבות החרדית, באתר כיכר השבת
  36. ^ הברנז'ה האשכנזית והגזענות, באתר nrg.
  37. ^ יצחק נחשוני, כשהיומונים רוצים - הם יכולים, באתר בחדרי חרדים, 20.6.2010
  38. ^ שיניתי את דעתי - פרשת עמנואל והבדלי תרבות, ישראל היום, 23.6.10
  39. ^ 39.0 39.1 יאיר אטינגר, האדמו"ר מסלונים: לא נתפשר - גם אם יעמידו אותנו מול כיתת יורים, באתר הארץ, 23.6.2010
  40. ^ תומר זרחין, השופט אדמונד לוי בדיון בפרשת ההפרדה הגזענית בעמנואל: שום פסק דין לא יצטרך אישור של רב, באתר הארץ, 15.6.2010
  41. ^ ישראל או עמנואל, באתר הארץ, 20.6.2010
  42. ^ 42.0 42.1 ידידיה שטרן, טרגדיה של טעויות, באתר הארץ, 18.6.2010
  43. ^ רב שיח - ראיון ברדיו מורשת 27/6/2010
  44. ^ יאיר שפירא, ‏שומר שוויון, באתר בשבע - ערוץ 7, 27 בינואר 2011
  45. ^ יצחק טסלר עובדיה יוסף: מתנגד לאפליה בעמנואל, באתר nrg17/6/2010
  46. ^ ח"כ משה גפני נגד בג"ץ: נפסיק לשלם מסים, באתר ynet, 16.9.2010
  47. ^ שלמה אבינרי, לא מידתי ולא חכם, באתר הארץ, 20.6.2010
  48. ^ רות גביזון, בג"ץ עמנואל - טרגדיה ישראלית, באתר ynet
  49. ^ איתן אהרון, אברום בורג על פרשת עמנואל: "בג"ץ טיפש וחלש", באתר סרוגים
  50. ^ דוד קורן, הגראי"ל ביקר אצל אסירי עמנואל, באתר בחדרי חרדים
  51. ^ יובל גורן, ההורים מעמנואל יצאו להפגנות: "זה קידוש השם", nrg, ‏17.6.2010
  52. ^ הרב מלמד מצדיע להורים האסירים, באתר ערוץ 7, 24 ביוני 2010
  53. ^ תוכן העניינים של כתב העת "תרבות דמוקרטית", כרך 15


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24965749בג"ץ נוער כהלכה נגד משרד החינוך

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בג%22ץ_נוער_כהלכה_נגד_משרד_החינוך&oldid=2617615"