בדידות מזהירה

בדידות מזהירה (באנגלית: Splendid isolation) היה כינויה של מדיניות בריטית, שהייתה הבסיס ליחסי החוץ של הממלכה בסוף המאה ה-19, בעיקר בהנהגת ראשי ממשלות מן המפלגה השמרנית, בנימין דיזראלי ורוברט ססיל. המונח נטבע על ידי פוליטיקאי קנדי, שביקש לשבח את מדיניות אי-ההתערבות של בריטניה בענייניה של אירופה.

מדינות חוץ זו ננקטה על ידי בריטניה בסוף המאה ה־19, ואופיינה בחוסר נכונותה של בריטניה לכרות בריתות עם מעצמות אירופה. המונח מציין את העדר מעורבותה של בריטניה כאחת המעצמות הגדולות בענייניה הפנימיים של אירופה. המדיניות נבעה בראש ובראשונה מרצונה של בריטניה לשמר את "מאזן הכוחות" בין מעצמות אירופה. היא גם נבעה מרצונה של בריטניה להגן על האינטרס הכלכלי של מושבותיה על ידי שמירה על יחסים נייטרליים עם המעצמות שיאפשרו סחר חופשי. המדיניות השתנתה לאחר איחוד גרמניה על ידי ביסמרק. בריטניה חשה מאוימת על ידי ה"ענק" שצמח במרכז אירופה. ה"בדידות" נשברה בחתימה על ברית עם צרפת בשנת 1904 ועם רוסיה בשנת 1907.

היסטוריונים התלבטו בשאלה האם מדיניות זו הייתה מכוונת, או שלמעשה נכפתה על בריטניה על ידי המאורעות באותה תקופה. כמה היסטוריונים סבורים שבתקופה שלפני הברית הצרפתית-רוסית, שנחתמה ב-1892, הייתה מדיניות זו למעשה פיקטיבית. לאחר חתימת ההסכם דבקה בריטניה הגדולה במדיניות זו בחוסר רצון. אדוארד הנרי סטנלי, הרוזן מדרבי, שהיה שר החוץ הבריטי בין השנים 1866-1868 ובין השנים 1874-1878 תיאר מדיניות זו כנובעת ממיקומה הגאוגרפי הייחודי של בריטניה. לדבריו, מדיניות זו הייתה שמירה על יחסים טובים עם כל המדינות סביבה בריטניה, אך הימנעות מברית עם אחת או עם כמה מהן, תוך מאמץ שלא להתערב בענייניה הפנימיים של אף מדינה זרה.

מקור הביטוי

ג'ורג' גושן, ויקונט גושן הראשון, הלורד הראשון של האדמירליות

הלורד הראשון של האדמירליות, ג'ורג' גושן (Goschen), ויקונט גושן הראשון, אמר בנאום ב-26 בפברואר 1896: "עמדנו כאן לבדנו במה שנקרא 'בדידות' - הבדידות המזהירה שלנו, כפי שאחד מידידינו במושבות הואיל בטובו לכנות זאת". ביטוי זה הופיע בכותרת העיתון הטיימס כמה שבועות מוקדם יותר, ב-22 בינואר. הכותרת בעיתון הייתה פרפרזה על דבריו של שר האוצר הקנדי, ג'ורג' איולס פוסטר (George Eulas Foster,‏ 1847–1931), בנאום בפרלמנט הקנדי ב-16 בינואר, בו התבטא: "בימים מטרידים משהו אלה, כאשר אימפריית האם הגדולה שלנו ניצבת בבדידות מזהירה באירופה..." ייתכן שפוסטר, שהיה פרופסור להיסטוריה, שאב את הביטוי מתיאורים בספרי היסטוריה של אותה תקופה, שתיארו במילים אלה את עמידתה של בריטניה במהלך המלחמות הנפוליאוניות.

הרקע והמדיניות

עם תום המלחמות הנפוליאוניות, בעשור השני של המאה ה-19, הייתה בריטניה בעיצומה של המהפכה התעשייתית. האימפריה הבריטית הייתה המובילה בעולם בתחומי ההנדסה והתעשייה, עליונות עליה שמרה עד תום המאה. במהלך התקופה הוויקטוריאנית, שהחלה עם עלייתה של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת לכס המלוכה ב-1837, הגיעה האימפריה לשיא כוחה. באמצעות סחר חופשי והשקעות הון השיגה בריטניה השפעה נרחבת ברחבי העולם, גם באזורים שלא היו בשליטתה הישירה. במהלך התקופה הוויקטוריאנית הגיעה האימפריה גם לשיא התפשטותה בעולם, והאימפריה הבריטית הייתה נוכחת בכל שש היבשות; עיקר ההתפשטות בתקופה זו היה באפריקה. מדיניות הסחר החופשי הבריטית הייתה הבסיס לכלכלה הבריטית והאימפריה הייתה תלויה בסחר זה, שהיה מושתת יותר ויותר על הקשר החיוני עם המושבות הבריטיות ברחבי העולם, עם הדומיניונים, מדינות החסות והטריטוריות השונות של האימפריה.

עליונותה של בריטניה התבטאה לא רק בתחום התעשייתי והכלכלי. מאז קרב טרפלגר ב-1805, נהנה הצי המלכותי הבריטי מעליונות ימית בלתי מעורערת, שנותרה בעינה למעשה עד מלחמת העולם הראשונה. התנאים הגאוגרפיים של בריטניה, כמדינת אי, העמידו אותה בעמדה מיוחדת במינה מול אירופה. ההיסטוריה של המאות האחרונות באירופה הראתה שכל שליט אירופי שהצליח להגיע לעליונות ביבשת, הגיע לעימות עם בריטניה: פליפה השני, מלך ספרד, במאה ה-16, לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, במחצית השנייה של מאה ה-17 והמחצית הראשונה של -18, ונפוליאון בונפרטה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. זאת, בגלל מעמדה הגיאופוליטי הייחודי של בריטניה: יכולתה של הממלכה לשמור על עצמאותה, הודות למיקומה הגאוגרפי, יצרה עידוד לאומות שניסו להשתחרר משלטונם של השליטים שהוזכרו, ולפיכך גררה עימות עמה. בשל כך היה ברור לשלטון הבריטי כי שמירה על מאזן הכוחות באירופה והתערבות במקרה שנראה שמאזן זה עומד להיות מופר הכרחיים למניעת התנגשות נוספת.

מדיניות הבדידות המזהירה נועדה אם כן להשיג שני יעדים. הראשון, שהפך להיות היעד העיקרי של מדיניות החוץ הבריטית, היה כאמור שמירה על מאזן הכוחות באירופה. היעד השני, המשני, היה הגנה על האינטרסים הבריטיים במושבות ובדומיניונים של האימפריה ועל מדיניות הסחר חופשי שחייבה הגנה על נתיבי הים למושבות ולדומיניונים, במיוחד אלה שהובילו להודו. בהתאם, מדיניות הבדידות המזהירה התאפיינה בחוסר רצון מצד בריטניה להתקשר בבריתות קבועות או במערכת מחייבת עם מעצמות אירופאיות אחרות, מחד, ובמתן חשיבות גדלה והולכת למושבות, למדינות החסות ולטריטוריות שבחסות האימפריה הבריטית.

שינוי

רוברט גסקוין ססיל, המרקיז ה-3 סליסבורי, ראש ממשלת בריטניה

אוטו פון ביסמרק, קנצלר גרמניה

ב-1871 הסתיימה מלחמת צרפת-פרוסיה בניצחון מוחץ של גרמניה. הניצחון השלים את איחוד גרמניה ואת הקמת הקיסרות הגרמנית. קנצלר גרמניה, אוטו פון ביסמרק, שאף לכרות בריתות עם מעצמות אירופאיות אחרות כדי למנוע נקמה אפשרית של צרפת. ב-1873 נחתמה ברית שלושת הקיסרים בין הקיסרות הגרמנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה הרוסית. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית וחוזה סאן סטפנו שבא בעקבותיה ב-1878 התפרקה ברית זו, וגרמניה חתמה על הברית הכפולה עם האימפריה האוסטרו-הונגרית. ב-1882 הצטרפה ממלכת איטליה לברית זו, והברית בינה לבין האימפריה הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית נקראה הברית המשולשת.

התחזקותה התעשייתית והצבאית של גרמניה הדאיגה את בריטניה, אך קובעי המדיניות הבריטיים העריכו שביסמרק ישאף לשמור על הסטטוס קוו ולא לשנות את מאזן הכוחות באירופה. ההערכה הבריטית החלה להשתנות לאחר הדחתו של ביסמרק ב-1890, ובמיוחד לאחר התחזקות השאיפות הימיות של גרמניה בסוף המאה ה-19, בהנהגתו של אדמירל אלפרד פון טירפיץ ובעידודו הנמרץ של הקייזר הגרמני הצעיר, וילהלם השני, קיסר גרמניה. טירפיץ הכריז על כוונתו להגדיל את הצי הגרמני ולהפוך אותו לכוח ימי משמעותי, והדבר עורר תחושות של איום גדל והולך בבריטניה.

ב-1895 התערבו האימפריה הרוסית, הקיסרות הגרמנית והרפובליקה הצרפתית השלישית בתוצאות מלחמת סין-יפן הראשונה ובהסכם שימונוסקי. שלוש המעצמות האירופיות הגישו ליפן אולטימטום שדרש ממנה לוותר על חלק מהישגיה במלחמה. התערבות זו נקראה ההתערבות המשולשת. יפן נאלצה לוותר, והשפלתה הובילה את מנהיגיה להבנה שיש לה צורך בברית עם אחת המעצמות באירופה. גם בבריטניה החלו פוליטיקאים בכירים, כמו ג'וזף צ'מברליין, לתהות על ההיגיון שבמדיניות הבדידות המזהירה.

ליבה של מדיניות החוץ הבריטית באותה תקופה, כפי שהוביל אותה ראש ממשלת בריטניה דאז, המרקיז מסליסבורי, היה הרצון להימנע ממלחמה מול מעצמה אירופית אחרת או כמה מהן, ובכך להבטיח את קווי התקשורת של בריטניה עם האימפריה שלה. האיום העיקרי היה מצד האימפריה הרוסית: הבריטים חששו שהרוסים ישתלטו על מצרי הבוספורוס והדרדנלים, ועל קונסטנטינופול, וכך יוכל הצי הרוסי הקיסרי לצאת מהים השחור ולאיים על הקשר בין בריטניה להודו, דרך תעלת סואץ. שאיפתה של בריטניה לשמור על הסטטוס קוו בים התיכון הביאה לחתימת ההסכם הראשון של בריטניה עם מעצמה זרה. ההסכם הים תיכוני הראשון נחתם עם ממלכת איטליה ועם האימפריה האוסטרו-הונגרית, ובו התחייבו הצדדים לפעול בתיאום זה עם זה בעתות משבר. ב-1882 נחתם הסכם ים תיכוני שני, שהיה מפורט יותר במטרותיו.

הסכמים אלה עדיין לא היו הסכמים מחייבים, ולא דרשו את אישור הפרלמנט הבריטי. חשיבותם הייתה בכך שסולסברי יכול היה באמצעותם לנקוט מדיניות מתואמת עם גרמניה, בלי להיכנס לברית רשמית. סולסברי שמר על הבנה עם ביסמרק וכך ניתן היה לפתור בעיות במקביל, כאשר ביסמרק היווה משקל נגד לניסיונות ההתערבות הצרפתיים במצרים ובריטניה תמכה באוסטריה-הונגריה וחסכה לביסמרק את הצורך לבחור בין שתי בעלות בריתו, רוסיה ואוסטריה-הונגריה שהיו מסוכסכות ביניהן בבלקן. מדיניות זו נקטעה עם הדחתו של ביסמרק ועלייתו של הקייזר וילהלם השני, שהתנהגותו הבלתי יציבה הדאיגה את הבריטים. עליית העוינות הגרמנית והתרחבות הצי הקיסרי הגרמני מחד, וחתימת הברית הצרפתית-רוסית ב-1892 מאידך, הדאיגה את הבריטים והפנתה יותר ויותר את תשומת הלב של ראשי הממשל הבריטי לזירה הבינלאומית.

בסוף המאה ה-19 היה ברור יותר ויותר שאירופה נחלקת לשני גושים עיקריים: הקיסרויות הגרמנית והאוסטרו-הונגרית מצד אחד, והאימפריה הרוסית עם הרפובליקה הצרפתית מאידך. בריטניה ניצבה מול בחירה קשה: האם לשמור על בידודה או להצטרף לאחד משני הגושים הללו. בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הייתה בריטניה קרובה כמה פעמים למלחמה עם מעצמות שונות באירופה: בתקרית פשודה, ב-1898, היו בריטניה וצרפת קרובות מאד למלחמה. התקרית הסתיימה בניצחון דיפלומטי בריטי, אך לו הייתה פורצת מלחמה הייתה רוסיה עלולה להתערב בה. ההתפשטות הרוסית במרכז אסיה, שכונתה המשחק הגדול, הדאיגה גם היא את הבריטים, בשל החשש שהרוסים עלולים לסכן את השליטה הבריטית בהודו. סכנה נוספת, אם כי פחותה בעוצמתה, הייתה מצד ארצות הברית שהתנגדה למדיניות הבריטית בסכסוך הגבול שלה עם ונצואלה על הגבול בינה לבין גיאנה הבריטית.

בריטניה משנה את מדיניות החוץ שלה

מערכת הבריתות באירופה בשנת 1914:
בצבע זית הברית המשולשת, בירוק ההסכמה המשולשת ובלבן מדינות נייטרליות

ב-1902 חתמו בריטניה ויפן על ברית ביניהן. יש הרואים בברית זו את הצעד הראשון שעשתה בריטניה כדי לנטוש את מדיניות הבדידות המזהירה. היסטוריונים אחרים חולקים על כך וטוענים שדווקא הברית עם יפן חיזקה מדיניות זו, מכיוון שהדגישה את הניכור של בריטניה כלפי המעצמות האירופיות האחרות. שנתיים לאחר מכן החלה בריטניה להסדיר את יחסיה עם המעצמות האירופיות עצמן: ב-1904 חתמו בריטניה וצרפת על ההסכמה הלבבית (Entente Cordiale), שהיוותה התחלה של התקרבות בין שתי המדינות, לאחר מאות שנים של עוינות הדדית, מול ההתעצמות הגרמנית. ב-1907 חתמה בריטניה על ההסכמה האנגלית-רוסית, שהסדירה את המתח בין שתי המדינות בשאלות השליטה במרכז אסיה. בכך למעשה הפכה הברית הצרפתית-רוסית לברית משולשת, שנקראה ההסכמה המשולשת, והייתה משקל נגד לברית בין גרמניה, אוסטרו-הונגריה ואיטליה, הברית המשולשת. התחלקותה של אירופה לשני גושים עיקריים הייתה אחד הגורמים העיקריים שהאיצו את ההידרדרות לקראת מלחמת העולם הראשונה.

האם אכן הייתה מדיניות מכוונת של בדידות מזהירה?

המרקיז סליסבורי, שנחשב לאחד מהמדינאים שהובילו את המדיניות, מעולם לא הזכיר את המונח "בדידות מזהירה" כתיאור למדיניותו, ולמעשה טען שאין להשתמש בו. יש הטוענים שבריטניה מעולם לא הייתה מבודדת, שכן חתמה על הסכמים לא רשמיים עם מדינות אחרות, כמו ההסכמים שנגעו למדיניות בים התיכון. בנוסף, לבריטניה היו יחסי מסחר עם מדינות אחרות באירופה וקשרים נרחבים עם מושבותיה. בנוסף, סליסבורי מעולם לא סבר שהבדידות היא "מזהירה", ולדעתו היה זה מסוכן להתנתק לגמרי ממערכת היחסים הבינלאומיים באירופה. ההיסטוריוגרפיה המודרנית סבורה כי למעשה הבדידות המזהירה לא הייתה מדיניות מכוונת ומודעת.