פוליטיקה של רוסיה
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של רוסיה |
|
|
הפוליטיקה של רוסיה מתבססת על מערכת משטר של רפובליקה פדרלית נשיאותית.
לפי חוקת רוסיה, נשיא רוסיה הוא ראש המדינה. הוא ממנה את ממשלת רוסיה (ראש הממשלה והשרים) עם אישור של הפרלמנט. הכוח הפרלמנטרי מצוי בידי הפרלמנט הרוסי - האספה הפדרלית המורכב משני בתים: הבית העליון - מועצת הפדרציה והבית התחתון - דומה.
מאז קיבלה את עצמאותה ב-1991 לאחר התפרקות ברית המועצות התמודדה רוסיה עם אתגרים של קיום מערכת פוליטית מסודרת שאמורה להחליף 74 שנות שלטון סובייטי. מאז כינון חוקה חדשה בדצמבר 1993 ישנה יציבות במערכת הפוליטית שהתגברה משנת 2000, עם כניסתו של ולדימיר פוטין לתפקיד נשיא רוסיה, זאת על חשבון אי תחרותיות ואי שיתופן של מפלגות אופוזיציונית במערך הפרלמנטרי.
רקע היסטורי
ברית המועצות
ייסוד ודיקטטורה
ברית המועצות נוסדה רשמית על ידי הסכם האיחוד בדצמבר 1922, שנחתם בין רוסיה ושלוש רפובליקות נוספות שהיו חלק מברית המועצות: בלארוס, אוקראינה והרפובליקה של עבר הקווקז (רפובליקה לשעבר שהתקיימה על שטח ארמניה, אזרבייג'ן וגאורגיה). במסגרת ההסכם, נעשתה רוסיה באופן רשמי לרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית של רוסיה (RSFSR). "הסכם האיחוד" שולב בחוקת ברית המועצות שאושרה ב-1924. שטחה של כל רפובליקה בברית המועצות נהייה לטריטוריה של לאום ספציפי. החוקה העניקה לכל אחת מהרפובליקות האוטונומיות מידה מסוימת של עצמאות, אך בפועל כל הכוח היה מרוכז אצל השלטון המרכזי. האוטונומיה, שהייתה רשמית בלבד, באה לידי ביטוי בדגל, סמל, חוקה וסמלי מדינה נוספים המאפיינים מדינה עצמאית. בנוסף, לפי החוקה הייתה לכל אחת מהרפובליקות זכות לפרוש מהברית. הרפובליקה הרוסית הייתה הגדולה במונחים של שטח ואוכלוסייה. בנוסף רוסים אתניים שלטו בפוליטיקה ובמוסדות השלטון המרכזיים והמקומיים.
פירוק ורפורמה
כשם שהרפובליקות האחרות של ברית המועצות החלו לדרוש עצמאות רבה יותר לעצמן בסוף שנות ה-80, כך החלו גם רוסים אתניים לדרוש לחזק את המוסדות של הרפובליקה הרוסית. המדיניות של מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב עודדה את הלאומים לחזק ולממש את זכויותיהם. רפורמות חוקתיות שנעשו במסגרת מדיניות הפתיחות ("גלאסנוסט"), הובילו לבחירות אמיתיות לפרלמנטים המקומיים ואלו התמלאו במחוקקים רפורמיסטיים שדרשו בין השאר עצמאות של הרפובליקה הרוסית מברית המועצות וכך גם המחוקקים של הפרלמנטים ברפובליקות השונות.
גורבצ'וב טען כי הגופים שהיו אמורים לממש את התוכניות שאושרו בקונגרס 1986 לא ביצעו את המוטל עליהם ולכן בקיץ 1988 גורבצ'וב כינס קונגרס מיוחד של המפלגה הקומוניסטית בו הציע לכונן מוסד נשיאות שיהיה בעל כוח רב יותר מאשר עד לאותו רגע. כמו כן הוא גם הציע לכונן פרלמנט חדש בשם "קונגרס נציגי העם" שלפחות חלק מנציגיו יבחרו בבחירות דמוקרטיות (לפני כן הבחירות בברית המועצות היו מלאכותיות). הפרלמנט הראשון נבחר במרץ 1990 בבחירות חופשיות ותחרותיות, בהן שלחו הרפובליקות של ברית המועצות את מיטב מבקרי השיטה הסובייטית. ב-15 במרץ נבחר גורבצ'וב לנשיא ברית המועצות על ידי הפרלמנט (קונגרס נציגי העם), אך הפעם היה לתפקיד זה יותר כוח. בוריס ילצין, לימים נשיא רוסיה הצליח להבטיח את מקומו בפרלמנט. במקביל החלו רבים לדרוש הקמה של מערכת רב-מפלגתית על ידי לחץ על גורבצ'וב לבטל את סעיף 6 המבטיח את שלטון המפלגה הקומוניסטית. גורבצ'וב נכנע, ולראשונה, אנשים שלא היו חברים במפלגה הקומוניסטית היו יכולים לקבל תפקיד בממשלה. ילצין מיהר להתפטר מהמפלגה הקומוניסטית. בחודש שלאחר מכן הכריזה רוסיה בעידודו של ילצין על עצמאות על משאביה הטבעיים ועל עליונות החוק של הרפובליקה הרוסית על חוקי השלטון המרכזי. בשנים 1990–1991 נעשתה הרפובליקה הרוסית לעצמאית כאשר הקימה סניפים מקומיים של המפלגה הקומוניסטית, האקדמיה למדעים של ברית המועצות, תחנות רדיו וטלוויזיה ושירות ביטחון (ק.ג.ב.).
העמקת הרפורמות
ב-1991 יצר בוריס ילצין רשות מבצעת חדשה, נשיאות רוסיה, שאליה הוא נבחר ב-12 ביוני 1991 ברוב של 57% מהקולות. כעת היו שני נשיאים - נשיא ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב, ובוריס ילצין נשיא רוסיה. שני התפקידים היו שווים בסמכויותיהם.
בתור נשיא רוסיה, ילצין עודד וקידם את העצמאות של רוסיה, והפופולריות שלו זינקה לאחר שהשתתף במאבק נגד הפיכת אוגוסט 1991: מספר בכירים במפלגה הקומוניסטית ניסו להדיח את גורבצ'וב באמצעות הפיכה לאחר שהתכוון לחתום על הסכם שיכונן קונפדרציה (ברית רופפת יותר מאשר פדרציה). ילצין התנגד להפיכה וקרא לשחרורו של גורבצ'וב. מוקדי כוח במדינה כמו הק.ג.ב., הצבא סירבו למלא את הפקודות של הקושרים והמוני מתקוממים יצאו להפגנות. לאחר שלושה ימים נכשלה ההפיכה, וגורבצ'וב שוחרר מהעוצר שלו בבית הנופש בחצי האי קרים.
לאחר סיום ניסיון ההפיכה הכושל השתנה מערך הכוחות משמעותית לטובת ילצין. גורבצ'וב נשאר אומנם בתפקידו כנשיא אך ילצין שלט דה פקטו. ילצין הוציא צווים שהורו להשעות בכירי מפלגה (קומוניסטית) רבים. רוב הרפובליקות הסובייטיות הכריזו על עצמאות בזו אחר זו ובהן רוסיה ב-24 באוגוסט 1991. ילצין חתם על צו המורה להשעות את הפעילות של המפלגה הקומוניסטית ובכך גרם לגורבצ'וב להתפטר מתפקידו כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. ב-8 בדצמבר נחתם הסכם בלבז'ה בבלארוס שפירק סופית את ברית המועצות והקים במקומה את חבר המדינות העצמאיות. רוסיה זכתה להכרה בינלאומית וירשה את מקומה של ברית המועצות במועצת הביטחון של האו"ם.
הפדרציה הרוסית
שלטון ילצין: המאבק על אופיו של המשטר החדש
באוקטובר 1991, שכנע בוריס ילצין את הפרלמנט להעניק לו סמכויות ביצועיות מיוחדות לשנה אחת כדי שיוכל ליישם את הרפורמות הכלכליות שלו. בנובמבר אותה השנה, מינה ילצין ממשלה חדשה. במסגרת הרפורמות הכלכליות שלו, הכריז ילצין כי מ-1 בינואר 1992 יוסר הפיקוח על המחירים של רוב המוצרים. פעולה זו גרמה לזינוק האינפלציה לרמה של אלפי אחוזים ולאיבוד דה פקטו של ערך הרובל הרוסי. במהלך 1992 הרפורמות של ילצין זכו להתנגדויות חריפות מצד חברי פרלמנט, מנהלי מפעלים וסובחוזים (חוות ממלכתיות) ועוד שקראו להפסקת או האטת קצב הרפורמות. אחד הגופים המרכזיים שהתנגד לרפורמות היה הפרלמנט, שביתו העליון נקרא "קונגרס נציגי העם" וביתו התחתון נקרא "הסובייט העליון". יו"ר של הבית התחתון, רוסלאן חסבולטוב, היה אחד המתנגדים הקולניים ביותר למדיניותו של ילצין. לפי חוקת ברית המועצות של 1977 הפרלמנט הוא הכוח העליון במדינה. לאחר שילצין כונן את מוסד נשיאות רוסיה נוצרו חילוקי דעות קשים לגבי חלוקת הכוח בין הפרלמנט לנשיא.
לאחר התפרקות ברית המועצות ירשו הרפובליקות שהרכיבו אותה את חוקת ברית המועצות. רבים ברוסיה (כמו גם ברפובליקות האחרות) טענו כי החוקה הסובייטית מיושנת וכי יש צורך בכינון חוקה חדשה שתשקף את העקרונות של רוסיה כיום. השאלה המרכזית בעניין החוקה הייתה איזה משטר דמוקרטי להקים: הנשיא ילצין קרא להקמת משטר נשיאותי. ביוני 1993 הוציא ילצין צו המקים וועדה חוקתית מיוחדת שתבחן את החוקה שהוא הציע באפריל של אותה השנה, על מנת שיוכלו להציע אותה במשאל עם. החוקה נועדה לעקוף את הפרלמנט, שעבד באותה עת על חוקה משלו. כצפוי, שתי החוקות נגדו אחת את השנייה בעניין יחסי רשות מבצעת-רשות מחוקקת: בעוד שילצין הציע להקים משטר נשיאותי עם כוח רב יותר לרשות המבצעת על חשבון זו המחוקקת, הפרלמנט שאף להקים משטר שיקצץ בסמכויות הנשיא ויעניק סמכויות גדולות יותר לרשות המחוקקת. הוועדה שילצין הקים, אשר הורכבה מנציגים של מפלגות וארגונים חברתיים רבים אישרה את הבאת החוקה למשאל עם בעוד שהפרלמנט הצביע נגד זה ותמך באישור החוקה שלו.
בסוף ספטמבר 1993, ילצין הגיב למבוי הסתום שנוצר בעניין יחסי הרשות מבצעת-מחוקקת בחזרה על ההכרזה על קיום משאל עם בעניין החוקה שהציע, אך הפעם הורה גם על פיזור הפרלמנט וקיום בחירות חדשות. הפרלמנט, קונגרס נציגי העם, קיים פגישת חירום ואישר את מינוי סגן הנשיא אלכסנדר רוצקוי לנשיא, והצביע להדיח את ילצין. בוריס ילצין, שנהנה מתמיכת הצבא שלח כוחות צבא לכתר את בניין הפרלמנט ואף על פי כן, 180 נציגיו סירבו לעזוב את הבניין. לאחר שבועיים קרא הנשיא שהפרלמנט מינה, אלכסנדר רוצקוי להילחם בכוחות שילצין שלח. מהומות, שרפות והרס של רכוש היו לתוצאה במספר מקומות במוסקבה. ביום שלמחרת הורה שר ההגנה פבל גראצ'וב לטנקים לירות לעבר בניין הפרלמנט וכוחות צבא כבשו את הבניין וחלקים נוספים בעיר. לבסוף ניצח ילצין: בדצמבר 1993 אושרה חוקת רוסיה במשאל עם. אחוז ההשתתפות בהצבעה עמד על 54.8% כאשר הכמות המינימלית היא 50% מבעלי זכות ההצבעה. 58.4% מהמצביעים הצביעו בעד החוקה. החוקה החדשה הכריזה על רוסיה כמדינה דמוקרטית, פדרטיבית, מבוססת חוק, עם צורת ממשל רפובליקנית. הכוח מתחלק בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת.
בבחירות לפרלמנט שנערכו ב-1993 זכו מתנגדיו של ילצין לרוב בפרלמנט. דבר זה גרם לקונפליקט תמידי בין הרשות המבצעת לזו המחוקקת. ילצין הטיל וטו על חוקים רבים של הפרלמנט ומנגד, הוא הצביע נגד החוקים שילצין יזם וקידם. ב-1996 נערכו בחירות לנשיאות רוסיה. המועמדים העיקריים היו ילצין והנציג של המפלגה הקומוניסטית הרוסית. רבים ממתנגדיו של ילצין לאו דווקא היו קומוניסטיים, אלא אזרחים רבים שנפגעו קשות מהרפורמות הכלכליות מרחיקות הלכת שלו, והשחיתות הרבה שכירסמה בשלטון. ילצין זכה לבסוף בכהונה נוספת. באוגוסט 1998, פשטה רוסיה את הרגל במשבר כלכלי שכונה משבר הרובל. לכך הייתה השפעה מרחיקת לכת על היציבות הפוליטית במדינה, ופרצו מהומות ושביתות רבות. תוצאת המשבר היא בכך שילצין פיטר את ממשלתו ארבע פעמים בשנה שלאחר מכן. לאחר המשבר פיטר את סרגיי קיריינקו ומינה את ויקטור צ'רנומירדין. לאור התנגדות עזה של הפרלמנט הרוסי מינה את יבגני פרימקוב המתון יותר בענייני כלכלה והקשוח יותר במדיניות החוץ. לאחר 8 חודשים בלבד פיטר את פרימקוב ומינה את סרגיי סטפשין. לאחר זמן קצר בתפקיד של כ-4 חודשים מינה את ולדימיר פוטין, ראש הפס"ב לפני כן ולימים נשיא רוסיה.
שלטון פוטין: משטר ריכוזי
ב-31 בדצמבר 1999 בלילה שבין ה-31 ל-1 בינואר, בנאום השנתי של הנשיא לאומה, הודיע ילצין כי הוא מתפטר וכי לפי החוקה הרוסית ראש הממשלה - ולדימיר פוטין יהפוך לנשיא בפועל, עד לקיום בחירות לנשיאות. אחת הסיבות העיקריות להתפטרותו של ילצין הייתה שהוא לא יכול היה לרוץ לקדנציה שלישית, וכי ברגע שהוא לא יהיה יותר נשיא יתחילו הליכים משפטיים נגד מעשי השחיתות שביצע. לאחר שפוטין הפך לנשיא בפועל, הוא חתם על צו הפוטר את ילצין וקרוביו מכל הליך משפטי. לאחר כחודשיים, ב-26 במרץ 2000 נערכו בחירות ופוטין זכה בהן והפך לנשיא רוסיה. הוא החל לרכז יותר כוח בממשל הפדרלי על חשבון הממשלים האזוריים. בשנים 2001–2003 יצאו לפועל סדרה של רפורמות בתחום חוקי מיסוי, "חוק האדמה" המייסד את שוק קניית ומכירת אדמה בערים, "חוק המלחמה בהלבנת כספים", תוכנית פנסיה והתקדמות בתהליך ההפרטות. במקביל החל הקרמלין להשתלט על אמצעי תקשורת, בעיקר על ידי קנייתם על ידי גזפרום תקשורת - חברת בת של תאגיד הגז הממשלתי גזפרום, לנקוט במדיניות אגרסיבית יותר כלפי דיסידנטים פוליטיים ומפלגות וארגונים שאינם תומכים במפלגת השלטון[1]. לכן החל משנת 2005[1] רוסיה מוגדרת כ"לא חופשית" על פי הסטנדרטים של הארגון הבינלאומי פרידום האוס יחד עם מדינות כמו סין וערב הסעודית. בשנת 2004 נבחר פוטין לקדנציה נוספת ברוב של 71.37%, בקרב ארגוני זכויות אדם בינלאומיים נשמעה ביקורת על ההטייה הפרו-פוטינית של כלי התקשורת בעת מערכת הבחירות. מאחר שבחוקת הפדרציה נקבע כי אף מועמד לא יכול להתמודד שלוש פעמים ברצף הכריז הנשיא פוטין על תמיכתו בדמיטרי מדבדב לנשיאות[2]. במקום זאת, הודיע פוטין כי יסכים לכהן כראש הממשלה תחת מדבדב[3]. בצורה זו, טוענים מבקרי המשטר הנוכחי בקרמלין, פוטין לא יוותר על שליטתו במערכת השלטון הרוסית, ויוכל להתמודד שוב לנשיאות לאחר כהונת מדבדב אם יחפוץ.
מאז 1999 נוצר מצב בפוליטיקה הרוסית, לפיו המדינה מנוהלת על ידי קבוצת כלכלנים ואנשי זרועות הביטחון, כולם מהעיר סנקט פטרבורג, שהגיעו למוסקבה בסוף שנות ה-90. בקרב "אנשי פטרבורג", התחלקו המחנות לשלושה: מחנה הכלכלנים הרפורמטורים, מחנה המשפטנים הצעירים והסילוביקי. בתחילה פעלו שלושת המחנות במטרה משותפת: לקדם את המדינה והכלכלה קדימה; אך הפילוג ביניהם הלך ובלט, לאחר מינויו של דמיטרי מדבדב לנשיא. בתקופתו ניכרה היטב שליטת המשפטנים הצעירים בכל מוקדי הכוח בקרמלין, כשבראשם דמיטרי מדבדב עצמו. הכלכלנים הרפורמטורים בממשל התרכזו בעיקר במשרד האוצר של רוסיה ובזרועות הנשיאותיים שנועדו לבצע רפורמות כלכליות במדינה, כשבראשם אלכסיי קודרין ובכירים נוספים, המחנה השלישי - הסילוביקי הונהג על ידי איגור סצ'ין. בשנים הראשונות לכהונתו של מדבדב ניכרה חולשה במחנה הסילוביקי כשמדבדב פיטר רבים מנציגי זרועות הביטחון מגופי הממשל השונים והוא חייב אותם להתפטר מתפקידיהם בתאגידים הממלכתיים, מאחר שרובם גם החזיקו מניות בחברות פרטיות (כך למשל אולץ איגור סצ'ין עצמו להתפטר מרוסנפט), המתח שמתחת לפני השטח שבין שני המחנות התפרש במשגה על ידי אנליסטים פוליטיים כסכסוך בין פוטין למדבדב.
לקראת ספטמבר 2011 המאבק הסמוי בין הכלכלנים הרפורמטורים למשפטנים מהקרמלין הגיע לשיא, כאשר לאחר הכרזתו של מדבדב כי הוא תומך בולדימיר פוטין למועמד לנשיא רוסיה, הודיעה מפלגת רוסיה המאוחדת על תמיכתה במדבדב לתפקיד ראש ממשלת רוסיה תחת פוטין, לאור זאת הכריז שר האוצר, אלכסיי קודרין כי בשל חילוקי הדעות שלו עם הנשיא, הוא לא מתכוון לעבוד עבור מדבדב. בתגובה הכריז הנשיא על פיטוריו של שר האוצר הוותיק ביותר בתולדות רוסיה הפוסט-סובייטית, לאחר שקודרין כיהן במשך 11 שנים כשר האוצר.
בדצמבר 2019 פוטין החל לקדם תיקונים לחוקת רוסיה שיאפשרו לו להישאר בראש מערכת השלטון גם לאחר הבחירות לנשיאות רוסיה 2024 וקבע עריכת משאל עם על התיקונים לחוקת רוסיה שמתוכנן להיערך במהלך שנת 2020.
בעשור השני של המאה ה-21 עלו טענות שונות לניסיונות לפגוע במועמדים שאינם מיישרים קו עם פוטין. בית הדין האירופי לזכויות אדם קבע שמאסרים של אלכסיי נבלני, ממנהיגי האופוזיציה הבולטים, היו לא חוקיים. מקורביו של נבלני דיווחו על שני מקרים של ניסיונות הרעלה[4], כאשר במקרה החמור מביניהם אימתה זאת גם ממשלת גרמניה, שלאחר בדיקה רפואית אבחנו רופאיה שנבלני הורעל על ידי גז העצבים נוביצ'וק המזוהה עם ממשלת רוסיה[5]. דוגמה נוספת היא מחאה המונית שהתקיימה בשנת 2020 בחברובסק בעקבות מאסרו של סרגיי פורגאל, מושל המחוז, שלטענת המפגינים נאסר על ידי הממשלה על רקע פוליטי[6][7].
החוקה
ערך מורחב – חוקת הפדרציה הרוסית
חוקת הפדרציה הרוסית אומצה במשאל עם ב-12 בדצמבר 1993, והחליפה את חוקת ברית המועצות שנכנסה לתוקף באפריל 1978. מתוך כל בעלי זכות הבחירה, השתתפו במשאל העם 58,187,755 (54.8%), ומתוכם הצביעו בעד אימוץ החוקה 32,937,630 איש.
הרשות המבצעת
 |
ראו גם – מבנה הגופים הפדרליים של הרשות המבצעת ברוסיה |
חוקת רוסיה שאושרה ב-1993 יצרה משטר נשיאותי עם נשיא וראש ממשלה שממונה על ידו, כאשר הנשיא הוא הדומיננטי. מוסד הנשיאות החזק שברוסיה מושווה לעיתים לתקופת נשיאותו של שארל דה-גול נשיא צרפת בין השנים 1958–1969. מבנה הגופים הפדרליים של הרשות המבצעת ברוסיה מאושר על ידי נשיא רוסיה ומתעדכן בהתאם לצורך.
הכוח הנשיאותי
- ערך מורחב – נשיא רוסיה
נשיא רוסיה מנחה את הכיוון הבסיסי של מדיניות הפנים והחוץ של רוסיה, ומייצג את המדינה הרוסית בתוכה ובענייני חוץ. הנשיא ממנה את הממשלה (פעולה שדורשת את אישור הפרלמנט), ומעורב במינוי הפקידות הבכירה אם באופן ישיר ואם באופן עקיף. הנשיא שולח וקורא לשגרירים לאחר התייעצות עם שר החוץ והפרלמנט — האספה הפדרלית, מקבל כתבי אמנה, משתתף בשיחות בינלאומיות, וחותם על הסכמים בינלאומיים. רוב הנחיותיו ופעולתיו של הנשיא מתבצעות על ידי צוים נשיאותיים, נורמטיביים ולא נורמטיביים בהם הוא מפרט בנידון וחותם עליו. לצו מעמד זהה לזה של חוק, אף על פי שרוב הצווים לא דורשים אישור של האספה הפדרלית: הפרלמנט של רוסיה. צו לא נורמטיבי, לדוגמה, הדורש אישור, הוא צו הכרזה על מצב חירום או משטר צבאי הדורש אישור של הבית העליון של הפרלמנט- מועצת הפדרציה. לצווים אסור להתנגש עם סעיפים מהחוקה או עם חוקים או עם זכויות אדם ואזרח. בנוסף, על הנשיא לחתום על חוקים שאושרו על ידי הפרלמנט כדי שייכנסו לתוקף, אלא אם כן יש רוב של 2/3 בפרלמנט.
בתקופת המעבר, לאחר שאושרה חוקת הפדרציה הרוסית ב-1993, היו קונפליקטים רבים בין הרשות המבצעת בראשות הנשיא ילצין ובין הפרלמנט: ילצין הטיל וטו על רבות מהצעות הפרלמנט, והפרלמנט הצביע רבות נגד החוקים שילצין הציע. לנשיא גם סמכויות רבות בקביעת המדיניות הצבאית בתור המפקד העליון של הכוחות המזוינים. בתנאים מסוימים, הנשיא רשאי לפזר את הבית התחתון של הפרלמנט, דומה. הנשיא נבחר בבחירות ישירות אחת ל-4 שנים. בבחירות לנשיאות רוסיה ב-1996, היו שטענו כי לנשיא סמכויות רבות מידי וכי צריך להפחית חלק מהן ולהעבירן לפרלמנט. ילצין, עקב היותו נשיא, צידד בשיטה הנשיאותית טען כי "העם הרוסי מצדד במשטר נשיאותי עם יד חזקה", וכי משטר פרלמנטרי יגרום לדיונים חסרי תועלת במקום החלטות ושינויים. לפי חוקת רוסיה שאושרה ב-1993, הפרלמנט, האספה הפדרלית רשאי להתחיל בהליכי הדחה של הנשיא על "פשעים חמורים או בגידה חמורה". אישומים אלו חייבים להיות מאושרים על ידי בית המשפט העליון ובית המשפט העליון החוקתי. את ההדחה יכול לבצע רק הבית העליון של הפרלמנט, מועצת הפדרציה ברוב של 2/3. אם מועצת הפדרציה לא פועלת תוך שלושה חודשים, האישומים מתבטלים. אם הודח הנשיא, או שנמנע ממנו לבצע את תפקידו, ימלא אותו זמנית ראש הממשלה, עד לקיום בחירות, שחייבות להתקיים תוך שלושה חודשים.
ממשלת רוסיה
- ערך מורחב – ממשלת רוסיה
ממשלת הפדרציה הרוסית (Правительство Российской Федерации) היא הרשות המבצעת של רוסיה והגוף הפדרלי הבכיר ביותר בניהול המדינה.
הממשלה היא מעין זרוע של הנשיא, כיאה למשטר נשיאותי ומעמדה מעוגן בפרק 6 של חוקת רוסיה ובחוק הפדרלי "אודות ממשלת הפדרציה הרוסית", שאומץ ב-17 בדצמבר 1997. את הממשלה - הכוללת ראש ממשלה ושרים - ממנה הנשיא אך מינוי זה חייב לזכות באישור הפרלמנט. לראש הממשלה יש כוח אך הוא מוגבל והחלטות חשובות עוברות דרך הנשיא. אם נבצר מנשיא רוסיה למלא את תפקידו ממלא זמנית את תפקיד זה ראש הממשלה עד לכינון בחירות או חזרתו של הנשיא. מושב הממשלה הוא בבית ממשלת הפדרציה הרוסית, על גדות נהר מוסקבה, בקראסנופרסניה נארז'ניה, בית מס' 2. מאז 1999, הממשלה מפעילה פורטל אינטרנט ממשלתי ומקבלת פניות מהציבור גם בדרך אלקטרונית.
הממשלה הפדרלית של רוסיה הוקמה ב-25 בדצמבר 1993 כיורשת מועצת השרים של ברית המועצות, שעברה שינויי שם רבים מאז הוקמה כסובנארקום ב-1918, כשהוקמה על שרידי מועצת השרים של האימפריה הרוסית, שהוקמה לראשונה ב-1802 כוועדת השרים של האימפריה הרוסית - שהיא ממשלת רוסיה הראשונה שהוקמה ב-8 בספטמבר 1802 במסגרת הרפורמה הממשלתית של אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה.
ראש הממשלה
- ערך מורחב – ראש ממשלת רוסיה
ראש ממשלת רוסיה (ברוסית: Председатель Правительства Российской Федерации, מילולית - יושב ראש הממשלה של הפדרציה הרוסית) הוא התפקיד הממשלתי השני בחשיבותו ברוסיה. ראש הממשלה ממונה על ידי נשיא רוסיה בהסכמת הדומה (הפרלמנט הרוסי). לתפקיד הייתה מקבילה בימי האימפריה הרוסית ובימי ברית המועצות (התפקיד המקביל בברית המועצות נקרא עד 1946 "יושב ראש מועצת הקומיסרים העממיים", ומ-1946 ואילך "יושב ראש מועצת השרים").
כיום משמש בתפקיד מיכאיל מישוסטין, שהיה בעבר מנהל שירות המיסים הפדרלי.
מוקדי כוח לא פורמליים
חלק מהכוח הרב של נשיא רוסיה קשור בעובדה שהוא ממנה באופן ישיר או עקיף אנשים לתפקידי מפתח בכירים בלא צורך באישור של שום גוף.
הסגל הנשיאותי של רוסיה
- ערך מורחב – הסגל הנשיאותי של רוסיה
סגל הקרמלין הוא השם הלא-רשמי להאדמיניסטרציה הנשיאותית של רוסיה (ברוסית: Администрация президента России) או הסגל הנשיאותי של רוסיה, גוף ממלכתי האחראי להבטחת פעולותיו והגדרת סדר יומו של נשיא רוסיה. מקום מושבה הוא בבניין ועדת ההוצאה לפועל של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לשעבר בסטאריה פלושצ'ד 4, מוסקבה. לפי חוקת רוסיה הנשיא ימנה אדמיניסטרציה נשיאותית - גוף זה מסייע, בדומה לסגל הנשיאותי בארצות הברית, להתנהלות של הנשיא בתחומים רבים, כמו ייעוץ מקצועי, פגישות, לוח זמנים, יחסי ציבור ועוד.
המועצה לביטחון לאומי של רוסיה
- ערך מורחב – המועצה לביטחון לאומי של רוסיה
המועצה לביטחון לאומי של רוסיה (ברוסית: Совет Безопасности Российской Федерации) היא גוף מייעץ לנשיא רוסיה בענייני אסטרטגיה וביטחון לאומי. המועצה הוקמה כפורום מתואם ליישום מדיניות המדינה בנושאי ביטחון לאומי. חברי המועצה הם אוסף של שרים בכירים וראשי סוכנויות פדרליות. יו"ר המועצה הוא נשיא המדינה המנהל את המועצה וקובע את ישיבותיה, כאשר ראש המועצה הוא המזכיר ניקולאי פטרושב, מזכיר המועצה מאז מאי 2008 הנחשב ליועץ הנשיאותי לביטחון לאומי של רוסיה. סמכויות המועצה והמזכיר הורחבו ב-6 במאי 2011 על פי צו של דמיטרי מדבדב. המועצה יושבת בבניין בסמטת איפאטייב, במוסקבה.
הלשכה הציבורית של רוסיה
- ערך מורחב – הלשכה הציבורית של רוסיה
הלשכה הציבורית של רוסיה (ברוסית: Общественная палата) היא גוף בן 126 חברים בפדרציה הרוסית, שנוצר ב-2005 ביזמת נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על מנת לבחון ולנטר את חקיקת הפרלמנט, הממשלה, ושאר גופים ציבוריים בכל הסובייקטים הפדרליים של הפדרציה הרוסית. תפקידה הוא כשל ועדת ביקורת, ויש לה כוחות מייעצים בלבד. מושב של הלשכה הוא שנתיים.
מועצת המדינה של רוסיה
- ערך מורחב – מועצת המדינה של רוסיה
מועצת המדינה של רוסיה (ברוסית: Государственный Совет РФ) היא גוף ייעוץ ממלכתי הצמוד לראש המדינה שדנה בנושאים בעלי חשיבות עליונה למדינה. המועצה הוקמה על פי צו נשיאותי של ולדימיר פוטין ב-1 בספטמבר 2000.
בשנת 2000 הוקמה מועצת המדינה והורכבה ממושלי המחוזות ברוסיה ושבעת מחוזות העל. המועצה דנה בנושאי הרפורמות בכלכלה, בעניינים חברתיים ובנושאים רבי חשיבות מבחינה ביטחונית, כמו הרפורמה הצבאית בכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית. המועצה מקיימת לעיתים ישיבות משותפות עם מועצת הביטחון של הפדרציה הרוסית בנושאי צבא. כך למשל התקיימה ישיבה משותפת עם המועצה לביטחון לאומי של רוסיה ב-6 בספטמבר 2008, בעקבות פרוץ המלחמה בדרום אוסטיה.
הרשות המחוקקת
לרוסיה פרלמנט דו ביתי, הנקרא בשם האספה הפדרלית. חברים בו בשני הבתים 620 צירים. הבית העליון נקרא מועצת הפדרציה, והוא מונה 170 צירים הנבחרים אחת ל־4 שנים בבחירות לא ישירות. הבית התחתון נקרא דומה ואליו נבחרים 450 צירים, בבחירות ישירות, גם כן אחת ל־4 שנים.
הפרלמנט של רוסיה נוצר לאחר אישור חוקת רוסיה בדצמבר 1993. הבחירות הראשונות לפרלמנט נערכו באותה עת, דבר שהיו שטענו כי זה מעיד על חוסר הדייקנות של ילצין בעניינים חוקתיים. לפי החוקה, הנציגים שנבחרו בדצמבר 1993 הוגדרו כטרנזיציונליים (חולפים), כי הם נבחרו לשנתיים בלבד. באפריל 1994 נחתם "ההסכם האזרחי" על ידי אנשי חברי פרלמנט, בכירי ממשלה, ואנשי עסקים ואנשי דת בולטים. הסכם זה שהוצע על ידי ילצין התחייב לקיים שנתיים של תקופת מעבר בהן יש להימנע מאלימות, לקרוא לבחירות מוקדמות לנשיאות או לפרלמנט ולקרוא לערוך שינויים בחוקה. הסכם זה ריכך במידת מה את הרטוריקה הפוליטית בשנתיים שלאחר החתימה. האספה הפדרלית מוגדרת כגוף קבוע, כלומר היא במושב מתמשך, פרט להפסקות הקבועות בין מושב האביב והסתיו. לוח זמנים זה שונה מאוד מהפרלמנט הסובייטי, הסובייט העליון, שהיה נפגש לימים ספורים בשנה, והיה למעשה "חותמת גומי". החוקה מציינת כי שני בתי הפרלמנט מקיימים את המושב שלהם בשני מקומות שונים וכי המושבים פתוחים לציבור. מושבים משותפים מתקיימים בעת אירועים משמעותיים כמו נאום של הנשיא או של נציג של מדינה זרה.
האספה הפדרלית
האספה הפדרלית (רוסית: Федеральное Собрание) היא הפרלמנט הרוסי לפי חוקת רוסיה, אשר אושרה במשאל עם בדצמבר 1993. האספה, על פי החוקה של רוסיה, היא היורשת של הפרלמנט של ברית המועצות - הסובייט העליון והיא הרשות המחוקקת של רוסיה.
האספה הפדרלית היא פרלמנט דו ביתי אשר מורכבת מהבית העליון, מועצת הפדרציה, ומהבית התחתון דומה. כל אחד מבתי הפרלמנט שוכן בבניין אחר בבירה מוסקבה. לכל בית בפרלמנט יש הזכות להציע ולהצביע על חוקים, אך ישנן מספר סמכויות השמורות בנפרד לכל אחד מהבתים. בראש כל בית עומד יושב ראש שמנהל את העניינים השוטפים. בעת אירועים יוצאי דופן כמו נאומים מסוימים של נשיא רוסיה או של מדינאים זרים, מתכנסים שני בתי הפרלמנט תחת קורת גג אחת. הדומה נבחרת בבחירות כלליות וישירות אחת לארבע שנים בעוד שהצירים שיושבים במועצת הפדרציה נבחרים לא ישירות, אלא על ידי הרשות המחוקקת והמבצעת של כל אחד מהסובייקטים הפדרליים של רוסיה.
מועצת הפדרציה
- ערך מורחב – מועצת הפדרציה הרוסית
מועצת הפדרציה של רוסיה (ברוסית: Совет Федерации) הוא הבית העליון של הפרלמנט של הפדרציה הרוסית, האספה הפדרלית, בעוד שהבית התחתון של הפרלמנט הוא הדומה. מועצת הפדרציה מורכבת משני נציגים מכל אחד מהסובייקטים פדרליים של רוסיה, אחד מהרשות המחוקקת והשני מהרשות המבצעת הנבחרים לא בבחירות ישירות, אלא על ידי הממשל המקומי. מספר הצירים הכולל במועצת הפדרציה משתנה לעיתים עקב מיזוג ופיצול של סובייקטים פדרליים כמו אוקרוגים, אובלסטים ועוד. במועצת הפדרציה 170 צירים.
מועצת הפדרציה עורכת את ישיבותיה בבנין הראשי ברחוב דימיטרובקה בבירה מוסקבה, מקום משכנה לשעבר של הסוכנות הסובייטית לבנייה (גוסטרוי), עם משרדים נוספים הממוקמים ברחוב נובי ארבאט. כך שני בתי הפרלמנט הרוסי מופרדים מבחינה פיזית כאשר הדומה שוכנת בבניין אחר גם הוא במוסקבה, והם נפגשים יחדיו בעת אירועים מיוחדים).
ב-21 בספטמבר 2011 מונתה ולנטינה מטוויינקו ליושבת ראש מועצת הפדרציה של רוסיה ותפקיד יושבת ראש מועצת הפדרציה, היה למשרה הפוליטית הגבוהה ביותר שהושגה על ידי אישה ברוסיה, מאז יקתרינה הגדולה ב-1762.
הדומה
- ערך מורחב – הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית
הדומה הממלכתית (ברוסית: Государственная дума) מכונה גם גוסדומה (Госдума), הוא הבית התחתון של הפרלמנט הרוסי, האספה הפדרלית. הבית העליון הוא מועצת הפדרציה. הבניין שלה ממוקם במרכז מוסקבה, מרחק קצר מכיכר מנייז'. הדומה החליף, ברוסיה, ביחד עם מועצת הפדרציה את הפרלמנט של ברית המועצות, קונגרס נציגי העם, בדצמבר 1993, לאחר שאושרה במשאל עם חוקת רוסיה.
הדומה מורכבת מ-450 צירים, הנבחרים בבחירות כלליות חשאיות ישירות ויחסיות אחת ל-5 שנים (בהתאם לתיקון משנת 2008). כל אזרח רוסי מעל גיל 21 רשאי להתמודד בבחירות לדומה. בראש הדומה עומד יושב ראש שתפקידו לנהל את ענייניו השוטפים של הבית.
מפלגות ברוסיה
מפלגות המרכז
רוסיה המאוחדת
- ערך מורחב – רוסיה המאוחדת
המפלגה הפוליטית הרוסית רוסיה המאוחדת (ברוסית: Единая Россия) היא מפלגת מרכז שמרנית והמפלגה הגדולה ביותר בפדרציה הרוסית עם 2,073,772 חברים. בעקבות הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה ב-2003, המפלגה קיבלה את מרבית המושבים בדומה וב-2007 הפכה לרוב מובהק. מנהיג המפלגה, שעמד בראש רשימת המפלגה בבחירות לדומה ב-2007, הוא ראש הממשלה הנוכחי, ולדימיר פוטין אף על פי שפורמלאית אינו חבר במפלגה.
נכון לפברואר 2011 המפלגה יוצגה בממשלה על ידי חמישה שרים: ויאצ'סלב וולודין, אלכסנדר ז'וקוב, ילנה סקריניק, יורי טרוטנייב וסרגיי שוייגו, שהיה ממייסדי המפלגה. בעקבות הבחירות לשלטון המקומי ב-2010, המפלגה הייתה למפלגה השלטת ב-75 מתוך 83 הסובייקטים הפדרליים של רוסיה.
המפלגה תומכת בראש הממשלה ולדימיר פוטין, אך במשך זמן רב הוא לא השתייך אליה או לכל מפלגה אחרת. מצב זה השתנה, כאשר בוועידת המפלגה שנערכה לפני הבחירות לדומה בשנת 2007 פוטין הודיע כי ירוץ לדומה בראש רשימת המפלגה (בעודו מכהן כנשיא). בבחירות של שנת 2007 המפלגה זכתה ב-315 מקומות מ-450 הקיימים בדומה.
המפלגה הרפובליקנית
- ערך מורחב – המפלגה הרפובליקנית של רוסיה
המפלגה הרפובליקנית של רוסיה (ברוסית: Республиканская партия России) היא מפלגת אופוזיציה ליברל דמוקרטית, שהוקמה בסוף שנות ה-80, עם הופעת הסממנים הראשונים לפירוקה של המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית.
בשנות ה-90, חברה לתנועות דמוקרטיות נוספות במדינה, אך לאורך השנים נותרה מפלגה עצמאית, כאשר מנהיגי המפלגה תמיד נאבקו על קיומה. ב-2007 נמנע מן המפלגה להירשם במשרד המשפטים וב-2011 בית המשפט האירופי לזכויות אדם פסק שביטול רישיון המפלגה הרפובליקנית הוא מעשה בלתי חוקי. באמצע שנות ה-90, אוחדו אל המפלגה כמה תנועות, הדומות לה במצעה כתנועת "רוסיה, קדימה! השואפת לדמוקרטיזציה בתחום הכלכלי ברוסיה. המפלגה היא חברה פעילה בקואליציית רוסיה האחרת של גארי קספרוב. כיום, היושב בראשות המפלגה הוא ולדימיר ריז'קוב.
מפלגות הימין
המעשה הנכון
- ערך מורחב – המעשה הנכון (מפלגה)
המפלגה הפוליטית הרוסית המעשה הנכון (ברוסית: "Всероссийская политическая партия "Правое дело) היא מפלגת ימין-מרכז רוסית שהוקמה ב-16 בנובמבר 2008, על בסיס שלוש מפלגות ליברליות מוצהרות ("הכוח האזרחי", ברית כוחות הימין, המפלגה הדמוקרטית). המפלגה רשומה ברשם המפלגות של משרד המשפטים הרוסי מאז ה-11 בפברואר 2009.
יש הטוענים כי המפלגה מפוקחת בפועל על ידי סגל הקרמלין. נציגי הצדדים אינם מכחישים כי המפלגה הוקמה בשיתוף פעולה עם הקרמלין, אך מדגישים כי המפלגה פועלת בכוחות עצמה ולא על פי הוראות מגבוה. עם זאת, באפריל 2010, מנהיגי המפלגה אישרו כי לעיתים מנהיג המפלגה ממונה לאחר הסכמת הקרמלין. כך למשל, קונגרס המפלגה נדחה במשך מספר חודשים בטענה כי "אנחנו צריכים מנהיג ועגלות מלא אוכל, עד שמדבדב יחליט מי מחברי המפלגה ינהיג אותנו, ורק אז נקיים קונגרס", אמר חבר המועצה הפוליטית של המפלגה, בוריס נאדז'דין. בנובמבר 2010, יו"ר המועצה הפוליטית, גוזמן, אמר כי בבחירות לנשיאות ברוסיה בשנת 2012, המפלגה תתמוך במועמדותו של דמיטרי מדבדב.
המפלגה הליברל-דמוקרטית
- ערך מורחב – המפלגה הליברל-דמוקרטית של רוסיה
המפלגה הליברל דמוקרטית של רוסיה (ברוסית: Либерально-демократическая партия России, ЛДПР) היא מפלגה פטריוטית לאומנית. המפלגה נחשבת למפלגת מרכז[דרוש מקור] ומפלגה דמוקרטית הדוגלת ברפורמות[דרושה הבהרה]. מצע המפלגה קורא לדמוקרטיה וליברליזם חברתי. למרות שמה, מחוץ לרוסיה טוענים[דרוש מקור: מי טוען] שהאידאולוגיה של המפלגה אינה דמוקרטית כלל ועיקר, אלא מוזכרת בתקשורת העולמית כמפלגה אולטרה לאומנית. יריבותיה הרשמיות הן מפלגת תפוח והמפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית ומזכירה עצמה כמפלגת אופוזיציה המתנגדת לממשל פוטין. המפלגה הייתה במיטב כוחה בעת הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה ב-1993, נוסף לכך המפלגה מתנגדת לנאט"ו וארצות הברית[דרושה הבהרה].
מפלגות השמאל
המפלגה הקומוניסטית
- ערך מורחב – המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית
המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית (Коммунистичесая партия Российской Федерации) היא מפלגה ברוסיה – המפלגה השנייה בגודלה ומפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר ברוסיה. רבים רואים בה כיורשת המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ומפלגת הבולשביקים. המבנה שלה והאידאולוגיה (אתאיזם מוצהר) לקוחים באופן מובהק מהמפלגה הקומוניסטית הסובייטית המקורית.
כיום התמיכה במפלגה משתנה כל פעם. בכל מקרה בבחירות האזוריות המפלגה הקומוניסטית נוטה לקטוף את הקולות מידי מפלגת השלטון, בשל חוסר תמיכה מקומית במפלגה שלדעת המקומיים אינה עושה די כדי לשפר את מצבם, ברמה הארצית מצבה של המפלגה רע יותר, אף בשני העשורים האחרונים המפלגה סיימה באחד משלושת המקומות הגבוהים. ניתן להבחין בכך לאור העובדה שכיום זו המפלגה השנייה בגודלה במדינה, כשרק רוסיה המאוחדת מקדימה אותה. למפלגה יש תמיכה רחבה במרכזי מדע (נאוקוגרדים) וערים מסביב למוסקבה. כך למשל, בבחירות לפרלמנט ב-2007 סניף המפלגה באוניברסיטת מוסקבה היה פעיל ומוצלח למדי בגיוס קולות. התומכים העיקרים במפלגה הם הגמלאים, עובדי תעשייה שונים. בעשור האחרון חלה עלייה בתמיכה במפלגה מצד קבוצות שמאל שונות וארגוני נוער לאומניים.
זוהי היורשת העיקרית למפלגה הקומוניסטית הסובייטית ובמהלך שני העשורים האחרונים היא מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר במדינה. פעם אחת בלבד, הייתה המפלגה קרובה לתפוס את השלטון: היה זה בבחירות 1996 לפרלמנט, כאשר המפלגה תפסה את מרבית המושבים בדומה שאך הוקמה מחדש. בעקבות תעמולה טלוויזיונית ממומנת היטב של האוליגרכים, מועמד המפלגה לנשיאות - גנאדי זיוגאנוב - הפסיד בסיבוב השני לנשיא המכהן בוריס ילצין. מאז 1996 מועמד המפלגה לנשיאות, בין אם זהו זיוגאנוב או נציג אחר, לא הצליח לזכות בבחירות ולרוב מגיע למקום השני.
יאבלוקו
- ערך מורחב – מפלגת יאבלוקו
המפלגה הדמוקרטית המאוחדת הרוסית "יאבלוקו" (ברוסית: Росси́йская объединённая демократи́ческая па́ртия ЯБЛОКО) היא מפלגה פוליטית סוציאל-ליברלית, הנחשבת היום לאחת ממפלגות האופוזיציה הליברלית ברוסיה. המפלגה הייתה מפלגת קואליציה במשך עשור בלבד, מ-1993 ועד 2003. המפלגה חברה במפלגה האירופית של הליברלים, הדמוקרטים והרפורמטורים ודוגלת בהתפתחות דמוקרטיה מהסוג המערב-אירופי ברוסיה.
המפלגה היא תנועה דמוקרטית שמאגדת קבוצות פוליטיות המייצגים זרמים אידאולוגיים שונים - ליברלים, דמוקרטים ונוצרים דמוקרטים. בתהליך ליצירת המפלגה היה צורך להסכים על ה"נישה" בספקטרום המפלגתי ולבסוף הוחלט שיאבלוקו תהיה מפלגה ליברל-דמוקרטית חברתית. היה צריך גם להחליט איזה נוסחה של הליברליזם יכול לבטא באופן המדויק ביותר את ה"אני מאמין" האידאולוגי. הגורם המכריע בהחלטה זו היה קשור לשינויים שהתרחשו במדינה.
במחצית הראשונה של שנות ה-90, הרעיונות הסוציאליסטיים לא היו פופולריים בכלל בתנועה הדמוקרטית. התרחקות המפלגה ממדיניות הדמוקרטיה החברתית באה לידי ביטוי ביחס של המפלגה לעיקרון זה של צדק חברתי. בשנת 1995, אמר גריגורי יאבלינסקי כי "התזה של צדק חברתי הוא אחד מהתזות המסוכנות ביותר שעלולות להתקיים. פעמים רבות הוכח כי המאבק למען צדק חברתי במוקדם או במאוחר מסתיים בטרגדיה נוראה. לכן, עבור המדינה שלנו תהיה התזה הנכונה היא לא על צדק חברתי, של הקבילות חברתית. זה מצב דינמי, שטוען כי בשלבים שונים בתנאים שונים בחברה מסכימים עם חלק או עלויות חברתיות אחרות. במיוחד בתקופת הרפורמה. ואם, לעומת זאת, כדי לארגן את כלכלה יעילה, אנו מתחילים שוב לחפש צדק, ומוסכם שהוא לא קיים, כי זהו ויכוח מופשט, שאנו רואים שוב ושוב שהוא מעודד אנשים [לפתח] קונפליקט חברתי".
רוסיה הוגנת
- ערך מורחב – רוסיה הוגנת
רוסיה הוגנת (ברוסית: Справедли́вая Росси́я) היא מפלגה בפדרציה הרוסית שנוסדה ב-28 באוקטובר 2006 ממיזוגן של תנועת "מולדת", המפלגה הרוסית לחיים ומפלגת הגמלאים הרוסית. יו"ר המפלגה הוא ניקולאי לביצ'ב. רוסיה הוגנת היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית החברה בארגון הסוציאליסטים הבינלאומי.
מבחינה פוליטית, רוסיה הוגנת היא תנועה שמאלנית יותר מאשר "רוסיה מאוחדת", שמצעה הפוליטי מתרכז בליברליזם כלכלי. מנהיג רוסיה מאוחדת, בוריס גריזלוב הצהיר שמפלגתו היא מפלגה שמרנית, כאשר האתר הרשמי של מפלגת רוסיה הוגנת מריץ את הסלוגן: "אנו מפלגת האדם העובד".
בבחירות האזוריות ברוסיה שנערכו ב-11 במרץ 2007, המפלגה צברה קולות רבים, אך עדיין לא הגיעה לשליטה כמפלגה השנייה במדינה, עמדה שעדיין מחזיקה בה המפלגה הקומוניסטית הרוסית, שזכתה במקום השני בשישה מתוך 14 מחוזות הבחירה וזכתה בבחירות באזור סטברופול. מדגמים שונים הציגו את ניצחון המפלגה עם 15% סביב 14 מחוזות כשהגיעה למקום השלישי, כאשר הקומוניסטים עם 16% ורוסיה מאוחדת עם 45%. דעת הקהל באוגוסט אותה שנה מצאה שהפופולריות של רוסיה הוגנת גדלה משבעה אחוזים ל-11%, כשהיא עוקפת את הליברל-דמוקרטים בבחירות הפרלמנטריות ב-2007. ב-8 בדצמבר 2007, המפלגה קיבלה 38 מושבים בדומה.
הבחירות ברוסיה
הבחירות לפרלמנט
- ערך מורחב – הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה
הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה כיום הן הבחירות לדומה הממלכתית, הבית התחתון באספה הפדרלית של רוסיה. עד כה נערכו 6 מערכות בחירות כאלה: 12 בדצמבר 1993, 17 בדצמבר 1995, 19 בדצמבר 1999, 7 בדצמבר 2003, 2 בדצמבר 2007 וב-4 בדצמבר 2011. זאת מבלי להכליל מערכת בחירות לפרלמנט מ-1989, שהייתה הראשונה בתולדות ברית המועצות ואת 4 מערכות הבחירות שנערכו עוד בתקופת האימפריה הרוסית.
הבחירות לנשיאות
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות רוסיה
הבחירות לנשיא רוסיה נערכו 6 פעמים (1991, 1996, 2000, 2004, 2008, 2012), כאשר את ההחלטה הראשונה לערוך בחירות נשיאותיות ברוסיה, קיבל הסובייט העליון של רוסיה ב-17 במרץ 1991, שהחליט כי הנשיא ייבחר לתקופת כהונה בת 5 שנים. מעמד הבחירות הישירות לנשיא המדינה אושרר וחוזק בסעיף נפרד בחוקת הפדרציה הרוסית שאומצה ב-1993, אלא שתקופת הכהונה קוצרה ל-4 שנים. ב-2008 הוכנסו שינויים לחוקה, לפיהן הנשיא מכהן תקופת כהונה בת 6 שנים, שינוי זה נכנס לתוקפו בבחירות 2012.
הרשות השופטת
- ערך מורחב – מערכת המשפט של רוסיה
מערכת המשפט הרוסית הוא מערך של ארגונים ממלכתיים לשפיטה ברוסיה האחראית על הסדר והמשפט במדינה. פעילותה של הרשות השופטת ברוסיה מעוגנת בשורת סעיפים בחוקת רוסיה, כאשר בית המשפט העליון של רוסיה הוא הגוף השיפוטי והבכיר ביותר במדינה. הערכאה העליונה ביותר בעניינים כלכליים הוא בית המשפט העליון לבוררות של רוסיה המורכב מיו"ר אחד וארבעה סגנים, כמו גם שורת שופטים. בית המשפט החוקתי של רוסיה, עם 19 שופטים הוא הערכאה הבכירה ביותר ברוסיה שביכולתה לבטל חוקים פדרליים, צווים נשיאותיים והנחיות ממשלתיות אם אלה נוגדים את החוקה הרוסית. נוסף לכך, משמש בית המשפט כגוף גישור בין גופי השלטון המקומי והממשל הפדרלי, אם נוצרים חיכוכים בין השניים, זאת כדי למנוע התנגשויות וסתירות חוקתיות.
בית המשפט החוקתי
- ערך מורחב – בית המשפט החוקתי של רוסיה
בית המשפט לחוקה של הפדרציה הרוסית או בית המשפט החוקתי של רוסיה הוא מבתי המשפט הגבוהים במדינה, והסמכות החוקתית העליונה במערכת המשפט של רוסיה. בית המשפט מורכב מ-19 שופטים הממונים על ידי מועצת הפדרציה של רוסיה על פי המלצת נשיא המדינה. לבית המשפט סמכות לבטל חוקים פדרליים, אם אלה נוגדים את חוקת רוסיה. כמו כן, בית הדין ערוך לקבלת תלונות אזרחים על כל חוק שהתקבל ועשוי להיות מנוגד לחוקה. החל מ-2007 מושב בית המשפט הוא במבנה הסנאט והסינוד בסנקט פטרבורג. יו"ר בית המשפט החוקתי הוא ואלרי זורקין והוא נחשב לבכיר מערכת המשפט הרוסית והוא המשביע את הנשיא, בטקס ההשבעה לנשיאות רוסיה.
בית המשפט העליון
- ערך מורחב – בית המשפט העליון של רוסיה
בית המשפט העליון של רוסיה הוא הסמכות השיפוטית העליונה על פי החוק הרוסי. בית המשפט הוקם ב-1992 על ייסוד בית המשפט העליון של ברית המועצות, שהתקיים החל מ-1923.
מינוי שופטי בית המשפט העליון נעשה על ידי נשיא רוסיה ובאישור מועצת הפדרציה, הבית העליון של הפרלמנט. הקריטריונים המינמליים על פי החוק כדי להיות שופט בבית המשפט העליון הם אזרחות רוסית, השכלה משפטית, גיל 35 ומעלה, וניסיון של 10 שנים בתחום. אחת ל-4 חודשים מתכנס בית המשפט העליון במעמד כל השופטים החברים בו והתובע הכללי של רוסיה. בישיבות המליאה נבחנים מקרים משפטיים ומתקבלות החלטות ופרשנויות לחוקים, שלאחר מכן, מהווים בסיס להמלצות לבתי משפט בדרגה נמוכה יותר. לבית המשפט כפופה מועצה אקדמית מייעצת (Научно-консультативный совет при Верховном Суде Российской Федерации) כדי לסייע לו בנושאים משפטיים ואקדמאיים. חברי המועצה נבחרים על ידי מליאת בית המשפט.
יחסי חוץ
- ערך מורחב – יחסי החוץ של רוסיה
מאז נפילת ברית המועצות בשנת 1991 ידעו יחסי החוץ של רוסיה עליות ומורדות - ביחסיה עם שכנותיה, עם המעצמות, עם שאר מדינות העולם ועם הגופים הבינלאומיים. כמעצמת-על לשעבר, שאפה רוסיה להטיל את חסותה על שכנותיה, ולהבטיח ריבונות ביטחונית וכלכלית רבה ככל האפשר.
היחסים בין רוסיה לארצות הברית ידעו עליות ומורדות רבות מאז כינונם. לראשונה כוננו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות ב-1807, אולם יש המייחסים את כינון היחסים בין שתי המדינות ל-1698, כאשר האימפריה הרוסית כוננה יחסים עם המושבה האמריקנית פנסילבניה, שהייתה למדינה בארצות הברית, כעבור פחות מעשור.
לאחרונה, נשמעים יותר ויותר קולות ברוסיה הקוראים ומגדירים את מדינות ברית המועצות לשעבר, כמדינות "קרובות לרוסיה", וכ"אזורי הגמוניה רוסית" שרוסיה "רואה בהם עניין רב". לאחר נפילת ברית המועצות, ניסתה רוסיה במאמצים רבים להשאיר לפחות מעט מההשפעה של בשטחי הברית לשעבר. בשל כך, ב-8 בדצמבר 1991 היא הקימה את חבר המדינות, כניסיון להכפיף את מרותה על מדינות אלו. בשנים הבאות רוסיה חתמה הסכמים רבים עם מדינות ברית המועצות לשעבר, על-מנת להגביר את תלותן בה. עם זאת, רוב ההסכמים לא מולאו, ורוב מדינות הקווקז ואירופה המזרחית, החלו להתקרב למערב. אך בשונה ממדינות הקווקז ואירופה המזרחית, מדינות אסיה התיכונה, נשארו ברובן תחת הגמוניה רוסית. גורם מרכזי שהשפיע על מדיניות החוץ הרוסית באשר לשכנותיה, הוא העובדה שמיעוטים רוסיים נכבדים, היו במדינות אלו טרם נפילת ברית המועצות, ונשארו שם לאחר מכן. בעיה זו מחריפה כאשר ישנם מיעוטים רוסיים רבים סמוך לגבול הרוסי, כגון באוקראינה ובקזחסטן, אשר רוצים להסתפח לרוסיה. רוסיה שומרת על הבסיסים הצבאיים שלה בארמניה, בבלארוס, בקירגיזסטן, במולדובה, באוקראינה ובטג'יקיסטן.
היחסים בין ישראל לרוסיה ידעו עליות ומורדות רבות מאז הקמתה של מדינת ישראל ועד 1991, עת התפרקה ברית המועצות, נודעו יחסי ישראל-רוסיה כיחסי ברית המועצות–ישראל. בסוף 1991, עם התפרקות ברית המועצות, הפך שגריר ברית המועצות בישראל, אלכסנדר בובין, לשגריר רוסיה בישראל, וכוננו יחסי ישראל-רוסיה. שידעו גם בשני העשורים האחרונים טלטלות לא מעטות, אולם בעשור האחרון ניכר שיתוף פעולה נרחב בין שתי המדינות, ששיאן בביטול הוויזות בספטמבר 2009.
לקריאה נוספת
- ברוך גור גורביץ, ממשל, הון ושלטון ברוסיה, ירושלים: כרמל, 2012.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ראו למשל את כתבת הצבע של הניו יורק טיימס מה-24 בפברואר 2008 על הגבלת החופש הפוליטי ברוסיה לקראת הבחירות לנשיאות ב-2008.
- ^ ראו דיווח הדיילי טלגרף מה-12 בדצמבר 2007.
- ^ דיווח ה-CNN מה-17 בדצמבר 2007.
- ^ מנהיג האופוזיציה הרוסי אושפז בביה"ח במצב קריטי, חשד כי הורעל, באתר מעריב אונליין
- ^ ממשלת גרמניה: נבלני הורעל בגז עצבים, באתר מאקו, 2 בספטמבר 2020
- ^ In Russia’s Far East, a New Face of Resistance to Putin’s Reign, ניו יורק טיימס
- ^ סוכנויות הידיעות, רוסיה: אלפים נגד מעצר המושל שהביך את פוטין, באתר ynet, 11 ביולי 2020
33338016פוליטיקה של רוסיה