הקיסרות השנייה

הקיסרות השנייה
Empire français

דגל סמל
צרפת בשנת 1852.
ממשל
משטר	מונרכיה חוקתית
שפה נפוצה	צרפתית
עיר בירה	פריז 48°52′0″N 2°19′59″E
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	הכרזת לואי נפוליאון בונפרטה כקיסר
תאריך	1852
פירוק	ביטול האימפריה כתוצאה מהתבוסה במלחמת צרפת–פרוסיה, והקמת הרפובליקה הצרפתית השלישית.
תאריך	1870
ישות קודמת	הרפובליקה השנייה
ישות יורשת	הרפובליקה הצרפתית השלישית
כלכלה
מטבע	פרנק צרפתי
שונות
צרפת בשנת 1870.

הקיסרות השנייה (המכונה גם האימפריה הצרפתית השנייה) היא תקופה שלטונית בצרפת שנמשכה בין 1852 ל-1870. פרק זמן זה היווה תקופת ביניים בין תקופת הרפובליקה השנייה ובין תקופת הרפובליקה הצרפתית השלישית.

רקע היסטורי

בפברואר 1848 הודח מלך צרפת לואי פיליפ לאחר התקוממות עממית, ובכך הסתיימה תקופת המונרכיה של יולי. קבוצת פרלמנטרים ואינטלקטואלים הקימה את הרפובליקה השנייה קצרת הימים. בנובמבר אותה השנה הוכרזה חוקה חדשה, שמכוחה נערכו בחירות לנשיאות בתוך חודש ימים. החוקה החדשה הבטיחה לנשיא הנבחר סמכויות ביצוע מרובות.

לואי נפוליאון, אחיינו של הקיסר נפוליאון, אשר חזר מגלות בבריטניה, התמודד בבחירות אלו והבטיח ממשלה חזקה, איחוד בין המעמדות וגדולה לאומית. בבחירות שנערכו ב-10 בדצמבר 1848, זכה לואי נפוליאון ברוב מדהים של 5.5 מיליון מתוך 7.5 מיליון מצביעים. הוא לא הסתפק בסמכויות שנתנה לו החוקה. ב-2 בדצמבר 1851, הכריז על הארכת נשיאותו בעשר שנים נוספות, ולמעשה נטל לעצמו סמכויות דיקטטוריות. תאריך זה נבחר בקפידה. היה זה יום השנה להכתרתו של נפוליאון הראשון כקיסר, וכן יום השנה לקרב אוסטרליץ.

הכרזת הקיסרות

ב-14 בינואר 1852 הכריז לואי נפוליאון על חוקה חדשה אשר כל כולה הייתה מיועדת להעניק סמכויות לראש המדינה. זה יהיה אחראי רק כלפי העם (וזאת מן השפה ולחוץ, שכן לעם לא היה עתה כל כוח להפעיל כלפי הנשיא). הנשיא הוא הממנה את חברי מועצת המדינה, שתפקידם הוא להכין את החוקים, ואת חברי הסנאט, האמור לייצג את העם, מתכנס לשלושה חודשים מדי שנה, וחבריו נבחרים לכל ימי חייהם. החידוש בחוקה היה כי הגוף המחוקק ייבחר על ידי כלל בעלי זכות הבחירה, אך לא תהיה לו כל זכות ליזום חוקים, אלא רק לאשר את החוקים שמביא בפניו ראש המדינה.

הייתה זאת אך הכנה לבאות. ב-2 בדצמבר 1852 אישר העם הצרפתי, במשאל עם, את מתן התואר "קיסר" ומלוא הסמכויות הנלוות לתואר, ללואי נפוליאון, אשר נקרא מעתה "נפוליאון השלישי". בכך באה לקיצה תקופת הרפובליקה השנייה והחלה תקופת הקיסרות השנייה. הייתה זו דיקטטורה ריכוזית, אשר הושלטה על מדינה שמזה למעלה מחצי מאה הייתה בעלת מסורת מהפכנית ודמוקרטית, וקידשה את זכויות האדם ואת הסיסמה "חירות, שוויון, אחווה". קרל מרקס, אשר הביט מן הצד בהתפתחויות אלו כתב על הכתרתו של לואי נפוליאון לקיסר את מאמרו הידוע "השמונה עשר בברימר של לואי נפוליאון", בו העיר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה.

צורת השלטון בקיסרות

על אף שהמנגנון החוקתי היה כמעט זהה בתקופת הקיסרות השנייה לזה של הקיסרות הראשונה, העקרונות שעמדו מאחורי מנגנון זה היו שונים. נפוליאון השלישי אהב לומר כי תפקיד הקיסרות הוא להדריך את העם לצדק בארץ פנימה, ולשלום תמידי בחוץ. הוא ראה בעצמו את נציג העם ואת נציגו עלי אדמות של הקיסר נפוליאון הראשון, "אשר זינק חמוש מן המהפכה הצרפתית כמינרווה מראשו של יופיטר", על מנת לשמור על הישגיה החברתיים.

עד מהר הוכיח נפוליאון השלישי כי באומרו צדק חברתי אין כוונתו לחירות. הוא פעל בצורה ששמה ללעג את עקרונות מהפכת שנת 1848 אשר הביאו לעלייתו לשלטון מלכתחילה. הוא רוקן מתוכן את כל המוסדות שמכוחן יכולה רפובליקה דמוקרטית לתפקד - את הפרלמנט, את זכות הבחירה הכללית, את העיתונות, את החינוך ואת זכות ההתאגדות. הגוף המחוקק לא הורשה לבחור לעצמו את נשיאו או לקבוע את התקנון שהסדיר את דרכי פעולתו, להציע חוק חדש או תיקון לחוק, להצביע על פרט מפרטי התקציב (שהובא בפניו כמקשה אחת) או אף לתת פומבי לדיוניו. באופן דומה זכות הבחירה הכללית הייתה נתונה להשגחה ולפיקוח. באמצעות שינויים מחוכמים במחוזות הבחירה פוצלו הקולות הליברלים בין מחוזות בחירה כפריים ומרוחקים, ולא ניתן להם ביטוי. העיתונות הייתה תחת מעקב וצנזורה, והעיתונאים נאלצו להפקיד כופר להתנהגותם הטובה.

שר האוצר של הקיסרות היה היהודי המומר אשיל פולד שכיהן בתפקיד בין השנים 1849–1867.

כדי למנוע אופוזיציה מצד יחידים, נוצרה משטרה חשאית שעקבה אחרי חשודים בהתנגדות למשטר. ניסיון התנקשות בחיי נפוליאון השלישי, על ידי לאומן איטלקי בשם פליקס אורסיני, שהתרחש בשנת 1858, נוצל לחקיקת "חוק ביטחון כללי" (sûreté générale) אשר אפשר מעצר והגליה ללא משפט.

בשנים הראשונות לקיסרות, הייתה צרפת ללא חיים פוליטיים וללא אופוזיציה של ממש. האימפריה נוהלה על ידי סדרה של משאלי עם.

לאחר שנת 1860 החל נפוליאון השלישי לאבד את אחיזתו בדיקטטורה שיצר. ב-1860 הורשה הפרלמנט לנהל דיון על "נאום הכתר", מעשה שממנו השתמעה אחריות של הממשלה כלפי הפרלמנט, וכלי בו החל להיעשות שימוש גובר והולך. הפיקוח על העיתונות התרופף, והאופוזיציה הרפובליקנית בהנהגת אישים כאדולף תיאר ולאון גמבטה החלה לפעול בגלוי. נראה כי בסוף תקופת הקיסרות היה הממשל דומה מאוד לממשל בתקופת המונרכיה של יולי שקדם לה, ונתון באותה מידה להתקפות מצד ליברלים ורפובליקנים, ביניהם אישים כויקטור הוגו.

השגשוג בחיי התרבות

ערך מורחב – תוכנית אוסמן להתחדשות פריז

נפוליאון השלישי רצה ליצור משטר שבו זכויות האדם תוחלפנה בשגשוג כלכלי ובפריחה תרבותית שידכאו כל רצון להפיכה. הדרך להשיג זאת הייתה בייזום עבודות ציבוריות רחבות היקף. בראשן בנייתה מחדש של פריז בניצוחו של הברון אוסמן בשנות ה-60 של המאה התשע עשרה. מטרתה של הבניה הייתה למנוע מהפכת נגד. הרחובות הצרים והמפותלים, אשר שמשו רקע למהפכות ב-1789, 1830 ו-1848, והיו אידיאלים לחסימה בבריקדות על ידי המון אזרחים זועמים, נהרסו, ובמקומם נבנו שדרות רחבות, אידיאליות למצעד טורי חיילים ולמעבר תותחים. למעשה הפך השינוי את פריז לעיר חדשה ומודרנית, אחת היפות בעולם, ובה שדרות רחבות ידיים, בית אופרה חדש, כיכרות וכנסיות מרשימות ביופיין. לשינוי הייתה גם משמעות חברתית, שכן הריסת מגורי הפועלים העלובים על מנת לבנות את השדרות חייבה מעבר של פועלים לשכונות החיצוניות של פריז, יצירת מקומות תעסוקה ורשת תחבורה.

נפוליאון השלישי קידם גם את יצירת רשת הרכבות. באופן מוזר תוכננה הרשת כשפריז במרכזה, וממנה מובילים קווי הרכבת אל כל ערי צרפת, אך הערים עצמן אינן מחוברות בקו רכבת זו לזו. כך, מי שנסע בין מרסיי לבורדו היה צריך לעבור דרך פריז. הייתה זו שיטה בלתי יעילה, שמנעה את אפשרות השינוע של צבא צרפת במקרה של מלחמה, דבר שעליו שילם לואי נפוליאון מחיר כבד בשנת 1870.

נפוליאון השלישי ערך בפריז תערוכות ירידים עולמיים בשנת 1855 ובשנת 1867, וכן את ועידת המעצמות בתום מלחמת קרים. תושבי פריז הרגישו עצמם במרכזה של מטרופולין בינלאומית ענקית, בירת העולם התרבותי.

מדיניות החוץ

נפוליאון השלישי הכריז כי "האימפריה היא השלום" (בצרפתית: "L'Empire, c'est la paix") אך המשיך לחרחר מלחמה. אמונתו הייתה שעל מנת לקיים שלטון ריכוזי יש לדאוג לתהילה במלחמות חיצוניות, על מנת להשביע את תאוותם של ההמונים לגדולה לאומית. בין מרץ 1854 ומרץ 1856 השתתפה צרפת במלחמת קרים. האמתלה למלחמה הייתה התערבותה של רוסיה בנעשה בטורקיה. עד מהרה הפך מבחן יוקרה זה למלחמה לכל דבר ועניין, ובה לחמו אנגליה וצרפת לצידה של טורקיה כנגד רוסיה בשטחו של חצי האי קרים. המלחמה הסתיימה בניצחונן של בעלות הברית על רוסיה, וההסכם שנחתם בפריז הביא ללואי נפוליאון את הגדולה הבינלאומית בה חפץ.

ב-1858 שלח לווייטנאם משלחת צבאית, והכריח את העם הווייטנאמי לקבל נוכחות צרפתית שנמשכה כמאה שנה. ב-1859 התערב כנגד אוסטריה והבטיח את תבוסת האוסטרים במלחמות באיטליה. בין 1862 ל-1867 ניסה להקים שלטון צרפתי במקסיקו, ניסיון שהסתיים בתבוסה ובהוצאתו להורג של "קיסר מקסיקו" מקסימיליאן. ב-1866 עמדה צרפת חסרת אונים מול ניצחונה של פרוסיה על אוסטריה בקרב קניגגרץ, אשר נראה כהשפלה לצרפת, לא פחות מניצחון לפרוסיה ותבוסה אוסטרית.

לואי נפוליאון הביט בעלייתה של גרמניה החדשה והמאוחדת בהנהגתה של פרוסיה ובראשות אוטו פון ביסמרק במידה של קנאה וצרות עין. נראה היה שקמה לצרפת מתחרה של ממש על ההגמוניה האירופית. ביולי 1870 היה סכסוך בדבר ירושת כס המלכות בספרד העילה הרשמית לפרוץ מלחמת צרפת–פרוסיה.

במלחמה היה צבאה של צרפת בלתי מאורגן ובלתי ממוכן אל מול היעילות הפרוסית, ובקרב סדאן ב-2 בספטמבר 1870 נפל נפוליאון השלישי בשבי, ויחד עמו 100,000 חיילים צרפתים. היה זה סופה של הקיסרות הצרפתית השנייה, ותחילתה של הרפובליקה הצרפתית השלישית. לואי נפוליאון יצא לגלות בבריטניה, ובה נפטר בשנת 1873.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקיסרות השנייה בוויקישיתוף

• הקיסרות השנייה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35106529הקיסרות השנייה