דייוויד אירווינג
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הערות שוליים - עיצוב וכפילויות.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הערות שוליים - עיצוב וכפילויות. |
 | |
| דייוויד אירווינג |
דייוויד אירווינג (באנגלית: David Irving; נולד ב-24 במרץ 1938), הוא סופר והיסטוריון חובבן בריטי המתמחה בהיסטוריה פוליטית וצבאית של מלחמת העולם השנייה, בדגש על "הרייך השלישי". עבודותיו של אירווינג זכו לביקורת רבה בשל הסימפתיה שהוא רוחש לאנטישמיות ולגזענות, והוא הוכר על ידי בית המשפט כמכחיש שואה.
ביוגרפיה וספריו של אירווינג
אירווינג נולד ב-24 במרץ 1938 באסקס שבאנגליה, לאב קצין בצי המלכותי ולאם מאיירת. ב-2 במאי 1942 הוטבעה הספינה שבה שירת אביו. הוא ניצל, אך בעקבות אירוע זה ניתק את קשריו עם אשתו וילדיו. אירווינג למד פיזיקה באימפריאל קולג' שבלונדון אך לא סיים את לימודיו עקב בעיות כלכליות. מאוחר יותר למד כלכלה פוליטית ביוניברסיטי קולג' בלונדון אך פרש לאחר שנתיים מאותה סיבה. בזמן לימודיו באימפריאל קולג' היה עורך של עיתון סטודנטים בשם "קרניבל טיימס" (Carnival Times). לפי דברי הליגה נגד השמצה, בתקופה זו החל להשמיע טענות כגון "העיתונות נשלטת בידי היהודים", פרסם מאמר שבו הגדיר את היטלר כ"הכוח המאחד הגדול ביותר שידעה אירופה מאז קארל הגדול" וכתב כי "איחודה של אירופה מתפרש כיצירה של גזע עליון והיהודים תמיד ראו בחשד כל עלייה של גזע עליון מלבד כמובן הגזע שלהם".[1] כמו כן פרסם קריקטורות גזעניות, תמך באפרטהייד בדרום אפריקה והביע תמיכה בגרמניה הנאצית. בשל כך סולק מתפקידיו בעיתון הסטודנטים.[2]
בשנת 1959 אירווינג עבר למערב גרמניה ועבד במפעל פלדה בחבל הרוהר. יותר מאוחר עבר לספרד, שם עבד כפקיד ונישא לאשתו הראשונה. בשנת 1962 הוא החל את עבודתו על ספרו הראשון על הפצצת דרזדן על ידי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. הספר, "השמדתה של דרזדן" (The Destruction of Dresden), יצא לאור בשנת 1963 בתקופה שבה בבריטניה התנהל ויכוח על המוסריות בהפצצת דרזדן, ולכן ספרו של אירווינג זכה להצלחה רבה והפך לרב מכר. במהדורה הראשונה העריך אירווינג את מספר המתים מההפצצה בכ-100,000 עד 250,000, מספר גבוה בהרבה מההערכות הקודמות. הערכה זאת הפכה במשך כמה שנים להערכה המקובלת בקרב חוקרים. אירווינג ביסס את הערכתו על המסמך הנאצי המזויף "TB 47" ועל עדותו של הפקיד הנאצי הנס וויגנט מבלי שהצליב את הנתונים עם מסמכים רשמיים שהיו זמינים בדרזדן. כאשר התגלה כי מסמך ה-"TB 47" הוא זיוף ב-1966, התנער אירווינג מהערכתו הראשונית ובמהדורות הבאות הוריד בהדרגה את הערכתו לגבי מספר הנספים ל-50,000 עד 100,000.[3] במשפטו של אירווינג נגד דברה ליפשטדט בשנת 2000, הציג ההיסטוריון ריצ'רד ג'. אוונס עדות לפיה אירווינג ביסס את הערכתו למספר הנספים על דבריו של אדם אחד בלא שיהיה ביסוס לכך במסמכים, השתמש במסמכים מזויפים וציטט אדם שלטענת אירווינג היה רופא בבית החולים של דרזדן באותה תקופה, אותו אדם טען מאוחר יותר כי אירווינג טעה בזיהוי לגביו וכי דבריו התבססו על שמועות לגבי מספר הנספים ולא על עובדות מבוססות. כיום ההערכה המקובלת למספר הנספים בדרזדן עומדת על 22,500-25,000 הרוגים בלבד.[4]
לאחר הצלחתו עם הספר על דרזדן המשיך אירווינג לפרסם ספרים על מלחמת העולם השנייה, חלקם מזווית ראייה של היסטוריה רוויזיוניסטית. ספרו על רקטות ה-V זכה לתפוצה רחבה ולביקורות טובות. אירווינג תרגם את זכרונותיו של הפילדמרשל קייטל מגרמנית לאנגלית ב-1965, וב-1967 פרסם ספר על תאונת המטוס שבה נהרג הגנרל הפולני ולדיסלב שיקורסקי. בספרו טען אירווינג כי התאונה הייתה בעצם התנקשות בשיקורסקי שהוזמנה על ידי וינסטון צ'רצ'יל שרצה להעלים את הגנרל הפולני כדי לא לפגוע ביחסי בריטניה עם סטלין. ב-1967 פרסם אירווינג מחקר על השמדתה של שיירה PQ-17 בשנת 1942. השיירה, עם אספקה לברית המועצות, הושמדה כמעט כולה על ידי חיל הים הגרמני, ואירווינג בעבודתו האשים באסון את מפקד השיירה קומנדר ג'ק ברום. ברום תבע את אירווינג על הוצאת דיבה וזכה במשפט. אירווינג אולץ לשלם פיצויים בסכום 40,000 לירות שטרלינג וספרו הורד מהמדף.
לאחר מכן המשיך אירווינג לפרסם ספרים בנושא מלחמת העולם השנייה, בעיקר ביוגרפיות. ב-1969 פגש אירווינג את רוברט קמפנר, אחד מהתובעים במשפטי נירנברג, בעת ביקורו בגרמניה ושאל אותו האם התיעוד הרשמי של המשפטים זויף. מאוחר יותר כתב קפנר כי דבריו של אירווינג היו מלאים בהצהרות אנטי-אמריקאיות ואנטי-יהודיות.[5]
בין 1975 ל-1977 פרסם את אחד הספרים המרכזיים שלו - "מלחמתו של היטלר" (Hitler’s War) - ביוגרפיה בשני חלקים. בהקדמה לספר במהדורה הגרמנית כתב אירווינג כי יומנה של אנה פרנק הוא זיוף וכי בית המשפט בניו יורק קבע כי היומן נכתב על ידי התסריטאי מאיר לוין בשיתוף עם אוטו, אביה של אנה פרנק, זאת למרות שבית המשפט בניו יורק מעולם לא פסק זאת.
אירווינג טען כי מטרתו בפרסום הביוגרפיה היא לחשוף את היטלר האמיתי מאחר שדמותו תוארה אך ורק כשלילית על ידי ההיסטוריונים. אירווינג ניסה להראות את התהליכים מנקודת מבטו של היטלר עצמו, ככל הניתן. בספר היטלר תואר כמנהיג רציונלי ואינטליגנטי שמטרתו היחידה הייתה להעלות את שגשוגה של גרמניה והשפעתה באירופה אבל תוכניותיו הוכשלו על ידי אנשים לא-מוכשרים ובוגדניים בתוך הממשלה הגרמני. אירווינג האשים בספרו את מנהיגי בעלות הברית, במיוחד את צ'רצ'יל, בהידרדרות למלחמה וטען כי היטלר פתח במלחמה נגד ברית המועצות כמלחמת מנע נגד האגרסיביות הסובייטית. אירווינג טען כי היטלר לא ידע על השואה, אבל לא הכחיש את קיומה. לטענתו, הימלר והיידריך היו המתכננים והמבצעים העיקריים של השואה ואת חוסר נגיעתו של היטלר לעניין ביסס על כך שאין שום מסמכים רשמיים הקושרים את היטלר לביצוע ההשמדה.[3]
התגובות לספר היו לרוב ביקורתיות, הן לגבי תיאור העובדות והן לגבי המסקנות. ההיסטוריון האמריקאי צ'ארלס סינדור (Charles Sydnor) ציין כי בעבודתו של אירווינג טעויות רבות, בין השאר אמירתו של אירווינג שהיהודים שהתקוממו בגטו ורשה היו חמושים היטב בנשק שקיבלו מבעלות הברית. סינדור ציין כי דו"ח שהוגש להיטלר על ידי הס"ס בנובמבר 1942 הכיל דיווח על השמדתם של 363,211 יהודים בשטחי ברית המועצות על ידי האיינזצגרופן וכי טענתו של אירווינג שהאיינזצגרופן היו אחראים לשמירה על מחנות ההשמדה מראה כי אירווינג לא מכיר את נושא השואה לעומקו מאחר שהאיינזצגרופן לא היו קשורים כלל למחנות ההשמדה.[6]
ב-1978 אירווינג פרסם ספר נוסף על היטלר - "הדרך למלחמה" (The war path) - בו תיאר את השתלשלות העניינים עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה גם כן מאותה נקודת מבט כמו ב"מלחמתו של היטלר". למרות ביקורות רבות הספר הפך לרב מכר.
ב-1981 אירווינג פרסם שני ספרים - "המלחמה בין הגנרלים" (The War Between the Generals) - בו הוא תיאר את יחסי מפקדי הכוחות של בעלות הברית ואת חייהם האישיים, ו"התקוממות" (Uprising!), על ההתקוממות האנטי-סובייטית בהונגריה ב-1956. אירווינג טען כי ההתקוממות הייתה ביסודה התקוממות אנטי-יהודית מאחר שרוב צמרת המפלגה הקומוניסטית ההונגרית הייתה מורכבת מיהודים. מבקרים רבים האשימו את אירווינג באנטישמיות לאור תיאורו את המשטר הסובייטי בהונגריה כמשטר יהודי שנועד לדכא גויים. בנוסף היו טענות שאירווינג הגזים במספר היהודים שהיו בצמרת השלטון והתעלם מהעובדה שגם מנהיגים בעלי שורשים יהודים כמו רקושי וגרו שללו לחלוטין את היהדות והביעו בעצמם טענות אנטישמיות. היסטוריונים כמו ניל ארצ'רסון וקיי בירד טענו כי ספרו מכיל הערות אנטישמיות רבות כמו למשל התיאור של רקושי כ"בעל טאקט של שוחט כשרות".[3]
עמדותיו בנושא השואה ואנטישמיות
במשך השנים עמדתו של אירווינג כלפי נושא השואה השתנתה בצורה ניכרת. עד לשנת 1988 אירווינג לא הכחיש את השואה בגלוי ואומנם הספר "מלחמתו של היטלר" תיאר את היטלר באור חיובי, אך לא הוגדר כבעל תוכן אנטישמי. אירווינג גם נזהר מלקשור עצמו למכחישי שואה אחרים וסירב להופיע בכנסים של מכחישי שואה ושל המכון לסקירה היסטורית (Institute for Historical Review- IHR) למרות שנתן רשות למכון לפרסם את ספריו בארצות הברית. ההסבר שניתן בזמנו להימנעותו מהכחשת השואה היה כי אירווינג רצה לפתוח בקריירה פוליטית ולייסד את מפלגת "פוקוס" (Focus) שאמורה הייתה לאחד את כל הזרמים הנאו-נאצים בבריטניה עם אירווינג בראשם. אירווינג עצמו תיאר את דעותיו כ"פשיסט מתון".[7] בעקבות כישלון הקמת המפלגה מסיבות כלכליות אירווינג הרגיש חופשי יותר להזדהות עם מכחישי השואה וב-1983 בפעם הראשונה נוכח בוועידה שאורגנה על ידי הIHR. באותה ועידה אירווינג לא השמיע דעות שאפשר לפרשן כמכחישות שואה אך ציין כי הוא התרשם עמוקות מהטענות שהועלו כי שימוש בגזי פלטה של מכוניות לרצח יהודים במחנות ההשמדה לא היה אפשרי. בהרצאתו בוועידה טען אירווינג כי "כמה זה נוח לת"א לטעון שדייוויד אירווינג מדבר שטויות וכמובן שהיטלר ידע מה קורה באושוויץ וטרבלינקה ובאותה נשימה לטעון שמר בגין לא ידע מה קורה בסברה ושתילה". באותו נאום טען אירווינג כי "היטלר היה ידידם הגדול ביותר של היהודים ברייך השלישי".[8]
בעת ביקורו באוסטרליה ב-1986 טען אירווינג כי התמונות שצולמו במחנות הריכוז באפריל 1945 של הניצולים והמתים מוכיחות כי היהודים נרצחו על ידי בעלות הברית. כמו כן טען כי השואה לא הייתה מעשה ידיהם של מנהיגי הנאצים אלא על ידי פושעים אנונימיים שפעלו מתוך יוזמה אישית באווירה האלימה של המלחמה, אווירה שבין השאר הפצצות בעלות הברית על גרמניה שיחקו בה תפקיד.[7] בהרצאה אחרת באטלנטה ב-1986 אירווינג אמר כי "להיסטוריונים ישנו עיוורון כשזה נוגע לשואה כי כמו טאי זקס, השואה היא מחלה יהודית הגורמת לעיוורון". בסוף שנות ה-80 אירווינג קשר את עצמו לחלוטין עם IHR והחל לטעון כי לא הייתה השמדה מכוונת ומאורגנת של יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.[9]
תחילת שנות ה-90 אירווינג כבר טען בגלוי כי לא היו תאי גזים באושוויץ אלא זיופים שנבנו אחרי המלחמה על ידי הפולנים ובינואר 1990 אירווינג טען כי רק 30,000 איש מתו באושוויץ בין השנים 1940–1945 וכולם מסיבות טבעיות מה שלטענתו היה שווה ערך למות אזרחים גרמניים מהפצצות בעלות הברית על ערי גרמניה.[8] בעקבות אמירות אלה בעת ביקורו בגרמניה פסק בית המשפט במינכן כי אירווינג הוא מכחיש שואה וחייב אותו בקנס של 10,000 מארקים גרמניים ומאוחר יותר כניסתו לגרמניה נאסרה.[8]
בנוסף, השמיע אירווינג במהלך השנים דעות אנטישמיות רבות, בין שאר טען כי ישנה קונספירציה יהודית לשלוט בעולם וכי השואה היא חלק מאותה קונספירציה. אירווינג תיאר את היהודים כ"האויבים המסורתיים של האמת" וטען כי "היהודים מתנהגים בטיפשות בכך שהם ממשיכים להיאחז בתאוריית תאי הגזים שלהם... גל נוסף של אנטישמיות יתפרץ בגלל השימוש היהודי במיתוס השואה."[8]
בשל הכחשת השואה נאסרה כניסתו של אירווינג למספר מדינות. בנוסף לאיסור כניסתו לגרמניה, ב-1989 נאסרה כניסתו לאוסטריה אחרי שנתן שתי הרצאות בהן הכחיש את השואה. ב-1992 הוא סולק מקנדה חזרה לבריטניה. כמו כן כניסתו נאסרה לאיטליה ולאוסטרליה.[10]
המשפט נגד הוצאת פינגווין ודברה ליפשטדט
ב-1996 הגיש אירווינג תביעה כנגד ההיסטוריונית דברה ליפשטדט והוצאת "ספרי פינגווין", בטענה כי אלו הוציאו דיבתו רעה בספרה של ליפשטדט "מכחישים את השואה". ליפשטדט כתבה בספר שאירווינג הוא מכחיש שואה שעיוות וזייף את הראיות בכוונה, כדי לתמוך בדעותיו האידאולוגיות. אירווינג טען כי הוא אינו מכחיש שואה כי לטענתו אין מה להכחיש. על פי החוק הבריטי, שכוונתו להגן על שמו הטוב של הפרט, הוטל על ליפשטדט נטל הראיה להוכיח כי טענותיה הן אמת. ליפשטדט ופינגווין שכרו את עורך הדין אנטוני ג'וליוס ואת ההיסטוריון מאוניברסיטת קיימברידג' ריצ'רד ג'. אוונס על מנת להציג את טיעוניהם. אוונס בילה שנתיים בבחינת עבודתו של אירווינג, והציג את הכשלים בעבודתו, לרבות העובדה שהשתמש כמקור במסמכים מזויפים ביודעין; כך התייחס אירווינג בטענותיו לדו"ח לוכטר, למרות שידע כי הדו"ח אינו אמין. כמו כן הארכיטקט ההולנדי רוברט יאן ואן-פלט העיד במשפט כי מחנות ההשמדה נבנו ועוצבו למטרת השמדת בני אדם. השופט צ'ארלס גריי שוכנע על ידי עדויות אלו וכתב פסק דין ארוך שבו גינה את אירווינג, ואישר את האשמותיהם של ליפשטדט ואוונס, תוך שהוא מזכה את ליפשטדט מכל אשמה. המשפט הביא לידיעת הציבור את הכשלים בעבודותיו של אירווינג, אשר קודם לכן לא היו ידועים דיים, והוא אף נאלץ לשלם את הוצאות המשפט בסך 2 מיליון לירות שטרלינג ובעקבות כך הכריז על פשיטת רגל ב-2002.[11]
לאחר המשפט
אחרי המשפט והחשיפה התקשורתית השלילית אירווינג המשיך להיות מוקצה בציבור הבריטי. בשנת 2004 הוזמן לתת הרצאה בניו זילנד על ידי מועדון העיתונאים הלאומי אך כניסתו נאסרה למדינה. המועדון טען כי הזמנתו הייתה כדי להתעמת עם דעותיו ולא לתמוך בהם אך בקשתם נדחתה.[12] ב-11 בנובמבר 2005 נעצר אירווינג באוסטריה, על-פי צו מעצר שהוצא כנגדו בשנת 1989 באשמת הכחשת השואה בנאום שנשא דאז (עבירה שעונשה עד 10 שנות מאסר באוסטריה). ב-20 בפברואר 2006 נגזר דינו של אירווינג ל-3 שנות מאסר. משפטו של אירווינג, שהודה באשמה אך טען כי שינה את דעתו וכעת הוא משוכנע ברצח העם שביצעו הנאצים בעקבות כך שב-1991 קרא את יומניו של אדולף אייכמן, הסתיים תוך יום אחד בלבד. אירווינג ערער על גזר הדין וב-20 בדצמבר 2006 הוחלט על ניכוי שני שלישים מעונשו ובעקבות כך על שחרורו המיידי, לאחר שריצה 13 חודשים בכלא האוסטרי מאז מעצרו.[13] לאחר שחרורו וחזרתו לבריטניה אירווינג חזר בו מהצהרתו כי הוא מכיר בשואה וטען כי "עכשיו אני לא צריך להסתיר עוד את דעותיי על השואה". מאז אירווינג עובד כפרילנסר למרות התדמית הציבורית השלילית שלו. כמו כן אירווינג נותן הרצאות לקבוצות ימניות-קיצוניות בארצות הברית ובריטניה, הרצאות אשר מושכות ביקורת רבה כלפיו.[14]
במרץ 2019 יזם אירווינג סיור לפולין לאתרים מרכזיים ולמחנות השמדה שקשורים לשואה ולמלחמת העולם השנייה ובתוכם: טרבלינקה, בלזץ, מיידנק, סוביבור ומאורת הזאב. הסיור לווה בפרסום פרובוקטיבי המציג את מחנות ההשמדה עם ההערה "שנויים במחלוקת". על רקע זה שלח הרב פנחס גולדשמידט, רבה של מוסקבה ונשיא ועידת רבני אירופה, מכתב לנשיא פולין, מטאוש מורבייצקי, בדרישה לאסור את כניסתו של אירווינג למדינה. גם מדינת ישראל הציגה בקשה רשמית למניעת כניסתו למדינה. בעקבות הפניות, יאצק צ'פוטוביץ', שר החוץ של פולין, הודיע כי ארצו תאסור את כניסתו של אירווינג עקב החוק הפולני האוסר הכחשת שואה[15].
המשפט המפורסם קיבל ייצוג בסרט הכחשה, בו השחקן טימותי ספול שיחק את אירווינג.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דייוויד אירווינג |
שגיאות פרמטריות בתבנית:אתר רשמי
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- דייוויד אירווינג מבקש לערער על פסק הדין שהוקיע אותו כגזען, 21.6.2001, הארץ
- יוסי גורביץ, המקרה המוזר של דייוויד אירווינג, 25.11.2005, נענע 10
- דייוויד אירווינג: אושוויץ היה אטרקציה תיירותית, 25.1.2007, ynet
- בלי בושה: סיורי הכחשת שואה בטרבלינקה, 4.9.2015, nrg
- אייל לוי, ההיסטוריונית שלחמה במכחישי השואה והופכת לסרט הוליוודי, 27.12.2015, מעריב
- אושי דרמן, היום בו נמחק חיוכו של גדול מכחישי השואה, בלוג בית התפוצות, נובמבר 2018
הערות שוליים
- ^ http://www.london-student.net/2009/05/26/50-years-on-david-irving-apartheid-and-ulu/ (הקישור אינו פעיל)
- ^ PQ17 Libel
- ^ 3.0 3.1 3.2 Guttenplan, D. D. (2001). The Holocaust on Trial. New York: W. W. Norton & Company. מסת"ב 0-393-02044-4.
- ^ Report: Dresden Bombing Deaths Overestimated
- ^ Lipstadt, Deborah (2005). History on Trial: My Day in Court with David Irving. New York: Ecco Press. מסת"ב 0-06-059376-8
- ^ Sydnor, Jr, Charles W. (June 1979). "The Selling of Adolf Hitler: David Irving's Hitler's War". central European History 12 (2). pp. 169–99.
- ^ 7.0 7.1 Van Pelt, Robert J. (2002). The Case for Auschwitz: Evidence from the Irving Trial. Bloomington, IN: Indiana University Press. מסת"ב 0-253-34016-0.
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 Lipstadt, Deborah (1993). Denying the Holocaust: The Growing Assault on Truth and Memory. New York: Free Press. מסת"ב 0-02-919235-8.
- ^ Stern, Kenneth (1992). Holocaust Denial. New York: American Jewish Committee.
- ^ Holocaust denier to try another visit to Australia
- ^ Holocaust denier made bankrupt
- ^ David Irving's September 2004 New Zealand tour
- ^ אסף אוני ועמירם ברקת, הארץ, השופט ששיחרר את אירווינג תומך בהיידר, באתר וואלה!, 20 בדצמבר 2006
- ^ Ritz Knife Fight Reveals "War" Between White Supremacists
- ^ מכחיש השואה לא יכנס לפולין, ערוץ 7
דייוויד אירווינג28903420