אדוארד השישי, מלך אנגליה

אדוארד השישי, מלך אנגליה
Edward VI

לידה	12 באוקטובר 1537 המפטון קורט, אנגליה
פטירה	6 ביולי 1553 (בגיל 15) ארמון גריניץ', לונדון
מדינה
מקום קבורה	מנזר וסטמינסטר, לונדון
שושלת בית טיודור
תואר מלך אנגליה אב הנרי השמיני אם ג'יין סימור
מלך אנגליה 28 בינואר 1547 – 6 ביולי 1553 (6 שנים ו־22 שבועות) → הנרי השמיני ג'יין גריי ←

אדוארד השישי (באנגלית: Edward VI, ‏12 באוקטובר 1537 – 6 ביולי 1553) היה מלך אנגליה ואירלנד מה-28 בינואר 1547 ועד מותו. הוא הוכתר ב-20 בפברואר בגיל 9. אדוארד היה בנם של הנרי השמיני, מלך אנגליה ושל אשתו השלישית ג'יין סימור. הוא היה המלך השלישי לבית טיודור והראשון מבין מלכי אנגליה שגודל כפרוטסטנטי. במהלך מלכותו של אדוארד, נשלטה הממלכה על ידי מועצת עוצרים, שכן הוא לא הגיע לבגרות עד ליום מותו. בשנתיים הראשונות למלכותו של אדוארד עמד בראש המועצה אדוארד סימור, דוכס סומרסט ולאחר מכן היה זה ג'ון דאדלי, דוכס נורת'מברלנד.

תקופת מלכותו של אדוארד עמדה בסימן של משברים כלכליים ואי-שקט חברתי, שב-1549 התפתח למהומות ולמרד. מלחמה עם סקוטלנד, שעלתה בכספים מרובים, הייתה מוצלחת בתחילה, אך הסתיימה בנסיגה אנגלית מסקוטלנד ומבולון-סור-מר בתמורה לשלום. תהליך המעבר של הכנסייה של אנגליה ככנסייה פרוטסטנטית מוכרת התרחש גם הוא בתקופת מלכותו של אדוארד, שגילה עניין רב בעניינים דתיים. למרות שאביו ניתק את הקשרים בין הכנסייה האנגליקנית לבין הכנסייה הקתולית, הנרי השמיני מעולם לא התיר את ההתכחשות לתורה או לטקסים הקתוליים. היה זה בתקופתו של אדוארד השישי שהפרוטסטנטיות התמסדה לראשונה באנגליה עם רפורמות שכללו את ביטול הפרישות של אנשי הכנסייה ואת המיסה וחייבו את ניהולם של הטקסים הדתיים בשפה האנגלית. האדריכל של הרפורמות הללו היה תומאס קרנמר, הארכיבישוף מקנטרברי, שספר התפילות שחיבר (Book of Common Prayer), נמצא עד היום בשימוש.

בפברואר 1553, בגיל 15, נפל אדוארד למשכב. כאשר התברר שמחלתו הייתה סופנית, הכינו הוא והמועצה שלו החלטה בנוגע לירושה, מתוך כוונה למנוע את שובה של אנגליה לקתוליות. אדוארד נקב בשמה של בתה של בת דודתו, ג'יין גריי כיורשת שלו, והוציא את אחיותיו למחצה, מרי ואליזבת, מסדר הירושה. עם זאת, ההחלטה הייתה שנויה במחלוקת לאחר מותו של אדוארד וג'יין הודחה על ידי מרי לאחר 13 ימים. מרי הראשונה הפכה על פיהן את הרפורמות הפרוטסטנטיות של אדוארד, למרות שרפורמות אלו היו הבסיס להסדר הדתי של אליזבת הראשונה ב-1559.

ראשית חייו

לידתו

אדוארד בגיל שנתיים, ציור מאת הנס הולביין

אדוארד נולד ב-12 באוקטובר 1537 בחדרה של אמו בהמפטון קורט. הוא היה בנם של הנרי השמיני, מלך אנגליה ושל אשתו השלישית, ג'יין סימור. בכל רחבי הממלכה חגגו האנשים את לידתו של יורש זכר שללידתו הם ציפו זמן רב. בכנסיות הושמעו מזמורים, מדורות הודלקו וממצודת לונדון נורו באותו לילה מעל אלפיים פגזי תותחים. המלכה ג'יין, שנראה היה שהיא התאוששה מהלידה במהרה, שלחה באופן אישי מכתבים בחתימת ידה המבשרים על לידתו של הנסיך. אדוארד הוטבל ב-15 באוקטובר, כשאחותו-למחצה מרי שימשה כסנדקית ואליזבת נשאה את בגד ההטבלה. אדוארד הוכתר כדוכס קורנוול וכרוזן צ'סטר. ב-23 באוקטובר לקתה המלכה בסיבוך שלאחר הלידה ומתה ביום המחרת.

גידולו וחינוכו

אדוארד היה תינוק בריא שהביא אושר לאביו. במאי 1538 הציג אותו אביו לעיני ההמונים מבעד לחלון. בספטמבר אותה שנה, דיווח תומאס אודלי (Audley), הלורד צ'נסלור על התפתחותו המהירה של התינוק ודיווחים אחרים מציינים שהוא היה ילד גבוה ועליז. היסטוריונים מודרניים חולקים על המסורת בנוגע להיותו של אדוארד ילד חולני. בגיל 4 הוא חלה במלריה שסיכנה את חייו, אך למרות מחלות תקופתיות שהוא לקה בהם וראיה לקויה, בריאותו הייתה בדרך כלל טובה עד לחצי השנה האחרונה של חייו.

בתחילה הושם אדוארד תחת השגחתה של מרגרט בראיין (Margaret Bryan). היא הוחלפה לאחר מכן על ידי בלאנש הרברט (Blanche Herbert). עד הגיעו לגיל 6 גודל אדוארד על ידי נשים. משק הבית המלכותי של אדוארד נוהל בתחילה על ידי סר ויליאם סידני ובהמשך על ידי סר ריצ'רד פייג', אביה החורג של אשתו של אדוארד סימור. הנרי השמיני דרש שגידולו של בנו יתקיים תוך שמירה על סטנדרטים חמורים של ניקיון ובטיחות. דווח שהנסיך היה ילד מרוצה שזכה לשפע של צעצועים ולתנאי חיים נוחים והייתה אף להקה של זמרים שהנעימה את זמנו.

החל מגיל 6, החל אדוארד באופן רשמי את חינוכו תחת ניהולם של ריצ'רד קוקס וג'ון צ'ק (Cheke), שהתרכזו בלימוד שפות, כתבי הקודש, פילוסופיה ומדעים. אדוארד למד גם אצל המורים של אליזבת, רוג'ר אשאם (Ascham) וז'אן בלמיין (Jean Belmain) ולמד צרפתית, ספרדית ואיטלקית. בנוסף, הוא למד גאומטריה ונגינה על לאוטה ווירג'ינל. הוא אסף גלובוסים ומפות וברשותו היה אוסף של מטבעות שהעיסוק בו העיד על רמה גבוהה של אינטליגנציה. חינוכו הדתי של אדוארד הביא אותו להעדיף את הרפורמה הפרוטסטנטית. סדר יומו הדתי עוצב ככל הנראה על ידי תומאס קרנמר, שהיה רפורמטור מוביל באותה תקופה. הן קוקס והן צ'ק היו קתולים שעברו תהליך של רפורמה או מחסידיו של ארסמוס מרוטרדם ומאוחר יותר, בתקופת מלכותה של מרי השנייה, הם גלו ליבשת אירופה. ב-1549 כתב אדוארד חיבור על האפיפיור כאנטיכריסט וציין הערות מושכלות על מחלוקות תאולוגיות. היבטים רבים הנוגעים לדתו של אדוארד היו במהותם קתולים בשנותיו הראשונות, כולל קיום מיסות וההערצה לדמויות קדושים ולשרידי קדושים. היחסים בין אדוארד לאחיותיו היו תקינים והן ביקרו אותו לעיתים קרובות. בהזדמנות אחת, אליזבת העניקה לו חולצה מעשי ידיה. אדוארד נהנה בדרך כלל בחברתה של מרי, למרות שהוא לא היה מרוצה מטעמה בריקודים. ב-1543 הזמין הנרי השמיני את ילדיו לבלות אתו את חג המולד. בכך הוא ציין את הפיוס שלו עם בנותיו שקודם לכן הוא הגדיר אותן כבנות לא חוקיות והוציא אותן מסדר ההורשה. באביב הבא הוא השיב אותן למקומן הקודם בסדר ההורשה והגדיר בחוק את מועצת העוצרות במקרה שאדוארד ימלוך כקטין. הרמוניה משפחתית זו נזקפה לזכותה של אשתו החדשה של הנרי, קתרין פאר, שעד מהרה התחבבה מאד על אדוארד והוא התייחס אליה כאל אם.

ילדים אחרים הובאו כדי לשחק עם אדוארד, כולל נכדתו של מנהל משק הבית שלו, סר ויליאם סידני והוא חונך יחד עם בניהם של בני אצולה. בין אלה היו ברנבי פיצפטריק (Barnaby Fitzpatrick), בנו של אציל אירי, שנותר חבר קרוב של אדוארד לכל חייו. אדוארד היה מסור ללימודיו יותר מחבריו לספסל הלימודים. סביבתו של אדוארד הייתה משופעת בחפצים יקרי ערך, חדריו היו מקושטים בציורים מפוארים ובגדיו, ספריו וכלי האוכל שלו היו מעוטרים בזהב וביהלומים. כמו אביו, אדוארד היה מוקסם מאומנות המלחמה וברבים מהפורטרטים שלו הוא מופיע כשהוא אוחז בפגיון זהב שהנדן שלה מעוטר ביהלומים, חיקוי לאביו. בכרוניקות של אדוארד מתוארים מסעות מלחמה בסקוטלנד ובצרפת.

אירוסין

ב-1 ביולי 1543 חתם הנרי השמיני על אמנת גריניץ' עם הסקוטים וכדי לחזק את השלום הוסדרו האירוסין של אדוארד עם מרי, מלכת הסקוטים שאז מלאו לה שבעה חודשים. הסקוטים היו אז בעמדת מיקוח חלשה לאחר תבוסתם בקרב סולווי מוס (Solway Moss) בחודש נובמבר הקודם והנרי, ששאף לאחד את שתי הממלכות, התנה את החוזה בהעברתה של מרי התינוקת לחסותו כדי שתגודל באנגליה. כאשר התכחשו הסקוטים להסכם בדצמבר אותה שנה וחידשו את בריתם עם צרפת, נתקף הנרי בזעם. באפריל 1544 הוא הורה לדודו של אדוארד, אדוארד סימור, דוכס סומרסט, לפלוש לסקוטלנד, להעלות את אדינבורו באש ולנקום בסקוטים על חוסר הנאמנות שלהם. סימור ביצע את מסע המלחמה הזה בהחלטיות ושיגר כוחות אנגלים כנגד הסקוטים. המלחמה, שנמשכה גם בתקופת מלכותו של אדוארד, כונתה "החיזור הגס" (Rough Wooing).

הכתרה

שלט האצולה של אדוארד השישי

ב-10 בינואר 1547 כתב אדוארד בן התשע מכתב תודה לאביו ולאמו החורגת על המתנה שהעניקו לו בערב ראש השנה, פורטרטים שלהם. ב-28 בינואר מת הנרי השמיני. חוג המקורבים לכס המלכות, בהנהגתו של אדוארד סימור וויליאם פאג'ט, הסכימו לעכב את ההכרזה על מותו של המלך עד שיושלמו הסידורים להעברה מסודרת של השלטון. סימור ואנתוני בראון (Anthony Browne), אדון הסוסים, רכבו כדי לקחת את אדוארד מהרטפורד לאנפילד, מקום מגוריה של אליזבת. אדוארד ואליזבת קיבלו את הבשורה על מות אביהם והוקראה להם הצוואה. ב-31 בינואר נמסרה לפרלמנט הודעה על מותו של המלך והוצאה הודעה על ירושתו של אדוארד. המלך החדש נלקח למצודת לונדון, שם התקבל במטחי תותחים. ביום המחרת נשבעו אצילי הממלכה אמונים לאדוארד במצודת לונדון ואדוארד סימור הוכרז כלורד פרוטקטור. הנרי השמיני נקבר בוינדזור ב-16 בפברואר בקבר משותף עם ג'יין סימור, על פי בקשתו.

אדוארד השישי הוכתר במנזר וסטמינסטר ארבעה ימים מאוחר יותר ב-20 בפברואר 1547. הטקסים קוצרו כדי שלא ייגעו את המלך הצעיר וכן בשל הסיבה שהרפורמה הפרוטסטנטית מצאה חלק מהם מיותרים. בערב יום ההכתרה, אדוארד התקדם רכוב על סוס ממצודת לונדון למנזר וסטמינסטר דרך המוני אדם שהתקהלו בדרך. בטקס ההכתרה קרנמר אישר את העליונות המלכותית, קרא לו ללכת בדרכו של המלך התנ"כי יאשיהו ולהמשיך את הרפורמה בכנסייה של אנגליה. לאחר הטקס ישב אדוארד בראש משתה באולם וסטמינסטר.

תקופת העוצרות של אדוארד סימור

מועצת העוצרות

אדוארד סימור, דוכס סומרסט, דודו של אדוארד וראש מועצת העוצרות בשנתיים הראשונות למלכותו

בצוואתו, נקב הנרי השמיני בשמם של 16 מוציאים לפועל שתפקידם יהיה להיות חברי המועצה של אדוארד עד שימלאו לו 18 שנים. חברי מועצה אלה הסתייעו ב-12 אנשים נוספים שנקראו להתייעצות על פי הצורך. הנוסח הסופי של הצוואה היה שנוי במחלוקת. כמה היסטוריונים משערים שהמקורבים למלך תמרנו אותו או דאגו שהצוואה תבטיח את חלוקת הכוחות לטובתם, הן מבחינה חומרית והן מבחינה דתית. בסוף תקופת מלכותו של הנרי השמיני מצאו עצמם אנשים מסוימים בחצר המלכות, שיכלו להשפיע על תוכן הצוואה, מורחקים, נכלאים ונשפטים. בנוסף, נוצרה קבוצת כוח חדשה שלאחר מותו של הנרי, זכו אנשיה בכיבודים וברכוש בנסיבות שונות. אדוארד סימור נעשה ללורד פרוטקטור של הממלכה והאפוטרופוס של אדוארד. למעשה, לא הוזכר בצוואה דבר על מינוי פרוטקטור. דובר על כך שמועצת העוצרות תמשול בממלכה באופן קולקטיבי וההחלטות יוכרעו על פי הרוב. בכל אופן, כמה ימים לאחר מותו של הנרי, ב-4 בפברואר, החליטו המוציאים לפועל להסמיך את סימור לתפקידו בהחלטה של 13 מתוך ה-16 החברים (3 הנותרים נעדרו). רבים מהם קיבלו טובות הנאה מסימור.

מינויו של סימור עלה בקנה אחד עם תקדים היסטורי וזכותו לקבל את התפקיד קיבלה חיזוק על ידי ההצלחות הצבאיות שלו בצרפת ובסקוטלנד. במרץ 1547 הוא קיבל מכתב הרשאה מאדוארד המעניק לו את הסמכות המלכותית למנות בעצמו חברים במועצה המלכותית ולהיוועץ בהם רק כאשר הוא רוצה בכך. מרגע זה ואילך היה שלטונו האוטוקרטי מושלם. הוא המשיך למשול באמצעות מנשרים והמועצה המלכותית שמשה כחותמת גומי להחלטותיו של סימור.

תפיסת השלטון של סימור הייתה חלקה ויעילה. שלטונו היה אבסולוטי, כשפאג'ט משמש כמזכירו, למרות שהוא נתקל בבעיות מצדו של ג'ון דאדלי. למעשה, בשבועות הראשונים לכהונתו כעוצר, היוו רק תומאס רוית'סלי (Thomas Wriothesley), רוזן סאות'האמפטון, ואחיו, כאתגר לסימור. רוית'סלי, שהיה שמרן מבחינה דתית, התנגד לסמכות המלכותית של סימור על המועצה. עד מהרה הוא מצא את עצמו מודח מתפקידו בתואנות שונות.

תומאס סימור

אדוארד סימור התמודד עם התנגדות שהיה לו קשה יותר לעמוד מולה מצדו של אחיו, תומאס סימור. כדודו של אדוארד, דרש תומאס סימור להיות האפוטרופוס של המלך הצעיר ולקבל חלק משמעותי יותר בשלטון. אדוארד סימור ניסה לקבל את שיתוף הפעולה של אחיו באמצעות הענקת תואר ברון, מינויו כלורד הראשון של האדמירליות ומושב במועצה המלכותית. אך תומאס היה נחוש בדעתו להשיג את כוח השליטה. הוא החל לנסות להסית את אדוארד כנגד המועצה וכנגד אדוארד סימור, אך המלך, שחונך להיות כנוע לדבר המועצה, לא שיתף אתו פעולה. באביב 1547, כשהוא עוקף את התנגדותו של אחיו תוך שימוש בתמיכתו של אדוארד, התחתן תומאס בחשאי עם אלמנתו של הנרי השמיני, קתרין פאר, שבני ביתה הפרוטסטנטים כללו את ג'יין גריי בת ה-11 ואת אליזבת בת ה-13.

בקיץ 1548 גילתה קתרין פאר, שהייתה אז בהריון, את תומאס סימור מחבק את אליזבת. כתוצאה מכך, הורחקה אליזבת מביתה של קתרין והועברה לחסותו של אנתוני דני (Anthony Denny). בספטמבר אותה שנה מתה קתרין בלידתה ותומס סימור החל מיד לחדש את כוונותיו כלפי אליזבת על ידי שליחת מכתב אליה בו תכנן להינשא לה. אליזבת הייתה פתוחה להצעה, אך כמו אחיה, היא לא הייתה מסוגלת להסכים לכל הצעה שלא תאושר על ידי המועצה. בינואר 1549 הורתה המועצה לעצור את תומאס סימור באשמות שונות, כולל מעילה במטבעה של בריסטול. בסופו של דבר לא נמצאו הוכחות לבגידה מצדו של תומאס סימור אך הוא הואשם בפשעים אחרים והוצא להורג בעריפה ב-20 במרץ 1549.

מלחמה

מיומנותו הבלתי מעורערת של אדוארד סימור הייתה יכולתו הצבאית, שאותה הוא הוכיח במסעות המלחמה לסקוטלנד ובהגנה על בולון-סור-מר ב-1546. מלכתחילה, האינטרס העיקרי שלו היה המלחמה נגד סקוטלנד. לאחר הניצחון המזהיר בקרב פינקי קלף (Battle of Pinkie Cleugh) בספטמבר 1547 הוא הקים רשת של מחנות בסקוטלנד, שהשתרעה צפונה עד לדנדי. הצלחתו הראשונית איבדה את התנופה שלה, מאחר ששאיפתו לאחד את כתרי שתי המדינות הפכה להיות לא מציאותית. הסקוטים כרתו ברית עם הצרפתים, ששלחו תגבורות להגן על אדינבורו ב-1548. בעוד שמרי, מלכת הסקוטים הועברה לצרפת, שם היא אורסה ליורש העצר. העלות של החזרת הצבאות הגדולים והמחנות בסקוטלנד, הייתה לנטל כבד על הקופה המלכותית. התקפה צרפתית על בולון באוגוסט 1549 אילצה את סימור להתחיל את הנסיגה מסקוטלנד.

מרד

בשנת 1548 הייתה אנגליה נתונה לאי שקט חברתי. לאחר אפריל 1549 פרצה סדרה של מרידות אלימות, שלובו בתלונות על רקע חקלאי ודתי. שתי מרידות רציניות, הצריכו התערבות צבאית לדיכויין. אחת מהן הייתה בדבון ובקורנוול והשנייה בנורפוק. הראשונה, שנקראת לעיתים, "מרד ספר התפילות" (Prayer Book Rebellion), התעוררה בעיקר על רקע הנהגת התפילות בשפה האנגלית, והשנייה, שהונהגה על ידי סוחר בשם רוברט קט (Kett), התעוררה עקב פלישתם של בעלי קרקעות לאדמות מרעה משותפות. הבט משותף של אי השקט החברתי הייתה העובדה שהמפגינים האמינו שהם פועלים באופן לגיטימי, בתמיכתו של סימור, כנגד בעלי הקרקעות, שאותם הם ראו כמפירי חוק.

אותה הצדקה למרידות נשמעה בכל רחבי אנגליה, לא רק בנורפוק ובמערב. המקור לדעה הציבורית על סימור כתומך במרידות, מקורה בהכרזות שלו שנשמעו לעיתים ליברליות, וכן עקב פעולותיהן הבלתי מתואמות של הוועדות שהוא שלח ב-1548 וב-1549 כדי לחקור תלונות על נושא הקרקעות.

ללא כל קשר לדעה הציבורית על סימור, האירועים הרי האסון של 1549 נתפסו ככישלון של הממשלה והמועצה הניחה את האשמה לפתחו של סימור.

נפילתו של סימור

השתלשלות האירועים גרמה להדחתו של סימור. ב-1 באוקטובר 1549 הוזהר סימור ששלטונו עומד בפני איום רציני. הוא פרסם מנשר הקורא לעזרה ונסוג יחד עם אדוארד בבטחה לטירת וינדזור, שם חש המלך "כמו אסיר". בינתיים פרסמה המועצה פרטים על הכשלים של ממשלתו של סימור. הם הבהירו שכוחו של סימור נסמך עליהם, לא על הוראות הצוואה של הנרי השמיני. ב-1 באוקטובר הורתה המועצה לעצור את סימור והמלך הועבר לארמון ריצ'מונד. בפברואר 1550 החל ג'ון דאדלי להתבלט כמנהיג המועצה, ולמעשה, כיורשו של סימור. למרות שסימור שוחרר ממעצרו וחזר למועצה, הוא הוצא להורג בינואר 1552 לאחר שהואשם במזימה להפיל את שלטונו של דאדלי. אדוארד ציין את מותו של דודו ביומנו במילים: "ראשו של הדוכס מסומרסט נערף בגבעת מצודת לונדון בין השעה שמונה לשעה תשע הבוקר".

תקופת העוצרות של ג'ון דאדלי

ג'ון דאדלי, דוכס נורת'מברלנד, ראש מועצת העוצרות בארבע השנים האחרונות למלכותו של אדוארד

בניגוד לסימור, יורשו, ג'ון דאדלי, נחשב בעבר על ידי ההיסטוריונים כתחבולן שניצל בציניות את מעמדו כדי להעשיר את עצמו על חשבון הכתר. מאז שנות השבעים של המאה ה-20, החלו הישגיו המנהליים והכלכליים של דאדלי לקבל הכרה וההיסטוריונים החלו להבין את חלקו בהשבת הסמכות של המועצה המלכותית ובהחזרת כוחה של הממשלה לאחר התקופה הרת האסון של העוצרות של סימור.

מתחרהו של דאדלי על תפקיד העוצר היה תומאס רוית'סלי, רוזן סאות'האמפטון, שתומכיו השמרנים כרתו ברית עם אוהדיו של דאדלי כדי ליצור מועצה שתדבר בפה אחד, שעל פי ציפיותיהם ועל פי הציפיות של משקיפים כמו שגריר האימפריה הרומית ה"קדושה", הייתה אמורה להוות ניגוד למדיניות הרפורמה הדתית של סימור. דאדלי, מצד שני, תלה תקוות באמונתו הפורטסטנטית החזקה של אדוארד, ומתוך טענה שאדוארד כבר בוגר דיו כדי למשול באופן עצמאי, קירב את עצמו ואת אנשיו למלך. פאג'ט, שקיבל את תואר הברון, הצטרף לדאדלי כאשר הוא הבין שמדיניות שמרנית תרחיק את האימפריה הרומית ה"קדושה" מתמיכה באנגליה בנוגע לבולון. רוית'סלי היה זה שהכין את התביעה כנגד סימור והוא איים לקשור בין מעשיו של סימור לבין דאדלי על מנת להכפיש את זה האחרון. כצעד נגד, שכנע דאדלי את הפרלמנט לשחרר את סימור, שאכן שוחרר ב-14 בינואר 1550 דאדלי ניקה מחשד את רוית'סלי ואת אנשיו לאחר שזכה בתמיכתם של חברי המועצה בתמורה להשבת תאריהם והוא מונה לתפקיד הלורד נשיא המועצה וכראש צוות משק הבית של המלך. למרות שרשמית הוא לא הוגדר כלורד פרוטקטור, מעשית הוא היה זה שעמד בראש הממשלה.

עם התבגרותו של אדוארד, הוא היה מסוגל להבין יותר ויותר את ענייני הממשל. יחד עם זאת מעורבותו המעשית בהחלטות הייתה נתונה לוויכוחים. כאשר מלאו לו 14 שנים, הוקמה מועצה מיוחדת שחבריה מונו על ידי אדוארד עצמו ופעם בשבוע הם נפגשו לעדכן אותו על עניינים חשובים.

דרך הפעולה של דאדלי הייתה שונה לחלוטין מזו של סימור. בהקפידו לוודא שהוא תמיד מקבל רוב בקרב חברי המועצה, הוא עודד את המועצה להיות פעילה כדי להצדיק את סמכותו. בהיעדר קשר הדם בינו לבין המלך, כמו שהיה לסימור, הוא הכניס למועצה חברים המקורבים לו. כמו כן הוא דאג שבני משפחתו יהיו חלק מסגל חצר המלכות. הוא הבין שכדי להיות דומנינטי, עליו לשלוט במועצה.

מדיניות המלחמה של דאדלי הייתה פרגמטית יותר מזה של סימור והוא ספג ביקורת על חולשתו. ב-1550 הוא חתם על הסכם שלום עם צרפת שעל פיו הוסכם על נסיגה מבולון ועל פינוי כוחות הצבא האנגלים מסקוטלנד. ב-1551 הוא הבין שאנגליה לא תהיה מסוגלת יותר לעמוד בהוצאה הכבדה שהייתה כרוכה בניהול מלחמות. בבית הוא דאג לרסן את אי השקט המקומי. כדי למנוע מרידות עתידיות, הוא החזיק נציגים קבועים של הכתר ברחבי הממלכה כולל קצינים (Lord Lieutenant) שעמדו בראש כוחות צבאיים ודווחו לממשלה.

דאדלי התמודד עם המצב הכספי החמור של הממלכה. יחד עם זאת, הוא נכנע לפיתויים שגרמו לירידת ערך המטבע. המשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה מכך הוביל את דאדלי להעביר את היוזמה לתומס גרשם (Thomas Gresham) שהיה מומחה בתחום הכלכלי. ב-1552 הושב האמון במטבע הבריטי, המחירים ירדו והמסחר התאושש. למרות שהתאוששות כלכלית מלאה התחוללה רק בתקופת מלכותה של אליזבת הראשונה, ראשיתה במדיניותו הכלכלית של דאדלי. המשטר של דאדלי מיגר את תופעת המעילות בכספי הממשלה והנהיג התייעלות רחבה בשיטת גביית המסים.

רפורמציה

תומאס קרנמר, הארכיבישוף מקנטרברי, מוביל הרפורמציה באנגליה בתקופתו של אדוארד

המדיניות הדתית לא השתנתה בין תקופת העוצרות של סימור לזו של דאלדי והיא המשיכה לדגול בתהליך רפורמציה נמרץ. למרות שהשפעתו של אדוארד על הממשלה הייתה מוגבלת, גישתו הפרוטסטנטית האינטנסיבית חייבה את הממשלה לדגול בפרוטסטנטיות. עלייתו לשלטון נעשתה בתמיכתם של חסידי הרפורמציה שהמשיכו לאחוז בשלטון במשך כל תקופת מלכותו. האיש שבו בטח אדוארד יותר מכל, תומאס קרנמר, הארכיבישוף מקנטרברי, הנהיג סדרה של רפורמות דתיות שחוללו מהפכה בכנסייה של אנגליה שהפכה להיות מקתולית לחלוטין לפרוסטטנטית הדוחה את סמכות האפיפיור. החרמת נכסי הכנסייה, שהחלה בימיו של הנרי השמיני, המשיכה בימיו של אדוארד, וכך זכתה הקופה המלכותית בהכנסות ניכרות. לפיכך, הרפורמה הדתית הייתה במידה רבה גם רפורמה פוליטית בימיו של אדוארד השישי. לקראת סוף תקופת מלכותו הייתה הכנסייה מרוששת מבחינה כלכלית, כשרוב רכושם של הבישופים הועבר לידיים אחרות.

אמונתם הדתית הן של סימור והן של דאדלי, נראתה חמקמקת מבחינתם של ההיסטוריונים שהיו חלוקים לגבי כנותם של השניים כלפי הדת הפרוטסטנטית. יחד עם זאת, הלהט הדתי של אדוארד השישי עצמו אינו מוטל בספק. אדוארד נהג לקרוא 12 פרקים של כתבי הקודש מדי יום ונהנה לשמוע דרשות. אדוארד תואר בימי חייו ולאחר מותו כ"יאשיהו החדש", על שמו של המלך התנ"כי, שהכחיד את פולחן הבעל. הוא היה קנאי באמונתו האנטי-קתולית ופעם אחת הוא שאל את קתרין פאר אם היא יכולה לשכנע את אחותו מרי האם לדעתה אין זה מן הראוי שתתמסר לריקודים זרים, שכן לדעתו לא היה הדבר ראוי לנסיכה נוצרית. לא כל ימיו היה אדוארד חסיד הרפורמציה. בראשית חייו הוא נמשך לפולחן הקתולי, כולל השתתפות במיסות, אך בהמשך הוא השתכנע שהפרוטסטנטיות צריכה להיות הדת השלטת באנגליה.

הרפורמציה באנגליה התקדמה תחת לחץ משני כיוונים: השמרנים מצד אחד והקנאים מצד שנים. אלה האחרונים הובילו שורה של מקרי איקונוקלאזם והלינו על כך שהרפורמה באנגליה לא הרחיק מספיק לכת לטעמם. מדיניות הרפורמה נעשתה רשמית, כאשר הסמכת הכמרים נעשתה כמינוי ממשלתי שהתיר לכמרים לערוך את הטקסים הדתיים. קרנמר לקח על עצמו את המשימה להכין ספר תפילות אחיד בשפה האנגלית, שבו יהיו מרוכזים כל התפילות לכל ימי השבוע ולחגים השונים והשימוש בו יהיה חובה על פי חוק האחדות (Act of Uniformity 1548). ספר התפילות המשותף (Book of Common Prayer) שהוצא ב-1549 כפשרה, זכה לביקורת של השמרנים על כך שהוצאו ממנו טקסים ותפילות מקודשים, כמו הליטורגיה ה"קדושה", בעוד שחלק מתומכי הרפורמה הלינו על כך שנשמרו בו יותר מדי אלמנטים "אפיפיוריים". ספר התפילות זכה גם להתנגדות מצדם של רבים מאנשי הכמורה הקתולים, שהיו כלואים במצודת לונדון.

לאחר 1551 התקדמה הרפורמציה צעד נוסף, בזכות האישור והעידוד שהגיעו מצדו של אדוארד, שהחל להשפיע יותר באופן אישי במסגרת תפקידו כראש הכנסייה של אנגליה. קרנמר הושפע מדעותיהם של רפומרטורים שמוצאם היה מיבשת אירופה, כמו מרטין בוסר (Martin Bucer) שמת באנגליה ב-1551, פטר מרטיר ורמילי (Peter Martyr Vermigli) שלימד באוקספורד ומתאולוגים זרים אחרים. ההתקדמות של הרפורמציה הואצה על ידי מינויים של רבים מחסידיה כבישופים. בחורף 1551-1552 שכתב קרנמר את ספר התפילות תוך שימוש במונחים רפורמים עם גוון פחות דו-משמעי, חידש את המשפט הקאנוני ופרסם שורה של מאמרים שהבהירו את עיקרי הדת החדשה הלכה למעשה. העיקרון הראשי של הדת החדשה היה הוצאה מוחלטת לכל אזכור לקיומו של האל בלחם וביין בהם נעשה שימוש במיסות, שלמעשה הופסקה עריכתן לחלוטין. המהדורה הבאה של ספר התפילות שהוצאה בשנת 1552 היא הבסיס לספר התפילות שנהוג עד היום בכנסייה האנגליקנית. יחד עם זאת קרנמר התקשה ליישם את הרפורמות באביב 1553, כאשר היה ברור שהמלך אדוארד, שבו כל הרפורמה הייתה תלויה, גוסס.

משבר הירושה

יוזמת הירושה

בפברואר 1553 החל מצבו הבריאותי של אדוארד להיות קשה וביוני, לאחר כמה עליות ומורדות, הוא היה כבר במצב חסר תקווה. מותו הקרב של המלך והירושה האפשרית של הכתר על ידי מרי, אחותו למחצה הקתולית, העמידו בסכנה את הרפורמציה האנגלית ולמועצה של אדוארד ולראשי הממשל היו סיבות רבות לחשוש מפני המצב. אדוארד עצמו התנגד לכך שמרי תירש את הכתר, לא רק על רקע דתי, אך גם על רקע התנגדותו לכך שאישה תמלוך, שיקול שנגע גם לאליזבת. הוא הכין טיוטת מסמך בו פרס את תוכניותיו לגבי הירושה ובו הוא התווה שינוי בסדר ההורשה, תוך שהוא מושפע בעיקר מהתקדים של אביו. הוא שקל את הטיעונים לעלייתן לכס של אחיותיו למחצה ולבסוף החליט שמי שתירש אותו תהיה בתה של בת דודתו, לידי ג'יין גריי בת ה-16, אשר ב-25 במאי 1553 נישאה ללורד גילפורד דאדלי (Guildford Dudley), בנו הצעיר של ג'ון דאדלי.

במסמך שהוציא, כתב אדוארד שבמקרה והוא לא יעמיד יורש זכר, הכתר יעבור לאמה של ג'יין, לג'יין ולאחיותיה, בסדר זה. עם התקרב מותו, ובלחצו של ג'ון דאדלי, הוא שינה את הנוסח כך שהירושה תעבור ישירות לג'יין או לאחיותיה, בתנאי המפורש שלא יהיה יורש זכר לפניהן. בנוסח הסופי של המסמך, הוצאו מרי ואליזבת לחלוטין מסדר ההורשה, עקב ממזרותן שהוכרזה על ידי אביהן ולא בוטלה מאז. ההנחיות לשינוי רצף הירושה נגדו את חוק הירושה השלישי (Third Succession Act) של הנרי השמיני מ-1543 ותוארו כמוזרות ולא הגיוניות.

בראשית חודש יוני חתם אדוארד על הנוסח הסופי של המסמך שהועבר כמכתב הרשאה שיאושר בפרלמנט. הצעד הבא שלו היה שקבוצה של משפטנים מובילים יחתמו על התחייבות לקיים את רצונו לאחר מותו. בסופו של דבר נחתם המסמך על ידי יותר ממאה איש, כולל חברי המועצה, אצילים, ארכיבישופים, בישופים ושריפים. רבים מהם טענו לאחר מכן שהם אולצו לעשות זאת על ידי ג'ון דאדלי, למרות שהם לא הביעו את התנגדותם בעת החתימה.

כעת היה ברור שאדוארד כבר על ערש דווי, וכמה דיפלומטים זרים כבר החלו לחשוד שהוצאתה של מרי מסדר הירושה קורמת עור וגידים. צרפת הייתה מוטרדת מהאפשרות שבת דודתו של קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" תשב על כס המלכות האנגלי והייתה מעורבת במגעים חשאיים עם דאדלי כדי לסייע לו. הדיפלומטים היו סמוכים ובטוחים שרוב רובו של העם האנגלי תומך במרי, אך יחד עם זאת הם האמינו שג'יין תזכה גם היא לתמיכה.

במאות השנים שחלפו מאז נתפסה פעולת שינוי סדר הירושה כמזימה של אדם אחד, ג'ון דאדלי. מאז שנות השבעים של המאה ה-20, החלו היסטוריונים רבים ליחס את היוזמה לכתיבת מסמך ההורשה כיוזמה ישירה של אדוארד.

מחלתו ומותו של אדוארד

בינואר 1553 לקה אדוארד בחום גבוה ובשיעולים שהלכו והחריפו. באפריל הוא חש יחסית בטוב כדי שיוכל לצאת ולשאוף מעט אוויר בפארק וסטמינטסטר ולעבור לגריניץ', אך בסוף החודש הוא נחלש שוב. ב-7 במאי הוטב מצבו והרופאים היו בטוחים בהחלמתו ההולכת וקרבה. כמה ימים מאוחר יותר צפה המלך בספינות השטות בתמזה כשהוא יושב ליד חלון חדרו. בהמשך הורע מצבו וב-11 ביוני דווח שהוא כבר מקיא דם. כעת האמינו רופאיו של אדוארד שהוא סובל מגידול מוגלתי בריאותיו והודו שסיכויי ההחלמה שלו אפסו. עד מהרה נעשו רגליו נפוחות עד אשר הוא נאלץ לשכב על גבו והוא איבד את הכוח להתנגד למחלה. כשביקר אותו מורהו, ג'ון צ'ק, הוא לחש לו שהוא שמח למות.

הופעתו הפומבית האחרונה של אדוארד הייתה ב-1 ביולי כאשר הוא נעמד ליד חלון ארמון גריניץ', וגרם לבהלה בקרב אלה שראו אותו ברזונו. במהלך היומיים הבאים, הגיעו למקום המונים בתקווה לראות אותו שוב, אך ביום השלישי נאמר להם שמזג האוויר קריר מדי כדי שהמלך יוכל להופיע לפניהם. אדוארד השישי מת בגיל 15 בארמון גריניץ' ב-6 ביולי 1553. הוא נקבר בקפלה של הנרי השביעי במנזר וסטמינסטר ב-8 באוגוסט, כשאת הטקסים מנהל תומאס קרנמר.

סיבת המוות של אדוארד לא ברורה. כמו מקרי מוות רבים בקרב המלכים של המאה ה-16, נפוצו שמועות על הרעלה, אך אין כל הוכחה לכך. ג'ון דאדלי, שחוסר הפופולריות שלו הודגשה באירועים שבאו לאחר מותו של אדוארד, נחשד בכך שהורה להרעיל את המלך הצעיר. דעה נוספת גרסה שאדוארד הורעל על ידי קתולים שחפצו שמרי תירש את כס המלכות. המנתח שביצע את הנתיחה שלאחר המוות סיכם שאדוארד מת ממחלת ריאות. שגריר הרפובליקה של ונציה דיווח שאדוארד מת משחפת, אבחנה המקובלת על היסטוריונים רבים. קיימת דעה שמחלת החצבת והאבעבועות השחורות שאדוארד לקה בהם שנה לפני מותו, החלישו את המערכת החיסונית שלו. דעה אחרת טוענת שמחלתו הייתה דלקת ריאות או מורסה בריאות ואי-ספיקת כליות.

המלכה ג'יין והמלכה מרי

ליידי מרי, שלאחרונה ראתה את אדוארד בפברואר עודכנה על מצבו הבריאותי של אחיה על ידי דאדלי ובאמצעות קשריה עם שגרירי האימפריה הרומית ה"קדושה". מתוך מודעות למותו הקרב, היא עזבה את בית הנסדון (Hunsdon House) שליד לונדון ומיהרה להגיע לאחוזתה שבנורפוק, שם היה לה בסיס תמיכה. דאדלי שלח ספינות לחופי נורפוק כדי למנוע את בריחתה של מרי או את הגעתן של תגבורות מהיבשת. הוא עיכב את ההודעה על מותו של המלך בזמן שהוא ריכז את כוחותיו וב-10 ביולי נלקחה ג'יין גריי למצודת לונדון. באותו יום היא הוכרזה כמלכה ברחובות לונדון, כשברקע נשמעים רחשי אי שביעות רצון. המועצה המלכותית קיבלה הודעה ממרי שתבעה את זכותה לכתר ותבעה מהמועצה להכריז עליה כעל מלכה כפי שהיא הכריזה על עצמה. המועצה השיבה שג'יין היא המלכה על פי רצונו של אדוארד השישי, ושמרי, בניגוד לכך, הייתה בת בלתי חוקית ושהיא נתמכת על ידי מיעוט של אנשים.

עד מהרה הבין ג'ון דאדלי שהוא שגה בחישוביו. למרות שרבים מאלה שתמכו במרי היו שמרנים שחפצו בנפילת הפרוטסטנטיות, כללו תומכיה גם רבים שסברו שתביעה לגיטימית לכתר עומדת מעל לשיקולים דתיים. דאדלי נאלץ לוותר על השליטה במועצה העצבנית בלונדון ושיגר מרדף אחר מרי למזרח אנגליה, שמשם הגיעו החדשות על כוחה ההולך וגובר, שכלל מספר רב של אצילים ופשוטי העם. ב-14 ביולי צעד דאדלי מחוץ ללונדון בראש 3000 איש והגיע לקיימברידג' ביום המחרת. בינתיים, מרי, בתמיכתם של כוחותיה בטירת פרמלינגהאם (Framlingham Castle) שבסאפוק, קיבצה סביבה צבא של מעל 20,000 איש ב-19 ביולי.

כעת התברר לחברי המועצה המלכותית שהם שגו שגיאה גורלית. בהנהגתם של הרוזן מארונדל ושל הרוזן מפמברוק, הכריזה המועצה ב-19 ביולי על מרי כמלכה. שלטונה בן תשעת הימים של ג'יין הגיע לקיצו. ההכרזה גרמה לשמחה ברחבי לונדון. כשהוא נטוש בקיימברידג', הכריז דאדלי בעצמו על מרי כמלכה, כפי שהוא נצטווה לעשות מאוחר יותר על פי מכתב שהגיע מהמועצה. ויליאם פאג'ט והרוזן מארונדל רכבו לפרמילנגהאם להתחנן בפני מרי למחילה וארונדל עצר את דאדלי ב-24 ביולי. דאדלי הוצא להורג בעריפה ב-22 באוגוסט, זמן קצר לאחר שהתכחש לדתו הפרוטסטנטית. התכחשות זו הכניס את כלתו, ג'יין, ליאוש. ג'יין הוצאה להורג ב-12 בפברואר 1554, לאחר מעורבותו של אביה במרד של תומאס וייאט הצעיר.

מורשתו הפרוטסטנטית

למרות שאדוארד השישי מלך שש שנים בלבד ומת בגיל 15, תקופת מלכותו עמדה בסימן של תרומה לקידומה של הרפורמציה באנגליה ולהתוויית המבנה של הכנסייה האנגליקנית. העשור האחרון בתקופת מלכותו של הנרי השמיני עמד בסימן של השתהות חלקית בהתקדמות הרפורמציה. בניגוד לכך, תקופת מלכותו של אדוארד עברה בהתקדמות משמעותית של הרפורמציה. בשש שנים אלה, עברה הכנסייה מיישום של סדר התפילות והמבנה הקתולי, לכזאת המזוהה עם התנועה הפרוטסטנטית. במיוחד יצרו ספר התפילות האחיד והמאמרים שפרסם קרנמר, את הבסיס לכנסייה האנגלית שמיושם עד ימינו. אדוארד עצמו היה זה שאישר את השינויים הללו ולמרות שהם היו פרי עבודתם של קרנמר ורפורמטורים אחרים, שפעלו בתמיכתה של המועצה של אדוארד, העובדה היא שהמלך היה הזרז להתקדמותה של הרפורמציה במהלך תקופת מלכותו.

ניסיונותיה של מרי הראשונה להפוך את תהליך הרפורמציה על פיו, נתקלו במכשולים רציניים. למרות אמונתה בעליונותו של האפיפיור, היא משלה מבחינה חוקתית כראש הכנסייה האנגליקנית, ניגוד שהיא התקוממה נגדו. היא מצאה את עצמה בלתי מסוגלת להשיב לכנסייה את נכסיה שהועברו או נמכרו לידיים פרטיות. למרות שהיא העלתה על המוקד מספר גדול של אנשי כנסייה פרוטסטנטים, רבים ממנהיגי הרפורמציה יצאו לגלות או נותרו פעילים במחתרת במהלך תקופת מלכותה, כשהם מפיצים תעמולה שהיא לא הייתה מסוגלת להשתיק. יחד עם זאת, הפרוטסטנטיות עדיין לא הטביעה את חותמה באופן מלא בליבותיהם של בני העם האנגלי ובמידה שמרי הייתה מאריכה ימים, התחייה הקתולית שהיא הייתה עשויה להוביל, הייתה מותירה את מלכותו של אדוארד השישי כהערה היסטורית, תחת זאת שלה.

עם מותה של מרי ב-1558, חידשה הרפורמציה האנגלית את מהלכה ורוב הרפורמות שהונהגו בתקופת מלכותו של אדוארד הוחזרו בתקופת מלכותה של אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה. אליזבת החליפה את היועצים ואת הבישופים של מרי באחרים שפעלו בתקופתו של אדוארד, כמו ויליאם ססיל, מזכירו לשעבר של דאדלי, וריצ'רד קוקס, מורהו הזקן של אדוארד, שהטיף כנגד הטקסים הקתולים בפתיחת הפרלמנט של 1559. הפרלמנט העביר את חוק האחדות (Act of Uniformity 1558) באביב הבא, והחזיר ליושנו, עם שינויים קלים, את ספר התפילות של קרנמר. השינויים התאולוגיים של תקופתו של אדוארד סיפקו את הבסיס למדיניותה הדתית של אליזבת.

בתרבות הפופולרית

ספרו של מארק טוויין, בן המלך והעני, מבוסס על דמותו של אדוארד השישי, שכנסיך מתחלף עם טום קנטי, בן עניים בן גילו הדומה לו באופן מדהים. בעת שהשניים מתחלפים בלבושם ובתפקידיהם, מת אביו של אדוארד, הנרי השמיני, והסיפור מסתיים כאשר טום קנטי כמעט ומוכתר כמלך אנגליה במקומו של אדוארד. הספר זכה להדפסה במהדורות רבות ועובד לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה.

אילן יוחסין

אדמונד טיודור, רוזן ריצ'מונד הראשון

מרגרט ביופורט, רוזנת ריצ'מונד ודרבי

אדוארד הרביעי, מלך אנגליה

אליזבת וודוויל

ג'ון סימור

אליזבת דארל

הנרי ונתוורת'

אן סיי

הנרי השביעי, מלך אנגליה

אליזבת מיורק

ג'ון סימור

מרג'רי ונתוורת'

הנרי השמיני, מלך אנגליה

ג'יין סימור

אדוארד השישי, מלך אנגליה

ראו גם

• נער המלקות
• בן המלך והעני

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אדוארד השישי, מלך אנגליה בוויקישיתוף

• קטעים מיומנו של אדוארד השישי
• “Edward VI,” in Dictionary of National Biography, London: Smith, Elder, & Co., (1885–1900) in 63 vols.
• אדוארד השישי באנציקלופדיה בריטניקה (1911)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24044073אדוארד השישי, מלך אנגליה