עזרובעל (קצין בצבאו של חניבעל)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עזרובעללטינית: Hasdrubal) היה קצין בצבא קרתגו שלקח חלק בלוחמה בזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה

ביוגרפיה

תפקידו של עזרובעל לא ברור, הוא נזכר פעם כמפקד פרשים ופעם כקצין אספקה. שמו מופיע לראשונה במהלך קרב אגר פלרנוס. מפקדו, חניבעל מצא עצמו במעבר הרים צר כשהמפקד הרומאי פאביוס מאקסימוס מאגף אותו מכל עבר. חניבעל הורה לעזרובעל להכין כמות רבה של לפידים ולהכין 2,000 שוורים מהשלל. הוא הורה לחייליו לאכול ולישון, ובשלוש לפנות בוקר העיר אותם וציווה לקשור את הלפידים לקרני השוורים ולהדליק אותם. הוא הורה למשרתים להעלות את העדר אל ראש הרכס, הרומאים שראו את הלפידים סברו שזהו צבא חניבעל המתקרב, ומיהרו לרוץ לשם תוך שהם מפנים את העמדה האסטרטגית, חייליו של חניבעל מיהרו ותפסו אותה.[1]

הוא נזכר שוב במהלך קרב גרוניום. חניבעל חיפש מקלט לחורף של שנת 217 לפנה"ס, הוא בחר בעיר גרוניום, ולאחר שנכשל משא ומתן עם התושבים הטיל עליה חניבעל מצור וכבש אותה, הוא הרג את התושבים אולם השאיר על כנם את הבתים והחומות כי תכנן להשתמש בהם. הוא הקים מחנה מול העיר ושלח בכל יום שני שלישים מהצבא לאסוף תבואה ושליש אחד השאיר לשמירה. בינתיים פאביוס נקרא במסגרת תפקידו חזרה לרומא והותיר את מרקוס מינוקיוס רופוס כמפקד והורה לו לא לתקוף בשום מחיר. אולם מינוקיוס לא שעה להזהרות הדיקטטור ותכנן לתקוף את מחנהו של חניבעל. חניבעל ראה את מינוקיוס ומיהר לעבור אל גבעה סמוכה עם מרבית הצבא, אולם בהדרגה נאלץ להורות לחייליו לחזור וללקט תבואה שכן חשש שבמהלך החורף לא יהיה לו די אספקה. מינוקיוס ניצל זאת ושלח את פרשיו נגד הלקטים והורה להם לא לקחת שבויים, את שאר הצבא שלח נגד מחנהו של חניבעל, מצבו של חניבעל היה נואש, אבל אז עזרובעל הופיע בדיוק בזמן עם פרשיו ומינוקיוס נסוג חזרה למחנה שלו.[2] אולם למרות זאת אבדות הקרתגים היו רבות בעוד אבדות הרומאים קלושות. חניבעל עזב את המחנה על הגבעה וחזר לגרוניום ומאז נזהר יותר באיסוף התבואה.[3]

במהלך קרב קאנאי הוא נזכר כמפקד פרשים איברים וקלטים באגף השמאלי הקרתגי.[4] לאחר מכן הוא אינו נזכר עוד, וייתכן שמת בקרב.

הערות שוליים

  1. ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 6.
  2. ^ Peddie, John, Hannibal’s War, p 95
  3. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 71
  4. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 46.