פריגטה

פְרִיגָטָה הוא שם שניתן במהלך ההיסטוריה לכמה סוגים של כלי שיט, לרוב אוניות מלחמה קטנות או בינוניות, מהירות ובעלות חימוש קל יחסית.

במאה ה-17 עד המאה ה-19, בתקופת הזוהר של אוניות המפרש, הייתה הפריגטה הסוג החשוב ביותר של ספינת סיור בציי המעצמות הימיות של אירופה, והצטיינה במהירותה וביכולת שהייה ממושכת בים.

החל מן המאה ה-20 אומץ המונח פריגטה למספר טיפוסים של אוניות מלחמה ממונעות בגודל של משחתת או אף סיירת, המשמשות לליווי ולהגנת כלי שיט אחרים (מלחמתיים ומסחריים), ללוחמה נגד צוללות וכספינות טילים.

עידן המשוטים

מקור המונח "פריגטה" אינו ידוע בביטחון, קרוב לוודאי מן השפה האיטלקית (fregata), והאטימולוגיה שלו איננה ברורה.

במאה ה-15 והמאה ה-16, המונח "פריגטה" ציין גליאה ים-תיכונית קטנה, שהונעה במשוטים ובמפרשים, ושימשה להעברת ידיעות מהירה ולסיור לאורך החוף.

עידן המפרשים

הפריגטה בעידן אניות המפרשים הייתה אניית מלחמה קטנה או בינונית, חד-סיפונית או דו-סיפונית, בעלת שלושה תרנים ומעטה מפרשים רוחבי, חמושה ב-24 עד 38 תותחים. היא סווגה בדרך-כלל כאנייה מדרגה חמישית או שישית. אניות מסדר גודל זה ומטה לא שימשו כאניות-קו (ship of the line), כלומר לא נכללו במערך הטורי בעת קרב בין ציים. הן מילאו בעיקר תפקידי סיור לאיסוף מודיעין, ונחשבו "העיניים של הצי".

פריגטות במאה ה-17

הפריגטה "פיוטר ופול" (במרכז), מתנת ההולנדים לצאר פיוטר הגדול, בציור מ-1698

העתק בן-ימינו של הפריגטה הרוסית הקטנה "שטנדארט", שבמקורה נבנתה בשנת 1703 לשירות בצי הים הבלטי

במאה ה-17 לא הייתה למונח "פריגטה" הגדרה חד-משמעית, והוא ציין לרוב ספינת מפרש חמושה, קטנה או בינונית, שהגוף שלה צר ונמוך יחסית לאורכו על-מנת לשפר את מהירותה ויציבותה, בדרך-כלל על חשבון מספר וגודל התותחים שהייתה מסוגלת לשאת. הבלבול הלשוני עוד הוגבר עקב השימוש בשם התואר "דמוי פריגטה" (אנגלית: frigate-like) ואפילו בפועל "לפרגט" (אנגלית: to frigate) לציון עיצוב הגוף של ספינת מפרש כלשהי בתצורה צרה ונמוכה. פריגטות היו ברוחב של כרבע בלבד מאורכן הכולל, בניגוד לאוניות הסוחר ואוניות קו גדולות, שרוחבן המקובל אז היה כשליש מאורכן. יתרונו של גוף צר יותר טמון בהפחתת התנגדות המים למעבר בתוכם, והודות לכך שיפור מהירות השיט. היתרון העיקרי של גוף נמוך יותר טמון בהפחתת התנגדותו לרוח, והודות לכך שיפור יכולת הספינה לשוט קרוב יותר לרוח. אך בגוף צר ונמוך היה פחות מקום לתותחים, ולכן פריגטות חומשו בדרך-כלל בסוללת תותחים אחת בלבד מכל צד.

תצורת המפרשים של פריגטות הייתה זהה בעיקרון לזו של ספינות גדולות יותר מאותה תקופה - שלושה תרנים עם מפרשים רוחביים על כל השלושה ומפרש אורכי (באותה תקופה מפרש לטיני) בתחתית התורן האחרון.

פריגטות היו חמושות די הצורך להשתלטות על ספינות סוחר מצד אחד, ומהירות די הצורך לבריחה מאניות-קו גדולות וכבדות מצד שני, ולכן שימושן העיקרי היה למלחמה במסחר (צרפתית: guerre de course), כפרייבטירים או לשוד ימי. מלחמה במסחר הייתה באותה תקופה הדרך העיקרית להפיק רווח כספי ממלחמות ימיות. פרייבטירים פלמים, צרפתים והולנדים, בעיקר מנמל דנקרק, גרמו בתחילת המאה ה-17 לנזקים והפסדים עצומים למסחר האנגלי בתעלת למאנש, ובעקבות זאת אימצו האנגלים את תצורת הפריגטה לפרייבטירים משל עצמם. לפריגטה האנגלית הראשונה נחשבת בדרך-כלל ה"קונסטנט ווריק" (Constant Warwick). היא הושקה כפרייבטיר בשנת 1645 על ידי תאגיד פרטי בראשות רוברט ריץ', הרוזן השני מווריק, אך הצי האנגלי רכש אותה שנה לאחר מכן, עם מינוי ווריק למפקדו. בעת השקתה היה אורכה 26 מטרים בלבד, ההדחק שלה 315 טון, והיא נשאה 32 תותחים קטנים.

ככל שהפריגטות הפכו פופולריות בצי האנגלי, נטו לבנות אותן גדולות יותר ויותר, ולהוסיף להן חימוש מעל הסוללה העיקרית, על סיפון האחרה (quarterdeck) מאחור. בשלב מתקדם יותר האריכו סיפון זה, עד שבסופו של דבר הוא נמשך לכל אורך הספינה ובכך הפך אותה לדו-סיפונית, כלומר בעלת שתי סוללות תותחים מכל צד. פריגטות כאלו נקראו "פריגטות אדירות" (great frigates) וחלקן זכו למעמד של אניות-קו מן הדרג הרביעי ואף השלישי. ה"קונסטנט ווריק" עצמה נבנתה מחדש כאוניית-קו בת 42 תותחים מדרג רביעי. הפריגטה האדירה המפורסמת ביותר הייתה "ספיקר" (Speaker), אוניית-קו מדרג שלישי שהושקה בשנת 1650 על ידי ממשלו של אוליבר קרומוול, ובתקופת המלך צ'ארלס השני שמה הוחלף ל"מארי" (HMS Mary). אורכה היה 38 מטרים, ההדחק שלה כ-730 טון, ובגרסתה הראשונה כבר נשאה כ-50 תותחים – יותר מאשר אניות-קו רבות באותה תקופה. פריגטות אדירות מטיפוס ה"ספיקר" היו מרכיב חשוב בעוצמתה הימית של אנגליה בתקופת מלחמות הולנד-אנגליה. ההיסטוריון הבריטי של הצי המלכותי ניקולאס רודג'ר החשיב אותן כאבות הטיפוס של אוניות הקו הדו-סיפוניות, אשר היוו את עיקר כוח ציי המפרש האירופים במשך מאתיים השנים שלאחר מכן.

לדעת רודג'ר, הפריגטות האנגליות הגדולות של המאה ה-17 היו גם סיבה עיקרית לפיתוח מערך הלחימה הטורי, אשר שלט בטקטיקה הימית עד סוף עידן ספינות המפרש. ספינה צרה יותר נוטה להיות מהירה יותר אך גם בעלת קצב פנייה איטי יותר, ולכן הפריגטות לא התאימו לטקטיקת הלחימה הנהוגה עד אז, שבה ספינות מפרש הסתובבו במהירות כדי לירות תחילה בתותחי צד אחד ולאחר מכן בתותחי החרטום, תותחי הצד האחר ואף בתותחי הירכתיים. המבנה המוארך והצר של הפריגטה גם הגדיל את מספר תותחי הצד, יחסית למספר התותחים בחרטום ובירכתיים. על-מנת לנצל תכונות אלו פיתחו האנגלים מערך קרבי שבו הספינות שמרו על מקומן וכיוונן בטור מקביל למבנה האויב, וירו מטחי דופן. במערך הטורי נעשה שימוש לראשונה במלחמת הולנד-אנגליה הראשונה, בשנת 1653. ההולנדים העתיקו אותו במלחמת הולנד-אנגליה השנייה, ולאחר מכן הוא אומץ גם על ידי ציי מפרש בשאר מדינות אירופה. עם זאת, בתקופתו של צ'ארלס השני ובעידודו הפעיל חזר הצי האנגלי לבנות את אניות הקו ברוחב של כשליש מאורכן, כדי לשפר את יציבותן בעת ירי תותחים, והמבנה הצר של הפריגטה שב לאפיין ספינות קטנות יותר מן הדרג החמישי והשישי.

פריגטות-גליאות וספינות "חצי סוללה"

"גליאת צ'ארלס" בציור מסוף המאה ה-17. הסיפון התחתון הוא בתצורת "חצי סוללה": שני אשנבים גדולים לתותחים ו-20 אשנבים קטנים למשוטים.

במאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18, כמה פריגטות קלות צוידו בתותחים בסיפון העליון ובאשנבים קטנים למשוטים בסיפון התחתון, בדרך-כלל על חשבון חלק או כל תותחי הסיפון התחתון שסולקו. באנגליה ספינות כאלו כונו לעיתים "פריגטות-גליאות" (galley frigates) על שם הגליאות, ספינות המשוטים שבאותה תקופה עדיין היו בשימוש בים התיכון.

פריגטות-גליאות מפורסמות היו "גליאת צ'ארלס" (HMS Charles Galley (1676)) של המלך צ'ארלס השני ו"גליאת אן המלכותית" (HMS Royal Anne Galley (1709)) של בתו אן. הן נבנו במיוחד להגנה מפני שודדי-הים הברברים, לאחר שנישואי המלך עם הנסיכה קתרינה מפורטוגל הביאו לאנגליה נדוניה של נחלות בטנג'יר. אורכה של "גליאת צ'ארלס" היה כ-40 מטרים, התפוסה שלה כ-520 טון, והיא חומשה ב-26 תותחים קטנים של 6-ליטראות (כלומר משקלו של כל כדור תותח היה 6 ליברות שהם כשלושה קילוגרם).

בניגוד לגליאות אמיתיות, פריגטות-גליאות היו ספינות מפרש לכל דבר, ולא השתמשו במשוטים רוב הזמן. זאת מכיוון שמבנה הפריגטה, על אף היותו צר משל ספינות מפרש רגילות, עדיין היה רחב ועמוק מן הנדרש לספינת משוטים יעילה (בגליאות אמיתיות הרוחב היה כחמישית ואף שישית בלבד מן האורך הכולל, והן היו צרות ונמוכות מכדי לציידן בתותחי צד). ואולם במצבים של דממת רוח, השימוש במשוטים היה עשוי להעניק לפריגטה-גליאה יתרון קל ומכריע על ספינה חסרת משוטים, למשל השגתה של ספינת סוחר או בריחה מעבר לטווח התותחים של אוניית קו גדולה.

עד כמחצית המאה ה-18, עדיין שילבו לעיתים אשנבים קטנים למשוטים בסיפון התחתון של פריגטות קלות. לעיתים חלק מן הסיפון התחתון נשמר למשוטים וחלקו האחר חומש בתותחים, למשל ב"גליאת צ'ארלס". תצורה זו נקראה "חצי סוללה" (אנגלית: demi-battery, צרפתית: demi-batterie) אם כי כינוי מתאים יותר היה "סוללה וחצי", שכן גם הסיפון העליון היה חמוש. לתצורת חצי הסוללה חשיבות היסטורית, בהיותה המבשרת של תצורת "הפריגטה האמיתית".

הפריגטה האמיתית

תקופת הזוהר של הפריגטה נחשבת בדרך-כלל למחצית המאה ה-18 עד מחצית המאה ה-19, ושיאה במלחמות הנפוליאוניות. בציי המפרש של אירופה בתקופה זו, המונח "פריגטה" ציין טיפוס חדש ומוגדר היטב של ספינת סיור חמושה, שעל מנת להבדילה ממשמעויות ישנות ופחות מדויקות של המילה נקראה לעיתים "פריגטה אמיתית" (true frigate). פריגטה אמיתית הוגדרה כספינה בעלת שני סיפונים אשר התחתון שבהם משמש למגורי הצוות בלבד, בעוד העליון חמוש בסוללה אחת (מכל צד) של תותחים קטנים עד בינוניים (6 עד 24 ליטראות). בכך נבדלה הפריגטה האמיתית גם מספינות סיור קטנות ממנה, אשר בהן היה מקום לסיפון אחד בלבד, גם מאוניות קו "דו-סיפוניות" גדולות, שבהן שני הסיפונים נשאו סוללות תותחים, וגם מספינות "חצי סוללה" אשר בהן חלק מן הסיפון התחתון נשא תותחים.

תוכניות מקוריות של גוף פריגטה בריטית קטנה מתקופת מלחמות נפוליאון, משלושה הבטים שונים. ההבט הצידי מראה חלק מן הסידור הפנימי, ומדגים את המבנה הטיפוסי של "פריגטה אמיתית". סיפון התותחים ניכר ב-12 אשנבי תותחים מרובעים לכל אורך הספינה. פריגטה זו הייתה חמושה בסוללה עיקרית של 12 תותחי 8-ליטראות מכל צד. מתחת לסיפון התותחים נמצא סיפון הצוות, שאינו מצויד באשנבי תותחים בהתאם להגדרתה של פריגטה אמיתית, אך נראים בו מספר גרמי מדרגות ששימשו לירידה אליו מן הסיפון העליון. חלקם התחתון של שלושת התרנים (מלמעלה) ושל מוט החרטום (מימין) נראה בשרטוט, אך לא מוצגת בו תוכנית המפרשים.

מודל פריגטה צרפתית מראה את תוכנית המפרשים האופיינית

ציור מ-1836 מתאר את הקרב בין הפריגטה האמריקאית צ'ייסאפיק לפריגטה הבריטית שאנון במלחמת 1812

ההחלטה לוותר לחלוטין על חימוש הסיפון התחתון גמלה במשך שנים רבות, למעשה במשך מרבית חציה הראשון של המאה ה-18. זאת משום שמפקדים ימיים התקשו לעמוד בפיתוי להוסיף תותחים לפחות לחלק מן הסיפון התחתון, ובכך להגדיל את עוצמת האש של הספינה. יתר-על-כן, התקנת החימוש העיקרי דווקא בסיפון העליון נגדה את החוכמה המקובלת באותו זמן, לפיה יש להתקינו נמוך ככל האפשר כדי להנמיך את מרכז הכובד של הספינה ובכך לשפר את יציבותה. אך בשנות ה-40 של המאה ה-18, בוני אוניות צרפתיים הגיעו למסקנה שסיפון תחתון בלתי-חמוש מאפשר מספר יתרונות חשובים. אחד מהם היה גובהם היחסי של אשנבי התותחים בסיפון העליון מעל קו המים (גובה זה נקרא באנגלית freeboard), מה שאיפשר לפריגטה ללחום גם בים סוער למדי ללא חשש מחדירת מים לספינה. זאת בניגוד לשאר טיפוסי ספינות קרב באותה תקופה, אשר אפילו בים סוער רק במקצת נאלצו לסגור את אשנבי הסיפון התחתון, ובכך לוותר על השימוש בתותחים הכבדים ביותר שלהן. יתרון שני היה מגורי צוות פחות צפופים, מכיוון שהמלחים בסיפון התחתון לא נאלצו לחלוק אותו עם התותחים. בכך הוקלו מעט תנאי השירות הקשים בעיקר במסעות ממושכים (באותה תקופה חודשים ולעיתים אף שנים), ובמשימות כמו ליווי שיירות של ספינות סוחר והטלת הסגר ימי. בעקבות הצי הצרפתי אימצו את תצורת הפריגטה האמיתית גם ציים נוספים ובכללם הצי המלכותי הבריטי, שהתרשם מפריגטות צרפתיות שלכד בקרבות ימיים של מלחמת הירושה האוסטרית.

במחצית השנייה של המאה ה-18 הייתה הפריגטה האמיתית לטיפוס נפוץ מאוד של אנית מלחמה, ומאות נבנו בכל הציים החשובים של אירופה, בעיקר אלו של צרפת, בריטניה, הולנד, ספרד, דנמרק, שוודיה ולקראת סוף המאה גם בצי הצעיר של ארצות הברית. אף שהיו קטנות מכדי ללחום במערך הראשי של אניות-קו, הפריגטות היו ספינות הסיור הגדולות ביותר ובדרך-כלל המהירות ביותר, ושימשו במגוון תפקידי סיור ומודיעין, לחימה בספינות הסיור של האויב, תקיפת ספינות סוחר של האויב והגנה על ספינות סוחר מן הצד שלהן. נודעה להן גם חשיבות בתפקידי שיטור והפגנת נוכחות בימי שלום, כאשר אוניות-קו לעיתים קרובות הוצאו משרות עקב העלות הגבוהה מאוד של הפעלתן. יכולת הפריגטות למסעות ממושכים אפשרה שימוש בהן אפילו במושבות המרוחקות ביותר של האימפריות הקולניאליות באותה תקופה. למשל, החוקר הצרפתי הראשון שהקיף את כדור הארץ, הרוזן לואי אנטואן דה בוגנוויל, עשה זאת בפריגטה "בודוס" (Boudeuse) בת 1,030 הטונות. מסעו ארך כשנתיים וחצי, הוא גילה וסיפח לצרפת את איי בוגנוויל, ועד שובו לצרפת בשנת 1769 איבד רק 8 מתוך צוות של כ-200 מלחים. בזירות נידחות שמהן נעדרו בדרך-כלל אוניות מלחמה גדולות יותר, אפילו נוכחות פריגטה בודדת הייתה עשויה להשפיע באופן משמעותי על מאזן הכוחות. כמו כן פריגטות היו שימושיות לאכיפת הסגר ימי, משימה מפרכת שחייבה שהייה ממושכת בים בכל מזג-אוויר, והייתה נדרשת מאוד בצי המלכותי הבריטי.

ההיסטוריון הצבאי ג'ון קיגן הסביר את חשיבותן הרבה של הפריגטות ללוחמה הימית בעידן המפרש כתוצאה של החסרון המוחלט באותה תקופה באמצעי תקשורת וגילוי לטווח גדול מקשר עין, דוגמת הרדיו והמכ"ם המודרניים. במרחבים העצומים של ימים ואוקיינוסים, אפילו ציים גדולים התקשו מאוד למצוא זה את זה, וגילוי מוקדם של צי האויב היה לעיתים קרובות המפתח לניצחון בקרב ובמלחמה. מפקדים ימיים יכלו לשפר את הסיכוי לגלות את האויב באמצעות פרישת הצי שלהם ברווחים הגדולים ביותר שעדיין מאפשרים קשר עין בין אוניות סמוכות (מספר קילומטרים), אך הם לא רצו לפזר באופן זה את אוניות הקו משום שלאחר גילוי האויב, גורם מפתח נוסף היה הזמן שארך לקבץ אותן בחזרה למבנה קרבי צפוף. תפקיד זה הוטל איפוא על ספינות הסיור ובעיקר הפריגטות. מקרה שהדגים את חיוניותן של הפריגטות התרחש בים התיכון בשנת 1798, בעת המרדף הארוך שניהל האדמירל הבריטי הוריישו נלסון אחרי צי הפלישה של נפוליאון בונפרטה למצרים. סמוך לאי מלטה, כמה מאוניותיו של נלסון דיווחו על מפרשים באופק שבדיעבד השתייכו ככל הנראה לצי הפלישה הצרפתי. ואולם נלסון איבד את הקשר עם הפריגטות שלו לאחר שסערה קשה הפיצה אותן, ולא רצה להסתכן בפיזור אוניות הקו על-מנת לבדוק את הדיווח. נפוליאון לעומתו הוזהר על ידי פריגטה צרפתית מנוכחות הצי הבריטי, תיקן את מסלולו מעט צפונה והצליח לחמוק מגילוי, אף שבליל 22 ביוני חלפו שני הציים במסלולים כה קרובים שעל אוניית הדגל הצרפתית ניתן היה לשמוע את התותחים הבריטים יורים על-מנת למנוע התנגשויות בערפל. כחודשיים נוספים של חיפושים במרחבי הים התיכון נדרשו לנלסון כדי למצוא לבסוף את אוניות המלחמה הצרפתיות ולהנחיל להן תבוסה בקרב הנילוס, אך נפוליאון כבר מזמן נחת עם צבא הפלישה הצרפתי במצרים, ואבדה לעד ההזדמנות ללכוד אותו בלב ים, מה שהיה עשוי למנוע את כל המלחמות הנפוליאוניות. במכתבי נלסון לממונים עליו מאותה תקופה נמצאה לעיתים קרובות דרישה לפריגטות נוספות, והוא אף התבטא במרירות כי "כשימות ימצאו את הצורך בפריגטות חרוט על לוח ליבו".

לאחר גילוי צי האויב ובעת הקרב עצמו, פריגטות באותה תקופה לא הוצבו בקו הלחימה העיקרי, שכן לא היה להן סיכוי נגד מטחי הדופן העוצמתיים בהרבה של אוניית קו גדולה. בדרך-כלל הן הוצבו מאחורי הקו, ותפקידן היה כ"ספינות חזרה" (אנגלית: repeating ship) אשר חזרו על סימוני הדגלים של מפקד הצי על-מנת להקל על העברת פקודותיו לשאר האוניות בתנאי העשן הכבד שלעיתים קרובות כיסה את אזור הקרב. בנוסף, פריגטות תכופות גררו אוניות קו שאיבדו את כל תרניהן בקרב הרחק מטווח תותחי האויב, והצילו מלחים שקפצו או נפלו המימה. במצבים כאלו נשמר בדרך-כלל מנהג ג'נטלמני לפיו מפקד אוניית קו לא יפתח באש על פריגטה של האויב אלא אם זו פתחה עליו באש ראשונה.

במאה ה-18 יצאו לפריגטות מוניטין כספינות המהירות ביותר. בפועל, מהירות ספינות מפרשים הייתה תלויה בגורמים רבים, כמו עוצמת הרוח וכיוונה, מספר וסוג המפרשים שנפרשו, מיומנות הקברניט והצוות, ומידת ניקיונו של קוער הספינה (במסעות ממושכים, גוף הספינה שמתחת לקו המים התכסה במושבות של בלוטי ים שפגעו ביכולות ההידרודינמיות שלו). בתנאים אידיאליים כמה פריגטות בנות התקופה רשמו מהירויות שיא בסביבות 13 ואף 14 קשר, אך בתנאים רגילים הייתה המהירות נמוכה בהרבה. טיפוסי ספינות קטנות בעלי מעטה אורכי, כמו הסקונר, יכלו לשוט מעט קרוב יותר לרוח מן הפריגטות בעלות המעטה הרוחבי, ולעיתים הצליחו לנצל זאת על-מנת להימלט מהן. ברוח חזקה מאוד נאלצו כל הספינות לצמצם את המפרשים ואף לקפלם לחלוטין כדי להימנע מהתהפכות, אך אילוץ זה היה פחות חמור באניות-קו גדולות וכבדות, ולכן בתנאים כאלו הן היו עשויות להשיג פריגטות ולנצל את כוח האש העדיף שלהן ללכידתן.

מודל פריגטה מן המאה ה-18 מראה תותחים גם בסיפון העיקרי וגם מעליו, במעקה הסיפון העליון (spar deck)

במהלך המאות ה-18 וה-19 חלה עלייה הדרגתית בגודלן ובחימושן של פריגטות, בעיקר כתוצאה ממרוץ חימוש בין הציים של אותה תקופה. במלחמת הירושה האוסטרית ב-1740, פריגטה טיפוסית הייתה בעלת הדחק של כ-600 טון, והייתה חמושה בדרך-כלל ב-26 תותחי 8-ליטראות. בתקופת מלחמות נפוליאון, בשנים 1797 עד 1815, פריגטה טיפוסית כבר הייתה בעלת הדחק של 1,100 טון וחומשה ב-40 תותחים, מתוכם סוללה עיקרית של 28 תותחי 18-ליטראות. בתחילת המאה ה-19 בנתה ארצות הברית שלוש פריגטות גדולות ורבות-עוצמה אף יותר - יונייטד סטייטס, פרזידנט וקונסטיטושן (האחרונה היא כיום ספינת המפרש העתיקה ביותר שעדיין שמורה במצב כשיר לשיט). פריגטות אלו היו בעלת הדחק של כ-1,600 טון וחימוש של 44 תותחים, מתוכם סוללה עיקרית של 30 תותחי 24-ליטראות. הן זיכו את הצי האמריקאי בכמה ניצחונות יוקרתיים על הפריגטות הבריטיות הקטנות יותר במלחמת 1812, וכתגובה מיהרו הצי הבריטי וציים נוספים לבנות גם הם פריגטות כבדות. בפריגטות כאלה חובר בדרך-כלל סיפון האחרה עם צור החרטום בסיפון עליון קל (אנגלית: spar deck), שיועד בתחילה בעיקר לשימוש המלחים המטפלים במפרשים, אך בהמשך חומש ביותר ויותר תותחים קלים מטיפוס הקרונדה, עד שבסופו של דבר שבו הפריגטות הכבדות להיות "דו-סיפוניות" בפועל, כלומר בעלות שני סיפוני תותחים מלאים.

העלייה בגודלן ובעוצמתן של הפריגטות גררה עמה גם עלייה במחיר הבנייה ובעלות התפעול שלהן. כתוצאה מכך, בתחילת המאה ה-19 ירשו טיפוסי ספינות חד-סיפוניות קלות וזולות יותר, כמו הקורבטה והסלופ, חלק משמעותי מתפקידי הסיור שמילאו הפריגטות במאה ה-18. השימוש בפריגטת המפרשים הקלאסית דעך במחצית המאה ה-19 עקב עלייתן של ספינות הקיטור.

פריגטות בלקוול

פריגטת בלקוול "נורת'פליט" בצילום מ-1873

במחצית המאה ה-19, ספינות סוחר עדיין עשו שימוש בהנעת מפרשים בקווים ארוכים מאוד, למשל מבריטניה לאוסטרליה, אשר בהם השימוש בקיטור לא היה מעשי או כלכלי בגלל הצורך בכמויות עצומות של פחם. בתקופה זו טיפוס אופייני של ספינת מפרש בריטית נקרא פריגטת בלקוול (Blackwall frigate), על שם מספנות בלקוול בלונדון, על נהר התמזה.

בניגוד לפריגטות קודמות, פריגטות בלקוול היו ספינות סוחר לכל דבר ולא היו חמושות כלל. אך המבנה והמוניטין שלהן שאבו השראה מפריגטות מלחמה, ומשום כך היה נהוג לצבוע את צדדיהן בדגם ריבועים בצורת אשנבי תותחים. יותר מ-120 ספינות מטיפוס זה נבנו בשנים 1830–1875 במספנות בלקוול, ובמספנות נוספות ברחבי האיים הבריטיים ובהודו. הן היו יעילות במיוחד להובלת נוסעים בצפיפות, אך במהירות ובבטיחות יחסיות, וחלק נכבד מן ההגירה מבריטניה לאוסטרליה ולניו זילנד באותה תקופה התבצעה באמצעותן. בספינות האחרונות מטיפוס זה, תצורת הגוף עודכנה מן התצורה המסורתית של הפריגטה לתצורת הקליפר המהירה אף יותר, אך דגם הצביעה בצורת אשנבי תותחים עדיין נשמר כסמל מסחרי. השימוש בהן פסק בעקבות פתיחת תעלת סואץ, הקמת תחנות רבות לתדלוק בפחם לאורך חופי אסיה ואפריקה, והשיפור ביעילות מנועי קיטור, אשר איפשרו לספינות קיטור לשוט למזרח הרחוק תוך שמירה על כדאיות כלכלית.

עידן הקיטור

פריגטת הקיטור הצרפתית "פומונה" בציור מ-1845. ארובת מנוע הקיטור נראית בין התורן הקדמי והאמצעי

פריגטת הקיטור הבריטית "גלטיאה" בתצלום מ-1868

מאוניות הקרב מחופות השריון הראשונות, ה"ווריור" הבריטית, הוגדרה בתחילה "פריגטה משוריינת"

פריגטות קיטור

משנות ה-20 של המאה ה-19 החלו לשלב מנועי קיטור באוניות מפרש מלחמתיות, בתחילה באמצעות גלגלי משוטה והחל משנת 1840 גם באמצעות מדחף. בתקופה זו יעילות מנוע הקיטור עדיין הייתה נמוכה, ובאוניות מפרש המיועדות למסעות ארוכים בלב-ים (להבדיל מספינות נהר) הוא שימש בעיקר כמנוע-עזר ליציאה וכניסה מן הנמל, ולמצבים של חוסר-רוח. אניות מפרש מלחמתיות מכל הסוגים והדרגים היה מקובל לשדרג במספנות על ידי חיתוך גופן לרוחב באמצעיתו, בין התורן הקדמי והראשי, והוספת קטע גוף נוסף שם אשר הכיל את מנוע הקיטור והאריך את האוניה. פריגטות מפרשים שעברו "ניתוח" שדרוג כזה נקראו "פריגטות קיטור" (steam frigate). כמו כן פריגטות קיטור מצוידות במשוטות נקראו לעיתים "פריגטות משוטות" (paddle frigate), ואלו שהיו מצוידות במדחף נקראו לעיתים "פריגטות מדחף" (screw frigate).

פריגטות קיטור גדולות ופריגטות משוריינות

ערך מורחב – אוניית מערכה

במחצית המאה ה-19 הבשילו כמעט בו-זמנית מספר מהפכות טכנולוגיות בתכנון אוניות מלחמה, בין השאר מנועי קיטור יעילים, מדחפים, מבנה מברזל במקום עץ, שריון ברזל, צריחי תותחים מסתובבים, תותחים מחורקי-לוע ונטעני-מכנס, ופגזים נפיצים במקום כדורי תותח יצוקים (solid shot). מהפכות אלו הובילו עד סוף המאה להיעלמותן הסופית של אוניות מפרש מלחמתיות, והפריגטות בכללן.

עם זאת, המונח "פריגטה" זכה לתקופת זוהר קצרה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19. הוא התייחס אז לאוניות בעלות הנעה משולבת של מפרש וקיטור שהיו חמושות בסוללות של תותחי צד היורים פגזים נפיצים. תותחים אלו היו גדולים ורבי עוצמה מקודמיהם, כך שנדרש מספר קטן יותר מהם, לרוב שלושים עד ארבעים לכל אונייה לעומת מאה ומעלה באוניית-קו מן הדרג הראשון בתקופת מלחמות נפוליאון, ומשום כך הם הותקנו בסיפון אחד בלבד במקום בשניים או אפילו שלושה קודם לכן. בגלל סיפון התותחים היחיד שלהן, אוניות כאלו הוגדרו רשמית כ"פריגטות", אף שלמעשה הן היו אוניות-קו גדולות ורבות-עוצמה.

דוגמאות אופייניות לטיפוס זה היו שש "פריגטות קיטור" שהזמין צי ארצות הברית בשנת 1854. פריגטות אלו היו אוניות עץ מונעות במדחף ובמפרשים, בהדחק של 3,200 טון, חימוש של 40 תותחים בקוטר 8 עד 10 אינץ', ומהירות מרבית בהנעת קיטור של 9 קשר. הצי הבריטי היה נחוש לשמור על עליונותו בים, ובשנת 1857 הזמין בתגובה שש פריגטות קיטור, ששתי הגדולות שבהן, ה"אריאדנה" (HMS Ariadne) וה"גלטיאה" (HMS Galatea), היו בעלות הדחק של כ-4,200 טון - קרוב מאוד לזו של ספינות הקו הגדולות ביותר של אותה תקופה, וגדול בהרבה מ-3,560 הטונות של אה"מ ויקטורי, אוניית-קו מדרג ראשון בתקופת המלחמות הנפוליאוניות.

ואולם גם אוניות אלו ירדו מגדולתן תוך שנים ספורות בעקבות הופעת אוניות קרב מחופות בשריון בשנות ה-60 של המאה, כמו "לה-גלואר" (La Gloire) הצרפתית בהדחק של 5,700 טון, אשר עד מהרה קיבלה תשובה בריטית הולמת בדמות ה"ווריור" (HMS Warrior) בת ה-9,400 טון. בשנת 1862 נפלה אחת משש פריגטות הקיטור האמריקאיות הגדולות, הפריגטה מרימק, לידי צי הקונפדרציה של מדינות הדרום, שציפה אותה בשריון של לוחות ברזל ושלח אותה לקרב המפטון רודס בשם החדש "וירג'יניה". בגלל סיפון התותחים היחיד שלהן, אוניות אלו אף הן הוגדרו בתחילה "פריגטות", למרות היותן גדולות ורבות-עוצמה יותר מכל אנית מלחמה אחרת בת-תקופתן. כדי להבדילן מפריגטות גרידא הן כונו לעיתים "פריגטות משוריינות" (ironclad frigate או armoured frigate), אך נראה כי המפקדים והמלחים של אוניות אלו לא הסכימו להסתפק בכך, ולבסוף נאלצו הציים בני התקופה לשנות לחלוטין את כל שיטת המונחים והדרוג של אוניות מלחמה. מכל מקום, גם הפריגטות המשוריינות הוחלפו תוך מספר שנים באוניות חסרות מפרשים חמושות בצריחי תותחים מסתובבים, והמונח "פריגטה" יצא משימוש עד מלחמת העולם השנייה.

העידן המודרני

החל מן המאה ה-20 שוב אין למונח "פריגטה" מובן חד-משמעי, אך מספר ציים שאלו את המילה לציון טיפוסים שונים של אוניות סיור קטנות או בינוניות, בעיקר כאלו המשמשות לליווי שיירות של אוניות סוחר ואוניות מלחמה אחרות, ולהגנתן מפני צוללות ואיומים נוספים.

פריגטות ללוחמה נגד צוללות

אה"מ "סוייל" (HMS Swale), פריגטה בריטית מסדרת ריבר, הטביעה שתי צוללות גרמניות במלחמת העולם השנייה.

אה"מ "ריצ'מונד" (HMS Richmond), פריגטה בריטית מטיפוס 23, משגרת טיל הרפון באימון. פתחה הגדול של סככת המסוק נראה מאחור

במלחמת העולם השנייה, בעת המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945), נזקקו הצי הבריטי, צי ארצות הברית והצי המלכותי הקנדי בדחיפות לאוניות ליווי שיגנו על שיירות אוניות הסוחר שלהן ממתקפת הצוללות של הצי הגרמני. בסופו של דבר בנו הבריטים לשם כך שלושה סוגים חדשים של אוניות ליווי קטנות, שנקראו על שם שלושה סוגים ספינות מפרש מתקופת המלחמות הנפוליאוניות: הסלופ, הקורבטה והפריגטה. אין קשר ישיר בין פריגטות מודרניות אלו לפריגטות מתקופת המפרשים, פרט לכך שגם פריגטות המפרשים היו ספינות קטנות או בינוניות ששימשו לעיתים לליווי אוניות סוחר. בצי האמריקאי נקרא סוג האונייה המקביל באותן שנים משחתת ליווי (destroyer escort).

358 פריגטות בריטיות נבנו במהלך המלחמה, כמעט מחציתן מסדרת "ריבר" (River) המצליחה. גם קנדה בנתה מספר פריגטות מן הדגמים הבריטיים. ההדחק של הפריגטות מסדרת ריבר היה 1,370 (בדגם הקצר) עד 1,830 טון (בדגם הארוך המאוחר יותר), כגודל משחתת או מעט קטנות יותר. מהירותן הייתה 20 קשר, נמוכה ממהירות משחתות בנות התקופה, אך מספקת לצורך לוחמה נגד הצוללות הגרמניות האיטיות יחסית של אותן שנים. כנגד זאת היה לפריגטות יתרון על משחתות ביכולת שהייה ממושכת יותר בלב ים, ביציבותן בים סוער ובמזג אוויר קשה, והן גם היו זולות ומהירות יותר לבנייה. צוותן מנה 120 מלחים, חימושן העיקרי היה מספר סוגים של פצצות עומק, והן צוידו בגרסה מוקדמת של סונאר לגילוי הצוללות. פריגטות הצליחו לעיתים קרובות למנוע או להפחית את הפגיעה בשיירות שליוו, והטביעו צוללות גרמניות רבות. בכך מילאו תפקיד חשוב בניצחון בעלות הברית במערכה באוקיינוס האטלנטי.

עם תום מלחמת העולם השנייה, רבות מפריגטות אלו נמכרו לציים שונים ברחבי העולם, והפיצו מחדש את השימוש במונח "פריגטה". גם בחיל הים הישראלי שרתו בשנות ה-50 שלוש פריגטות מסדרת ריבר שנרכשו מקנדה: אח"י מבטח (ק-28), אח"י מזנק (ק-32), ואח"י משגב (ק-30). אך חיל הים הגיע למסקנה שהפריגטה גדולה מדי לצרכיו, והפריגטות נמכרו לחיל הים של סרי לנקה. אוניות השטח הגדולות ביותר שהפעיל חיל הים במהלך כ-60 השנים שלאחר מכן – ספינות הטילים מדגם סער 6 – הן בהדחק מרבי של כ-2,000 טון, ומבחינת גודלן מסווגות כקורבטות.

חשיבותה הגדולה של הצוללת בלוחמה הימית מאז מלחמת העולם השנייה מבטיחה גם את המשך חשיבותן של פריגטות ללוחמה נגד צוללות. פריגטות כאלו מיועדות לא רק להגנת אוניות סוחר, אלא גם להגנת שייטות של אוניות מלחמה מסוגים אחרים, כגון נושאות מטוסים. הן נעשו גדולות ומהירות יותר, על-מנת להתמודד עם המהירות ההולכת וגוברת של הצוללות. אחת הסדרות המצליחות של פריגטות נגד-צוללות הייתה סדרת ליאנדר (Leander) הבריטית, אשר כללה 26 אוניות שנבנו בין השנים 1953 ו-1973. הן שירתו בצי הבריטי ובציים נוספים ברחבי העולם, כמו הצי ההודי והפקיסטני. הפריגטות מסדרה זו היו בעלות הדחק של 2,500 עד 2,800 טון ומהירותן 27 קשר. הן היו מצוידות בסונאר וחמושות בטורפדו, פצצות עומק, תותחים קלים ממספר קטרים, ואף בטילי ים-ים. בצי הבריטי פריגטות אלו הוחלפו בעיקר על ידי הפריגטות מטיפוס 23 (Type 23 class), המשרתות משנות ה-90 ועד היום. הן כבר בעלות הדחק של כמעט 5,000 טון, וחמושות בעיקר בטילי ים-ים שונים, כגון טילי הרפון, וכן בטורפדו ובתותחים נגד מטוסים. בדומה לפריגטות מודרניות אחרות הן גם מצוידות במנחת למסוק, אשר משמש לתצפית ולגילוי צוללות.

פריגטות טילים מונחים

הפריגטה האמריקאית סטארק, מסדרת אוליבר הזארד פרי, מעלה עשן לאחר שנפגעה משני טילי אקסוסט עיראקים במלחמת המפרץ. 37 מאנשי הצוות נהרגו, אך הפריגטה שרדה את הפגיעה ושבה לבסיסה בכוחות עצמה.

בעוד שבצי הבריטי, ובעקבותיו בציים נוספים, התפשט המינוח "פריגטה" לאוניית נצ"ל בגודל של משחתת, בצי האמריקאי לאחר מלחמת העולם השנייה ציינה המילה פריגטה אוניות מלחמה גדולות יותר, עד גודל של סיירת, שבתחילה נשאו בעיקר טילים נגד מטוסים להגנת שייטות של אוניות מלחמה, ומאוחר יותר גם טילי ים-ים.

דוגמה טיפוסית לפריגטות כאלו היא סדרת נוקס (Knox-class frigate), ממנה הושקו 46 אוניות בשנות ה-60 וה-70 ששרתו בצי האמריקאי. הן היו בעלות הדחק של כ-4,300 טון, צוות של כ-260 מלחים וקצינים, מהירות מעל 27 קשר, חמושות בטילי ים-ים הרפון, בטילי נ"מ RIM-7 Sea Sparrow או תותח נ"מ פלנקס, בטורפדו ובתותח בקליבר 5 אינץ', ומצוידות במנחת למסוק. עם תום המלחמה הקרה בשנות ה-80, חלקן הוצאו משרות ואחרות נמכרו לציים של מקסיקו, יוון, טורקיה, מצרים, טאיוואן ותאילנד. בצי האמריקאי הן הוחלפו בין השאר בפריגטות מסדרת אוליבר הזארד פרי (Oliver Hazard Perry-class frigate). מסדרה זו הושקו 51 אוניות משנות ה-70 ועד ראשית שנות ה-2000, שרובן שרתו בצי האמריקאי, אך חלקן נמכרו לציי טורקיה, אוסטרליה, בחריין, טאיוואן, פקיסטן, פולין, וספרד. אלו אוניות בנות 4,200 טון, צוות של 176 איש, מהירות למעלה מ-29 קשר, חמושות בטילי RIM-66 Standard נגד מטוסים ונגד ספינות, טילי הרפון, טורפדו ותותח נ"מ פלנקס, ומצוידות בסככה ומנחת לשני מסוקים.

בעקבות הגידול במידותיהן של פריגטות נצ"ל וחימושן בטילים, יש כיום חפיפה רבה בין פריגטות במינוח הבריטי והאמריקאי. רובן אוניות בנות 4,000 עד 7,000 טון, בעלות טווח ארוך ומהירות בינונית, מצוידות במסוקים ובחימוש מונחה נגד ספינות, נגד צוללות, נגד מטוסים ונגד טילים.

בתרבות הפופולרית

עוף הפריגט נקרא על שם ספינות הפריגטה, בשל היותו עוף ים מהיר-מעוף, ובשל נוהגו לשדוד מזון מעופות ים אחרים, נוהג אשר למלחי המאה ה-17 הזכיר כנראה את שימושן התכוף של פריגטות לשוד אניות סוחר.

סרט הקולנוע "Master and Commander" מבוסס על סדרת רומנים מאת פטריק או'בריאן, המתאר באופן נאמן למדי מבחינה היסטורית את הרפתקאותיו מפקד ספינת מלחמה בריטי וידידו רופא האונייה בתקופת המלחמות הנפוליאוניות. הספינה המופיעה בסרט זה היא רפליקה של הפריגטה "רוז" (HMS Rose) מ-1757, ובסרט היא מגלמת את הפריגטה "סורפרייז" (HMS Surprise), שהייתה פריגטה אמיתית בת-התקופה והושקה בשנת 1796. דמותו והרפתקאותיו הבדיוניות של הקברניט ג'ק אובריי, אותו מגלם בסרט ראסל קרואו, מבוססים בעיקר על הביוגרפיה של קפטן תומאס קוקרן, מפקד פריגטה רב-מעללים בצי המלכותי הבריטי, ואולי גם על דמותו של מפקד פריגטה מפורסם אחר מאותה תקופה, קפטן אדוארד פליו.

ראו גם

• אוניות הקו בצי הבריטי

לקריאה נוספת

• The Line of Battle - The Sailing Warship 1650-1840, Editor: Robert Gardiner, London: Conway Maritime Press, 1992
• Rodger, N. A. M., The Command of the Ocean - A Naval History of Britain 1649-1815, New York, London: W. W. Noron & Company, 2004, מסת"ב 0-393-06050-0
• Kemp, Peter. The History of the Ship. Barnes & Nobel Books, 2002, מסת"ב 0-7607-3289-2

קישורים חיצוניים

• גד גינשטיין, הפריגטה, 'מערכות ים', יוני 1952, עמ' 56–59.
• פנחס פיק, פריגטות "קוטלות", מערכות ים ט"ו יוני 1953 עמ' 30.
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32326544פריגטה