אוניית מלחמה
אוניית מלחמה היא ספינה שמטרתה העיקרית היא לוחמה ימית. אוניית מלחמה נושאת צוות, חימוש, תחמושת ואספקה עבור הצוות והמערכות השונות, אך בניגוד לאוניות אזרחיות, אוניית מלחמה אינה נושאת מטען או נוסעים מעבר לצוותה. אוניות מלחמה נבנות בדרך כלל בדרך שונה מאוניית סוחר: הן נושאות חימוש, ובדרך כלל הן מוגנות ויכולות לספוג נזק משמעותי ללא פגיעה ביכולת השיט והלחימה. אוניות מלחמה הן בדרך כלל מהירות יותר ובעלת כושר תמרון רב יותר מאוניות סוחר. אוניות מלחמה שייכות בדרך כלל לחיל ים או צי מלחמה, אך היו מקרים בהיסטוריה בהם הופעלו אוניות מלחמה על ידי יחידים או חברות מסחריות.
למרות הבחנה זו, בעת מלחמה עשוי ההבדל שבין אוניות מלחמה לאוניות סוחר להיטשטש. בעת מלחמה מורכב לעיתים חימוש על אוניות סוחר, והן עשויות לשמש כאוניות עזר, כפי שהיו אוניות Q במלחמת העולם הראשונה, או אוניות סוחר חמושות ששימשו אף כנושאות מטוסים קלות במלחמת העולם השנייה. עד המאה ה-17 היה מקובל לגייס אוניות סוחר לשירות מלחמתי, ולעיתים היה צי המלחמה מורכב ממספרים גדולים של אוניות סוחר מגויסות, יותר מחצי מעוצמתו. אוניות סוחר כמו גליאונים נשאו חימוש גם שלא בעת מלחמה, כדי להתמודד עם איום מצד שודדי ים. מאידך, באוניות מלחמה נעשה לעיתים שימוש המתאים יותר לאוניית סוחר, בעיקר לצורך הובלת גייסות. שימוש כזה נעשה על ידי הצי הצרפתי במאה ה-18, ועל ידי הצי הקיסרי היפני במהלך מלחמת העולם השנייה.
היסטוריה
ערך מורחב – לוחמה ימית
הזמן העתיק
- ערך מורחב – ספינת משוטים
- ערך מורחב – תלת חתרית
ספינת המלחמה הנפוצה בזמן העתיק, בציי ממלכת פרס, יוון העתיקה ורומא העתיקה הייתה הגליאה. הגליאה הייתה ספינת משוטים בעלת כמה שורות משוטים: אוניית חמישים (פנטקונטורוס), בעלת שורה אחת של משוטים; דו-חתרית (בירמה), בעלת שתי שורות משוטים; ותלת חתרית (טרירמה), בעלת שלוש שורות משוטים. היו אלה כלי שיט ארוכים וצרים, שבהם ישבו שורות של חותרים. מטרתן הייתה לנגח ולהטביע כלי שיט של האויב (בעזרת איל ניגוח שהיה מותקן בחרטומה), או להתקרב אליהן עד כדי כך שחיילים יוכלו לעבור מספינה אחת לשנייה ולהשתלט על אונית האויב. בסביבות המאה ה-4 לפני הספירה החלו להתקין באוניות גם קטפולטות. לממלכות ההלניסטיות היו כבר ציי אוניות נושאות ארטילריה. ואולם, כאשר הייתה הקיסרות הרומית בשיא כוחה דעכה ספינת המלחמה; הים התיכון, שהיה הזירה העיקרית להתנגשויות הימיות, נשלט כולו על ידי הצי הרומאי, ולא היה אויב שמולו היה צורך באוניות מלחמה משוכללות. בצפון אירופה הייתה הסירה הארוכה (Longship) הויקינגית ספינת המלחמה העיקרית. ספינה כזו לא נשאה חימוש, והייתה יותר אמצעי לתובלה מהירה של לוחמים.
עד סוף העת העתיקה וגם ברוב ימי הביניים, עד המאה ה-16, היה החימוש העיקרי של ספינת המלחמה איל הניגוח שלה, כלי הנשק של אנשי צוותה, ובליסטראות וקשתות שהותקנו בה. כתוצאה מכך, ניתן היה להסב בקלות יחסית אוניות שונות לתפקידים קרביים.
תותחים ומפרשים
ציים של מדינות בצפון אירופה החלו לחמש, החל מהמאה ה-12, אוניות סוחר שנקראו קוג. אוניות סוחר אלו היו בעלות יכולת להפליג בים הפתוח, יכולת חדשנית באותה תקופה, ובכך היו עדיפות על הגליאות והסירות הארוכות של הויקינגים שהיו אוניות המלחמה העיקריות עד אותה תקופה. על הקוג הוקמו מעין בימות גבוהות בקדמת הספינה ובסיפון האחרה, שעליהן התמקמו קשתים, שירו אל אוניות האויב. בימות אלו נקראו "מבצרים" (castels). עם הזמן הן הלכו וגדלו, התרוממו לגובה רב יותר, ונבנו כחלק אינטגרלי ממבנה הספינה.
החל מן מאה ה-14 החלו אוניות לשאת תותחים. גם הגליאות נשאו תותחים, אך היו להן כמה חסרונות: ראשית, הן היו נמוכות יותר, ולכן הנזק שגרמו התותחים היה קטן יותר; שנית, החותרים והמשוטים תפסו מקום רב, ואפשרו פחות מקום לתותחים ולתחמושת. בשל כך, נשאו הגליאות תותחים בעלי קליבר קטן יחסית. בקוג ניתן היה להציב את התותחים גבוה יותר, והיה הרבה יותר מקום עבורם. כאשר נפרצו בדפנות פתחים מיוחדים עבור התותחים, היו התותחנים יכולים לירות מגבוה על הגליאות, ולהשיג תוצאות טובות בהרבה.
מעבר ליתרון זה, הקוג הייתה בעלת תכונות הפלגה טובות יותר, ומכיוון שהייתה גבוהה יותר הייתה מוגנת יותר מניסיונות השתלטות בעת קרב, והייתה עמידה יותר בפני אש תותחים. היעדר המשוטים והחותרים פינה מקום רב, ואיפשר נשיאת חימוש, ציוד ואספקה. עם זאת, היעדרם של משוטים חשף את האוניות לרחמיה של כל רוח, ולעיתים קרובות היה צורך בגליאות כדי לגרור את האוניות הגדולות אל הקרב, וגם במהלכו.
הגליאות נבנו כאוניות מלחמה, ולכן היה להן יתרון מסוים על קוגים, במיוחד בתנאי רוח לא טובים וכאשר היה לגליאות יתרון מספרי על הקוגים. ואולם, עם השנים גדלו הקוגים יותר ויותר, והופיעו דגמי אוניות שהתפתחו מהקוג, הקאראק והגליאון. אוניות אלו שלטו כבר במים האירופיים, ובסביבות שנת 1600 החלו להופיע יותר ויותר בים התיכון. הגליאות והגליאסות (גליאות גדולות ומשופרות יותר) הלכו ונדחקו. במאה ה-16 היו כל אוניות המלחמה מונעות בכוח הרוח.
אוניות המלחמה הלכו וגדלו, ונשאו מספר גדל והולך של תותחים. תותחי האוניות עצמם הלכו וגדלו, ומשקל הפגזים שירו גדל גם הוא. תותחי האוניות היו מסודרים לאורכה של הספינה, ופנו אל צידה; מטח יריות התותחים נקרא בשל כך "מטח דופן" (Broadside). אוניות המלחמה היו מנהלות ביניהן דו-קרב כאשר הן מפליגות זו בצד זו, או במסלולים מקבילים מנוגדים. עד אמצע המאה ה-17 התגבשה הטקטיקה שנקראה "שדרת הקרב", או מערך טורי (Line of Battle): אוניות הצי היו מסתדרות בקו ארוך, זו אחר זו, כך שכולן היו יכולות להפנות את מטח הצד שלהן אל האויב. אוניית המלחמה שהתפתחה על פי תורת לחימה זו נקראה אוניית קו, כלומר אונייה היכולה להשתלב בשדרת הקרב - יכולה לירות מטח כבד דיו, ולספוג פגיעות של האויב. אוניות קטנות יותר, כמו הפריגטה והסלופ (Sloop) לא היו יכולות לעמוד בקו האש, ועברו לתפקידי סיור וליווי שיירות.
קיטור, פלדה ופגזים
שיאן של אוניות הקו היה בעת המלחמות הנפוליאוניות, בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. ואולם, כבר בעשורים הראשונים של המאה החלו שינויים מרחיקי לכת לתת את אותותיהם באוניות המלחמה. ברבע השני של המאה החלו אוניות מלחמה להצטייד במנועי קיטור, תחילה כאמצעי עזר להנעה ולאחר מכן כאמצעי העיקרי והיחיד. במלחמת קרים, באמצע המאה, נעשה שימוש ראשון בפגזים, כלומר קליעים נפיצים. עד אז ירו האוניות קליעים מוצקים, שנועדו לגרום נזק על ידי מהירותם הרבה ומשקלם. פגז מכיל מטען מתפוצץ, הגורם נזק רב הרבה יותר. כאמצעי נגד לפגזים אלה הוחל בהוספת שריון לאוניות, והחלו להופיע אוניות מחופות שריון (Ironclad). הופעתן של אלו הפכה את אוניות הקו העשויות מעץ למיושנות. בתחילה נבנו אוניות מחופות שריון מעץ שצופה בברזל, אך תוך זמן קצר נבנו אוניות המלחמה מברזל בלבד, ולאחר מכן מפלדה; תהליכי ייצור הפלדה במחצית המאה ה-19 הפכו מתכת זו לזמינה וזולה.
- ערך מורחב – אוניית מערכה
במחצית השנייה של המאה ה-19 נוצר סוג חדש של אוניית מלחמה, שנקרא אוניית מערכה. אוניות אלו החליפו את אוניות הקו. בנוסף, הוחלפו הפריגטות הבנויות מעץ בסיירות משוריינות. גם החימוש התחלף: התותחים הותקנו בצריחים מסתובבים, שאיפשרו לתותחים זוויות הגבהה שונות ואפשרות לירות בקשת רחבה, זאת לעומת שורות התותחים שהיו מסודרים בצידי אוניית הקו, שהיו מוגבלים מאד בזווית ובקשת הירי. הצריחים והפגזים איפשרו להסתפק במספר קטן בהרבה של תותחים.
יחד עם התפתחות אוניות המערכה במהלך המאה, הופיע באותה תקופה נשק ימי חדש: הטורפדו. המצאת הטורפדו איפשרה בניית אוניות מלחמה זולות, קטנות ומהירות, אוניות הטורפדו, שהיו יכולות לשגר טילי טורפדו ולפגוע באוניות מלחמה גדולות מהן בהרבה. בשלב מסוים נדמה היה כי זהו פתרון חלופי לבניית ציים גדולים של אוניות מערכה, ואולם הציים הגדולים הגיבו בבניית סוג חדש של אוניית מלחמה, שנקרא "משחתת אוניות טורפדו" ומאוחר יותר פשוט משחתת.
דרדנוט וצוללות
- ערך מורחב – אה"מ דרדנוט
- ערך מורחב – צוללת
תחילת המאה ה-20 הביאה עימה שלוש מהפכות טכנולוגיות משמעותיות בתחום אוניות המלחמה. השפעתה של אחת מהן - השקתה של "דרדנוט" - ניכרה מיד והסעירה את ציי המעצמות, אך שתי האחרות - הצוללת והמטוס - לא הובנו מיד. המהפכה הראשונה הייתה השקתה של אוניית המערכה הבריטית אה"מ דרדנוט ב-1906. "דרדנוט" הביאה עמה חידושים רבים בתחום החימוש, ההנעה, ומערכות בקרת האש; כאשר הושקה הייתה מהירה מכל אונייה אחרת ובעלת חימוש כבד מכל אונייה אחרת. עם השקתה הפכו כל האוניות שנבנו לפניה למיושנות; אוניות אלו כונו פרה-דרדנוט, והאוניות שנבנו לפי הסטנדרט החדש כונו "דרדנוט". כל ציי העולם החלו בייצור אוניות מערכה לפי הסטנדרט החדש, ונפתח מרוץ חימוש עולמי, בעיקר בין בריטניה לגרמניה, מרוץ חימוש שהסתיים רק במלחמת העולם הראשונה.
בנוסף לשינויים באוניות המערכה, נכנס לשירות סוג נוסף של אוניית מלחמה שנקרא סיירת מערכה. הדגש בסיירות אלה היה על מהירותן, על חשבון המיגון שלהן. הרעיון היה ליצור אונייה שתוכל להטביע כל אונייה חלשה ממנה, ולחמוק מכל אונייה חזקה ממנה. הרעיון עצמו נראה מבריק, אך תוצאות הקרבות במלחמה הוכיחו שסיירות המערכה היו פגיעות מאד, וסבלו אבדות משמעותיות. לאחר המלחמה כמעט ולא נבנו עוד סיירות מערכה.
במקביל לאוניות הגדולות יותר, התפתחה הסיירת: לאחר בניית סיירות משוריינות הופיעו סיירות מוגנות שהיו מהירות יותר ומוגנות יותר. בתחילת המאה החלו להופיע סיירות קלות, שמהירותן וזריזותן הועידו אותן לתפקידי סיור עבור הצי העיקרי.
שינויים אלה התרחשו במהירות רבה, ואוניות שהיו בשלב מסוים אוניות המלחמה המשוכללות ביותר התיישנו תוך כמה שנים. כל הציים עסקו ללא הרף בשיפור ובשינוי אוניות השטח שלהם, וציי המעצמות הגדולות (הצי המלכותי הבריטי, הצי הגרמני הקיסרי, צי ארצות הברית, הצי הקיסרי היפני, הצי הצרפתי, הצי האיטלקי והצי הרוסי הקיסרי, כמו גם ציים של מדינות דרום אמריקה) הצטיידו במספר רב ככל האפשר של אוניות מערכה וסיירות.
תשומת לב מועטת ניתנה לצוללות. הצוללות הראשונות שהיו מעשיות הופיעו בשלהי המאה ה-19, והחיבור בינם לבין טילי הטורפדו נעשה בתחילת המאה ה-20. הצוללות הראשונות היו עדיין איטיות ומסורבלות, ונתפסו ככלי שיט שיכולתם מועטה. ואולם, תוך כדי מלחמת העולם הראשונה הופיעו דגמים מתקדמים יותר ויותר. צי הצוללות של הצי הגרמני הקיסרי הטיל באמצעותן מצור ימי על בריטניה. ההתמודדות מול הצוללות הגרמניות הייתה קשה וממושכת, ורק לקראת סוף המלחמה הצליחו הבריטים למצוא את אמצעי הנגד המתאימים. כל הצדדים הבינו כעת היטב את כוחה של הצוללת.
חידוש טכנולוגי נוסף שהופיע במלחמת העולם הראשונה היה, כאמור, המטוס, וכבר בימיו הראשונים נבדקו אפשרויות שונות לשילובו בפעילות הצי. עוד לפני המלחמה, ב-1910, התבצעה הנחיתה הראשונה של מטוס על סיפון אוניית מלחמה, וב-1913 הפעיל הצי הצרפתי ספינה שהייתה נושאת מטוסי ים. בעת המצור על צ'ינגדאו בתחילת המלחמה הופעלו לראשונה מטוסים שהמריאו מאונייה למטרה צבאית. אלו היו נושאות המטוסים הראשונות. בשונה מן המקובל היום, הן נשאו בדרך כלל מטוסי ים, ולא מטוסים רגילים או כאלה שהותאמו לנחיתה והמראה מאוניות.
נושאות מטוסים, צוללות גרעיניות וטילים
- ערך מורחב – נושאת מטוסים
אמנת וושינגטון שנחתמה ב-1922 בין חמש המעצמות הגדולות (ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, צרפת, איטליה ויפן) נועדה למנוע מרוץ חימוש ביניהן. כדי להשיג מטרה זו נקבעו מגבלות לבניית אוניות מערכה ונושאות מטוסים. פיתוח אוניות המערכה נעצר למעשה, אך פיתוח נושאות המטוסים המשיך, והחלה להיווצר נושאת המטוסים הייעודית, המטיסה מטוסים שפותחו במיוחד להמראה ולנחיתה על נושאת מטוסים. אמנת לונדון שנחתמה ב-1930 דנה גם בפיתוח סיירות, והגדירה סוג חדש של סיירת - סיירת כבדה.
מלחמת העולם השנייה סימנה את סופה של אוניית המערכה, ואת עלייתה של נושאת המטוסים. קרב טאראנטו והמתקפה על פרל הארבור הן דוגמאות בולטות להטבעת אוניות מערכה על ידי מטוסים שהמריאו מנושאת מטוסים. במהלך המלחמה הפכו נושאות המטוסים למרכזו של הצי, ואוניות המערכה נדחקו לתפקידי ליווי והפגזת חופים.
גם במלחמה זו תפסו הצוללות מקום מרכזי. מערכת הצוללות נמשכה לכל אורך המלחמה, והביאה עמה פיתוח אוניות ייעודיות ללוחמה נגד צוללות. דגמים חדשים של אוניות כונו בשמות שנעלמו עם אוניות המפרש: הסלופ, הקורבטה והפריגטה היו אוניות קטנות, שהותאמו במיוחד ללוחמה נגד צוללות ולליווי שיירות.
המלחמה הקרה, שהתנהלה בין ארצות הברית ובעלות בריתה ולבין ברית המועצות ובעלות בריתה בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה הביאה גם היא לחידושים ימיים. נושאת המטוסים המשיכה לגדול, ועד היום מהווה את מרכזו של צי המלחמה. המעבר להנעה בכור גרעיני, בעיקר בצי ארצות הברית, העניק לנושאת המטוסים טווח בלתי מוגבל. נושאות המטוסים הגדולות ביותר נקראות "נושאות על" (Supercarrier), והן מן האוניות הגדולות ביותר שנבנו אי פעם.
הצוללות הפכו אף הן לאחד הכלים המרכזיים בארסנל של ציי המלחמה. שיטות חדישות להנעה שפותחו על ידי הצי הגרמני לקראת תום מלחמת העולם השנייה (למזלן של בעלות הברית לא הספיקו הגרמנים ליישם שיטות אלה לפני סוף המלחמה) אומצו על ידי שני הצדדים במלחמה הקרה, והפכו את הצוללות למהירות ושקטות יותר. הצוללות הפכו לכלי שיט בעלי חשיבות אסטרטגית כאשר עברו להנעה בעזרת כור גרעיני והותקנו עליהן טילים בליסטיים או טילי שיוט.
הופעתם של טילים שינתה גם את כלי השיט המסורתיים. לטיל נגד אוניות יש טווח גדול מזה של כל התותחים, דיוק הפגיעה של הטיל גדול לעין ערוך מפגזים הנורים מתותח, וניתן לשגר אותו מספינה קטנה יחסית. התקנת טילים על גבי האוניות ייתרה את הצורך באוניות הגדולות המסורתיות; בציי העולם נותרו סיירות בודדות, ואילו אוניות המערכה נעלמו כמעט לגמרי. האוניות הקטנות יותר - המשחתת והפריגטה - הן כיום האוניות העיקריות בציי העולם. אוניות אלה מצוידות בדרך כלל במגוון טילים, כנגד מטרות בים, באוויר ומתחת לים, וכן במערך מתוחכם ומורכב של אמצעי גילוי והנחיה אלקטרוניים, כמו גם בציוד לוחמה אלקטרונית משוכלל. אוניות אלה אינן נושאות שריון כבד, בדרך כלל, והן מהירות וזריזות בהרבה מקודמותיהן.
סוגי אוניות מלחמה
נושאת מטוסים
מטרתן של נושאות מטוסים היא לשמש בסיס צף למטוסים. על האונייה נמצאים כל המתקנים והאספקה הנדרשים לתחזוקת המטוסים, כמו דלק, תחמושת, ציוד ומתקנים לתיקון ותחזוקת המטוסים, וכדומה. באונייה גם אמצעים לשליטה, פיקוח ובקרת טיסה, ומערכות אלקטרוניות מתוחכמות נוספות.
ישנם סוגים שונים של נושאות מטוסים. ניתן לסווגן על פי ייעודן - לוחמה נגד צוללות, מבצעים אמפיביים (אוניות כאלה נושאות לא רק מטוסי סיוע ומסוקים, אלא גם כלי שיט שיוכלו לבצע את הנחיתה, ועוד), נושאות מסוקים ונושאות מטוסים. סיווג אחר לאוניות אלה הוא על פי גודלן. בעת מלחמת העולם השנייה היו נושאות מטוסים לליווי שיירות, שהיו קטנות יחסית, כיום המשרע נע בין נושאות מטוסים קטנות יחסית, כמו אה"מ "אינבינסיבל" הבריטית, שאורכה 210 מטרים ובעלת הדחק של 22,000 טון או נושאת המטוסים הספרדית "פריניספה דה אסטוריאס", אוניה באורך 195 מטרים ובעלת הדחק של כ-16,000 טון, עד לנושאות על מסדרת "נימיץ" של צי ארצות הברית שאורכן 317 מטרים וההדחק שלהן הוא למעלה מ-100,000 טון. נושאות המטוסים הקלות יותר נושאות צוות שגודלו בין 750 ל-1,000 איש; בנושאות העל עולה מספר אנשי הצוות על 5,500 איש. הבדל אחר בסיווג נושאות המטוסים הוא בדרך ההמראה והנחיתה של המטוסים. בנושאות הגדולות ממריאים המטוסים בסיוע מעוט, ונוחתים בסיוע כבל עצירה. בנושאות אחרות ממריאים המטוסים אנכית, ונוחתים בעזרת כבל עצירה, או בנחיתה אנכית.
סיירת
סיירת הן כיום אוניות השטח הגדולות ביותר. רוב הציים מתבססים על אוניות קטנות יותר, כמו משחתות, ורק הציים הגדולים, צי ארצות הברית והצי הרוסי מפעילים סיירות. חימושן העיקרי של סיירות אלה הוא טילים ובהם טילי ים-ים. הסיירות מסדרת קירוב של הצי הרוסי הן אוניות השטח הגדולות ביותר כיום, ויש המסווגים אותן כסיירות מערכה. הצי של פרו הוא הצי האחרון המפעיל סיירת שחימושה העיקרי הוא תותחים.
משחתת
המשחתת היא כיום כלי השיט העיקרי בציים הגדולים. המשחתת מצטיינת במהירותה ובזריזותה. המשחתות הראשונות, שהופיעו בסוף המאה ה-19 כמענה לאוניות הטורפדו, היו בעלות טווח קצר ויכולת מצומצמת לפעול במשימות ארוכות. המערכה נגד הצוללות במלחמת העולם הראשונה הדגישה את יתרונן של המשחתות, ועם השנים הוגדלו הטווח והיכולות. למרות השינויים הרבים, נותר תפקידה של המשחתת בעינו: ללוות כלי שיט גדולים יותר, שיירות או כוחות משימה ימיים, ולהגן עליהן. משחתות כיום מצוידות במגוון של אמצעים, כדי לגלות ולהשמיד מטרות באוויר, בים ומתחת לו. המשחתות גדלו מאד במשך השנים, ומשחתת ממוצעת כיום גדולה מסיירת קלה מזמן מלחמת העולם השנייה.
פריגטה
המונח פריגטה נטבע עוד בתחילת העת החדשה, והתייחס אז לאוניות מלחמה קלות בעלות מפרש. בדרך כלל נשאו אוניות אלה תותחים בסיפון אחד בלבד, ולכן לא היו יכולות להיות חלק משדרת הקרב (ראו לעיל). תפקידן היה סיור וליווי שיירות. במלחמת העולם השנייה חודש המונח והוגדר לאוניות קטנות ממשחתת שנועדו ללוחמה נגד צוללות. כיום מהוות הפריגטות חלק חשוב של הציים הגדולים, והן נושאות טילים וחימוש ללוחמה נגד צוללות.
קורבטה
גם המונח קורבטה התייחס בתקופת אוניות המפרש לאוניית מלחמה קטנה מפריגטה. המונח הוא צרפתי בעיקרו, ואילו הצי הבריטי קרא לאוניות כאלה סלופ מלחמתי (Sloop of War). המונח התחדש בתחילת מלחמת העולם השנייה, כאשר היה צורך ליצור מענה מהיר וזול לאיום הצוללות; הקורבטה הייתה אוניית ליווי ללוחמה נגד צוללות, שהייתה קטנה ופשוטה מן הפריגטה. כיום מתייחס המונח לאוניית מלחמה קטנה מפריגטה אך גדולה מספינת טילים. כמו הפריגטה והמשחתת, הקורבטה חמושה בטילים ובאמצעים ללוחמה נגד צוללות ונגד מטוסים. אוניות סער 5 וסער 6 של חיל הים הישראלי מוגדרות קורבטות.
ספינת טילים
אוניות טילים הן למעשה תולדה של אוניות הטורפדו שהיו מקובלות עד שנות ה-60 של המאה ה-20. הן נושאות כמה טילים נגד אוניות, ומהוות פתרון זול לציים קטנים, המאפשר להם לפגוע באוניות גדולות בהרבה בעלות נמוכה יחסית. עם השנים הלכו אוניות אלה וגדלו, וכיום הן נושאות גם אמצעים נגד מטוסים ונגד צוללות.
ספינת סיור ובט"ש
ספינת סיור היא אונייה קטנה ומהירה שמשמשת לביטחון שוטף (בט"ש) ומטרתה לשמור על החופים והמים הטריטוריאלים שבקרבת החופים. תפקידיה כוללים שמירה על הגבולות, מניעת חדירת מחבלים וגורמים עוינים, מניעת הברחות, מניעת שוד ימי, הגנה על שדות דיג ואכיפת חוקי ההגירה. היא בדרך כלל חמושה בתותח אוטומטי מיוצב בקליבר 25–40 מ"מ ומספר מקלעים, ולעיתים גם באמצעים נוספים.
שולת מוקשים
מוקשים ימיים הם כלי נשק יעיל מאד, ביחס עלות/תועלת של הפעלתם. בשתי מלחמות העולם וברבות מזירות העימות לאחריהן נעשה שימוש רב במוקשים ימיים, שגרם לנזק נרחב. כדי להתמודד עם איום זה מפעילים ציי העולם שולות מוקשים. אוניות אלו נבנות כך שיהיו פגיעות פחות למוקשים - גוף הספינה מעוצב כך שהחתימה שלו תהיה נמוכה, ונבנה מחומרים לא מתכתיים (כמו עץ או פיברגלאס). שולות מוקשים נושאות ציוד מיוחד לגילוי ולניטרול המוקשים, בדרכים מגוונות. סוג אחר של ספינה המתמודדת מול מוקשים ימיים היא ציידת מוקשים. ספינה זו תוקפת מוקשים יחידים, בעוד שולת מוקשים מטהרת שטח שלם.
צוללות
מלחמות העולם הראו את כוחה הרב של הצוללת, והמלחמה הקרה הוסיפה להן יכולות רבות, שהפכו אותן לנשק אסטרטגי של מעצמות העל. כוחה העיקרי של הצוללת הוא ביכולתה להיות בלתי נראית. לאורך השנים הושקע מאמץ רב בהפיכת הצוללת לשקטה ככל הניתן, ובציודה באמצעים שיסייעו לה לשהות מתחת למים זמן רב ולהיות רואה ולא נראית. חלק גדול מהצוללות מונעות בעזרת כור גרעיני, וכך יכולות להיות זמן רב מתחת למים ללא צורך בהיחשפות. צוללות אסטרטגיות נושאות טילים בליסטיים וטילי שיוט, אותם ניתן לשגר אל שטח האויב ללא התרעה ובהפתעה גמורה. בין שאר תפקידי הצוללות ניתן למנות ציד צוללות, כלומר תקיפת צוללות אחרות, וכן תקיפת אוניות סוחר ואוניות מלחמה של האויב - השימוש הקלאסי של הצוללות. חשאיותה של הצוללת הופכת אותה לכלי חשוב באיסוף מודיעין צבאי, בהחדרת מרגלים לשטח האויב, ועוד.
נחתות
במלחמת העולם השנייה נעשה שימוש נרחב מאד בנחתות, להנחתת כוחות יבשתיים מן הים. גם כיום נשמרת יכולת זו בציי העולם. במלחמת העולם נבנה מגוון רחב מאד של נחתות, החל בכלי שיט קטנים שנשאו כמה עשרות חיילים, וכלה באוניות גדולות שהיו יכולות להתקרב אל החוף ולפרוק מהן נחתות קטנות יותר. נחתות היום יכולות להנחית בחוף טנק מערכה ואף כמה טנקים, וכן מספר רב של חיילים, ציוד ואספקה. מבצעי נחיתה מלווים בנושאות מטוסים ייחודיות, שיכולות לספק סיוע אווירי ממסוקים ומטוסים, וכן נושאות עימם נחתות וציוד נחיתה רב.
סירות וכלי שיט קטנים
בציי העולם קיים מגוון של סירות וכלי שיט קטנים. ביניהם יש למנות סירות גומי וסירות קטנות המיועדות לפעילות כוחות מיוחדים. סירות אלה מושקות מאוניות גדולות יותר, והן מהירות מאד. לעיתים הן חמושות במקלעים וחימוש קל נוסף, ואף מצוידות במכ"ם. סוג נוסף הוא ספינת תותחים ספינה קטנה, המצוידת בתותח אחד או יותר, ולעיתים גם במקלעים וחימוש נגד צוללות. מטרתה בעיקר הגנת חופים וסיורי ביטחון שוטף.
אוניות עזר
ספינת עזר אמנם אינה אוניית מלחמה, אך היא חלק חשוב של הצי. אוניות עזר מסייעות לאוניות המלחמה להשלים מלאי של תחמושת, מזון, דלק ואספקה, כך שאוניות המלחמה לא יצטרכו לשוב לבסיסן ויוכלו להמשיך את הפעילות המבצעית ללא הפסקה. אוניות עזר מסוימות נועדו לתמוך באוניות מלחמה קטנות, במיוחד צוללות. אוניות עזר משמשות גם בתפקידי תובלה, במיוחד של כוחות לוחמים לזירת מלחמה. תפקיד נוסף של אוניות עזר הוא להוות מערך טכני תומך, וצוותיהן יכולים לתקן תקלות ונזקי קרב באוניות מלחמה. אוניות כאלה יכולות לחבור לאוניית מלחמה בלב ים, או לסייע בנמל. אוניות שנועדו למטרה זו כוללות למשל גוררות, מבדוק צף, ואוניות שעליהן ציוד טכני רב כמו עגורנים וכדומה. אוניות עזר יכולות לשאת ציוד שנועד לתחזוקת הנמל או לסיוע באתגרים פיזיים של הצי, כמו העמקת תעלות, תחזוקת נמלים, ועוד.
אוניות עזר מסוימות עוסקות בריגול: הן עשויות להוביל סוכנים לקראת חדירה לארצות אויב, או לעסוק במודיעין אותות או לוחמה אלקטרונית. בכמה מציי העולם ישנן אוניות מחקר, העוסקות במחקר ימי ובחינת טכנולוגיות חדשות.
גלריה
-
שחזור של סירה ויקינגית
-
הפריגטה קונסטיטושן של צי ארצות הברית, מן הפריגטות המפורסמות ביותר
-
אוניית צי הקונפדרציה של ארצות הברית, "וירג'יניה" (ידועה גם כ"מרימק"). מן האוניות עטויות השריון הראשונות, שהשתתפה בקרב הראשון בין אוניות כאלה
-
אוניית הצי הגרמני הקיסרי "קייזר", אוניית מערכה ממלחמת העולם הראשונה
-
הסיירת המשוריינת הבריטית אה"מ מונמאות'
-
סיירת המערכה הבריטית אה"מ הוד
-
ספינת טורפדו גרמנית בסוף מלחמת העולם השנייה
-
ציור של נושאת המטוסים המתוכננת עבור צי ארצות הברית, ג'ראלד פורד. האונייה אמורה להיכנס לשירות ב2016
-
אח"י חץ, ספינת טילים מדגם סער 4.5
אוניות חלל וספינות חלל
השמות והסיווגים של אוניות המלחמה הושאלו גם לאוניות מלחמה בחלל, או בשמן הנפוץ והמקובל יותר: ספינת חלל. חלליות קרב נפוצות בעיקר בסרטי וסיפורי המדע הבדיוני. בעוד ספינות חלל קרביות קלות קיבלו שמות הלקוחות מעולם מטוסי הקרב, כגון "interceptor" או "fighter" או "bomber" או "attack ship", אוניות חלל קרביות גדולות שאלו את שמותיהן מעולם הלחימה הימית: פריגטה, משחתת-כוכבים, סיירת ועוד. כדי להבדיל בין ספינה ימית לספינת חלל, מוסיפים לעיתים את הקידומת "space" או "star" לשם החללי. למשל: Star Destroyer.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אנית מלחמה |
| ערך מילוני בוויקימילון: אוניית מלחמה |
| ערך מילוני בוויקימילון: ספינת קרב |
- Worldwarships.com, פירוט על אוניות מלחמה בציים בכל העולם
- Warship, סדרה של רשת PBS על כמה סוגים של אוניות מלחמה
26153321אוניית מלחמה