צדוקים
הַצְּדוֹקִים היו כיתה יהודית בימי בית המקדש השני. עקב מיעוט מקורות, רק מעט ידוע עליהם בוודאות, אך מוסכם כי כפרו בתורה שבעל פה בפרשנותה המקובלת בעל פה מסיני, החזיקו בפרשנות שונה למקרא, ושללו את האמונה בתחיית המתים. הם היו מזוהים עם האריסטוקרטיה, ונראה שהיו קרובים מאד ואולי זהים עם כיתת הביתוסים. הם היו יריביהם העיקריים של הפרושים ובין הכיתות החזקות ביהודה בתקופת בית שני ומיד אחריו, לצד האיסיים, הנוצרים וקבוצות אחרות.
כיתות בית שני
במשך ימי הבית השני ישנם סימנים שונים להיווצרות זרמים כיתתיים שכפרו במסורת והחזיקו באידאולוגיות שונות מההשקפה המסורה שנשמרה במקדש ירושלים, הדוגמה הבולטת ביותר הייתה תופעת ההתייוונות הנרחבת בימי אנטיוכוס הרביעי, אך רמזים שונים לכתות גנוסטיות אחרות ולמגוון של השקפות ניתן למצוא גם בספרים החיצונים ובקדומות שבמגילות ים המלח. על הצדוקים אנו שומעים לראשונה בערך בשנת 150 לפנה"ס, בזמן כלשהו הקרוב למרד החשמונאים. מתקופה זו ואילך המחלוקות שנתלו בהשקפות שונות בלטו במידה ניכרת, עד שפיצלו את העם לזרמים דתיים שונים.
ישנם חוקרים המשערים שמחלוקות אלו החלו לצוץ בעקבות הצלחת המרד וההתעוררות הדתית שהוא הביא, או מפני שבתקופת גזרות השמד וההתיוונות חלו שינויים בהתמסרות המוחלטת של העם לתורה. חוקרים אחרים קושרים את הרעיונות של הצדוקים שהיו בני המעמד העליון וסחרו עם נוכרים.
ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו ("יוספוס פלביוס") מספר על שלוש או ארבע כתות עיקריות במאה הראשונה לספירה: צדוקים (שככל הנראה מנו כמה מאות בודדות של אנשים, שהתבלטו בשל מעמדם הכלכלי הגבוה), איסיים (שמנו לדבריו כ-4000 חברים) ופרושים (שמנו לדבריו כ-6000 חברים[1]) ולעיתים גם הקנאים (המכנה אותה בשם "הפילוסופיה הרביעית"[2]), אך נראה שהיו עוד זרמים יהודיים מלבד כתות אלו.
הידיעות על אודות הצדוקים
בפרק זה חסרה האספקלריה התורנית על התוכן שבפרק. הסיבה לכך: נותן משקל יתר למחקרים חיצוניים על פני חז"ל.
אצל חז"ל ישנה התייחסות למקור השם צדוקים. מוזכר אדם בשם צדוק ועמיתו לדרך ביתוס - שהיו תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו, מנהיג עם ישראל בתקופת הזוגות בשנות ה-3 לפנה"ס. תלמידיהם וממשיכי דרכם הקימו שתי כיתות רעיוניות על שמם: ה"צדוקים" וה"בייתוסים"[3].
אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו והיו שונין לתלמידים ותלמידים לתלמידים. עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו מה ראו אבותינו לומר דבר זה אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא אלו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך. עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות צדוקים וביתוסין. צדוקים על שום צדוק ביתוסי על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם. שלא הייתה דעתן גסה עליהם אלא צדוקים אומרים מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה ובעולם הבא אין להם כלום.
— אבות דרבי נתן, פרק ה
דברים אלו דוחים לכאורה את השערתה של פרופ' רחל אליאור מן האוניברסיטה העברית שהעלתה כי כתבי הצדוקים הם מגילות קומראן, מגילות כוהניות המיוחסות בידי כותביהן ל"כהנים בני צדוק ואנשי בריתם", ככתוב פעמים רבות במגילות, ומתארות לוח שנה שמשי קבוע ומקודש מראש, המתחיל בחודש האביב (שמות יב, ב), ומונה 364 ימים בתריסר חודשים בני 30/31 ימים כל אחד, בלא תלות בירח, וכן מתארות סדרת מקומות קדושים (גן עדן, הר סיני והר ציון) ואבות קדושים (חנוך, מלכיצדק, משה ואהרן, אברהם יצחק ודוד) הקשורים במקדש בירושלים. לדעתה על פי כתבים אלו הצדוקים שואבים את שמם מצדוק - אחד הכהנים הגדולים מתקופת דוד המלך ששמר לו אמונים, שכיהן במשכן בגבעון ומאוחר יותר חנך וכיהן בבית המקדש בירושלים, ובניו היו ממונים על עבודות הקורבנות במשך רוב ימי הבית הראשון והשני - עד שנטשו או הודחו על ידי משפחת כהני בית חשמונאי, במאה ה-2 לפני הספירה[4]. המפתח לזיהוי כתבי הצדוקים עם מגילות קומראן, לדעתה של אליאור, הוא זיהוי "כוהני הצדק" שהחזיקו בלוח השמש בן 364 הימים ו-52 השבתות המתחיל באביב (שמות יב, ב) עם "בני אור", וזיהוי "כהני הרשע" שהחזיקו בלוח ירחי משתנה המתחיל בסתיו, במצוות בית סלאוקוס, עם הכהנים לבית חשמונאי, "בני חושך" המחללים לדעתם את קדושת המקדש. למרות שיש דמיון בהרבה מהלכות בין הצדוקים לעדת קומראן (במיוחד במגילת מקצת מעשה התורה), עדיין בשלוש המחלוקות שמציין ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (הפילוסופיות: דטרמיניזם - גורל האדם, עולם הבא ותחיית המתים) הדעות של הצדוקים לעדת קומראן הפוכות במובהק. עם זאת, עדיין ייתכן שיש לחלק בין הצדוקים הראשונים שיצאו מעדת קומראן והיו כאיסיים בתקופת החשמונאים, לבין הצדוקים המאוחרים בתקופת חורבן בית המקדש השני - ימיו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו.
חיבור בין מגילות קומראן לצדוקים מצוין במגילת ברכה לשלום יונתן המלך (488Q4), הוא אלכסנדר ינאי, אותו חז"ל ציינו במפורש כצדוקי וכנראה גם את אביו יוחנן הורקנוס הראשון. גם אשתו, שלומציון המלכה ובנם מוזכרים במגילה אחרת (4Q332). במסורת הפרושים מוזכרים מאבקי כח רבים בתקופה זו בעיקר בין שמעון בן שטח, מנהיג ישראל וראש עדת הפרושים ואחיה של שלומציון, לבין אלכסנדר ינאי, ולכן הוא זה שכנראה המגונה/מקולל מאידך בפי אנשי מגילות קומראן כ'איש הלצון' 'כוהן הרשע' ועוד.
ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו ("יוספוס פלביוס") הזכיר אותם בספריו, אך מהותם וזהותם אינה מתוארת בהרחבה: "ויש עוד כת שנייה לאיסיים, ואנשיה אינם שונים במנהגיהם ובחוקותיהם מיתר אחיהם, ורק במשפט על הנשואים נבדלו מהם...רק למען החיות זרע על פני האדמה...והצדוקים קשים גם לאחיהם ומקבלים את פני חבריהם בכעס, כאילו היו נוכרים להם" (תולדות מלחמת היהודים, ספר ב' פרק ח' י"ג).
לא נמצאו כתבים המשתייכים לצדוקים, ולפיכך הידיעות עליהם שאובות בעיקר מכתבים של יריביהם[5].
תפיסתם של הצדוקים
בתקופה זו קרעו את העם מחלוקות הלכתיות ורעיוניות רבות בין הצדוקים לפרושים. מעדויות במקורות נראה שהצדוקים היו עשירים וקרובים לשליטיהם ההלניסטים ולתרבותם. הורגש ריחוק בינם לבין המוני העם - שהביעו מורת רוח מהשלטון היווני ותמכו בפרושים בשל צניעותם ברוח ובממון.
במקורות חז"ל מפורש כי הצדוקים כפרו בהישארות הנפש לאחר המוות. בשל כפירה בעולם הבא דגלו רבים מהם בחופש הבחירה ובנהנתנות. הם כפרו באמונה במלאכים ובנבואה וצמצמו את האמונה בהשגחה.
ברוח פירושם את התנ"ך ע"פ הבנתם, טענו הצדוקים שיש להחל בספירת העומר מ"היום שלאחר השבת" ממחרת השבת שלאחר ליל הסדר, כמו שכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". בניגוד לדברי חז"ל שפירשו שבביטוי "ממחרת השבת", המקרא התכוון ליום טוב ראשון של פסח.
ישנו דמיון מסוים, המתבטא במספר הלכות משותפות, בין הצדוקים לאיסיים (המכונים גם "כת מדבר יהודה")[6].
בשלב מסוים חלה התקרבות בין המנהיגים של העם ובין הצדוקים. נראה שהדבר החל בתקופת יוחנן הורקנוס הראשון, התחזק בימי יהודה אריסטובולוס הראשון והגיע לשיאו בימי אלכסנדר ינאי, שפעל להפיכת הסנהדרין עצמה גם היא לצדוקית. בין הגורמים שהביאו להתקרבות היו התנגדות הפרושים לצבא השכירים הנכריים שהחזיקו השליטים ורצונם להגביל את סמכות המלך והעדפת התואר "נשיא". כמו כן הם התנגדו לחיבור בין הכהונה לבין המלכות. בשל כך העדיפו השליטים את קרבתם של הצדוקים בעלי הממון והקשרים עם נכריי הסביבה.
לאחר חורבן בית שני נעלמו הצדוקים, כפי שקרה לאורך ההיסטוריה לכל הפורשים מן היהדות. יש מקום לשער כי כל מטרתם של הצדוקים במלחמה על המסורת לא נבעה מחתירה לאמת, אלא מתוך רצון לשררה וכוח בממלכה היהודית, מבלי לוותר על נהנתנות וחיי הפקרות, ולכן הוצרכו למשנה רעיונית שתצדיק את דרכם בעיני העם האמון על עבודת אלוקים. לפי השערה זו ברגע שעם ישראל איבדו כל שלטון ושררה, איבדו הם את הצורך להמשיך בהפצת דעותיהם. דעה זאת מקבלת הוכחה מכתבי יוסף בן מתתיהו שמתאר אותם כקבוצה פוליטית ולא כקבוצה דתית ולא מזכיר כלל את מחלוקתם עם חכמי ישראל על התורה שבעל פה.
מאז נותר רוב העם היהודי בהשפעת היהדות הרבנית של הפרושים - ובמרכזה ההלכה כפי שהיא משתקפת בחתימת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא (כ-130 שנים מאוחר יותר).
סוגיות שבהן חלקו הצדוקים על הפרושים
הצדוקים והפרושים (או כפי שנקראו בספרות חז"ל ה"חכמים") נחלקו רבות בדעתם - בסוגיות שונות, בהן:
- בעניין ספירת העומר, יש לספור את העומר מיום ראשון בשבוע כמאמר הכתוב 'ממחרת השבת'[7], ולא לאחר יום טוב ראשון של פסח - כפי הפרשנות של חז"ל (הפרושים). זוהי המחלוקת המפורסמת ביותר בין הצדוקים לפרושים.
- קרבן הכהן הגדול היומי ייעשה מכספו הוא, ולא מקרבנות העם.
- הכהן הגדול יעלה את הקטורת ביום הכיפורים מחוץ לקודש הקודשים, ולא בתוכו.
- הם הקפידו על טוהרה מיוחדת ומחמירה של אפר הפרה האדומה.
- הם התנגדו לניסוך המים.
- הם התנגדו לרעיון עירוב החצרות, המאפשר לשאת מזון וכלים מבית לבית או לחצר משותפת בשבת.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אייל רגב, הצדוקים והלכתם, על דת וחברה בימי בית שני, הוצאת יד בן צבי
- רחל אליאור, ספרות ההיכלות ומסורת המרכבה - תורת הסוד הקדומה ומקורותיה, תל אביב, משכל, 2004.
- רחל אליאור, מקדש ומרכבה, כהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, ירושלים: הוצאת מאגנס תשס"ג
- רחל אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, ירושלים: מכון ון ליר תשס"ט
- הרב אליהו גרינצייג, "להוציא מליבן של צדוקים", תקנות חז"ל 'להוציא מליבן של צדוקים', בתוך ירושתנו, ט, ירושלים, תשע"ו
קישורים חיצוניים
- על הכתות בתקופת בית שני - מאת פרופ' דוד פלוסר
- יאיר שלג, "החור השחור" של ההיסטוריה היהודית, באתר הארץ, 20 באפריל 2006
- הכרך הדן בצדוקים ובבייתוסים מסדרת הספרים, דורות הראשונים, באתר היברובוקס
- מי דחק את מגילות מדבר יהודה אל תהום הנשייה הרצאתה של רחל אליאור בימי עיון "מדוע" של האוניברסיטה העברית ובו היא קובעת שמגילות קומראן הן עדות למלחמתם של הצדוקים בחשמונאים. (אתר יוטיוב)
- הערך "צדוקים" מהאנציקלופדיה התלמודית באתר ויקישיבה
הערות שוליים
- ^ אך לטענתו רוב העם - ההמון, הלך אחריהם ונשמע להם (קדמוניות היהודים, ספר 18 פרק 1 פסקה 4 - תרגום מיוונית של אברהם שליט, בהוצאת מוסד ביאליק, חלק ג' עמוד 282: "ואילו לפי תורת הצדוקים נעלמת הנשמה יחד עם הגוף, וכל עיקר שאיפתם לעולם אינו אלא שמירת החוקים; שכן לחלוק על מורי החכמה שהם כרוכים אחריה נחשב בעיניהם למידה טובה. תורה זו הגיעה (רק) אל אנשים מועטים, אם כי לראשונים במעלה, אולם אין הם עושים דבר (לפיה), אם ייתכן לומר (כך). שכן בשעה שהם מגיעים לשלטון הם נוהגים שלא מדעת וגם מאונס לפי מה שיאמר הפרושי, שאם לא כן לא היו ההמונים סובלים אותם").
- ^ אולי הסיבה שיוספוס לא מזכיר אותם בתור כת באופן קבוע כשאר הכתות, זה מפני שכת זו, על פי יוספוס, קשורה לכת הפרושים, וככל הנראה ההבדל בינה לבין הפרושים הוא הבדל פוליטי בלבד (כלומר, איך להתייחס לשליטת ממלכה זרה על עם ישראל).
- ^ זאת על פי סדרת מאמרים בעיתון מקור ראשון בהן כתב הרב יעקב מדן (ראש ישיבת הר עציון בגוש עציון) השערה לפיה היו קשרים ענפים בין הצדוקים והבייתוסים ובין בית שמאי. באופן זה מוסבר נידויו של רבי אליעזר ש"מעולם לא אמר דבר שלא שמע מרבו" כלומר לא עסק בחדשנות דרשנית, והיה "שמותי", וכן מוסברת מלחמתו של רבי יהושע ברבן גמליאל סביב התאריך של יום כיפור. לדעת הרב מדן, דברי הכהנים הצדוקים הוצאו מהמשנה, ובפרט מפרק "השתלשלות התורה" בפרקי אבות. יתרה מזו, לפי הרב מדן, ייתכן שהמחלוקת במסורות קשורה גם מחלוקת קדומה יותר הקשורה למשה מול אהרן ויהושע מול הכהנים של ימיו. לדעתו אלישע בן אבויה ותלמידו רבי מאיר שהיה נשוי לברוריה קשורים לקבוצה זו, וכן מרתה בת בייתוס - אשה מיוחסת ועשירה בירושלים בעת חורבן העיר
- ^ על מחקרה ראו: עפרי אילני, חוקרת: "כת האיסיים היא המצאה דמיונית; זה כמו להגיד שהמדינה הוקמה על ידי 'הירוקים'", באתר הארץ, 13/03/09 וראו גם בקישורים חיצוניים את הרצאתה בעניין
- ^ אמנם פרופסור רחל אליאור טוענת שמגילות קומראן מתייחסות לכהנים בני צדוק במפורש
- ^ לטענת פרופ' רחל אליאור, אין מקור נוסף לעניין האיסיים מחוץ ליוספוס פלביוס. לדעתה פרופ' סוקניק טעה בראותו פיסה ממגילות קומראן תחת איום הקרבות של שנת ה'תש"ז (1947) ולאחר מכן בנו יגאל ידין לא רצה להודות בטעות זו. מכאן השתלשלה הדעה בנוגע לאיסיים, אשר לדעתה אין לו כל פיסת אחיזה בממצאים.
- ^ לפי פרופ' רחל אליאור, לאור מגילות מדבר יהודה, המדובר ביום הינף העומר, ה-26 לחודש הראשון (כלומר כ"ו ניסן), אשר יוצא באופן קבוע ביום א' בשבוע, ולפי זה חג השבועות יוצא תמיד ביום ד' ה-15 לחודש השלישי (כלומר ט"ו סיון)
זרמים ביהדות | ||
---|---|---|
אורתודוקסים | פרושים • רבניים • חרדים (חסידים • ליטאים • חרדים ספרדים) • דתיים לאומיים (חרדים לאומיים) • אורתודוקסים מודרניים • נאו-אורתודוקסים | |
תפוצות ישראל | יהדות אשכנז • יהדות ארצות האסלאם • יהדות ספרד ופורטוגל • יהדות גאורגיה • רומניוטים • ביתא ישראל (אתיופיה) • בני ישראל (הודו) • בני מנשה (הודו) • יהדות התפוצות לפי יבשת ואזור | |
קבוצות פורשים מהיהדות | ||
תקופת בית שני | צדוקים • בייתוסים • איסיים • תרפויטים | |
תקופת הגאונים | קראים | |
בעת החדשה | רפורמים • קונסרבטיבים • נאולוגים • רקונסטרוקציוניסטים • התחדשות יהודית • חילונים-הומניסטים | |
שונות | מינים • שומרונים |