ולדיסלב שיקורסקי

ולדיסלב שיקורסקי בימי מלחמת העולם השנייה

ולדיסלב אוגניוש שִׁיקוֹרְסקי (בפולנית: Władysław Eugeniusz Sikorski‏); 20 במאי 1881 – 4 ביולי 1943) היה ראש ממשלה ומנהיג צבאי ופוליטי פולני, בשתי מלחמות העולם וביניהן.

קורות חיים

קריירה מוקדמת, ומלחמת העולם הראשונה

שיקורסקי נולד ב-1881 בכפר טוּשׁוֹב נרוֹדוֹבִי (Tuszów Narodowy) שבקרבת העיר מיילץ (מעליץ), גליציה. כפר הולדתו היה בטריטוריות הפולניות שבשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, אחת משלוש המעצמות (בנוסף לאימפריה הרוסית והקיסרות הגרמנית) שחילקו ביניהן את שטחי פולין. אביו היה טומאס שיקורסקי, איש השלאכטה (האצולה הפולנית התורשתית), שירד מנכסיו. אמו הייתה אמיליה הברובסקה.

שיקורסקי הצעיר למד הנדסה במכון הפוליטכני בלמברג, בירת החלק האוסטרי של גליציה (כיום לבוב שבאוקראינה), והתמחה בסלילת כבישים והקמת גשרים. לאחר שסיים את לימודיו עבד עבור הממשל בגליציה בתעשיית הנפט. ב-1906 התנדב לשירות בן שנה בצבא האוסטרו-הונגרי, ולמד בבית הספר הצבאי האוסטרי. קיבל דרגת קצונה זוטרה והפך לסגן משנה במילואים. בשנת 1909 נישא להלנה זוברזבסקה.

בשנת 1907 הצטרף למפלגה הסוציאליסטית הפולנית (שהייתה אז במחתרת), שמטרתה הייתה להבטיח את עצמאות פולין. שם פגש לראשונה ביוזף פילסודסקי. בשנת 1908 בלבוב, שיקורסקי, ביחד עם מריאן קוקייל, ואלרי סלאבק, קאזימיר סוסנובסקי, ויטולד יודקו-נרקייביץ' והנריק מינקייביץ' ארגנו מיליציה סודית שמטרתה להביא למרד כנגד האימפריה הרוסית, אחת משלוש המעצמות שחילקו ביניהן את פולין. ב-1910 שיקורסקי ייסד בלבוב את "אגודת הרובאים", שארגנה אימונים צבאיים לחברי המחתרות הלוחמות לעצמאות פולין.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הפך שיקורסקי לראש הוועדה הצבאית ב"וועדה הלאומית העליונה" הפולנית (Naczelny Komitet Narodowy; גוף דמוי-ממשלה עבור הפולנים בגליציה בין השנים 1914–1917), ונותר בתפקידו זה עד ל-1916. לאחר מכן, התגייס ל"לגיון הפולני" – צבא שנוצר על ידי פילסודסקי על מנת לשחרר את פולין מן הכיבוש הרוסי, ולאחר מכן מהכיבוש האוסטרו-הונגרי והגרמני. הוא נלחם בהצטיינות במסגרת זו, לצד צבאות אוסטרו-הונגריה, כנגד הרוסים באזור גליציה, אך משלב זה ואילך נוצרה מתיחות גוברת בינו לבין פילסודסקי, משום שהוא הטיף לשיתוף פעולה עם האוסטרו-הונגרים בעוד פילסודסקי טען כי האוסטרו-הונגרים והגרמנים מעלו באמון העם הפולני. ביוני 1917 סירב פילסודסקי להישבע אמונים לקיסר האוסטרו-הונגרי, ולפיכך נכלא במצודת מגדבורג. שיקורסקי לעומתו, הצטרף אל הצבא האוסטרו-הונגרי. על אף שב-1918 הגיעו שני האישים להסכמה, דבר שגרר אף את כליאתו של שיקורסקי לצדו של פילסודסקי, היה "משבר השבועה" לתחילתו של הקרע בין האישים אשר עתיד היה להוביל אותם מעתה ואילך לכיוונים מנוגדים.

המלחמה הפולנית סובייטית

ב-1918 התמוטטו המונרכיות ברוסיה, אוסטרו-הונגריה וגרמניה, ופולין הפכה שוב לעצמאית, אך גבולותיה של הרפובליקה הפולנית השנייה לא היו יציבים. במזרח נקבעו הגבולות בעימותים עם כוחות רוסיים, אוקראיניים, וכוחות המדינות הבלטיות, אשר שיאם היה המלחמה הפולנית-סובייטית, שנמשכה בין 1919 ל-1921.

בשלב הפותח של המלחמה, שיקורסקי, שעתה היה מפקד הצבא הפולני בגליציה, שיחרר את לבוב ופשמישל. בתחילת 1920 פיקד שיקורסקי על כוחות פולנים במהלך "מתקפת קייב", שבה ניסו כוחות פולנים, במשותף עם כוחות אוקראינים וחיל משלוח מערבי, ליצור מדינה אוקראינית עצמאית. המתקפה נכשלה, וכתוצאה מכך נותרה אוקראינה בידי הצבא האדום.

באפריל 1920 דחק הצבא האדום – כוחה הצבאי של ברית המועצות שאך זה הוקמה – את הצבא הפולני, ופלש לפולין גופא. שיקורסקי נכשל בניסיון להגן על מצודת ברסט, אך לאחר מכן הצטיין בפיקוד על הארמייה החמישית הפולנית (בחזית נהר הוויסלה התחתון) במהלך הקרב על ורשה ב-1920, כאשר הכוחות הסובייטים, אשר ציפו לניצחון קל, סופי והחלטי, הופתעו בידי מתקפת נגד פולנית. במהלך קרב זה (שיש המכנים אותו "הנס על הוויסלה") עצר שיקורסקי את ההתקדמות הבולשביקית מצפון לוורשה, שם שהו כוחותיו של פילסודסקי, דבר שנתן לו זמן להיערך למתקפת הנגד. על הישגיו אלו זכה שיקורסקי באות הכבוד הפולני הגבוה ביותר – ה"ווירטוטי מיליטרי" (Virtuti Militari). לאחר מכן הוביל שיקורסקי את הארמייה השלישית של צבא פולין בקרב על לבוב ובקרב על זמושץ', התקדם עם כוחותיו לעבר לטביה ועמוק לתוך בלארוס. הפולנים הביסו את הסובייטים, והסכם ריגה הפולני-סובייטי מחודש מרץ 1921, העניק לפולין שטחים נרחבים ברוסיה הלבנה ובאוקראינה, הרבה מעבר להצעת בעלות הברית לתוואי קו הגבול המזרחי של פולין, הידועה כ"קו קרזון". שיקורסקי הפך לאחד מגיבורי המלחמה הנערצים בפולין, ובשנת 1923 פרסם ספר בשם "בנהרות הווקרה והוויסלה" (Nad Wisłą i Wkrą), שבו תיאר את הקרבות שבהם השתתף.

במהלך הקרבות בורשה פיתח שיקורסקי יחסים חמים עם הגנרל הצרפתי מקסים וייגאן, אשר יהיה לימים מפקדו של הצבא הצרפתי בתבוסתו הגדולה במלחמת העולם השנייה בשנת 1940.

בממשלה ובאופוזיציה

באפריל 1921 ירש שיקורסקי את פילסודסקי כמפקד עליון על הצבא הפולני של הרפובליקה הפולנית השנייה. בין 1922–1925 הוא אחז במשרות ממשלתיות רמות. לאחר רצח הנשיא הפולני גבריאל נרוטוביץ' מינה המרשל של הסיים (הפרלמנט הפולני) את שיקורסקי לראש ממשלה. מ-18 בדצמבר 1922 עד ל-26 במאי 1923 שירת שיקורסקי כראש ממשלה, וכן כשר החוץ. בתקופה זו הוא הפך לפופולרי בשורות העם הפולני, וביצע רפורמות חשובות בנוסף למדיניות חוץ אשר חתרה להשתלבות פולנית בחבר הלאומים. הוא השיג את ההכרה של בריטניה, צרפת וארצות הברית בגבולותיה המזרחיים של פולין. בין 1923 ו-1924 שימש כמפקח ראשי על הכוחות המזוינים. תחת שלטון ראש הממשלה ולדיסלב גרבסקי היה לשר לעניינים צבאיים החל מפברואר 1924. בתפקידו זה הסתכסך שוב עם פילסודסקי, כאשר הציע להגביר את סמכויות השר לעניינים צבאיים על חשבון תפקיד "המפקח על הכוחות המזוינים". מ-1925 עד 1928 פיקד שיקורסקי על הקורפוס הפולני שחנה בלבוב.

במהלך "הפיכת מאי" ב-1926, שבה השתלט פילסודסקי על פולין, שמר שיקורסקי על נייטרליות, על אף היותו דמוקרט ותומך בסיים. כאשר הסתבר כי המשטר החדש הוא גרסה פולנית לדיקטטורה צבאית, הצטרף שיקורסקי לאופוזיציה למשטרו של פילסודסקי. ב-1928 פוטר שיקורסקי ממשרתו, והוצב בכוחות המילואים. הציב עצמו באופוזיציה למשטר, וכתב מספר ספרים על אמנות הלחימה ועל יחסי החוץ של פולין.

ב-1935 מת פילסודסקי. ב-1936, ביחד עם כמה פוליטיקאים בולטים אחרים, הצטרף שיקורסקי לחזית פוליטית ששימשה כאופוזיציה למשטר, אך ברוב הזמן פרש מן הפוליטיקה, ובילה את זמנו בפריז, בעבודה אקדמית באקדמיה הצבאית. בהסתמך על ניסיונו במלחמה הפולנית-סובייטית כתב ספר על עתידה של מלחמת התנועה, "מלחמה עתידית: אופייה, אפשרויותיה, והשאלות העולות בהקשר של הגנה לאומית". הספר שפורסם בפולנית, בצרפתית ובאנגלית, חזה את מלחמת הבזק הגרמנית, ברוח רעיונות שהועלו על ידי הוגים צבאיים נוספים בתקופה זו ובהם הגרמני היינץ גודריאן, הצרפתי שארל דה גול והבריטי לידל הארט. במהלך תקופה זו כתב מספר ספרים נוספים וכן מאמרים רבים, שבהם חזה את חימושה של גרמניה, ואת האפקט ההרסני של מדיניות ה"פייסנות" המערבית. כאשר החל המצב להידרדר ונראה כי המלחמה קרובה, שב שיקורסקי לפולין בשנת 1938 בתקווה להיות פעיל יותר בשירות מולדתו.

ראש ממשלה בגלות

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, והחלה הפלישה הגרמנית לפולין, ביקש שיקורסקי מממשלת פולין פיקוד קרבי, אך נענה בשלילה על ידי מפקד צבא פולין, המרשל אדוארד רידז שמיגלי. עם שהתבררו ממדי התבוסה נמלט שיקורסקי לפריז, שם הצטרף, ב-28 בספטמבר לולדיסלב רצקייביץ' וסטניסלב מיקולאיצ'יק להקמת הממשלה הפולנית הגולה, והוכרז ב-30 בספטמבר כראש הממשלה הפולנית. ממשלתו שימרה את המשכיות הממשלה הפולנית, והייתה מקובלת על האוכלוסייה הפולנית הכבושה כנציגתה החוקית והלגיטימית. שיקורסקי גילם באישיותו את תקוותיהם של מיליוני פולנים לגאולה מעולו של השעבוד הנאצי. ב-7 בנובמבר הכריז שיקורסקי כי מונה למפקד עליון ומפקח כללי על הכוחות המזוינים הפולנים, וזאת במצב בו נכנעו הכוחות הפולנים על אדמת פולין לכוחותיהם העדיפים של גרמניה ושל ברית המועצות עוד ב-2 באוקטובר.

ממשלתו של שיקורסקי הייתה מוכרת על ידי בעלות הברית. שיקורסקי שלט בשלב זה בחלק ניכר מן הצי הפולני, אשר הצליח למלט עצמו לבריטניה, ובמספר אלפי חיילים פולנים אשר הצליחו להימלט דרך רומניה, הונגריה או הים הבלטי. אנשים אלו התאספו מחדש בצרפת ובסוריה, שהייתה אז תחת מנדט צרפתי מטעם חבר הלאומים. בשנת 1940, בקרב על נרוויק, במסגרת הפלישה הגרמנית לנורווגיה, אשר נתקלה בהתנגדות של חיל משלוח מטעם בעלות הברית, השתתף גדוד פולני, ושתי דיוויזיות פולניות השתתפו בהגנה הכושלת על צרפת בעת הפלישה הגרמנית במאי 1940. חיל האוויר הפולני בצרפת כלל 86 מטוסים בארבע טייסות, אשר כטייסת וחצי מהן היו מבצעיות בעוד שהשאר היו בשלבים שונים של אימונים. בטרם החלה הפלישה הגרמנית לצרפת הייתה פולין לבעלת הברית השלישית בחוזקה. על אדמת צרפת שהו 84,000 חיילים פולנים, בנוסף לאחרים בסוריה ובבריטניה.

על אף שרבים מן החיילים הפולנים נהרגו בלחימה בעת כיבוש צרפת על ידי גרמניה, או שנכלאו בשווייץ, שאליה ניסו להימלט לאחר התבוסה הצרפתית, סירב שיקורסקי להצעתו של המרשל אנרי פיליפ פטן (אשר הקים בצרפת לאחר התבוסה את משטר וישי התבוסתני ומשתף הפעולה), כי ייכנע עם כוחותיו לגרמנים. ב-19 ביוני 1940 נפגש שיקורסקי עם ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל והבטיח לו כי הכוחות הפולנים יילחמו לצדם של הבריטים עד לניצחון הסופי. שיקורסקי וממשלתו עברו ללונדון, והצליחו להעביר פולנים רבים לבריטניה. לאחר החתימה על הסכם צבאי פולני–בריטי, ב-5 באוגוסט 1940, המשיכו הפולנים על אדמת בריטניה בבניית הכוח הצבאי ובאימונו. טייסים פולנים למודי קרב השתתפו בקרב על בריטניה, וטייסת מטוסי הקרב הפולנית מס' 303 השיגה את המספר הגדול ביותר של הפלת מטוסים גרמניים בקרב זה. לאחר יצירת צרפת של וישי היו הפולנים לכוח השני בגודלו בין בעלות הברית.

ב-22 ביוני 1941 פלשו צבאות גרמניה לרוסיה, במסגרת המבצע שכונה "מבצע ברברוסה". שיקורסקי היה בין הראשונים להבין כי יחסי הכוחות במלחמה השתנו באופן דרסטי, וכי מערך הבריתות הישן קרס ומחייב חשיבה מחדש. לכאורה, סטלין היה אויבה הגדול של הלאומיות הפולנית; לא רק שפלש לפולין, והחזיק עתה בחלקיה המזרחיים, אלא שעשרות אלפי שבויים פולנים שנפלו בידי הרוסים הוחזקו במחנות שבויים, ועם חלקם נותק הקשר עוד במאי 1940 והיה חשש חמור לגורלם. (בדיעבד התברר כי אכן חששות אלו היו מוצדקים, וכי כ-22,000 חיילים ואזרחים פולנים, רובם קצינים, נרצחו בפשע המלחמה המכונה טבח יער קאטין על ידי אנשי הנ.ק.ו.ד., שלוחיו של סטלין.) אך המצב החדש שנוצר חייב שיתוף פעולה בין שני האישים. בעידודו של הדיפלומט הבריטי אנתוני אידן יצר שיקורסקי מגעים עם השגריר הרוסי בלונדון, איוואן מאיסקי. ב-30 ביולי 1941 חתמו השניים על הסכם שלפיו חודשו היחסים הדיפלומטיים בין פולין ובין ברית המועצות, אשר נותקו עת פלשה ברית המועצות לפולין ב-17 בספטמבר 1939.

בדצמבר 1941 נסע שיקורסקי למוסקבה, ועמו סטניסלב קוט, אשר עתיד היה להתמנות לשגריר הפולני במוסקבה, והגנרל זיגמונט שיסקו בוהוס. היה זה צעד אמיץ. הגרמנים עמדו אז במהלך קילומטרים ספורים ממוסקבה, וסטלין נדרש לכל העזרה הצבאית שיכל להשיג. על הפרק עמדו שני נושאים הרי גורל: האחד – גורלה הטריטוריאלי של פולין, אשר בינתיים נכבשה כולה על ידי הצבא הגרמני, ושיקורסקי קיווה כי יוכל להשיג הסכמה להשבתה לגבולות שהיו לה לפני המלחמה, כאשר ינצחו בעלות הברית; השני היה גורלם של מאות אלפי הפולנים שנמצאו עתה על אדמת ברית המועצות, חלקם פליטים שנסו מזרחה לאחר תחילת המתקפה הגרמנית על רוסיה וחלקם שבויי מלחמה.

סטלין אישר את הסכם שיקורסקי–מאיסקי, והוסכם כי על אדמת רוסיה יוקם צבא פולני, אשר יילחם כנגד הגרמנים. סטלין הבטיח כי כל שבויי המלחמה ישוחררו, וכי תוענק להם "חנינה". בנוגע לבעיית הגבולות, אישר סטלין כי הסכם ריבנטרופ מולוטוב שמכוחו חולקה פולין, אינו עוד בתוקף, אך שאלת הגבולות עצמה נותרה במחלוקת למעשה עד לסוף המלחמה. הסכמות אלו איפשרו להקים צבא בן 75,000 איש בראשותו של הגנרל ולדיסלב אנדרס. הצבא הוקם, ונודע בשם "צבא אנדרס", אך לא לחם מעולם בחזית הרוסית. הרגשות השליליים שחשו הצדדים זה כלפי זה גרמו לכך שהצבא הגיע אל המזרח התיכון דרך טהראן, שלשם יצא במרץ 1942, עת חשו הבריטים במחסור חריף בכוח אדם בגזרה זו, אך נלחם ואף הגיע להישגים במערכות מאוחרות יותר באיטליה.

שיקורסקי חש כי הדרישות הרוסיות הן לוויתורים שאין לו מנדט להסכים להם. לאחר הדיפת הגרמנים במהלך הקרב על מוסקבה בינואר 1942 חשו הרוסים בטוחים מספיק להעלות תביעה טריטוריאלית לבעלות על העיר לבוב. ב-26 בינואר הודיע השגריר הבריטי בלונדון סטפורד קריפס בשיחה פרטית לשיקורסקי כי סטלין מתכנן לספח את חלקי פרוסיה המזרחית לפולין, אך לדרוש את חבלי אוקראינה המערבית, ולמעשה להזיז את המדינה הפולנית מערבה, ולהשתלט על שטח ניכר במזרחה, ולמעשה להחזיר את פולין לגבולות קו קרזון ולשלול ממנה את כל הישגיה במלחמה הפולנית סובייטית. שיקורסקי טען כי לא ניתן לעשות זאת ללא הסכמה פולנית. שיקורסקי עמד תקיף בהגנה על גבולותיה של פולין אל מול תאבונו של סטלין לשטחים. עמדה זו גרמה לקרע לא רק ביחסים שבין פולין וברית המועצות, כי אם לאי-נעימות רבה ביחסים שבין שאר בעלות הברית ובין עצמן. הן ראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל והן נשיא ארצות הברית (אשר בשלב זה כבר הייתה לצד לוחם) רוזוולט היו קרועים בין עמדתו של שיקורסקי ומחויבותם לפולנים, שכלפיהם הרגישו סימפאטיה, ובין דרישותיו של סטלין, אשר עמד בראש בעלת הברית בעלת העוצמה הגדולה ביותר, אשר נשאה בעיקר נטל הלחימה בשנים 1942–1943.

הטבח ביער קאטין, ואסון התרסקות המטוס

ב-1943 הגיעו היחסים השבירים בין הממשלה הפולנית הגולה ובין ברית המועצות לנקודת השבירה, כאשר ב-13 באפריל הכריז שר התעמולה הגרמני יוזף גבלס על גילוים של קברים המוניים ובהם גופותיהם של 4,000 קצינים פולנים אשר נרצחו על ידי הרוסים בשנת 1940 ביער קאטין שליד העיר סמולנסק. לאחר התמוטטותה של ברית המועצות בשנת 1989 נחשף כי אכן נרצחו כ-22,000 קצינים ואזרחים פולנים, בהוראתו של סטלין, בשנת 1940, אך בעת שהחלו הגרמנים לחשוף את שרידיו הטבח, במהלך של ציניות עילאית – שכן כשלוש שנים היו הגרמנים טובחים בתושבי פולין וביהודיה בממדים שטבח יער קאטין מחוויר לידם – טען סטלין כי הגופות אינן גופות של קצינים פולנים כי אם של פועלי בניין שנרצחו על ידי הגרמנים, ולאחר מכן טען כי אם אכן הגופות הן של השבויים הפולנים, כי אזי השבויים נרצחו בידי הגרמנים ב-1941 ולא בידי הרוסים ב-1940. טענות אלו נראו קלושות, ושיקורסקי דרש כי הצלב האדום יחקור את האחריות לביצוע הטבח. לכך לא יכול היה סטלין להסכים, כל עוד השטח לא היה מצוי בשליטה רוסית, שתאפשר בקרה על החקירה. ככל שהייתה כוונתו של גבלס לתקוע טריז בין בעלות הברית, הרי שזו הצליחה אף מעבר למשוער. ב-26 באפריל שלח שר החוץ הרוסי ויאצ'סלב מולוטוב מכתב לשגריר פולין ברוסיה, רומר, ובו הודיע על ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.

צעד זה לא בא בהפתעה. פרט לגורלם של נטבחי קאטין, היה ברור כי הרוסים מקווים לנגוס בחלק גדול מפולין לאחר סיום המלחמה, וכי בכוונתם אף להשליט בה ממשלה משלהם, מכיוון שאיש בממשלה הפולנית בלונדון, ובמיוחד הגנרל שיקורסקי, לא יכול היה להסכים לוויתורים טריטוריאליים מסדר הגודל עליו חשב סטלין.

במאי 1941 הוקמה בברית המועצות "דיוויזיית תדיאוש קושצ'ושקו", אשר כללה קומוניסטים פולנים בהנהגת הפעילה הקומוניסטית ואנדה וסילייבסקה, והגנרל זיגמונט ברלינג, והיוותה את הגרעין להקמת ממשלה פולנית מתחרה לזו שבראשה עמד שיקורסקי. סטלין החל עתה במסע דיפלומטי שמטרתו להביא להכרת בעלות הברית בממשלת הבובות שבראשו עמדה וסילייבסקה, ולשלול את הלגיטימציה מן הממשלה "הפרו-פשיסטית" (על פי התעמולה הרוסית) של שיקורסקי.

ב-4 ביולי 1943, בעת ששיקורסקי שב מביקור אצל החיילים הפולנים המוצבים במזרח התיכון, הוא נהרג בעת שמטוסו, מסוג B-24 ליברייטור, התרסק בים 16 שניות לאחר המראתו מגיברלטר בשעת לילה מאוחרת. הוא נקבר באנגליה, אך ב-17 בספטמבר 1993 נטמנו שרידיו מחדש במתחם הקבורה המלכותי בקתדרלת ואוול בקרקוב.

תוצאות מותו של שיקורסקי

הלווית שיקורסקי

נאמר כי לאחר התרסקות המטוס מלמל לעצמו קצין פולני שצפה במטוס המתרסק אל תוך הים, "זהו סופה של פולין, זהו סופה של פולין". שיקורסקי היה המנהיג רב היוקרה ביותר של הגולים הפולנים, ומותו היה מהלומה קשה למאבק הלאומי הפולני, וללא ספק אירוע נוח מאד מבחינתו של סטלין. במידה מסוימת הביא מותו של שיקורסקי רווחה מסוימת אף למנהיגי בעלות הברית המערביות, שכן עמידתו הגאה של שיקורסקי אל מול תביעותיו של סטלין הייתה לגורם מתסיס ביחסים המתוחים ממילא בין בעלות הברית. בשיחות סודיות עם רוזוולט הודה צ'רצ'יל כי יהיה על הפולנים לוותר ויתורים טריטוריאליים משמעותיים על מנת לפייס את סטלין. לו היה שיקורסקי בחיים הייתה קבלת ויתורים אלו קשה מאוד, וזאת בשלב בו חשיבותה של פולין, בת ברית חיונית בתחילת המלחמה, הייתה שולית למאבקם הגדול של בעלות הברית, שהשתרע מערבות אוקראינה ועד למדבר המערבי, ובו היו עתה מעורבות המעצמות התעשייתיות הגדולות, ברית המועצות וארצות הברית.

נסיבות מותו של שיקורסקי עוררו תאוריות קשר רבות, שכן מותו בא בעיתוי המושלם הן למנהיגי המערב והן לסטלין. עם זאת, מעולם לא נמצא ביסוס כלשהו לתאוריות אלו, והעובדה כי היסטוריונים "רוויזיוניסטים" כדייוויד אירווינג עסקו בהן הרחיקה רבים מן הניסיונות לרדת לחקר האמת.

לאחר שיקורסקי לא היה עוד מנהיג פולני שיכול היה לעמוד מול מנהיגי בעלות הברית כשווה מול שווה. בעלות הברית המערביות לא איפשרו לממשיכו סטניסלב מיקולאיצ'יק להתנהג באופן שיסכן את בריתן עם סטלין. על אף שהערבות לשלמותה הטריטוריאלית של פולין הייתה לכאורה הסיבה שמדינות המערב נכנסו למלחמה מלכתחילה, לא יוצגה פולין בוועידת טהראן, בוועידת יאלטה ואף בוועידת פוטסדאם, על אף שבוועידות אלו הוחלט על גורלן של מדינות מזרח אירופה, ובהן פולין.

כאשר החלו הרוסים לשחרר את פולין משלטון הנאצים בשנת 1944 הם הקימו "ועד לשחרור לאומי" בחלקים שאותם כבשו, וזאת כביכול בשל העובדה שהם "מכבדים את ריבונות פולין" ואינם חפצים להקים בה משטר כיבוש. חברי הוועד היו אנשי ממשלת הבובות הפולנית של ואנדה וסילייבסקה, אשר כינו את הממשלה בלונדון "ממשלה בלתי חוקית ופשיסטית". בפולין עצמה פעלה ה"ארמייה קריובה" ("צבא המולדת") – הזרוע הצבאית של ממשלת לונדון הגולה. בצעד ציני איפשר סטלין לנאצים להשמיד את אנשי הארמייה קריובה, אשר התמרדו כנגדם במרד ורשה, בטרם "ישחרר" את העיר וייתן אותה לאנשי שלומו.

בוועידת פוטסדם ב-1945 סוכמו הפרטים הסופיים באשר לממשל בפולין. לאנשי הממשלה הפולנית הגולה ניתנה אך השפעה מועטה ביותר בממשלה שהוקמה על ידי הרוסים על אדמת פולין. במשך למעלה מארבעה עשורים של שליטה קומוניסטית בפולין גונה שיקורסקי בידי המשטר, ופועלו ההיסטורי עוּות. כאשר מונה לך ולנסה לנשיאה הראשון של פולין הפוסט-קומוניסטית, כממשיכה של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון בעת המלחמה, הכירו הפולנים בפועלה של ממשלתו של שיקורסקי, וניתנה לגיטימציה לפועלו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ולדיסלב שיקורסקי בוויקישיתוף

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25057523ולדיסלב שיקורסקי