אמנות הרנסאנס באיטליה

אמנות הרנסאנס באיטליה, כשמה נוצרה באיטליה, אשר בשלהי ימי הביניים הניעה שינויים לא רק בתחום האמנות, כי אם בכל תחומי התרבות. אמנות זו התחילה להתפתח באמצע המאה ה-13, והגיעה לשיאה במאה ה-15.

המילה 'רנסאנס' פירושה 'לידה מחדש' והשפעתו של ההומניזם – אשר ינק באותם הזמנים מהמסורות היוונית והרומית הקלסיות – משתקפת בעניין הגובר בנושאים חילוניים, על חשבון נושאים דתיים, ששלטו בכיפה בימי הביניים.

סגנון אמנות הרנסאנס באיטליה אינו עשוי מקשה אחת; והוא לבש פנים מרובות, על פי הזמן והמקום. מגוון סגנונותיו נתן את אותותיו על הציור, הפיסול, האדריכלות, המוזיקה ועוד.

בניגוד לסגנון הגותי – המאפיין את ימי הביניים, ושניזון מהמסורות הרומנסקית והביזנטית – אמנות הרנסאנס מסמנת מפנה מן העולם הימיביניימי אל העולם המודרני, אשר היא אשר למעשה יצקה את יסודותיו.

הרנסאנס באיטליה התפתח בהדרגה ואפשר להבחין בו בארבע תת-תקופות: הקדם-רנסאנס (1290–1400), הרנסאנס המוקדם (1400–1475), שיא הרנסאנס (1475–1525) ותקופת המנייריזם (1525–1600). ניתן לזהות את יסודותיו כבר בציוריו של ג'יוטו. אבל הרצון להשיג דיוק מדעי ומידה גדולה של ריאליזם, איזון והרמוניה נפלאים – באים לידי ביטוי כבר ביצירותיו של מזאצ'ו ופיירו דלה פרנצ'סקה, מגמות אלו הגיעו לשיאם ביצירותיהם של לאונרדו דה וינצ'י, רפאל ומיכלאנג'לו.

הקדם-רנסאנס: ג'יוטו

ערך מורחב – ג'וטו די בונדונה

סנוניות הרנסאנס ניכרות כבר בציוריו של ג'וטו – אשר הלך לעולמו ב-1337. לפני ג'וטו צוירו דמויות כסמלים שטוחים ודקורטיביים; ג'וטו הצליח לאמץ את שפתם הוויזואלית של הפָּסלים, והעניק לדמויות משקל ונפח. כדוגמה, מהשוואה בין המדונה, כפי שצוירה בידי מורו ורבו, לבין המדונה ביצירתו, ניתן להבין בקלות מדוע נחשבו ציוריו לנס של נטורליזם. אף כי ניכרים בהם סממנים גותיים – ונושאיהם הרוחניים מתכתבים עם היצירה החזותית הימיביניימית. בכל זאת, ציוריו מציגים פרשנות של כתבי הקודש הנוצריים, המושפעת מהרוחות הנושבות של הרנסאנס – וזאת ניכר בנטורליזם וכן בטכניקות ובאמצעים האמנותיים, הנקוטים בהם. יש להניח שקיים קשר בין שינוי מגמה זו לבין התהליכים התרבותיים שהתחוללו באותם הימים ההם, והשפיעו עמוקות על החברה.

הרנסאנס של המאה 15

ערך מורחב – הרנסאנס האיטלקי

בין המאה ה-14 למאה ה-16, שגשג ופרח הרנסאנס בעריה העצמיות. אלו היו שרויות במאבקים פנימיים וחיצוניים של איטליה, ואולם באופן מפתיע סכסוכים אלו לא מנעו ממנהיגי מדינות אלו לתת חסות נדיבה להומניזם – אשר עומד ביסוד תרבות הרנסאנס, ויונק מהתרבות הקלאסית של יוון ורומא. בין הערים שהתבלטו בתמיכתן באמנות הייתה פירנצה, אשר גררה אחריה את שאר ערי איטליה, לכדי מהפיכה תרבותית רחבת היקף. בין מובילי המהפכה ההומניסטים נמנים ג'ובאני בוקצ'ו, קולוצ'יו סלוטטי, לאונרדו ברוני, פוג'יו ברצ'וליני ואלברטי, אשר נולדו או פעלו בפירנצה. מהפיכה זו נתנה את אותותיה קודם כל בפיסול, ומשם הועתקו הדגמים התלת־ממדיים ל'שני ממדי' הציור. ולא רק זאת אלא אף זאת, ולצד המוטיבים הדתיים, המאפיינים את האמנות הגוטית דווקא, נוספו תיאורים מהמיתולוגיה, ציורי נוף ודיוקנאות. הישג בולט נוסף מתבטא בהתייחסות אל גוף האדם, שנראה בעליל כמבוססת על לימוד מעמיק של האנטומיה והפסיכולוגיה שלו. נושא נוסף שניתנה עליו את הדעת הוא הפרספקטיבה, אשר שאף לשוות לדמויות מראה של פסל.

הפסלים הגדולים של הרנסאנס

ערך מורחב – אדריכלות הרנסאנס

בעולם הפיסול, ברנסאנס הטביעו את רישומם במיוחד פיליפו ברונלסקי, דונטלו וורוקיו. המעבר הסגנוני מהקדם-רנסאנס לרנסאנס המוקדם לא התחולל בין יום. בין הפסלים הגדולים של הרנסאנס נמנים בין היתר, בגל הראשון: ברונלסקי (1377–1446), דונטלו, בטיסטה אלברטי (1404–1472), לורנצו גיברטי (1378–1455), יקופו דלה קוורצ'ה (1374–1438), נני די בנקו ולוקה דלה רוביה (1400–1482). בין האמנים של הגל השני ניתן למנות ברנרדו רוסלינו (1409–1464), דזידריו דה סטיניאנו (1430–1464), מינו דה-פייזולה (1430–1464), אנטוניו דל פוליזאולו (1431–1498), בנדטו דה מיאנו ואגוסטינו די דוצ'ו (1418–1481), וורוקיו (1435–1488).

ברונלסקי

ערך מורחב – פיליפו ברונלסקי

בין מייסדי הרנסאנס באמנות נמנה פיליפו ברונלסקי (Filippo Brunelleschi) (1446–1377), אשר היה מנהיגה של קבוצת אמנים שפעלה בעיר פירנצה, והיה מומחה בתחומי אומנויות רבים מלבד אדריכלות. ברונלסקי קנה לו מוניטין כאחד מהאדריכלים הגדולים ביותר של אותה התקופה, אם לא הגדול מכולם. המבנה המוכר ביותר שלו הוא הכיפה העצומה של קתדרלת סנטה מריה דל פיורה. בנוסף לכך, הוא אבי חידושים טכניים רבים בתחום האדריכלות וממציא הפרספקטיבה בעלת נקודת מגוז אחת. ציוריו אבדו, אבל התיאוריות האמנותיות שהוא פיתח והחוקים המתמטיים שעומדים מאחוריהן פורסמו ברבים בידי לאונה בטיסטה אלברטי, בספרו 'על הציור'.

סיפור מפורסם אודות ברונלקי הוא זה של תחרות אמנים, שבה הוא השתתף. התחרות נסובה על ביצוע דלתות בית הטבילה של פירנצה; וזאת הוכרזה בידי גילדת הסוחרים – הפטרונית שלו מאז המאה ה-12. הגילדה סיפקה הוראות מדויקות לפרטי המודלים המוצעים – ודרשה לקבל תבליטים המתמקדים בסצנות מרכזיות מסיפורי התנ"ך והברית החדשה. אמנם ברונלסקי לא היה זה שניצח בתחרות, אבל דווקא תבליטו בסצנת עקידת יצחק התפרם ברבים על שום חידושיו האמנותיים. בין היתר אלו באו לידי ביטוי בהיות יצירה זו מלאת הבעה ורגש, ואופיה הדרמטי במיוחד.

גיברטי הוא זה שבסופו של דבר ניצח בתחרות – ואצלו עבדו כשוליות, דונטלו ואוצ'לו. בעקבות ניצחונו, גם הוזמנו אצל גיברטי דלתות נחושת גדולות, המתארות סצנות מחייו של אותו האיש. הדלתות נחשבו ליצירה המעולה בסוגה מאז יצרו היוונים הקדמונים את יצירות האמנות הגדולות שלהם. אמנם מיכלאנג'לו, אמר עליהן ששערים אלו ראויים לשמש שעריו של גן העדן. ואולם אין הם משקפים את הרנסאנס במיטבו, אלא ביצירתו של גיברתי ניכרים סממניו של הסגנון הגותי הבינלאומי – ופסיחה בין הסגנון הגותי לזה של הרנסאנס מצויה אצלו כמו גם אצל נני די בנקו ואצל יאקופו דלה קוורצ'ה.

• 
  יוחנן המטביל (1399–1400)
• 
  הנביא ישעיהו (1399–1400)
• 
  הבזיליקה של סן לורנצו

דונטלו

ערך מורחב – דונטלו

דונטלו (Donatello) (1466–1386) הוא כינוי שניתן ל-Donato di Niccolò di Betto Bardi. הוא היה מתלמידיו של גיברטי. הוא נטל מלימודי הפיסול הקלאסי את תנוחת הקונטרה פוסטו. בניגוד לאומני התקופה, אשר עשו בה שימוש רב, שימושו בטכניקה זו הוא חופשי ונועז במיוחד, אופייני לסגנון זה, שהדמות הישובה נשענת לצד אחד אך נוטה או מביטה לצד אחר ואבריה יוצרים פוזיציה א-סימטרית. הפסל 'גאורג ה"קדוש"' נחשב לצעד מכריע באמנות הפיסול, והפסל של דוד נחשב לשיא. לאחר 1000 שנים, פסליו של דונטלו נחשבו כמחיים את אמנות יוון העתיקה ואת תנוחת הקונטרה פוסטו. אף כי גאורג ה"קדוש" ניצב ללא נוע, תודות לתווי פניו המעוצבים, הוא נראה כאילו הוא שש עלי קרב. הנטורליזם של דונטלו בא לידי ביטוי גם ב'בשורה' שבכנסיית סנטה קרוצ'ה; וביצירה זו הדמויות מגולפות לעומק בחיוניות ובחדות יוצאי דופן. דונטלו יצר פסלים בגודל טבעי – וביניהם חמישה פסלים של נביאים: הנביא חסר הזקן, הנביא המהורהר, ירמיהו וחבקוק. מצד אחד, חומרת הבעתם של הנביאים מובעת בתווי הפנים וגם באמצעות כובד משקלן של גלימותיהם. מצד שני, כף רגל אחת חורגת מהגומחה שבה הפסלים מוצבים – כאילו הם עומדים ללכת. כמו כן, הם מביטים למטה, כאילו הם מתבוננים בצופה. בפני הדמות שב-'סוס ורוכבו' נסוכה הבעה חמורה שעם זאת מהולה בהרהור, עצבות ויגון.

פסליו של דונטלו מצטיינים גם במתן הדעת לפרספקטיבה, המחושבת בחישוב רציונלי. כך בתבליט קטן שעל פסלו של גיאורג ה"קדוש", שעומקו הממשי מינימלי מאוד, הוא יוצר את האשליה של חלל רחב ממדים ונסוג לעומק. הפרספקטיבה מורכבת עוד יותר בתבליט 'משתה הורדוס'. דונטלו גם פיתח את טכניקת ה-"סטיאצ'טו", טכניקה זו מאפשרת לפסל ליצור תבליט על ידי גילוף בעומק מילימטרים ספורים בלבד. כדי ליצור אשליה של עומק, עובי התבליט יורד בהדרגה מהחזית לרקע. במובנים מסוימים, תבליט שנוצר בטכניקה זו דומה יותר לתמונה דו־ממדית מאשר לפסל תלת־ממדי, ולכן בתבליט נוצרת תחושה של פרספקטיבה. בזקנתו דונטלו יצר את מרים המגדלית בעלת התשובה. הוא ביצע את העבודה כשהיה בן יותר משישים, זקנתו ודעיכתו הפיזית השפיעו על בחירת הנושא, הקשור למוות. היצירה התקבלה בתדהמה עקב הריאליזם חסר התקדים שלה. מרים המגדלית מוצגת בתור נזירה זקנה אכזרית ומקומטת, עומדת בתנוחת קונטרה פוסטו כשידיה שלובות בתפילה. גם הבחירה בחומר ממנו עשוי הפסל: עץ, חומר אורגני פגיע שיכול להתרכך, נראית מתאימה כאן. 

• 
  הנביא חסר הזקן במוזיאון הדואומו
• 
  הנביא המהורהר במוזיאון הדואומו
• 
  סן מרקו במוזיאון כנסיית אורסנמיקלה
• 
  סן ג'ורג'ו בבמוזיאון הלאומי ברג'לו
• 
  מרפסת המקהלה של הקתדרלה במוזיאון הדואומו.

ורוקיו

ערך מורחב – אנדריאה דל ורוקיו

אנדראה די מיקלה די פרנצ'סקו דה צ'יוני, מכונה על שם מורו ורוקיו (Andrea del Verrocchio, 1488–1435), אשר עבד בחצרו של לורנצו דה מדיצ'י בפירנצה. הוא לא רק היה פסל ואדריכל, אלא גם צייר, צורף ואמרגן אמנויות. הוא אשר לימד והכשיר בסדנתו אמנים כלאונרדו דה וינצ'י, פייטרו פרוג'ינו, דומניקו גירלנדיו, סנדרו בוטיצ'לי, ומיכלאנג'לו. יצירתו המוקדמת עוצבה בסגנון הרך של גיברטי ודזידריו. יצירתו הדרמטית 'קוצר אמונתו של תומאס ה"קדוש"' עוצבה בגודל טבעי. התיאטרליות רבה עוד יותר בפסלו של המצביא הוונציאני ברטולומיאו קוליאוני. פסל ריאליסטי זה הוא עז ואכזרי בהבעתו, ועומד בניגוד גמור לקלציסיזם המפוכח של דונטלו.

הרנסאנס המוקדם בציור

ערך מורחב – מזאצ'ו

רק כמאה שנה אחרי ג'וטו קם מזאצ'ו (1401–1428), אשר נחשב למייסד הרנסאנס בציור. אמנם ציורו 'הבתולה והילד' נעשה בהשראתו של ג'יוטו, אבל הוא מתאפיין בנטורליזם. אבל אין ספק כי גדולתו של מזצ'ו באה לידי ביטוי ביצירת דמויות של עצמים בעלות מוצקות משכנעת. בניגוד לתיאור הדו-ממדי שהיה נהוג בעבר, אלו ניצבות בחלל המתקבל על הדעת ומצויר בפרספקטיבה אופטית.

מזאצ'ו אפוא השכיל להטמין בציור תפיסה תלת-ממדית של החלל וכן פרספקטיבה; וזאת יונקת מהישגיהם הטכניים והמדעיים של הפסל דונטלו (1386–1466) (ראו 'דוד') ושל האדריכל ברונלסקי (1377–1446) (ראו 'כיפת הקתדרלה של פירנצה'). בנוסף לכך, מזאצ'ו חקר את נפילת האור על עצמים – ולשם כך עשה שימוש בקיארוסקורו (שפירושו המילולי הוא "כהה-בהיר", ולעיתים מתורגם "אוֹר-צֵל"). עיקרה של טכניקה זו היא ביצירת ניגודיות (קונטרסט) חדה בין אזורים כהים לבין אזורים בהירים בציור. על אף יצירותיו המאלפות, מסתבר כי אמנם מזאצ'ו הקדים את זמנו, אבל הוא לא חולל מהפיכה בנוסח האמנותי. קמו לו מתחרים, בין השאר בדמותם של מזולינו דה פניקלה (1383–1447), פיליפו ליפי (1406–1469), דומניקו ונציאנו (-1461) ופאולו אוצ'לו (1396–1475), אשר עם כל הכבוד לכישוריהם הסיגו אחורה את השיגיו של מזצ'ו – וברוח התקופה דבקו בסגנון הגוטי הבין לאומי. בכל זאת מעניין לציון הוא אוצ'לו, אשר יישם בקפדנות תיאוריות גיאומטריות על הציור של מזאצ'ו. כמו כן, בפרסקו שלו 'המבול' קיים ניגוד מעורר תמיהה בין הדמות המרכזית שבקדמת הציור, לפרספקטיבה הנסוכה ברקע הציור. הוא הדין לגבי ציורו 'הציד הלילי', שבו הפרספקטיבה מעודנת יותר.

פיירו דלה פרנצ'סקה

ערך מורחב – פיירו דלה פרנצ'סקה

התעניינותו העמוקה של דלה פרנצ'סקה בלימודים התאורטיים של הפרספקטיבה וגישתו ההגותית כלפי ציורים ניכרת בכל עבודותיו, כולל בלוחות המזבח של סנט אוגוסטינו. סדרת עבודותיו המציגות את אגדת "הצלב האמיתי" נחשבת בדרך כלל בין יצירות המופת שלו; ובין יצירות המופת של תקופת הרנסאנס בכלל. הגיגיו של דלה פרנצ'סקה על הנדסת המרחב מוצגים במסתו של פאצ'ולי, "De Divina Proportione", הדנה בעיקר ביחס הזהב אשר מוצג בשיא פארו בעבודותיו של לאונרדו דה וינצ'י.

• 
  פיירו דה לה פרנצ'סקה מלטסטה

הציור בתקופת הרנסאנס הבינוני

ערך מורחב – ציור איטלקי ברנסאנס

תקופת שיא הרנסאנס הוגדרה כתור הזהב בידי ג'ורג'ו וזארי, ב"חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר". עיצוב הציור הקנה לאמני התקופה את המוניטין שלהם; תודות להתבססותם על הרישום היוצר את הקומפוזיציה בתמונה. כבר בציוריו של ליפי ניכר שאף הוא הקפיד על קווי המתאר של דמויותיו.

בוטיצ'לי

ערך מורחב – סנדרו בוטיצ'לי

בוטיצ'לי, שהיה תלמידו של ליפי הלך בעקבותיו – והיה לאמן הקו הגלי המתפתל. בין יצירותיו המפורסמות הולדת ונוס והפרימוורה.

פרה אנג'ליקו

ערך מורחב – פרה אנג'ליקו

ג'ובאני דה פיאסולה, המכונה פרה אנג'ליקו (1395–1455) היה נזיר דומיניקני, ונושאי כל תמונותיו דתיים. ואולי אף על פי כן, ניכרת בהם בחוזקה רוח הרנסאנס. שלא כדמויות הנוקשות שצוירו בימי הביניים, דומות המדונות של פרה אנג'ליקו, וכן המלאכים, ה"קדושים" והמעונים לאנשים חיים. הוא צייר דמויות הנראות כנעות בהלבישו אותן בבגדים תפוחים מכדי מידתן ובציירו אותן בתנועות טבעיות יותר. כמו כן, ציוריו הססגוניים ומלאי הצבע הם מרהיבי עיניים. 'מסעם של חכמי קדם' הוא פרסקו עתיר דמויות מלאות חיים, הלבושות במלבושים אקזוטיים. בין יצירותיו החשובות ביותר נמנים קישוט בפרסקות של המנזר הדומיניקני סאן מרקו בפירנצה וכן הקפלה של האפיפיור ניקולאוס החמישי. ניכר הקו המרסן בציוריו שטופי האור והצבע – והמשיך בדרכו, גם תלמידו בנוצו גוצולי.

הרנסאנס בשיאו

בין הציירים הדגולים ביותר ברנסאנס בשיאו נמנים לאונרדו דה וינצ'י, ומיכלאנג'לו מפירנצה, רפאל מאומבריה, וכן טיציאן, ורונז, וטינטורטו מוונציה.

לאונרדו דה וינצ'י

ערך מורחב – לאונרדו דה וינצ'י

לֶאוֹנָרדוֹ דִי סֶר פִּייֶרוֹ דָה וִינצִ'י (1452–1519) הוא מגדולי אמני הרנסאנס, ואחד הציירים הדגולים בכל הזמנים. הוא קנה לו מקום ייחודי בתולדות האנושות, כאדם הבקיא במרבית תחומי הידע האנושי בזמנו; והיה מדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומיסט, צייר, פסל ואדריכל. לא אחת מתואר לאונרדו כארכיטיפ של איש הרנסאנס או הגאון האוניברסלי, אדם שסקרנותו האין־סופית משתווה רק לכוח ההמצאה שלו.

מיכאלאנג'לו

ערך מורחב – מיכלאנג'לו

מיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ דִי לוֹדוֹבִיקוֹ בּוּאוֹנָארוֹטִי סִימוֹנִי (1475–1564) היה איש אשכולות מפירנצה – פסל, צייר, אדריכל, מהנדס, משורר. יצירותיו של מיכלאנג'לו, כגון הפסל דוד, הפרסקאות בקפלה הסיסטינית ויצירות נוספות, נחשבות לחלק מפסגת האמנות המערבית. בגיל 21, הוא הגיע לרומא ושם הוא יצר את פסליו הראשונים. אחד המפורסמים שבהם נקרא "פייטה" (רחמים). כן פיסל את "דוד", שהפך לאחד מסמליה של העיר פירנצה. תוך כדי פיסול "דוד", הוא גם צייר את טונדו דוני, אשר היה הצעד הראשון שלו בתחום הציור ופתח לו את הדלת לציור ותכנון פרסקאות – כגון אלו המוצגות בתקרת הקפלה הסיסטינית, שבותיקן.

בשנת 1505 הזמין אותו האפיפיור יוליוס השני לרומא, ושם יצר בין היתר את הפסל "משה", הפסל מוצב בימינו בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי. יצירתו הגדולה והמרשימה ביותר היא ציור הפרסקו של הבריאה בקפלה הסיסטינית בוותיקן שברומא. הוא החל ביצירתו בשנת 1508 והקדיש לו ארבע שנים וחצי. מיכלאנג'לו המשיך לצייר ולפסל גם בימי זקנתו, ובגיל 72 היה לאדריכל הראשי של בזיליקת פטרוס ה"קדוש" ברומא.

רפאל

ערך מורחב – רפאל (צייר)

יצירותיו של רַפָאֵלוֹ סַאנְצְיוֹ דָה אוּרְבִּינוֹ (1483–1520) מציגות מההישגים הטכניים הגדולים של אמנות הרנסאנס בשיאה וכן משקפות את רוח ההומניזם. תמונותיו הרמוניות, ובהן קיימות דמויות ארציות וטבעיות, אשר הבעתן אנושית ופשוטה. "קדוש"י הכנסייה מוצגים בציורים כנעימי סבר ואצילים וסמלי "קדוש"תם מרומזים. רפאל השתמש בפרספקטיבה בחללים גדולים; וזאת יוצרת אשליה שהתמונה ממשיכה את חלל החדר– ובטכניקה הזו הוא הקדים את הבארוק. למרות הדימוי הריאליסטי שבציוריו, אלו כפופים לכללים הנוקשים והקפדניים של העיצוב והמבנה.

קרוואג'יו

מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו (1571–1610), הקרוי לרוב בקיצור קאראווג'ו על שם עיירה במחוז ברגמו שבאיטליה, היה צייר איטלקי בתקופת הרנסאנס שהרבה לצייר ציורים ריאליסטיים של סצנות תנ"כיות וסיפורי "קדושים" נוצרים שצוירו בדמות אנשים יומיומיים (למורת רוחה של הכנסייה). ציוריו נודעו בשל המבט המפוכח והאפל שלהם על טבע האדם, תוך שימוש דרמטי בהצללה. הוא נחשב לחלוץ סגנון הבארוק, שהתפתח באירופה בתקופה שלאחר מותו, וזכה עוד במהלך חייו להכרה כאחד מגדולי הציירים האיטלקים. יצירתו של קאראווג'ו מאופיינת בריאליזם מפורט וחריף, בבחירת מודלים לא-שגרתיים, במשחקי אור וצל (קיארוסקורו) ובחוש מדויק לצבע והעמדה. קאראווג'ו בחר בקפידה אילו פרטים להדגיש באור, על מנת ליצור דרמטיות רבה בסצנה המצוירת.

• 
  "מאסרו של ישו", קאראווג'ו, 1602. דמות החייל הרומי המשופם בקצה הימני היא דיוקן עצמי של קאראווג'ו.

המנייריזם

ערך מורחב – מנייריזם

המנייריסטים המוקדמים התנגדו למוסכמות של שיא הרנסאנס. המיידיות והאיזון שהושגה על-ידו באסכולת אתונה של רפאל לא נראתה יותר רלוונטית או מתאימה. המנייריזם התפתח אצל התלמידים של שני מורים מהגישה הקלאסית: התלמיד של רפאל ג'וליו רומנו והתלמידים של אנדריאה דל סרטו – פונטורמו ורוסו פיורנטינו. מיכלאנג'לו הראה נטייה למנייריזם, בייחוד במסדרון לספרייה הפלורנטינית ובעיטורים על מצבת בית מדיצ'י. בסוף המאה ה-15, המנייריזם פרח בחצרות האירופאיים, שם הוא משך קהל ידען בשל השימוש שלו בסמלים פרטיים והדגשת ייחודיות האמן. המנייריזם משקף נטייה גוברת של האמנות להשרות סמכות ויראת כבוד.

הסגנון המנייריסטי מתאפיין בהגזמה, בעיוות ובמלאכותיות ומושפע מפיסול רומי. האידיאל האסתטי של המנייריסטים היה יצירות וירטואוזיות שנראות קשות לביצוע, אך עם זאת נראה כאילו האמן לא השקיע בהן מאמץ. השם נגזר מהגדרתו של ג'ורג'ו וזארי את סגנונם של הציירים בדור שאחרי לאונרדו דה וינצ'י כ"מניירה מודרנה". להגדרה זו לא נלווה בתחילה טון ביקורתי. מאוחר יותר, מתוך רצון לגנות את אמני המחצית השנייה של המאה ה-16, נלווה להגדרתם כ"מנייריסטים", טון ביקורתי.

הסגנון המנייריסטי לא פעלה בהתאם לאסתטיקה של שיא הרנסאנס (דהיינו רציונליות והרמוניה). מאוחר ברנסאנס, החלו להשתמש במונח כדי לתאר מגוון רחב של אמנים וסגנונות מתקופות שונות (מנייריזם כמאפיין סגנוני מול מנייריזם כסגנון). עם זאת, ההגדרה למונח מנייריזם במובן הרחב היא לא חד-משמעית, ותלויה בתקופה אליה מתייחסים. המונח מנייריזם מופיע לראשונה בספרו של ג'ורג'ו וזארי – "חייהם של האמנים" – מהמאה ה-16. כשוזארי משתמש במילה 'מניירה' הוא מתכוון ל'סגנון'. כשהוא כותב שלאמן כלשהו יש מניירה, הוא מתכוון שיש לו סגנון מושלם.

טיציאן

ערך מורחב – טיציאן

טיציאנו וֶצֶ'לי או וֶצֶ'ליו (1477–1576) הוא אמן, אשר בין עבודותיו הבשלות הראשונות נמנות פרסקות שנעשו בפדובה. לאחר מכן הוא הוזמן לסיים את הציורים בחדר המועצה של ארמון הדוכסות בוונציה– שבהם החל מורו לשעבר, בליני. לאחר מותו של סבסטיאנו דה פיומבו ואחריו מותו של ג'ורג'ונה נותר טיציאן הגדול והבכיר – ושלט ללא עוררין על עולם האמנות הוונציאני במשך כ-60 שנה. הוא התפרסם בכל אירופה, ואצילים ומלכים הזמינו אצלו ציורי דיוקנאות. לפי הזמנתו של אלפונזו הראשון ד'אסטה, דוכס פרארה הוא צייר סדרת תמונות צבעוניות ורבות הבעה. יצירתו "בכחוס ואריאדנה" מציגה את פסגה ההבחנה המדויקת בכל קשת ומרקם הצבעים בטבע – וזאת מציגה תיאור חושני, פראי ומסתורי. בציוריו הוא מפליא לחדור להלכי הנפש של המצוירים וחושף אותם ללא כחל ושרק. בולט ציורו "קארל החמישי במילברג" שבו מודגם היטב כושר ההבחנה המדהים שלו לפרטי הלבוש ולאביזרים של הרוכב וסוסו.

• 
  דיוקן של אדם
• 
  אדמה

בשנת 1550 לערך, קיבל טיציאן הזמנה מפליפה השני, מלך ספרד, עבור סדרה בת שישה ציורים על בסיס השיר האפי מטמורפוזות מאת המשורר הרומי אובידיוס. הסדרה כונתה על ידי טיציאן "poesie" ("פיוטים"). הציורים סופקו בין השנים 1553 ל-1562. הראשון שסופק היה דנאה, ולאחר מכן סופקו ונוס ואדוניס, דיאנה ואקטיון, דיאנה וקליסטו, פרסאוס ואנדרומדה, וחטיפת אירופה. בין יצירותיו הידועות הנוספות ניתן למנות את "מדונת פזארו", "מותו של אקטאון" ואת "ונוס מאורבינו".

• Titian's poesie series for Philip II

המוזיקה ברנסאנס

ערך מורחב – מוזיקת רנסאנס
בין המוזיקאים האיטלקיים הבולטים של הרנסאנס נמנים ג'ובאני פלסטרינה, ג'ובאני גבריאלי, אנדראה גבריאלי, יאקופו פרי, קרלו ג'זואלדו, ג'ירולאמו פרסקובלדי, לוקה מרנציו, צ'יפריאנו דה רורה, קלאודיו מונטוורדי.

באיטליה חובר המדריגל, שנכתב ל-2 או 3 קולות ללא ליווי, או בלוויית כלים, שהכפילו את הקווים הווקאליים. חוברו גם האופרות הראשונות, המבוססות על ג'נר במוזיקת החולין הנקרא 'פרוטולה'. בצורתה הטיפוסית ביותר, הפרוטולה היא חיבור לשלושה או ארבעה קולות (יותר לקראת סוף התקופה), כשהמלודיה בקול העליון. ייתכן שהיו גם תפקידי ליווי אינסטרומנטליים. השיר בנוי בדרך כלל בחריזה של א-ב-ב-א לרפריזה ובית של ג-ד-ג-ד-ד-א או ג-ד-ג-ד-ד-ה-ה-א, אף כי שוני רב בין תת-סוגים של פרוטולה. 'מוזיקה רזרבטה' היא יצירה המבוססת על מוזיקה ווקאלית א קפלה, המלווה לעיתים בכלים, ומבטאה אצילות, עדינות ורגש עמוק.

לקריאה נוספת

• יעקב בורקהרדט, תרבות הרנסאנס באיטליה. בעריכתו המדעית של חירם פרי (פלאום); בצירוף הערות ומערכת תמונות ועוד שלוש נספחות. תרגם: יעקב שטיינברג. מהדורה רביעית. ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ו.
• אליק מישורי, אמנות הרנסאנס באיטליה, 1986–2012, תל אביב האוניברסיטה הפתוחה
• ונדי בקט, סיפורו של הציור: המדריך הבסיסי לתולדות הציור המערבי / יועצת: פטרישיה רייט ; מאנגלית – תמי סתיו; [ייעוץ למהדורה העברית – ברוך בליך]. אור יהודה: הד ארצי
• פלביו קונטי, אמנות הרנסאנס, תרגם – עידו בסוק, תשנ"ב 1992, תל אביב דביר
• דייוויד פייפר, אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, עורכי המהדורה העברית אברהם רונן, אילן רחום, ירושלים כתר 4–1983, כרכים א-ד.
• ע' בארי (עורך) אמנות הרנסאנס: לקט מאמרים, תשל"ז ירושלים: האוניברסיטה העברית

• Hugh Brigstoke (2001).The Oxford Companion to the Western Art. USA: OUP
• Gene A. Brucker (1969). Renaissance Florence. Wiley and Sons
• Frederich Hartt (1970). A History of Italian Renaissance Art. Thames and Hudson
• Michael H. Hart (1992). The 100. Carol Publishing Group
• John N. Lupia. 'The Secret Revealed: How to Look at Italian Renaissance Painting'. Medieval and Renaissance Times, Vol. 1, no. 2 (Summer, 1994): 6–17
• Ilan Rachum (1979). The Renaissance, an Illustrated Encyclopedia. Octopus
• Giorgio Vasari (1568). Lives of the Artists. Penguin Classics, trans. George Bull 1965
• Welch, Evelyn, Art in Renaissance Italy: 1350–1500 (Oxford History of Art), Oxford University Press, 2001. מסת"ב 978-0192842794

קישורים חיצוניים

• הרנסנס בקיצור!, סרטון בערוץ "היסטוריה בעשר דקות", באתר יוטיוב (אורך: 06:58)
• אמנות הרֵנֶסַאנס [א – כיצד, מתי ומדוע?], סרטון בערוץ "הנרי אונגר", באתר יוטיוב (אורך: 01:37:14)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37612114אמנות הרנסאנס באיטליה