תקופת נארה

תקופת נארה (奈良時代) הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן אשר החלה בערך בשנת 710 והסתיימה ב-794. הקיסרית גֵנמֵיי (元明天皇) קבעה את בירת הֵייג'ו קְיו (平城京 היום נארה) ומלבד 5 שנים (740–745), שבהן הבירה עברה באופן זמני, הייתה נארה הבירה של התרבות היפנית. בשנת 784 הקיסר קאמוּ (桓武天皇) העביר את הבירה לעיר נאגַאוֹקה, לפני שעברה להייאן (平安京), או קיוטו (京都), כעשור לאחר מכן, בשנת 794.

רוב אוכלוסיית יפן התפרנסה בתקופה זו מחקלאות ורוכזה סביב כפרים. רוב הכפריים האמינו בדת השינטו, המבוססת על סגידה לאלילים של כוחות טבע ואלילים קדמונים (קאמי).

הבירה בנארה נבנתה לפי המודל של העיר הסינית צ'אנגאן, עיר הבירה של שושלת טאנג מסין. מהרבה בחינות, התאים עצמו המעמד הגבוה ביפן למנהגים הסיניים, כגון אימוץ האותיות הסיניות (קנג'י 漢字), ואימוץ דת הבודהיזם.

ספרות תקופת נארה

ניסיונות מרוכזים של חצר הקיסרות לתעד את ההיסטוריה שלה, הניבו את היצירות הספרותיות הראשונות של תקופת נארה. יצירות כמו הקוג'יקי (古事記) והניהון שוקי (日本書紀) היו בעלות טבע פוליטי, ונועדו לתעד, ועל כן הצדיקו וביססו את עליונות שושלת הקיסרים בתוך יפן וכן גם בסין ובקוריאה.

עם התפשטות המילה הכתובה, שירה יפנית, המכונת וואקה (和歌), החלה להכתב. במשך הזמן, אוספים פרטיים קובצו וצוטטו על מנת ליצור את קובץ השירים היפנים הראשון, שכונה מאנְיוֹשוּ (万葉集), מעט אחרי שנת 759. סימנים סיניים שימשו על מנת לבטא צלילים יפנים, זאת עד שהומצא כתב הקאנה.

התפתחות כלכלית, חברתית ומנהלתית

לפני שנחקק קוד טאיהו (大宝律令 Taihō-ritsuryō), היה נהוג להעביר את מיקום הבירה לאחר מות הקיסר, וזאת משום האמונה העתיקה שמקום המוות מזוהם. רפורמות ובירוקרטיזציה של מערכת הממשל הביאו לקביעת מושב קבוע לבירה בעיר הייג'ו קיו, או נארה, בשנת 710. בין השנים 740 ל-745, עברה הבירה מסיבות פוליטיות. בין השנים 740–744 לעיר קוניקו(恭仁京, היום קאמו), בשנת 744 לעיר שיגאראקינוֹמיה (紫香楽宮, כיום שיגאראקי) ובין השנים 744–745, עברה הבירה לעיר נאניווה-קיו (難波, כיום אוסקה), אך היה חזרה לנארה בשנת 745. הבירה בנארה, שנתנה את שמה לתקופה, עוצבה לפי המודל של בירת שושלת טאנג מסין, העיר צ'אנגאן. נארה הייתה המרכז האורבני האמיתי הראשון ביפן. במהרה הגיעה כמות האוכלוסייה בה ל-200,000 תושבים (שייצגו כ-4% מכלל אוכלוסיית יפן), וכ-10,000 אנשים עבדו במשרות ממשלתיות.

בתקופת נארה התרחבה הפעילות הכלכלית והמנהלתית ביפן. דרכים חדשות קישרו את נארה עם בירות הפרובינציות השונות, ואיפשרו גבייה יעילה ומסודרת של מיסים. הוטבעו מטבעות, אך השימוש בהם היה עדיין מועט. לעומת זאת, מחוץ לאזור נארה, הייתה פעילות מסחרית מועטה. באמצע המאה השמינית, השואן, אחד מהמוסדות החשובים ביפן של ימי הביניים, החל לצבור חשיבות כתוצאה מחיפוש אחר שיטה יעילה לניהול קרקעות. מנהלות מקומיות החלו בשיפור עצמי, בעוד שהשיטה הישנה של חלוקת קרקעות, והעלאת המיסים, הביאו לאובדן או זניחת קרקעות על ידי אנשים, שכעת הקראו "אנשי הגל" או רונין (浮浪人). חלק מהאנשים האלה, שהיו חופשיים, החלו לעבוד בשביל בעלי אחוזות וקרקעות, ואדמות ציבוריות החלו לעבור לידי השואן.

מלחמות בין קבוצות בחצר הקיסרות נמשכו לאורך כל תקופת נארה. בני המשפחה הקיסרית, מנהיגי שבטים המקורבים למשפחה ונזירים בודהיסטים, כולם רבו ביניהם על כוח והשפעה. מוקדם יותר באותה תקופה, הנסיך נאגאיה תפס שליטה על חצר הקיסרות לאחר מותו של פוג'יווארה נו פוהיטו. את פוהיטו ירשו ארבעת בניו; מוּצ'ימארו, אוּמאקאיי, פוּסאקאיי ומארוֹ. הם העלו את הקיסר שומו, הנסיך מבתו של פוהיטו, על כס הקיסרות. בשנת 729 הם אסרו את נאגאיה, ונטלו בחזרה את השליטה בחצר. אך עם התפשטות מגפת אבעבועות שחורות מהעיר קיושו בשנת 735, מתו כל ארבעת האחים, ודומיננטיות שבט פוג'יווארה הצטמצמה. הקיסר היה המום מחדשות אלה, והוא העביר את ארמונו שלוש פעמים בחמש שנים החל משנת 740, עד שלבסוף חזר לנארה. לקראת סוף תקופת נארה, עקב נטל כלכלי כבד, פיטר חצר הקיסרות פקידים לא חיוניים. בשנת 792 הופסקה הפקעת הקרקעות על ידי חצר הקיסרות, ומושלי פרובינציות הורשו להקים צבאות פרטיים למטרות שיטור מקומי. ביזור הסמכויות הפך לחוק למרות הרפורמות הקודמות שבוצעו באותה תקופה. לבסוף, על מנת להחזיר את השליטה לידי חצר הקיסרות, הועברה הבירה לעיר נאגאוקה-קיו (長岡京), ובשנת 794 לעיר הייאן-קיו ("בירת השלום והשלווה" 平安京), הממוקמת בערך 26 ק"מ צפונית לנארה. לקראת סוף המאה האחת עשרה, כונתה העיר קיוטו ("עיר הבירה"), השם אותו היא נושאת עד היום.

התפתחות תרבותית וביסוס הבודהיזם

כמה מהיצירות החשובות ביותר בתרבות יפן נכתבו במהלך תקופת נארה, כגון הקוג'יקי (古事記) והניהון שוקי (日本書紀), ספרי ההיסטוריה היפנים הראשונים, אשר נכתבו בשנים 710 ו-720, בהתאמה. המניוֹשוּ ("אוסף אלף העלים", 万葉集), אוסף שירים, והקאיפוּסוֹ ("זיכרון נעים של שירים", 懐風藻), אוסף שירים יפנים שנכתבו בסינית על ידי קיסרים ונסיכים.

עוד התקדמות תרבותית משמעותית באותה תקופה הייתה ביסוס הבודהיזם. הבודהיזם הובא ליפן על ידי נזירים קוראנים במאה השישית, אך לא נטמע ממש עד תקופת נארה, כאשר אימץ אותה בחום הקיסר שומו. הקיסר ובת זוגו בת הפוג'יווארה היו בודהיסטים קנאים, ועודדו את הפצת הדת על ידי הכרזתה כ"מגינת המדינה", ודרך לחיזוק מוסדות יפנים. בזמנו של הקיסר שומו נבנה מקדש טודאי-ג'י ("המקדש המזרחי הגדול" 東大寺), ובתוכו הוצב פסל הבודהה דַאיניצ'י ("בודהה השמש הגדול"), פסל בגובה 16 מטרים, עשוי ברונזה מכוסה זהב. בודהה זה זוהה עם אלילת השמש, מה שגרם למיזוג הדרגתי של הבודהיזם עם השינטו. שומו הכריז על עצמו כ"משרת שלוש האוצרת" של הבודהיזם: הבודהה, החוק, או לימוד הבודהיזם והקהילה הבודהיסטית.

הממשלה המרכזית גם כן החלה להקים מקדשים שנקראו קוֹקוּבּוּנג'י (国分寺) ברחבי הפרובינציות. מקדש טודאי-ג'י היה הקוקובונג'י של פרובינציית יאמטו (היום חבל נארה).

למרות שניסיונות להפוך את הבודהיזם לדת הרשמית של יפן כשלו, הם עזרו בשיפור מעמדה של המשפחה הקיסרית. ההשפעה הבודהיסטית גברה בחצר הקיסרות בתקופת שלטונה של בתו של שומו, הקיסרית קוקן. קוקן הכניסה נזירים בודהיסטים לחצר. היא התפטרה מכס הקיסרות בשנת 758 בעצת בן דודה, פוג'יווארה נו נאקאמארו, לטובת נזיר ששמו דוקיו. נאקאמארו נטל זמנית את השלטון בעזרת צבא, אך סולק במהרה. קוקן האשימה את הקיסר החדש בקשירת קשר נגד נאקאמארו ועלתה מחדש לכס הקיסרות, כעת כקיסרית שוטוקו. הקיסרית הורתה על הדפסת מיליון קלפי תפילה, ה-הְיַאקוּמאנטוֹ ד'האראני (百万塔陀羅尼), שרבים מהם שרדו עד היום. המגילות הקטנות, משנת 770, הן בין העבודות המודפסות העתיקות בעולם. שוטוקו הדפיסה את המגילות על מנת לרצות את אנשי הכמורה הבודהיסטית. ייתכן ואיפלו רצתה להכתיר את אהובה דוקיו לקיסר, אך היא מתה מאבעבועות לפני שהספיקה לעשות כן. פעולותיה זעזעו את אנשי נארה, והביאו להחלטה לשלול נשים מאפשרות לרשת את כס הקיסרות וסילוק הנזירים הבודהיסטים מעמדות הכוח הפוליטיות שקיבלו.

עבודות אמנות רבות ואוצרות שנאספו מארצות אחרות בתקופת שומו וקוקן שמורים היום בשוסואין (בקתת ארכיון) שבמקדש טודה-ג'י, ונקראים אוצרות שוסואין, והם מייצגים את התרבות הקוסמופוליטית של אותה תקופה, שנקראה גם תרבות טֶמפיו. אוצרות מיובאים מראים השפעות מאזורי דרך המשי, כגון סין, קוריאה, הודו והאימפריה האיסלאמית. בשוסואין מאוכסנים גם מעל 10,000 מסמכים המכונים "מסמכי שוסואין", ואלה תעודים שנכתבו במצד האחורי של הסוטרות או על עטיפות של חפצים מיובאים, והם שרדו כתוצאה משימוש חוזר של הניירות עליהם היו כתובים. מסמכים אלה תרמו רבות למחקר המערכות הפוליטיות והחברתיות ביפן של תקופת נארה, ואף מראים על שינוי והתפתחות הכתב היפני (כגון קאטאקאנה).

יחסים בינלאומיים

חצר הקיסרות בתקופת נארה ייבא באופן אגרסיבי מאפיינים מהציויליזציה הסינית, וזאת על ידי שליחת משלחות לחצר טאנג הסינית כל עשרים שנה. תלמידים יפנים רבים, רגילים וגם נזירים בודהיסטים, למדו בצ'נגאן ובלויַאנג. תלמיד אחד ששמו אַבֵּה נו נאקאמארו, עבר את המבחנים הציבוריים על מנת להתמנות לתפקיד ממשלתי בסין. הוא שימש כמושל-גנרל באנאם, או וייטנאם הסינית בין השנים 761 ו-767. תלמידים רבים ששבו לארצם קיבלו משרות ממשלתיות מכובדות כגון קיבי נו מאקיבי, שקיבל לידיו את בניית מקדש טודה-ג'י.

שושלת טאנג הסינית מעולם לא שלחה משלחת ליפן, שכן הקיסרים היפנים לא חיפשו אישור להסמכתם מהקיסרים הסינים. ממשלה מקומית מסין, ממחוז עמק יאנגצי, שלחה קבוצה ליפן על מנת להחזיר משלחת יפנית שהגיעה ליפן דרך בַּלְהֵאה, שבמנצ'וריה. הקבוצה לא יכלה לחזור לסין בגלל מרד אן לו שאן, שלבסוף דוכא על ידי סין.

היחסים עם הממלכה הקוריאנית היו שקטים, עם חילופים דיפלומטיים הדדיים. אך עליית חבל בַּלְהֵאה, שבצפון קוריאה, הביאה לערעור היחסים בין שתי המדינות. ממלכת בַּלְהֵאה שלחה משלחת לנארה בשנת 728, שקיבלה את פניהם כממשכי דרכה של ממלכת גוֹגוּרְיוֹ, שהייתה מיודדת עם יפן עד ששושלת סִיאָה איחדה את שלוש מלכויות קוריאה. יחסי הידידות המסחריים והדיפלומטיים בין יפן לממלכת בַּלְהֵאה המשיכו עד שקוריאה נכבשה על ידי חיטאן, או שושלת לְיָאוֹ, במאה העשירית. הקשרים עם סִיאָה הדּרדרו ככל שקשרי נארה עם שושלת טאנג התחזקו.

אירועים

710: בירת יפן עוברת מאסוקה לנארה, ונבנית לפי המודל של הבירה הסינית שיאן.
712: אוסף הסיפורים של קוג'יקי (תעוד של זמנים עתיקים).
720: אוסף הסיפורים של ניהונשוקי (ההיסטוריה של יפן).
743: הקיסר שומו מייסד את מקדש טודה-ג'י בנארה, שבתוכו מוצב פסל בודהה עצום.
759: האנתולוגיה הפואטית של מניושו (אוסף אלף העלים).
784: הקיסר מעביר את הבירה לנאגאוּקה.
788: הנזיר הבודהיסטי סאיצ'ו מייסד את המנזר על הר הְייֵאי, ליד קיוטו, שיהפוך למכלול גדול של מקדשים.

< תקופת אסוקה | תקופת הייאן >