אבלות על החורבן

מנהגי אבלות זכר לחורבן
(מקורות עיקריים)

אמה על אמה
מקרא	ספר תהילים, פרק קל"ז
תלמוד בבלי	מסכת בבא בתרא, דף ס' עמוד ב'
משנה תורה	ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק ה', הלכה י"ג
שולחן ערוך	אורח חיים, סימן תק"ס

בהלכה נקבעו הנהגות אבלות על החורבן שמטרתן שימור זיכרון חורבן בית המקדש הראשון והשני, והציפייה לבניין בית המקדש השלישי.

רקע ומקור

בט' אב ג'תת"ל, לאחר המרד הגדול שנמשך כשלוש וחצי שנים בהם מרדו יהודי ארץ ישראל בשלטון הרומאי, הביס הצבא הרומאי בפיקודו של טיטוס את המורדים היהודים בירושלים והחריב את בית המקדש השני. חורבן המקדש מהווה נקודת מפנה מרכזית בהיסטוריה היהודית בשל איבוד המרכז הרוחני הלאומי לעם ישראל ואיבוד מרכז השלטון העצמאי וביטול הישות המדינית של העם היהודי.

חורבן המקדש יחד עם ההרס והקטל העצום שחווה העם היהודי יחד עימו, גרם לתופעה של פרישות קיצונית, עד כדי מניעה מוחלטת של אכילת בשר ושתיית יין, בעקבות ביטול עבודת הקרבנות בהם הקריבו בשר וניסכו יין. רבי יהושע ראה בהנהגות אלה אבלות מוגזמת שיש בה בכדי פגיעה בחיים התקינים, וקרא לתקן תקנות מתונות יותר לזכר החורבן:

משחרב הבית בשניה רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם רבי יהושע ואמר להם: מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו: נאכל בשר, שבכל יום היה תמיד קרב על גבי המזבח ועכשיו בטל, נשתה יין שמנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל?! אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל - שממנו היו מביאים שתי הלחם ולחם הפנים, מים לא נשתה - שמהם מנסכים מים בחג, תאנים וענבים לא נאכל - שמהם מביאים ביכורים בעצרת! שתקו. אמר להם: בני, בואו ואומר לכם, להתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה, ושלא להתאבל כלל אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט וכמה אמר רב יוסף אמה על אמה. עושה אדם עסקי סעודה ומשייר דבר מועט [זכר לירושלים]. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, זכר לירושלים. שנאמר (תהילים, קלז) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי.

— תוספתא, מסכת סוטה, פרק ט"ו, הלכה ה', הובאה בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס' עמוד ב'

מטרתם של מנהגים אלו, לדעת הרמב"ם: "כדי לזכור ירושלים שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".

זכר לחורבן

אמה על אמה שאיננה מסוידת בבית - "זכר לחורבן"

חז"ל תיקנו תקנות שונות בחיי היום יום במטרה לשמר את זכרון בית המקדש והאבל עליו. עיקרן של תקנות אלה הגבלת שמחה מושלמת בעת שמחה, כמו בניית בית, סעודה, ושמחת נישואין.

אמה על אמה

בעת בנייה או סיוד של בית, חייבו חכמים להשאיר אמה על אמה כשהיא חפה מסיד, כזכר לחורבן. נהגו להניח אמה זו ממול הפתח, בכדי שקיומה יהיה בולט.

לדעת הרמב"ם, צורות סיוד שנחשבו ליוקרתיות כגון: צביעת בית בציורי קיר או סיוד ללא שכבת טיט תחת הסיד, אסורה אף בהנחת אמה על אמה. פתרון נוסף לדעתו הוא עירוב מעט חול בסיד. כדעה זו פסק השולחן ערוך. אולם לדעת הטור דין צביעה כזו שווה לסיוד ומותרת בהנחת אמה, וכך צידד המשנה ברורה.

שיור תבשיל

בסעודה לאורחים בה ישנם מאכלים רבים, צריך לחסר תבשיל אחד מהתפריט המקובל, ולהשאיר כנגדה קערה אחת פנויה על השולחן וזאת כדי להדגיש את החסרון שעדיין קיים בהיעדר קיומו של המקדש.

מנהג זה אינו נהוג כיום, והאחרונים תמהו על כך. יש שנימקו זאת בכך שאין סדר מסודר של תבשילים שאותם נהוג להכין לסעודה, ובמצב כזה חסרון תבשיל לא יחשב לאבל אלא יתפרש כתפריט הנבחר.

שיור בתכשיטי נשים

בעת שאישה מתקשטת בתכשיטים תשייר אחד מתכשיטיה. בניגוד לדיני אבלות אחרים, דין זה נוהג אף בשבת, משום שהמנעות מלבישת תכשיט אינה בולטת.

מנהגי אבלות בעת שמחת נישואין

חז"ל תיקנו כמה תקנות הנוגעות להגבלת השמחה ולזכרון האבל על ירושלים בעת שמחת נישואין:

• נתינת אפר מקלה בראש החתן, במקום הנחת תפילין של ראש. חז"ל הסמיכו תקנה זו לפסוק”לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר” (ספר ישעיהו, פרק ס"א, פסוק ג') שכן התפילין מכונות "פאר". בימי הביניים היו שהחליפו מנהג זה בנתינת עטרה של עלי זית או מפה שחורה על ראש החתן, בנימוק שהמנהג המקורי לא רלוונטי כשאין חובשים תפילין במשך היום.
• נאסרה ההתעטרות לחתנים וכלות בעטרות בראשם (מעין תכשיט). לחתן היא נאסרה כליל ולכלה היא מותרת אם העטרה אינה מזהב או כסף.

איסור נגינה בכלי זמר ושמיעתם

• נאסרה הזמרה השירה ושמיעת המוזיקה בחיי היום יום, וזאת כדי שהשמחה לא תגרום לשכחת הצער והאבלות. אולם רבים מהפוסקים הגבילו את האיסור לאופנים מסוימים כגון בבית משתה או לאדם המרבה לשומעם, ויש שהתירו לשיר ולשמוע שירות ותשבחות לא-ל. כתוספת לאיסור זה, מנהג האשכנזים שבחתונה המתקיימת בירושלים לא יהיה יותר מכלי זמר אחד בשעת הריקודים.

איסור שחוק

נאמר בחז"ל: "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה משום שנאמר (לעתיד לבוא): אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". לפי המפרשים המדובר בצחוק בקול רם לזמן ממושך עם חברים אך לא בדיחות קלה שהיתה נהוגה גם אצל האמוראים.

לפי דעת כמה ראשונים "בעולם הזה" פירושו בזמן הגלות והדין נובע מהאבלות על חורבן המקדש, אולם לדעות אחרות הדין נהג גם בזמן הבית, וטעמו מפני ששמחה יתירה וקלות ראש מביאים לידי עבירה, אך בימות המשיח שיבוטל כח היצר הרע יתבטל חשש זה. הכרעת הט"ז, שבזמן הבית היה מותר שחוק בשמחה של מצווה כגון בשמחת בית השואבה, אך בזמן הגלות יש להמנע יותר משחוק אפילו בשמחה של מצוה כמו חתונה או שמחת פורים.

יש מהפוסקים שכתבו שזהו איסור קל מסתם איסור דרבנן, ויש שהוכיחו מן הגמרא שזוהי רק מידת חסידות.

קריעה בראיית מקום החורבן

חכמים תיקנו שיהא אדם קורע קריעה בעת ראיית מקום הקודש והמקדש. תחת כותר זה נאמרו מספר כללי דינים שאף הם תלויים בתנאים רבים.

1. הרואה ערי יהודה בחורבנן צריך לומר "ערי קדשך היו מדבר" וקורע.
2. הרואה ירושלים בחורבנה אומר "ציון מדבר הייתה ירושלים שממה" וקורע.
3. הרואה בית המקדש בחורבנו אומר "בית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה" וקורע.
4. אם קרע וחזר וראה תוך שלושים יום אינו קורע שנית, אך אם עברו מראיה לראיה שלושים יום, קורע שנית.

ארבע תעניות

ערך מורחב – ארבע תעניות

בנוסף למנהגי האבלות הקבועים, נקבעו ארבע תעניות על חורבן בית המקדש והיציאה לגלות (חלק מהצומות מציינים אירועים היסטוריים טראגיים נוספים בתולדות עם ישראל) ואלו הם:

• צום גדליה - גדליהו בן אחיקם היה מנהיג יהודי בירושלים שלאחר חורבן בית המקדש הראשון. על פי המסופר בספר ירמיהו מונה גדליהו על ידי נבוכדנצר למנהיג שארית הפליטה בירושלים אולם נרצח זמן קצר לאחר מינויו על ידי ישמעאל בן נתניה. הריגתו של גדליהו גרמה לבריחתם של יהודים רבים מארץ ישראל למצרים והדבר הביא לנטישה כמעט מוחלטת של יהודים את ארץ ישראל בתקופה שבין חורבן בית המקדש הראשון להקמת בית המקדש השני. על אף שנרצח ביום א בתשרי צום גדליה חל בתאריך ג' בתשרי זאת מפני שאין לצום בשני ימי החג של ראש השנה החלים בא' ו-ב' תשרי.
• צום עשרה בטבת - מציין את יום הטלת המצור על ירושלים על ידי טיטוס, מצור אשר בסופו חרבה ירושלים.
• צום יז בתמוז - מציין את היום בו הובקעה חומת ירושלים בעקבות המצור הממושך שהטיל טיטוס על ירושלים ופלישת הרומאים אל תוך העיר.
• צום ט' באב - מציין את היום בו חרבו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני.

שלוש הצומות הראשונים כוללים איסור אכילה ושתייה בלבד מעלות השחר ועד צאת הכוכבים של יום הצום. בצום ט' באב אסורים בנוסף לאכילה ושתייה גם סיכת הגוף בשמן, נעילת מנעלי עור, רחיצה במים ותשמיש המיטה. איסורים אלו חלים מהשקיעה של ח' אב ועד צאת הכוכבים של ט' אב.

מנהגי אבלות לאחר תקופת התלמוד

שבירת הכוס בעת החופה

צלחת אירוסין עם ציור של בית המקדש

מנהג שבירת הכוס בעת החופה נפסק להלכה על ידי הרמ"א, ומקורו בגמרא. כיום הוא נפוץ ברוב תפוצות ישראל, למעט יהדות תימן ששימרה את מנהג נתינת האפר התלמודי (כיום חלק מצאצאי הקהילה שוברים כוס כמו המנהג המאוחר).

שבירת הכוס נועדה להזכיר כי גם בעת שמחת הנישואים לא יישכח הצער על החורבן. לפני שבירת הכוס אומר החתן את הפסוקים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי".

הקישור שבין חתונה וזיכרון ירושלים מופיע פעמים רבות גם בהזמנות לחתונה המעוטרות בפסוק זה או בפרפרזות שלו.

תיקון חצות

ערך מורחב – תיקון חצות

תיקון חצות הוא תפילה הנאמרת בחצות הלילה והמורכב משני תיקונים, תיקון רחל ותיקון לאה, הכוללת פרקי תהילים, פיוטים ותפילות המבטאים את הצער על החורבן והכמיהה לבניין ירושלים והמקדש. התיקון נאמר ביחידות ונוהגים לחלוץ נעליים ולשבת על הקרקע בשעה שאומרים אותו (בדומה למנהגי האבלים לשבת על קרקע וללכת יחפים).

ימי "בין המצרים"

ערך מורחב – ימי בין המצרים

בימים שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב מדי שנה נוהגים מנהגי אבלות שונים. ימים אלו מכונים "בין המצרים". בין השאר לא מסתפרים ולא מתגלחים ואף לא מקיימים חתונות במשך שלושה שבועות. גם רכישת בגדים חדשים או כל דבר המצריך ברכת שהחיינו אסורה בימים אלו, וכן נמנעים מריקודים ומחולות ושמיעת מוזיקה.

חודש אב

בחודש אב ישנה חובת אבלות מיוחדת, כדברי חז"ל "משנכנס אב ממעטין בשמחה". מיעוט השמחה מתאפיין בכמה כללי דינים, שגם הם תלויים במחלוקות ופרטי דינים:

1. ממעטים במשא ומתן.
2. ממעטים בבניין ונטיעה של שמחה.
3. אין אוכלים בשר ויין.
4. אין לובשים ומציעים בגדים מכובסים, ואין מכבסים.
5. אין רוחצים.

יש הנוהגים לנהוג חלק ממנהגי האבלות של חודש אב בשבוע שחל בו תשעה באב בלבד.

תשעה באב

תשעה באב הוא יום שיאו של האבל על ירושלים והוא מתאפיין במניעת אכילה ושתיה ושאר תענוגות, המכונות יחד 'חמשת העינויים'. מלבדם חלים ביום זה דיני אבלות חריגים, כמו חובה לשבת ולישון על הקרקע, איסור שאילת שלום, איסור לימוד תורה, איסור התקשטות, איסור הסחת דעת מן האבל, מיעוט שמחה ותענוג ואיסור מלאכה.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.