סרפנטינות מעלה העקרבים
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית דרך ריקה.
סרפנטינות מעלה העקרבים (בכביש 227 המחבר בין כביש 206 וכביש 90) הוא שמה של הדרך היורדת ממעלה עקרבים לערבה שסללו הבריטים בשנת 1927. הדרך שימשה כנתיב התחבורה העיקרי ממרכז הארץ לאילת מקום המדינה ועד לטבח מעלה עקרבים שהתרחש ב-1954 שבעקבותיו נסגרה הדרך, ונסלל מעלה העצמאות במצפה רמון בשנה שלאחריו.
סרפנטינות היא שיטת בניה דרכים בירידה מפותלת בצלע הר המחוזקת בטרסות. דרך מעלה עקרבים מסומנת בצדדיה גם כן בחביות שהוצבו בידי חיילי צה"ל לאחר מלחמת העצמאות.
רקע היסטורי
מעלה עקרבים שוכן סמוך למכתש הקטן, על רכס חצרה היורד בתלילות אל בקעת צין. רכס זה מהווה חומת הרים בצורה ומכשול טבעי למעבר אדם ובעלי חיים מהערבה אל צפון הנגב. במשך ההיסטוריה נפרצו שלושה מעלות שונים על מנת להתגבר על מכשול זה, החל מתקופת המקרא ועד לימינו[1].
בתקופת המקרא
כבר בתקופת המקרא היה ידוע על קיום מעלה בשם מעלה עקרבים הנזכר בכמה מקומות בתנ"ך (ספר במדבר, פרק ל"ד, פסוק ד' ועוד). כיום מעלה זה מזוהה עם שביל קדום המכונה בפי הבדואים – "המעלה הבהיר" (נ'קב צפעי בערבית), כנראה בגלל המדרון הקירטוני עליו הוא מטפס. המעלה הזה לא נבדק ביסודיות, וקשה לתארך אותו, אך ניתן להניח שהוא המעלה הנזכר במקרא[1].
בימי הביניים
דרך מעלה עקרבים נפרצה לראשונה כדרך רשמית (המוכרת במחקרים היסטוריים) בתקופה הרומי-ביזנטית, בה שימשה דרך זו ככביש גישה בין חצבה לממשית[2]. פריצת הדרך הייתה משימה הנדסית מסובכת במיוחד בתקופה זו עקב הצורך לחצוב בסלע קשה, במדרון תלול ובלב המדבר, והקמתה מעידה על חשיבותה המיוחדת.
אורך התוואי של הכביש הרומי-ביזנטי מתחילת המעלה עד סופו הוא 7 ק"מ והוא עובר ממערב לערוצו של נחל גוב[1]. על מנת להתגבר על התלילות הרבה (שיפוע של 36%) נעשו בדרך פיתולים רבים ונחצבו מדרגות בסלע. במקומות תלולים במיוחד הדרך נתמכה בגדרות אבנים על מנת למנוע סחף של הדרך. הדרך שימשה בעיקרה למעבר נוח בין הים התיכון למפרץ אילת לשם העברת סחורות והיא הייתה הנוחה ביותר למסעות כאלו בקרב דרכי הנגב העתיקות. תוואי דרך זה השתמר כמעט לחלוטין מהתקופה הביזנטית עד לעת החדשה.
בתקופת המנדט הבריטי
בשנת 1927 שלטונות המנדט הבריטי רצו לחזק את שליטת המשטרה בשטח ההפקר שבין הנגב (משטרת כורנוב - ממשית) לערבה (משטרת עין חוצוב - עין חצבה) ולהקל על הגישה ביניהן. לשם כך נסללה דרך "מעלה העקרבים", בצלע ההר שמול שרידי הדרך הביזנטית העתיקה שעברה במקום, וסמוך לנ'קב צפעי המזוהה כמעלה המקראי. הדרך נסללה כדרך סולינג (דרך עפר עם אבני שפה בצידה: הסולינג הן אבנים גדולות שהוצבו בעומק 18–45 ס"מ לאורך שולי הדרך. לרוחבה דחסו חצץ, חלוקים ושברי אבנים. דרכים רבות כאלה נסללו ברחבי הארץ בימי המנדט הבריטי[3].), בשיטת הסרפנטינות (סרפנטין, serpens = נחש בלטינית[4]) שנועדה להתגבר על תלילות הדרך בעזרת פיתולים רבים בכביש. פיתולים אלו (הסרפנטינות) יוצבו בעזרת קירות תמך מאבן. הדרך מתחילה ברכס חצרה בגובה 402 מ' מעל פני הים ומסתיימת בבקעת צין בגובה 80 מ' מעל פני הים. הדרך יורדת גובה זה לאורך 3.6 ק"מ בלמעלה מ-36 פיתולים בכביש[1][5].
בנובמבר 1948, במהלך מלחמת העצמאות, חיילי צה"ל השתלטו על דרך מעלה עקרבים במסגרת "מבצע לוט" שנועד להשיג שליטה ישראלית מבאר שבע ועד לסדום וחוף ים המלח. בהמשך המלחמה הדרך שימשה את כוחות חטיבת אלכסנדרוני במבצע ייצוב לכיבוש ים המלח[6] ואת כוחות חטיבת גולני במסגרת מבצע עובדה שסיים את מלחמת העצמאות. על מנת שחיילי גולני לא יזוהו בידי הירדנים, לוחמי החטיבה ירדו בדרך בלילה ללא אורות למרות הסכנה הגדולה בירידה בדרך זו בתנאים אלו[1].
לאחר הקמת המדינה
לאחר מלחמת העצמאות, בשנת 1950, חיל ההנדסה הישראלי שיפץ את דרך מעלה עקרבים במסגרת מבצע "ערבה" שנועד ליצור עורק תחבורה בין מרכז הארץ לאילת המבודדת. חיל ההנדסה סלל את הכביש באספלט והציב חביות בצידי הדרך כדי להתאים את הדרך לתחבורה אזרחית. בראש המעלה הציב חיל ההנדסה אנדרטה בצורת צריח, סמל חיל ההנדסה הקרבית, לציון המבצע. כביש צר ומפותל זה שימש במשך שנים כדרך הבלעדית היורדת לאילת. עקב כך, בשנת 1954, ניצלו מחבלים את תנאי הדרך הקשים, הריחוק שלה מנקודות יישוב ואת היותה דרך בלעדית לאילת כדי לבצע פיגוע קטלני הנודע בשם "טבח מעלה עקרבים".
בעקבות טבח זה ובשל קרבתה של הדרך לגבול הירדני, כביש מעלה עקרבים נסגר בשנת 1955. בהמשך אותה השנה נסלל על ידי חיל ההנדסה מעלה העצמאות במכתש רמון (כביש 40), שהחליף את מעלה עקרבים כדרך הבלעדית ממרכז הארץ לאילת, ומעלה עקרבים נזנח לחלוטין. בעקבות מלחמת ששת הימים והרחקת הגבול הירדני מאזור מעלה עקרבים, הכביש נפתח מחדש לתנועת מטיילים.
דרך מעלה עקרבים כיום
נתוני הדרך כיום
אורכו של כביש מעלה עקרבים הוא כ-20 ק"מ, מתוכם כ-4 ק"מ בסרפנטינות. רוחב הכביש נע בין 5.3 ל-6 מ', והוא כולל 36 עיקולים תלולים (18 סרפנטינות) מגובה 402 מ' מעל פני הים ועד לגובה 80 מ'[6].
התדרדרות מצב הדרך
במהלך השנים ירדה רמת ההשקעה בתחזוקת הכביש, ועקב כך מצבו ההנדסי והבטיחותי, שמלכתחילה לא היה טוב, הלך והתדרדר. בשנים האחרונות חלקים מהכביש נסגרו על ידי משרד התחבורה והכביש הוכרז כ"כביש ללא אבא" (כבישים ברמה בטיחותית נמוכה מאוד שמשרד התחבורה נמנע מלהשקיע בהם).
הכביש נסגר לראשונה בשנת 2007 עד שנת 2014, והחל ממרץ 2017 הוא סגור לתנועה עד היום.[7]
פרט לחביות שהציב חיל ההנדסה במקום, הכביש חסר מעקה בטיחות והוא גם כן חסר שוליים. הכביש מאופיין בשיפועים משתנים, ובפיתולים רבים בזוויות חדות מעל תהום עמוקה, שלא מאפשרים תנאי נהיגה ראויים לנוסעים בכביש. בנוסף לכל אלו, הכביש סובל גם מפגיעת שיטפונות, ניקוז בעייתי וסחף שגורמים לו נזקים רבים[8].
שיקום ושימור
באוקטובר 2012, הוועדה לשימור אתרים בערבה תיכונה הכריזה על ארבעה אתרים לשמור בתחום מועצה אזורית ערבה תיכונה: סרפנטינות מעלה עקרבים, משטרת הרוכבים בעין חוצוב, דרך סולינג מנדטורית לאום רשרש ועין אמציה[9].
במעלה עקרבים נמצאות נקודות תצפית על הערבה, נחל צין והדרך הרומית-ביזנטית העתיקה, יחד עם הסברים קצרים.
בשנת 2016 רשות ניקוז ונחלים ערבה החליטה להוביל מהלך לשיקום ולשימור הכביש יחד עם גופים נוספים: רשות ניקוז ים המלח, מועצה אזורית ערבה תיכונה, מועצה אזורית תמר, משרד התחבורה, נתיבי ישראל, רשות הטבע והגנים והמועצה לשימור אתרים. במסגרת הפרויקט שהושקעו בו כ-11 מיליון ש"ח (נכון לסוף 2016)[10], יבוצעו פעולות מקומיות לאורך הכביש לשיפור תנאי הדרך מבחינה בטיחותית (כמו התקנת מעקות והרחבת הכביש) ומבחינה תשתיתית (כמו שיפור האספלט וגיזום צמחייה).
בקטע הסרפנטינות שהוא עיקר אתר המורשת, נבחנו כמה דרכי שיפור על מנת שלא לשנות מן המבנה המקורי שלו. בעתיד מתוכנן קטע זה להפוך לחד סטרי ותוגבל בו מהירות הנסיעה על מנת שיהיה אפשר להשאיר את הדרך כמות שהיא יחד עם החביות בצדדיה. בנוגע להקמת מעקות בטיחות בקטע הסרפנטינות קיימת מחלוקת בין משרד התחבורה שתומך בהקמתן, למועצה לשימור אתרים שרואה בהקמת מעקות חדשים פגיעה קשה בשימור של אתר מורשת זה[8].
בשנים האחרונות נעשים ניסיונות רבים לפתיחת הכביש או לפחות חלקים ממנו מחדש על מנת שיהיה ניתן לסייר בו ובאתרי הטבע הסמוכים אליו ושיוצאים ממנו.[7]
ראו גם
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 יעקב עיני וערן דורון, אודי רן (ע), נחל גוב, מטיילים בנגב, טבע הדברים - החברה לחקר האדם והסובב בע"מ, 2004, עמ' 147
- ^ מ. הראל, כביש מעלה עקרבים הרומי, ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ג/ד, 1958 (תשי"ח), עמ' 148-152
- ^ אסתי סלע, אתרים היסטוריים בערבה, באתר תיירות ערבה, יוני 2007
- ^ כרך כו, האנציקלופדיה העברית, ירושלים, תל אביב: חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, עמ' 557-558
- ^ כרך כד, האנציקלופדיה העברית, ירושלים, תל אביב: חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, עמ' 49-50
- ^ 6.0 6.1 צירים היסטוריים - מעלה עקרבים, באתר מועצה אזורית תמר, ינואר 2017
- ^ 7.0 7.1 אילנה קוריאל, החברה להגנת הטבע בפנייה למשרד התחבורה: לפתוח את כביש 227 לנוסעים, באתר ynet, 24 בנובמבר 2019
- ^ 8.0 8.1 עפר יוגב, שיקום "מעלה עקרבים", אתרים לגעת בעבר ולשמרו למחר מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, אפריל 2018 (אייר תשע"ח), עמ' 8
- ^ שימור אתרים, באתר מועצה אזורית ערבה תיכונה, 15.10.2012
- ^ שיקום מעלה עקרבים - תשתיות וניקוז, באתר רשות ניקוז ים המלח, 6.11.16
