דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש

בדיון התלמודי ובהלכה, כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש היא אחת משלש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן לשם פרשנות התורה והסקת הלכות.

הגדרת הכלל

כלל זה אומר כי כאשר ישנו כלל מסויים האמור לחול על שורת מקרים דומים, כך שאין לתורה צורך לכתוב על כל אחד מהם בנפרד את אותו כלל, אם חלה חריגה באחד מהמקרים כלומר שהתורה מייחסת לו דינים שונים משאר המקרים, שוב אין לדעת עד היכן חלה החריגה, והכלל שוב אינו חל על אותו מקרה חריג.

קיים בגמרא ספק האם ההגבלה הנזכרת האומרת שדבר שיצא מכללו נחשב לחריג ולא ניתן להקיש מהכלל לגבי הפרט החריג, היא חד צדדית, או שמא הינה דו צדדית, כך שהיא מגבילה אותו גם מללמד דינים הנוגעים אל הכלל, אם דינים אלו נאמרו בפרשה של אותו דבר חריג או לא. לדוגמא:אשם מצורע שיצא מכללו, ונאמרו בו הלכות שלא נאמרו בקרבן אשם רגיל, השאלה היא האם ניתן ללמוד מפסוק שנאמר בפרשה זאת, וקובע שקבלת דמו הינו בצפון המזבח, גם לדיניהם של שאר קרבנות אשם, ואם כן גם עליהם חל הדין של קבלת הדם בצפון המזבח, או לא.

בכל מקרה השאלה אינה קובעת כלל הלכה למעשה, מכיון שחז"ל קובעים שבמקרה של אשם מצורע, ישנו כלל האומר ”כיון דאהדריה אהדריה”, כלומר שלאחר שהתורה החזירה אותו לכללו וקבעה שגם הוא טעון מתן דמים על המזבח, שוב הוא נחשב ל"החזירו הכתוב בפירוש" וניתן להקיש בינו לבין קרבן אשם לכל דבר וענין מלבד לאותו פרט שהחריגה נכתבה בפירוש.

במקרה שהחריגה אינה סותרת את דיני הכלל אלא מוסיפה עליו, כגון נסכים שקיימים באשם מצורע ולא בשאר אשמות, אין גורמת חריגה זאת לכלל להקרא "דבר החדש", ודווקא בגלל שבאשם מצורע קיימת סתירה לגבי המקום שמקיימים את מצוות זריקת הדם (כשנותנים באותו באשם מצורע על בוהן ידיו ורגליו), הוא נחשב לדבר החדש.

הראשונים מקשים מה ההבדל בין כלל זה, לכלל דומה מתוך שלוש עשרה המידות, שהוא כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו, יצא להקל ולהחמיר. והם מבארים שדין זה נאמר כאשר ישנו דין מסוים כללי, ויש דין נוסף לגביו השונה לגמרי מכלל ההלכות שנאמרו באותה פרשה, לדוגמא "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" והלא הראש והזקן בכלל עור ובשר היו וכשיצאו מן הכלל לטעון טוען אחר שלא כענינו, שהיא טומאת נתקים שהינה טומאה שונה לחלוטין והלכותיה שונה לחלוטין, יצאו להקל ולהחמיר להקל עליהם שלא ידונו בשער לבן, ולהחמיר עליהם שידונו בשער צהוב. אך בענין אשם מצורע החילוק אינו כללי אלא פרטי לגבי נתינת הדם על בוהן המצורע, אך קדושתו של הקרבן כקרבן אשם ושאר הלכותיו אינן שונות ולכן הוא נחשב כ"דבר החדש" ולא כ"טוען אחר שלא כעניינו".

הבדל אחר ביניהם הוא שבדבר החדש אם התורה משווה התורה לכלל המקורי (כמו באשם מצורע שנקבע שבסופו של דבר גם הוא טעון דמים ואימורים על המזבח), הוא חוזר לחלוטין לכללו, אך ב"דבר הלמד מעניינו" כגון בפרשת מצורע שבה מדובר בסוג טומאה שונה לחלוטין, אין להחזירו לכללו בשום מצב.

השימוש בכלל

בברייתא, המובאת מספר מקומות בתלמוד מובא הפסוק הבא כמקור ללימוד זה: ” וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא”. המילים "כחטאת כאשם" הינם מיותרות לכאורה, שכן פסוק זה נאמר בקרבן אשם של מצורע, שלכאורה לא אמור להיות שונה מקרבנות אשם אחרים. אלא לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבהן יד ובהן רגל הימנית, שהינן תוספת בשלבי הקרבת הקרבן וזריקת דמו שלא נאמרו בשום קרבן אשם, ניתן היה לחשוב שאולי שלב זה הינו היחיד בשלבי זריקת הדם והוא בא למלא את מקום מצוות מתן דמים ואימורים על מזבח, ולכן נאמר "כי כחטאת האשם הוא", שכמו שחטאת טעונה מתן דמים ואימורים כך אשם מצורע טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח.

שימושים נוספים

• הלכות נוספות הנלמדות מכלל זה:
• התורה מתירה את איסור אשת אח בנוגע למצוות יבום כאשר האח מת בלא בנים, אך לא ניתן ללמוד מכך לגבי שאר איסורי ביאה שגם הותרו במקרה של מות האח, מכיון שאיסור אשת אח יצא מכללו ושונה מכל האיסורים. לפי שיטת הרמב"ן אין הכוונה שאשת אח אכן נחשבת ל"דבר שיצא מכללו" אלא שדין זה דומה לכלל זה יותר משאר הכללים שהתורה נדרשת בהם, אבל באמת אין זה נחשב לדבר ש"יצא לידון בדבר החדש".
• שבועת עדות נכללת בכלל שבועת ביטוי ויצאה מכללה לידון בדבר החדש בראויין להעיד ובבית דין, הלכך אין לך בו אלא חידושו ומשום עדות חייב ולא משום ביטוי.

קישורים חיצוניים

• הערך "דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל לדון בדבר חדש", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה