סמירה חורי
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. סמירה חורי (או: סמירה כּוּרי, בערבית: سميرة خوري; נולדה ב-30 ביוני 1929 בנצרת) היא פעילה פמיניסטית, חברתית ופוליטית, החברה הערבייה הראשונה בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), ממייסדות ארגוני הנשים תנד"י (תנועת נשים דמוקרטיות בישראל), גשר לשלום, בת שלום ונשים נגד אלימות. מנהיגה מוכרת בפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות. ממקימות ארגון הנשים אלנהדה אלנסאאיה (בערבית: النهضة النسائية) בנצרת. האישה הערבייה הראשונה בישראל שכיהנה כחברת מועצת עיר, בעיר נצרת.
ילדות ונעורים
נולדה ב-30 ביוני 1929 בנצרת, בת בכורה למשפחה בת שנים עשר ילדים (עשר בנות ושני בנים), לאביה נעים חבייס, סנדלר ומעצב נעליים בעלים של מפעל קטן, ולאמה, רוז לבית קעואר, מנהלת משק הבית. משפחתה הייתה ממעמד בינוני והוריה ראו חשיבות רבה בלימודים עבור בנות ובני המשפחה. לימים אחיה למדו והיו בעלי תואר דוקטור באלקטרוניקה ובחקלאות. אחיותיה למדו ועבדו כאחיות בשירות הרפואי, כמהנדסת, כרופאה, כתופרת וכמעצבת.[1] למדה בבית הספר תיכון בנצרת.
בשנים 1942–1947 למדה במכללה למורות Women's Training College בירושלים.[2] במהלך לימודיה בירושלים נחשפה לפעילות התנועה הקומוניסטית באמצעות חברות מנצרת שלמדו אף הן בעיר,[1] והושפעה מההתרחשויות הפוליטיות סביבה, בעיקר מסוגיות הקשורות באפליית נשים, דיכוי החלשים, בשחיקתו ובניצולו של מעמד הפועלים ובאפליה בין יהודים לערבים.
בשנת 1947, עם סיום לימודיה הוסמכה למורה בעיר עכו. בתקופת עבודתה פרצה מלחמת העצמאות, על פי הנרטיב הפלסטיני הנכבה. הייתה עדה לטרגדיה של הפליטים שהגיעו מחיפה לעכו ולעזיבתם של פליטים דרך הים. כתוצאה מהמלחמה נסגר בית הספר שבו לימדה ושוכנו בו פליטים. לימדה בעכו שנה אחת, עד יוני 1948. שבה לנצרת ולימדה בבית ספר. עם שובה לנצרת גילתה שגם לעירה הגיעו מאות פליטים מהכפרים בסביבה. הצטרפה לפעילים קומוניסטים וסייעה לשכן את הפליטים בכנסיות בעיר, לדאוג להם למזון, לתרופות ולבגדים. ביום כיבושה של נצרת, 16 ביולי 1948, נהרג דודהּ מאש צה"ל. בעקבות אירוע זה התגבשה תודעתה הפוליטית והיא הגיעה למסקנה שעליה להילחם ולפעול נגד הדיכוי והאפליה והחלה את דרכה הציבורית כפעילה במפלגה הקומוניסטית.
פועלה במפלגה הקומוניסטית
באוקטובר 1948 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית. בשלהי שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 עיקר פועלה התמקד בהקמת הארגון "אלנהדה אלנסאאיה", בהקמת ארגון הנוער הקומוניסטי בנצרת (בנק"י), בסיוע ובעזרה לפליטים פלסטינים שהגיעו לנצרת בעקבות המלחמה, ובהפגנות למען מעמד הפועלים ונגד הממשל הצבאי.
פעולות מחאה והפגנות בשירות המפלגה
אחת מפעולותיה הראשונות במפלגה הייתה גילוי מחאה נגד הממשל הצבאי. היא ארגנה הפגנת נשים למען מתן רישיונות יציאה לעבודה לפועלים. הפגנה יצאה ממתחם ביתו של פואד נסאר, שהיה מזכיר סניף מק"י בנצרת, וצעדה עד לבניין המשטרה, שבו היה משרדו של המושל הצבאי. במהלך ההפגנה קראו הנשים "לחם, עבודה" וסיסמאות נגד הממשל הצבאי. כוחות משטרה חסמו את דרכן. בשנת 1949 פוטרה מעבודתה בבית הספר הממלכתי עקב דעותיה הפוליטיות. עבדה כמורה פרטית במשך כמה חודשים. לאחר מכן עבדה במשך שלוש שנים, עד שנת 1952, כמורה בבית ספר של הנזירות הפרנציסקניות סנט ג'וזף בנצרת.
בדצמבר 1953 התקיימה שביתה של עובדים ופועלים בעיריית נצרת בדרישה להשוואת תנאי עבודתם ושכרם לאלו של העובדים והפקידים היהודים. העירייה ניסתה למנוע את השביתה באמצעות העסקת מפרי שביתה בחסות המשטרה. נגד מעשה זה הוכרזה שביתת מחאה כללית בנצרת והתקיימו הפגנות. בעקבות כך המשטרה פתחה בפיזור ההפגנות בצורה אלימה ועצרה עשרות תושבים. בתגובה למעצרים הללו ארגנה יחד עם אודט נימר ואמינה ביטר הפגנת נשים נגד האלימות המשטרתית ונגד מפרי השביתה. הפגנה זו צעדה מרחבת המעיין בנצרת לחצר העירייה. השוטרים נעלו את שער הכניסה לחצר העירייה ומנעו מ-17 נשים, ביניהן אימהות עם תינוקות, לצאת במשך כמה שעות. נוסף על כך נעצרה עם חברותיה והן הועמדו לדין.[3] תחילה נשלחה לבית המעצר בטבריה ולאחר משפט שנערך ביום למחרת נכלאה בבית הסוהר ביפו שלושה חודשים. כיוון שהייתה אם לתינוק שוחררה לאחר חודש מעצר ושילמה קנס במקום ריצוי שני החודשים הנוספים.
בשנת 1954 החליטה הממשלה על הפקעת קרקעות משטחי כפר מנדא בבקעת בית נטופה לצורך התוואי של המוביל הארצי ובתגובה נערכו הפגנות ומחאות של תושבי הכפר נגד החלטה זו. נשלחה מטעם מק"י לכפר מנדא כדי לסייע לנשות הכפר בארגון המחאה ובגיבוש דרכי פעולה נגד פינוים מהקרקע בידי המשטרה והצבא. כמו כן ארגנו חברי מק"י, והיא ובעלה בהם, הפגנה בנצרת לאות הזדהות עם תושבי הכפר ובמחאה על ההחלטה. ההפגנה התקיימה בכיכר המרכזית בנצרת ונאמו בה מנהיגי מק"י תאופיק זיאד, אמיל חביבי ופואד חורי. היא גייסה נשים רבות שיצטרפו למחאה, ופעלה בכל כוחה כדי להגן על הנואמים ופעילים נוספים מפני מעצר על ידי כוחות המשטרה. עקב כך נעצרה יחד עם תאופיק זיאד.
בשנת 1956 לאחר הטבח בכפר קאסם, תכננה המפלגה הקומוניסטית לקיים עצרת מחאה באזור. יחד עם יפה גביש, ממנהיגות תנד"י, נתבקשה לארגן את נשות כפר קאסם להשתתף בהפגנה. עקב עוצר שהוטל על האזור במטרה למנוע את פרסום המידע בדבר הטבח, לא יכלו השתיים להגיע והאירוע בוטל. אחרי כמה ימים באה לכפר קאסם לניחום אבלים.
באחד במאי ב-1958, חג הפועלים, תקפו כוחות גדולים של משטרה וצבא את ההפגנה שערכה מק"י כמדי שנה בנצרת. סיקורי ההפגנה בתקשורת העידו על ממדי האלימות, שהפעילו המשטרה והצבא נגד המפגינים. במהלך פיזורה האלים של ההפגנה, מפגינים רבים נפצעו וכוחות הביטחון עצרו עשרות גברים ונשים. היא נמנתה עם הנשים העצורות, יחד עם אוֹדֶט נִמְר, אמיליה סבאע`, וותיקה אלקאסם.[4] על נסיבות מעצרה זה סיפרה:
בעקבות המעצרים ההמוניים של חברי המפלגה ואוהדיה, הבנו שמטרתם לגרום לשיתוק פעילותה של המפלגה. ולכן, אנו, החברות, החלטנו למלא רבים מהתפקידים של החברים העצורים: פתיחת מועדוני המפלגה, בכלל זה המועדון שליד המעיין במרכז העיר נצרת, הפצת העיתון אלאתחאד וחלוקת הכרוזים של המפלגה. אמיל חביבי, סליבה ח`מיס, פואד חורי וחברים נוספים, שהתחבאו במקומות מסתור שונים מפני המשטרה שביקשה לעצור אותם, היו מנסחים את הכרוזים, ואנחנו, החברות, היינו מביאות אותם לדפוס ודואגות להפצתם. פעילותנו שיגעה את השלטונות, ולכן הם עצרו חברות רבות, לעתים יותר מפעם אחת. וכך, למרות הרדיפות, המפלגה הייתה נוכחת ברחוב בקרב הציבור והמשיכה בפעילותה, ואפילו יותר מאשר בימים רגילים. כאלה שלא היו חברי מפלגה ומעולם לא מילאו כל תפקיד במפלגה – פנו אלינו וביקשו לחלק במקומנו את העיתון 'אלאתחאד' ואת כרוזי המפלגה.[4]
בשנת 1968 הוטלו עליה ועל פעילי מפלגה נוספים, ביניהם בעלה, צווי איסור כניסה לשטחים וצווי ריתוק שאסרו עליהם לצאת מיישובי מגוריהם ללא אישור מיוחד.[5]
עמדותיה ופועלה כחברת הוועד המרכזי של המפלגה
בשנת 1969 נבחרה לוועד המרכזי של מק"י והייתה החברה הערבייה הראשונה בו. כיהנה בתפקיד עד 1997. בתקופה זו פעלה רבות למען זכויות נשים, נגד הכיבוש הישראלי בשטחים ולמען שלום ושוויון בין שני העמים. בנאום שנשאה בשנת 1972 בוועידה ה-17 של המפלגה אמרה:
אחת המטרות של הקומוניסטים היא שחרור האישה משעבודה. על כן, עלינו למלא תפקיד זה המוטל על קומוניסטיות וקומוניסטים ביתר רצינות. אין אנו מתעלמים מן העובדה שיש קשיים בעניין זה, אך צריך להתגבר על קשיים אלה, להגביר את המאבק לשחרור האישה מהשעבוד בבית ובמשפחה.[6]
בנאום אחר שנשאה בוועידה ה-20 של המפלגה בשנת 1985 אמרה:
פעולתה של מפלגתנו הקומוניסטית הישראלית בקרב ציבור הנשים הוא עניין קשה ומסובך קודם כל עקב מצבה האובייקטיבי הקשה של האישה בחברה. מפלגתנו היא הכוח הפוליטי היחיד שמצביע על הקשר בין המאבק לשוויון זכויות האישה בעבודה, בחברה ובמשפחה לבין המאבק לשלום צודק, נגד הכיבוש, להגנה על החרויות הדמוקרטיות, ולהבראת המשק ולחיים טובים יותר לשני עמינו.[7]
פועלה לקידום מעמד האישה ומעמד הילד
בארגון הנשים בנצרת "אלנהדה אלנסאאיה"
עם שובה לנצרת בשנת 1948 הקימה עם כ-12 נשים, ביניהן אודט נימר, אמינה ביטר ולולו סבאג, את ארגון הנשים "אלנהדה אלנסאאיה" ("النهضة النسائية "- בעברית: התעוררות נשית), שפעל בין השנים 1948–1951. מטרות הארגון היו לעודד נשים לצאת מתפקידן המסורתי בבית, לפתח תודעה חברתית ופוליטית, להקנות מיומנויות קריאה וכתיבה ולקדם את מעמדן של הנשים בחברה. חברות הארגון יזמו הרצאות מגוונות למען נשים בנושא זכויות אדם, הרצאות פוליטיות, הרצאות של רופאים על בריאות האישה ועוד. הן פתחו כיתות לימוד לנשים אנאלפביתיות, הקימו מקהלה שבה למדו שירים מהפכנים ולאומיים וערכו פעולות הסברה להעלאת תודעה מגדרית ופוליטית.
נוסף על פעילות זו הקימה יחד עם חברות "אלנהדה אלנסאאיה" מפעל תפירה, ששימש מקור תעסוקה ופרנסה לנשים בנצרת, במבנה שנתרם על ידי חליל סאלטי. בנוסף, הסתייעו באיגוד המקצועי קונגרס הפועלים הערבים (ההסתדרות לא קיבלה אז חברים ערבים לשורותיה). חברות ופעילות הארגון היו מעורבות בין היתר באירועים ובהפגנות של המפלגה הקומוניסטית והיו פעילות משמעותיות במחאה בנצרת נגד הממשל הצבאי.
כחברת מק"י טיפחה קשרים עם חברות יהודיות ושיתופי פעולה באירועים שונים, ויצרה קשר עם רות לוביץ', שבשנת 1949 השתתפה בוועידת השלום הבינלאומית שערכה הפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות, עמדה בראש הארגון תנועת נשים דמוקרטיות מתקדמות וביקשה מחברות "אלנהדה" להצטרף למשלחת לוועידה. כיוון שלא ניתן היה לשלוח לוועידה נציגות משני ארגונים מאותה מדינה, החליטו חברות שני הארגונים להתאחד על בסיס ערכי משותף, מטרות תואמות, היכרות בעשייה של שני הארגונים ובחברותן המשותפת במק"י. בסוף שנת 1950 נתקבל הארגון המשותף למועצה של פדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות. הייתה חברת מזכירות הארגון ופעלה לצד רות לוביץ' וד"ר אתל קלינגר, שכיהנה כנשיאת הארגון.
בארגון תנד"י
תנד"י, תנועת נשים דמוקרטיות בישראל, היא התנועה הפמיניסטית המשותפת הראשונה בישראל המאגדת כבר עשרות שנים בשיתוף מלא אלפי נשים יהודיות וערביות שכולן פועלות בו בהתנדבות.[8] בעת הקמתו נקרא אנד"י, ארגון נשים דמוקרטיות בישראל. היא נבחרה למזכירת התנועה הארצית בשנת 1951, וכיהנה כיו"ר תנד"י משנת 1971 ועד שנת 2003. גם אחרי פרישתה ממשיכה בתרומה ובפעילות לסניף בנצרת ובמזכירות הארצית של התנועה.
פעילות לקידום זכויות נשים וילדים
בתחילת שנות ה-50 פעלה יחד עם חברותיה בתנד"י לציון יום האישה הבינלאומי ב-8 במרס ואף לעגן אותו בהצעת חוק בכנסת. פעילות תנד"י מציינות מדי שנה את יום האישה בהפגנות ובעצרות, בימי לימוד ובהרצאות, במטרה להעלות לשיח הציבורי את מעמדן וזכויותיהן של הנשים. ב-1 ביוני הנהיגה בארץ את יום הילד, כפי שקבעה פדרציית הנשים הדמוקרטיות בשנות ה-40 של המאה ה-20. מאז מציינת תנד"י את יום הילד במועד זה למען קידום זכויות הילד והעלאת המודעות למצבם וזכויותיהם של הילדים והילדות בארץ ובעולם. חברות הארגון פעילות בהפגנות נגד הכיבוש, המלחמות בלבנון ובעזה, נגד אפליית הציבור הערבי בישראל, הפגנות ה-1 המאי ועוד. הן מפרסמות ומפיצות דפי מידע על זכויות נשים בעבודה, ב-36 סניפי התנועה נערכו ונערכות סדנאות וחוגי בית על זכויות של נשים, על השפעת הגלובליזציה על נשים ועל הגנה על זכויות נשים במקרים של ניצול ואלימות.[9]
יזמה יחד עם נשות תנד"י את הקמתם והפעלתם של גני ילדות וילדים ביישובים ובשכונות ערביים שלא היו בהם גנים. הגן הראשון הקימו בשנת 1951 בחיפה. היה זה הגן הדו-לאומי הראשון בו למדו ילדות וילדים ערבים ויהודים, כחלק מהחלטת המזכירות של התנועה. בשנים 1973–1975 הקימה תנד"י בראשותה גנים נוספים באזור המשולש. בנצרת הוקם הגן הראשון ב-1983, ועד שנת 1987 הוקמו עוד 6 גנים בשכונות שונות בנצרת. הגנים תפקדו גם כמרכזי מידע לנשים לגבי זכויותיהן. בשנים האחרונות עברו כמה מהגנים לבעלות של רשויות מקומיות, ואחרים מנוהלים בידי עמותות עצמאיות.[8]
ב-1952 נבחרה לכהן כחברה בוועד הציבורי להגנת הילד, שהוקם בתל אביב במסגרת אספה רבת משתתפים של רופאים, מחנכים, מורים ואנשי ציבור. באספה נסקרו נושאים רבים הקשורים במצב הילדים בארץ באותה התקופה, כמו החינוך המשותף בתנועה הקיבוצית, דרכי הקליטה של עליית הנוער, חוק חינוך חובה וכדומה. עם זאת, הועלו גם בעיות שונות משטחי הפעולה השונים של משתתפי האספה, כמו מזון, אשפה ותברואה, החינוך בחברה הערבית ועוד.[10]
בשנת 1954 השתתפה במשלחת נשים למוסקבה, כאורחת של ועד הנשים הסובייטיות. חברות המשלחת למוסקבה היו חברת הכנסת אסתר וילנסקה, המשוררת לאה גולדברג, ד"ר חנה סנה, דשה גורביץ פועלת מתל אביב, עליזה ניקולא מחיפה, ולולו סבאג, חברתה מארגון תנד"י נצרת.[11] בשנת 1957 ארגנה עם חברות תנד"י נצרת הפגנה מול בנייני משרדי הממשלה בעיר בדרישה לשחרר תושבים שנעצרו באורח אדמיניסטרטיבי בידי הממשל הצבאי. בין העצורים היה בעלה. במסגרת משלחת נשים נפגשה עם מפקד משטרת נצרת וביקשה להעביר לשלטונות את מחאתה של תנד"י בנצרת על גל המעצרים.[12]
ב-24 באוקטובר 1975 השתתפה כנציגת תנד"י בוועדה בנושא השתתפותה של האישה בחיי החברה ובמאבק לעצמאות פוליטית וכלכלית בארצה, שפעלה כחלק מוועידת הנשים העולמית לשלום ולשוויון שהתקיימה בברלין, גרמניה. הופעתה בוועידה זכתה לברכות מנשים רבות, ביניהן גוסטה פוצ'יקובה, אלמנתו של יוליוס פוצ'יק.[13] באותה שנה נמנתה עם החברים והחברות בוועדה לבדיקת מעמד האישה בישראל בראשות אורה נמיר שהוקמה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ונועדה גם לשמש מחווה לרגל שנת האישה הבינלאומית עליה הכריז האו"ם באותה שנה. הוועדה בחנה את הנושא במשך שנתיים, ובראשית 1978 הגישה את מסקנותיה והמלצותיה.[14]
עמותת "נשים נגד אלימות"
ב-1991 יזמה יחד עם קבוצת נשים ערביות, עובדות סוציאליות, עורכות דין ופעילות בארגוני נשים, הקמת מקלט ראשון לנשים ערביות קורבנות אלימות. המקלט הוקם באוגוסט 1993 במימון ממשלתי.[15] העמותה שהפעילה את המקלט-עמותת נשים נגד אלימות בנצרת, אותה ייסדה עם עאידה תומא-סלימאן, ממשיכה לפעול נגד אלימות כלפי נשים וילדות בחברה הערבית. העמותה מפעילה מרכז סיוע לנפגעות אלימות, והקימה שתי דירות מעבר לנשים ונערות במצוקה.[16] ב-9 ביולי 2013 התקיימה ישיבה של הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת. אחת ממשתתפות הישיבה, סאוסאן תומא שוקחה, מפעילות העמותה, אמרה בדיון על סמירה חורי כי "נשים רבות רואות בה דוגמה לאישה חזקה, אשר הקדישה שנים רבות של הפעילות שלה, האינטנסיבית, למען זכויות נשים, שלום צודק וזכויות הילדים".[17]
ארגוני הנשים "גשר לשלום" ו"בת שלום"
בשנת 1967 שכלה הגברת רות ליס את בנה ובעקבות כך לאחר כמה שנים הביעה רצון להיפגש עם נשים ערביות ממצרים למען הידברות וקידום השלום דרך פרסום מודעה בעיתון. בעקבות המודעה פנתה אליה יוכבד גונן, חברת מזכירות תנד"י, אשר קישרה בינה לבין חורי ונשים ערביות נוספות בהצעה להקים גוף משותף יהודי-ערבי בישראל ובעזרתו להגיע להידברות עם נשים ממצרים. כך הוקם הארגון גשר לשלום שפעל בין השנים 1967–1973. הארגון התפצל בשנת 1973 עקב חילוקי דעות פוליטיים והיא נמנתה עם הפורשות ממנו. לאחר הפיצול המשיכה בפעילות של גשר לשלום יחד עם שולמית חנין, צפירה יונתן, מאיה זהבי, יהודית דביר ונשים נוספות בתל אביב. הארגון יזם פעילות והפגנות למען השלום.
הייתה שותפה ליוזמות ארגוניות נוספות כמו קו ירוק, קו אדום ונשים לשלום. במסגרת הפעילות בארגונים דאגה לאסוף ציוד ובגדים לפלסטינים במחנות הפליטים, יזמה מפגשים ופעילות שותפת של נשים יהודיות ופלסטיניות, בתוך ישראל ומשני צדי הגבול ועוד.
ב-1989 התקיים בבריסל מפגש נשים בהשתתפות פעילות ישראליות ופלסטיניות, שבעקבותיו החל דיאלוג מתמשך שכתוצאה ממנו הוקם בשנת 1994 הארגון ג‘רוזלם לינק, שהיה מורכב משני ארגוני נשים: בת שלום במערב ירושלים והמרכז הירושלמי לנשים במזרחה. שני הארגונים אימצו עקרונות פוליטיים משותפים ועליהם הושתת שיתוף הפעולה ביניהם, דגם לשיתוף פעולה אפשרי בין שני העמים - הישראלי והפלסטיני. הייתה שותפה להקמת ארגון בת שלום, ארגון נשים פמיניסטי ישראלי שכלל נשים יהודיות ופלסטיניות ישראליות,[18] ופעלה בו עד להפסקת פעילותו.
בשנת 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, הוקמה קואליציית נשים לשלום. כארגון עצמאי של מאות פעילות עצמאיות בשיתוף עשרה ארגוני שלום פמיניסטיים: מחסום Watch, בת שלום, בת צפון, תנד"י, נשים בשחור, פרופיל חדש, האם החמישית, הליגה הבינלאומית של נשים לשלום וחופש (סניף ישראל), נגה ונל"ד.[19] הייתה שותפה בארגון כנציגת תנד"י.
פועלה בעיריית נצרת
החל משנת 1974 היה חברת ועד סניף נצרת של המפלגה הקומוניסטית בנצרת. במקביל כיהנה כחברת עיריית נצרת במשך 6 חודשים. הייתה האישה הערבייה הראשונה בארץ שמילאה תפקיד זה. בתקופת זמן זו ניסתה לקדם את מעמד הנשים ומעמד הפועלים בעיר.
משפחתה
בסוף 1949 הכירה את פואד חורי, פעיל מרכזי במק"י וחבר מזכירות המפלגה, כאשר עבדו יחד כמורים בבית ספר בנצרת. שניהם פוטרו מעבודתם עקב דעותיהם הפוליטיות וחברותם במק"י. ב-13 באוקטובר 1950 נישאו. לזוג נולדו שלושה ילדים. ב-1968 הלך לעולמו שבועיים אחרי שאובחן כחולה בסרטן. היה מזכיר מחוז המפלגה בנצרת, חבר מועצת העיר נצרת, ומועמד מטעמה לראשות מועצת העיר. היא גידלה את שלושת ילדיהם במקביל להמשך עשייתה הפוליטית והחברתית.
בעידוד בנה למדה נהיגה ובספטמבר 1968 הייתה האישה הראשונה בנצרת שהחזיקה ברישיון נהיגה. שלושת ילדיהם למדו באוניברסיטאות בברית המועצות. ד"ר ג'אבר חורי למד רפואה וכיום מנהל סניף קופת חולים בנוף הגליל. ד"ר חאולה חורי למדה רפואת נשים והיא רופאה בבית החולים הצרפתי בנצרת. נסרין חורי למדה פסיכולוגיה, התמחתה בנושא אוטיזם והקימה את המועדונית הראשונה בנצרת לילדים אוטיסטים.
פרסים ואותות הוקרה
- אות הוקרה על פעילותה למען השלום מטעם מרכז המזרח התיכון לשלום (1976).
- אות הוקרה מהארגון "נשים בשחור" (1988).
- אות הוקרה מעמותת ליונס, נצרת (2000).
- אות הוקרה על פעילותה ועבודתה ההתנדבותית למען העלאת מעמדן של נשים ופועלה למען השלום מטעם בת שלום, סניף ירושלים וסניף צפון (2002).
- 50 הנשים המשפיעות בתחום חברה וקהילה, על ייסודה ופועלה בעמותת נשים נגד אלימות של "ליידי גלובס"[20] (2005).
- תעודת הוקרה "לנשים משנות עולם" מטעם הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת[21] (2016).
ראו גם
קישורים חיצוניים
- סמירה חורי- תנועת נשים דמוקרטיות ישראל, ליאור גרינבאום, באתר גלובס.
ראיון עם סמירה חורי במבט שני: כתבה על המפלגה הקומוניסטית הישראלית (חלק 1).- ראיון עם סמירה חורי(הקישור אינו פעיל) באתר חד"ש (בערבית).
- סמירה חורי במעמד קבלת תעודת הוקרה מטעם הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי באתר מק"י.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ראיון אישי עם סמירה חורי במסגרת פרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה", מראיינת: שי אלדר, נצרת, 15 בינואר 2016.
- ^ שלומית ליר (עורכת), "נשים משנות", אתר עמותת אחותי למען נשים בישראל, הוצאת קרן רוזה לוקסמבורג, תל אביב, 2009.
- ^ תמר גוז'נסקי, בין נישול לניצול - שכירים ערבים מצבם ומאבקיהם, חיפה: פרדס הוצאה לאור, 2014, עמ' 92-93.
- ^ 4.0 4.1 יוסף אלגזי, "הפגנות ה-1 במאי 1958", אתר העוקץ, 12.5.2008.
- ^ "צווי ריתוק נוספים נגד פעילי רק"ח", דבר, 15.1.1968, עמ' 5.
- ^ נאומה של סמירה חורי, "הצלחת מאבקנו תלוי בגיוס והפעלת הנשים", הוועידה ה-17 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1972.
- ^ מתוך נאומה של סמירה חורי, "לשמש דוגמא במערכה לשיווין מעמד האישה", הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1985.
- ^ 8.0 8.1 דורית אברמוביץ', ארגונים פמיניסטים יהודים ויהודים-פלסטינים בישראל מאפיינים ומגמות, הוצאת קרן הינריך בל, 2008, עמ' 124.
- ^ דורית אברמוביץ', ארגונים פמיניסטים יהודים ויהודים-פלסטינים בישראל מאפיינים ומגמות, הוצאת קרן הינריך בל, 2008, עמ' 123.
- ^ "וועד ציבור להגנת הילד הוקם בישראל", על המשמר, 26.3.1952, עמ' 1.
- ^ מתוך "יציאת משלחת נשים למוסקבה", דבר, 18.8.1954, עמ' 4.
- ^ מתוך "נשים 'דמוקרטיות' מפגינות בנצרת", חרות, 15.11.1957, עמ' 8.
- ^ מתוך פרוטוקול "בנעילת ועידת הנשים הבינלאומית - לשלום ולשוויון", תנועת נשים דמוקרטיות, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית, 1975.
- ^ אליס שלוי, נשים בישראל: שנות השבעים - ראשיתו של מפנה, שרה אהרוני; מאיר אהרוני (עורכים), אישים ומעשים בישראל: ספר היובל, 1998.
- ^ אורי ינאי, מקלטי נשים בישראל: מחדשנות וולונטרית לאימוץ ממלכתי, ביטחון סוציאלי 70, דצמבר 2005, עמ' 96-97.
- ^ אתר עמותת נשים נגד אלימות.
- ^ מתוך פרוטוקול מס' 25, מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 9 ביולי 2013, הכנסת ה-19 מושב ראשון.
- ^ דורית אברמוביץ', ארגונים פמיניסטים יהודים ויהודים-פלסטינים בישראל מאפיינים ומגמות, הוצאת קרן הינריך בל, 2008, עמ' 56.
- ^ דורית אברמוביץ', ארגונים פמיניסטים יהודים ויהודים-פלסטינים בישראל מאפיינים ומגמות, הוצאת קרן הינריך בל, 2008, עמ' 75.
- ^ 50 הנשים המשפיעות לשנת 2005, "ליידי גלובס", 23.9.2005.
- ^ נשים משנות עולם - ישיבה לציון יום האישה הבינלאומי, הוועדה לקידום מעמד האישה, אתר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת.
31355464סמירה חורי