הקבצת לימוד
הקבצת לימוד היא שיטה המופעלת במרבית חטיבות הביניים בישראל, ולפיה מחלקים את התלמידים למספר רמות לימוד ומעניקים הוראה מותאמת לכל רמה. ההקבצה קיימת בתחומי הדעת מתמטיקה ואנגלית. בישראל אסור לקיים הקבצות בבית הספר היסודי לפי מיון ההישגים, וחלוקה לקבוצות צריכה להיות הטרוגנית.
הנחיות משרד החינוך
הפעלת שיטה זו היא רשות ולא חובה, אך יש לפעול בהתאם להנחיות משרד החינוך בנושא[1]:
- אין לקיים מבחני מיון להקבצות בכיתה ו' או בכניסה לחטיבת הביניים.
- ניתן לבחון תלמידים בודדים במקרה של ספק.
- ניתן להפעיל את ההקבצות רק במחצית השנייה של כיתה ז'.
- בית הספר צריך להקצות היקף שעות רב יותר לתלמידים בהקבצות הנמוכות ולפתח שיטות לימוד לקידום תלמידים אלה.
- בית הספר נדרש לקיים מבחני קידום המאפשרים מעבר מהרמות הנמוכות לרמות הגבוהות יותר לפחות פעמיים בשנה לתלמידים שיימצאו ראויים לכך.
במקרה של חריגה מהנהלים, ניתן להלין בפני המפקח על בית הספר.
היסטוריה
השיטה החלה עם הקמת חטיבות הביניים בשנות ה-60, במטרה להתמודד עם בעיות ההוראה בכיתה הטרוגנית, על ידי חלוקה לקבוצות הומוגניות יותר. השיטה לא נועדה לחזק את התלמידים החזקים, אלא כדי לסייע לתלמידים החלשים ("טעוני טיפוח", מהשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות) ועל ידי כך לצמצם את הפער הלימודי שהם צברו. תלמידי הקבצה נמוכה אינם תלמידי חינוך מיוחד שאינם מסוגלים לעמוד בדרישות המערכת, אלא שצברו פערים.
ביקורת על הפעלת שיטת הלימוד בהקבצות
נשאלת השאלה האם הפערים אכן מצטמצמים. מחקרים טוענים שהשיטה מנציחה ואף מגדילה את הפערים, ובמקום לסייע לתלמיד, השיטה מסייעת בעיקר לנבא את עתיד התלמיד (יותר מאשר שאר הגורמים - מוצא, השכלת הורים, ציפיות וכו'). בהקבצות הנמוכות מתמקדים בחומר הבסיסי בקצב איטי מתוך מטרה להתקדם טוב יותר בשלבים הבאים, אך בפועל לא מגיעים לשלבים הבאים. בפועל הקבוצה לא מתקדמת מעבר לחומר הבסיסי, ולפיכך התלמיד לומד פחות חומר לימוד. המורים הקיימים לא נדרשים להפגין דרכי הוראה מגוונות, המורים החזקים משובצים לכיתות החזקות, יש פחות משאבים (בשל העדר מעורבות הורים שבמקרים רבים אינם מזהים את השמות היצירתיים שנותנים להקבצות הנמוכות) וכן בהקבצות הנמוכות אין תלמידים חזקים שיסייעו לחבריהם. כמו כן השוואה שבוצעה עם בתי ספר ללא הקבצות מצאה שדווקא תלמיד שלמד בכיתה הטרוגנית רכש ידע רב יותר, וכן שסביבת הלמידה הנוצרת בהקבצות נמוכות יוצרת קושי רגשי, מכיוון שהתיוג פוגע בתחושת המסוגלות, גם אם כוונותיו טובות[דרוש מקור]. מחקרים מראים שמרבית התלמידים הלומדים בבתי הספר המקצועיים (ללא תעודת בגרות), או במגמות המקצועיות, למדו בחטיבת הביניים בהקבצות הנמוכות. כמו כן אחוזי העלייה מהקבצה נמוכה להקבצה גבוהה הם נמוכים מאוד[דרוש מקור]. לפיכך אותה החלטה גורלית בכיתה ז' שנועדה לסייע לתלמיד, בפועל היא עלולה לפגוע בתלמיד, להשפיע על החלטות היועצת בעניינו, לפגוע בלימודי התיכון, בלימודים גבוהים ובאפשרויות התעסוקה שלו בעתיד. כמו כן בתנאי הקבלה למסלולי בגרות יוקרתיים יש עדיפות ציון נמוך בהקבצה גבוהה מאשר ציון גבוה בהקבצה נמוכה.
סיכום יתרונות מול חסרונות
מחד גיסא ההפרדה בין הרמות השונות מקדמת את ערך המצוינות הלימודית, ועוזרת לתלמיד להתקדם על פי רמתו, ואילו המיזוג ההטרוגני פוגע בקצב הכיתה ובמצוינות שלה. מאידך יש הטוענים שקיים "משחק סכום אפס", בו הרווח של החזקים מתקזז עם ההפסד של החלשים, ולכן הנזק עולה על התועלת, ועדיף שהמוסד החינוכי יקדם מיזוג הטרוגני, ולו בלבד בשם שוויון הזדמנויות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ מתוך: חוזר מנכ"ל נד/8 מיום 3 במרס 1994
