אבן סעוד

עבד אל-עזיז
בן עבד א-רחמן בן פיצל אאל סעוד
عبد العزيز بن عبد الرحمن بن فيصل آل سعود

אבן סעוד, 1945
לידה	15 בינואר 1876 ריאד
פטירה	9 בנובמבר 1953 (בגיל 77)
מדינה	ערב הסעודית
מלך ערב הסעודית ה־1 18 בספטמבר 1932 – 9 בנובמבר 1953 (21 שנים) סעוד בן עבד אל-עזיז בן עבד א-רחמן ←

עבד אל-עזיז בן עבד א-רחמן בן פיצל אָאל סעוד (בערבית: عبد العزيز بن عبد الرحمن بن فيصل آل سعود) (15 בינואר 1876 - 9 בנובמבר 1953), הידוע בעיקר בתור אבן סעוד, היה מייסדה של ממלכת ערב הסעודית ומלכה הראשון. הוא נולד בריאד כנצר לבית סעוד משבט ענזה, אשר שלט בחלקים מאזור הנג'ד שבמרכז חצי האי ערב החל מאמצע המאה ה-18. הוא נכד הנין של סעוד אבן מוחמד אבן מוקרין (מת בשנת 1725), אבי השושלת הסעודית.

אישיותו וכושר מנהיגותו של אבן סעוד אפשרו לו להטביע חותמו על ההיסטוריה המודרנית של חצי האי ערב. לא זו בלבד שהשיב את נחלות אבותיו, הוא אף הרחיבן משמעותית וכונן מדינת לאום שהייתה לאחת מהמשפיעות והחזקות במחציתה השנייה של המאה ה-20. אבן סעוד נחשב כיום בערב הסעודית ל"אבי האומה". הוליד 43 בנים זכרים חוקיים (ועוד מספר בלתי ידוע של בנות וכן בנים לא חוקיים), וייסד את שיטת הירושה הסעודית, לפיה המלוכה עוברת מאח לאח לפי הגיל.

אובדן השלטון והשבתו

לקראת סוף המאה ה-19 היה חצי האי ערב נתון בפיצול פוליטי ובמאבקי שליטה בין משפחות הנכבדים. בשנת 1890, בהיותו בן עשר, הוגלה אבן סעוד יחד עם יתר בני משפחתו מנג'ד, לאחר שהמשפחה היריבה, בית רשיד, תפסה בה את השלטון. את שארית ילדותו העביר בכווית, שם חי ב"גלות חסרת כל".

ב-1901 פרש אביו, עבד אל-רחמן אבן-פייצל מראש ההנהגה הפוליטית של השבט, וכך היה למנהיגו השישה-עשר של בית סעוד, המחזיק בתואר "סולטאן נג'ד". חודשים ספורים לאחר מכן יצא אבן סעוד לכבוש את אדמות משפחתו מידי אבן רשיד. ב-1902 עלה בידו להשתלט על ריאד עם עשרים איש בלבד, לאחר שהתנקש במושל הרשידי. כיבוש ריאד שב וחולל גל תמיכה בבית סעוד, וכוחו הפוליטי והצבאי גבר. היה זה תחילתו של מסע בן 30 שנים לאיחוד הנוודים ושוכני הערים בחצי האי ערב לכדי ממלכה ריבונית אחת.

עד 1904 הצליח אבן סעוד להשתלט על כמחצית מאזור הנג'ד. עם זאת, בשנה זו פנה יריבו המסורתי, אבן רשיד, לאימפריה העות'מאנית בבקשת סיוע נגד בית סעוד. העות'מאנים שלחו כוחות לחצי האי ערב, וכפו על אבן סעוד להתבצר ולנהל מערכה מגננתית. הכוח הסעודי נחל הפסד קשה ב-15 ביוני 1904, אולם זמן קצר אחר כך השתקם ואף פתח במרדף אחר העות'מאנים, שנאלצו לסגת מחצי האי מטעמים לוגיסטיים. ב-1905 הכירו העות'מאנים באבן סעוד כשליט נג'ד מטעמם, אולם הוא הוסיף לחפש אחר דרכים לסלקם מחצי האי הערבי, בהן התקרבות הולכת וגוברת לבריטניה.

אבן סעוד הסתמך על צבא אלים ומיומן - האח'ואן ("אחים"), תנועה והאבית-אסקטית, קיצונית ואנטי-מודרנית שנפוצה בין הבדואים ברחבי ערב, ואשר חרתה על דגלה ג'יהאד כנגד לא-והאבים ולא-מוסלמים. בשנת 1906 סילק צבא זה את הרשידים לחאיל שבצפון-מערב חצי האי, ועד שנת 1912 היה כל הנג'ד נתון בשליטתו של אבן סעוד. במהלך מלחמת העולם הראשונה העדיפה בריטניה לנהל מגעים עם שריף חוסיין בן עלי שליטה ההאשמי של מכה, אויבם של הסעודים והוואהבים. אף על פי כן, הבריטים חתמו בשנת 1915 על הסכם עם אבן סעוד המכיר בו כשליט בלתי תלוי של נג'ד ושל אזור אל-חסא שלחוף המפרץ הפרסי (למעשה תחת חסות בריטית מוסווית). בנוסף, הבריטים התחייבו לסייע לאבן סעוד במאבקו נגד אבן רשיד, בן בריתם של העות'מאנים. יחד עם זאת, בריטניה מנעה מאבן סעוד לממש את שאיפותיו להשתלט על חופי המפרץ הפרסי, כמו גם להתפשט צפונה לכיוון עבר הירדן, עיראק וסוריה.

אבן סעוד לא תקף מיד, למרות סיוע צבאי וכלכלי שקיבל מהבריטים. הוא העדיף לנצל את הריק הפוליטי שנותר בעקבות קריסתה של האימפריה העות'מאנית, וכך, רק ב-1920 שלח את כוחותיו נגד המעוזים הרשידיים מעבר לנג'ד, ובשנת 1922 השמידם כליל, מהלך שהכפיל את שטחה של ממלכתו. אבן סעוד נטל לעצמו את התואר "סולטאן נג'ד והשטחים התלויים בה". כוחותיו הוסיפו להתקדם צפונה, כבשו את חאיל ואף נכונו לפלוש לעבר הירדן, אולם אבן סעוד אסר זאת כיוון שהמלך הירדני עבדאללה הראשון היה בן-חסותה של בריטניה. למעשה, הבריטים התוו את גבולותיהן של עיראק וכווית במסגרת הסכם עוקייר בשנת 1922, במידה רבה כדי להכיל את ההתפשטות הסעודו-והאבית למדינות החסות הבריטיות. יתר על כן, המימון הבריטי נמשך עד 1924.

מגמת ההתפשטות נמשכה גם בשנים 1924-1925 תוך שיתוף עם שבט מוטייר. צבא האח'ואן גבר על כוחותיו של השריף חוסין ממכה וכבש את חיג'אז ההאשמית (שהייתה מפותחת יותר מנג'ד, וכללה את הערים המקודשות מכה ומדינה). בעקבות זאת אימץ אבן סעוד את התארים "מלך חיג'אז" ו"משרת שני המקומות הקדושים". עתה פעל לייצוב פוליטי של שטחיו תוך דיכוי מרידות ספורדיות מקרב הווהאבים (אשר קראו להתפשטות נוספת, צפונה) ויישוב השבטים מסביב לנאות המדבר.

לאחר שהושגה יציבות, הכריז אבן סעוד ב-18 בספטמבר 1932 על איחודם של החיג'אז והנג'ד לכדי ממלכה אחת - ממלכת ערב הסעודית. הממלכה הייתה לנקודת מוקד לאסלאם כולו, ועתידה להיות שחקן מפתח בפוליטיקה הבין-ערבית ובמזרח התיכון.

שלטונו

פרנקלין רוזוולט יחד עם אבן סעוד באגמים המרים, מצרים, על סיפונה של סיירת אמריקאית בעת שהיה בדרכו חזרה מועידת יאלטה, פברואר 1945

מלכותו של אבן סעוד עמדה בסימן שלטון יחיד; אף שנטה להיוועץ בנסיכי שושלתו והשייח'ים השבטיים, שמר לעצמו את קבלת ההחלטות. הוא מנע צמיחת חברה אזרחית בממלכה, אסר על הופעת מוסדות ייצוגיים פוליטיים (ל"מועצת המלך" לא היו סמכויות כלשהן) ונמנע מעיצוב חוקה, תוך שהוא נשען על דיני ההלכה האסלאמית (שריעה). בימיו הרשה מודרניזציה כלכלית-חברתית מועטה בלבד; ואולם עושר הנפט שזרם לממלכה ולשושלת בהיקפים עצומים, חולל תהליך התפתחות חומרית (בעיקר תחבורתית ותקשורתית) שהגיע לשיאו אחרי ימיו של אבן סעוד. רק בשנתיים האחרונות לכהונתו חלה הפרדה ברורה בין אוצר המדינה לקופת המלך הפרטית. רבים, ובראש ובראשונה אסלאמיסטים, האשימו את אבן סעוד בכך שלמרות הארשת המוסלמית-והאבית שאימץ, פשו אורחות חיים של מותרות בקרב המעמד השליט, ובעקבותיהם פשתה מידה מסוימת של שחיתות. הוא אף עמד לביקורת כיוון שריסן את הקנאות הווהאבית, והתיר עישון ונגינה ברחבי הממלכה.

לקראת שנות ה-30 של המאה ה-20 נעשה אבן סעוד מעורב בעניינים הבין-ערבים ביתר שאת. הדבר נבע, כפי הנראה, מהעובדה שאבן סעוד היה השליט הערבי היחיד באותה תקופה שלא היה נתון לחסדי המעצמות האירופיות. הוא חתם על שורת חוזי ידידות ואי התקפה עם ארצות ערב: עם עבר הירדן ב-1933, עם בחריין, עיראק ומצרים ב-1936. ב-1934 הכריז מלחמה על תימן בשל סירובה לקבל את הסיפוח הסעודי של חבל עסיר. ב-1937 חתם על הסכם שלום עם תימן, לא לפני שהשיב לה חלק מהשטחים שכבש ממנה. לפי סידור עם הבריטים, פעל בשנת 1936 לריסון פרעות ערביי ארץ ישראל בהבטיחו כי יסייע להם במאבקם^{[דרוש מקור]}. ב-1939 השתתף בוועידת השולחן העגול הבריטית-ערבית, אשר דנה בשאלת ארץ ישראל. בכירים בריטים אף תיווכו בינו לבין מנהיגים ציוניים, ללא תוצאות.

במהלך מלחמת העולם השנייה שמר אבן סעוד על עמדה נייטרלית, אף שנטה לטובת בעלות הברית. במקביל החל בייצוא מסיבי של נפט. הוא ניהל יחסים קרובים עם ארצות הברית אשר, מתוקף אינטרסי הנפט האסטרטגיים שלה באזור, העניקה לו סיוע כלכלי נדיב, יזמה פרויקטים רבים בממלכה (צינור הנפט הטרנס-ערבי) ואף אימנה את הצבא הסעודי בתמורה להחכרת בסיסים צבאיים. בפגישותיו עם הנשיאים האמריקנים רוזוולט וטרומן הדגיש את עמדותיו האנטי-ציוניות, נקודת מחלוקת ביחסי ארצות הברית-ערב הסעודית עד ימינו.

אבן סעוד היה ממייסדיה הבולטים של הליגה הערבית ב-1945, והשתתף (אם כי באופן סמלי למדי) במלחמת 1948 נגד מדינת ישראל.

מוות וירושה

אבן סעוד מת ב-11 בנובמבר 1953 בעיר הקיט הסעודית טאיף. במהלך חייו נשא עשר נשים, אשר העמידו לו כ- 43 בנים זכרים ועוד מספר בלתי ידוע של בנות. כל בניו נושאים את השם "בן עבד אל-עזיז אאל סעוד" (بن عبد العزيز آل سعود) בצירוף שמם הפרטי. אבן סעוד הוא אביהם של כל מלכיה ושליטיה הבאים של ערב הסעודית. לאחר מותו ב-1953 עלה בנו הבכור ויורש העצר המיועד סעוד על כס המלוכה ללא הפרעות, שלושה חודשים אחרי שנתמנה לראש הממשלה. בשנת 1964 הודח סעוד על ידי מועצת השרים הסעודית, ותחתיו עלה אחיו למחצה פייסל. אחרי שנרצח פייסל ב-1975, עלו ח'אלד, פהד, עבדאללה וסלמאן (בהתאמה). החוק הבסיסי של ערב הסעודית מ-1992 קובע כי מלך ערב הסעודית מוכרח להיות אחד מבניו של אבן סעוד או מצאצאיהם.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אבן סעוד בוויקישיתוף

הערות שוליים

הקודם: -

מלך ערב הסעודית ה-1 1902 / 18 בספטמבר 1932 - 9 בנובמבר 1953

הבא: סעוד, מלך ערב הסעודית

הקודם: עבד אל-רחמן אבן-פייצל

ראש בית סעוד ה-16

הבא: סעוד, מלך ערב הסעודית

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0