מופנה
| תלמוד בבלי | מסכת נדה, דף כ"ב עמוד ב' |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | מסכת יומא, פרק ח', הלכה ג' |
| מקורות נוספים | יד מלאכי, סימן קכ"ז |
מופנה הוא מושג בדיני גזרה שווה המתאר מצב שבו לימוד הגזרה השווה נעשה ממילים שאינן נצרכות לאף דרשה אחרת. מצב של מופנה משני צדדים, בו כל המילים מהן לומדים דינים לא נצרכות לדרשה אחרת, מאפשר גזרה שווה לכל הדעות. במצבים של מופנה מצד אחד ("מופנה ושאינו מופנה") ושל שאינו מופנה קיימות דעות שונות בדברי התנאים והאמוראים.
רקע והגדרה
ערך מורחב – גזרה שווה
לימוד הגזרה השווה הוא אחד מהמידות שהתורה נדרשת בהן, שעובד בדרך של השוואה בין כתובים מקראיים בדרך כלל, וכתוצאה מהדמיון הלשוני-פילולוגי מחיל עליהם הגדרות ודינים שונים. לגזרה שווה מספר כללים והתניות: אין אדם דן גזרה שווה מעצמו (בניגוד לקל וחומר, בו אדם דן מעצמו), כלומר, ניתן ללמוד מהגזרה השווה רק אם יש מסורת שלומדים כך - אין אפשרות לחדש השוואת דינים והגדרות על סמך דמיון פילולוגי חדש ועצמאי מפרי רעיונו של הדורש, אלא יש לו להסתמך על לימוד קדום מרבותיו (וראו בנושא זה בפרק האחרון בערך זה). כמו כן, כשלומדים בגזרה שווה דין בעניין אחד מעניין שני, יש כורח ללמוד ממנו גם את שאר הדינים הנוהגים בעניין שממנו נלמדת הגזרה השווה (דון מינה ומינה, לעומת דון מינה ואוקי באתרה). אחד מפרטי הדינים החלים על דרך הלימוד של גזרה שווה הוא המופנה.
משמעות "מופנות" המקרא היא שאין לומדים ממנו דרשה אחרת - לאו דווקא גזרה שווה אחרת. כפועל יוצא, מפסוק שהמילים בו אינן מיותרת בשום צורה לצורך תיאור המאורעות, אי אפשר ללמוד גזירה שווה. לשון "מופנה" קיימת במקורות תנאיים ואמוראיים גם ביחס לבני אדם ולא רק לפסוקים, כך למשל במשנה ביבמות מתואר מצב בו ”שלשה אחין, שנים מהם נשואים שתי אחיות, ואחד מופנה” (פרק ג', משנה ה'). לשון "לאפנויי" (להיפנות לעניין דרשה ממנו[1]) משמשת בתלמוד גם במובן של התפנות של אנשים, אם במובן של יציאה ממקום ואם במובן של להתפנות לבית שימוש.
דין מופנה קיים רק בגזרה שווה, ולא באף אחת מהמידות האחרות שהתורה נדרשת בהן או בסוגי לימוד תלמודיים אחרים, ובכלל זה היקש הלכתי, כלל ופרט ופרט וכלל. כמו כן, דין מופנה אינו נוהג בגזרה שווה של גילוי מילתא.[2]
סוגי מופנות
התלמוד הבבלי במסכת נדה, דף כ"ב עמוד ב' מביא חילוק בין גזרות שוות בנושא מידת המופנות של הפסוקים מהם לומדים אותן:
"דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר - אין למדין הימנה.
מופנה מצד אחד: לרבי ישמעאל למדין ואין מושיבין, לרבנן - למדין ומשיבין.
מופנה משני צדדין: דברי הכל, למדין ואין משיבין.
ורבי ישמעאל - מאי איכא בין מופנה מצד אחד למופנה משני צדדין? נפקא מינה, דהיכא דאיכא מופנה מצד אחד ומופנה משני צדדין, שבקינן מופנה מצד אחד וילפינן מופנה משני צדדין...
רב אחא בריה דרבא מתני לה משמיה דרבי אלעזר לקולא: כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר - למדין ומשיבין.
מופנה מצד אחד: לרבי ישמעאל - למדין ואין משיבין, לרבנן - למדין ומשיבין.
מופנה משני צדדין: דברי הכל, למדין ואין משיבין.
ולרבנן - מאי איכא בין מופנה מצד אחד לשאינה מופנה כל עיקר? נפקא מינה היכא דמשכחת לה מופנה מצד אחד ושאינה מופנה כל עיקר, ולאו להאי אית ליה פירכא ולאו להאי אית ליה פירכא - שבקינן שאינה מופנה כל עיקר וגמרינן ממופנה מצד אחד..."
מופנה משני צדדים
רוב לימודי גזרה שווה באים על פסוקים שהמילים שנדרשות מהם גזרה שווה בהם לא נדרשות לאף עניין אחר. בנוגע לאפשרות הלימוד של גזרה שווה מצד הגבלת הדין של מופנה, אין חולק כי ניתן ללמוד גזרה שווה מפסוקים שכאלה, לכל עניין - גם לגזרה שווה לעניין הלכה וגם לעניינים שאינם נוגעים בגופי הלכה אלא בעניינים מוסריים ובענייני אגדה, כאשר עניין הגזרה השווה הוא פירוש מילים בפסוק - לאו דווקא לעניין דין (החילוק בין לימודי גזרה שווה אלו מתאפיין לעיתים בניסוח התלמוד את הלימוד כ"נאמר X למעלה ונאמר X למטה, מה למעלה ל-Y - אף למטה ל-Y", בניגוד לניסוח הרווח של "נאמר להלן X ונאמר כאן X, מה להלן ל-Y - אף כאן ל-Y").
כמו כן, על גזרה שווה מופנה משני צדדים אין משיבים (מקשים מסברא) לכל הדעות. רש"י מסביר כלל זה כך: ”ומאחר שמופנין ללמוד גזירה שוה ה"ל כמאן דכתיב דרשא בקרא בהדיא ואין משיבין עליה” (רש"י על מסכת שבת, דף ס"ד, עמוד א', דיבור המתחיל מופנה) - כלומר, מפני ששני הצדדים מופנים וקבלה למשה מסיני שיש בפסוקים האלו גזרה שווה, אנו רואים לימוד זה כאילו הוא כתוב במפורש ("בהדיא") בתורה.
מופנה מצד אחד
לימודי גזרה שווה מסוימים באים משני פסוקים שרק אחד מהם נותר פנוי לדרשה, בעוד מהשני כבר נדרש דין מסוים. במקרה של לימוד כזה, לכל הדעות אפשר להעמידו כלימוד, אך בשאלה האם ניתן להקשות על לימוד זה מסברה ישנה מחלוקת תנאים. רבי ישמעאל אומר כי אין מקשים על לימוד שכזה, וחכמים חולקים עליו ואומרים שאכן "משיבים" על לימוד כזה. בכל מקרה, גם רבי ישמעאל מסכים שבמקרה שניתן ללמוד דין אחד משתי גזרות שוות שונות, שאחת מופנה משני צדדים ואחת רק מצד אחד, לומדים מזו המופנה יותר.
אינה מופנה כל עיקר
לימודי גזרה שווה מעטים נלמדים מפסוקים ששניהם כבר נצרכים לדרשה אחרת. בנושא קבלה של גזרה שווה כזו נחלקו אמוראים. שמואל סובר שמגזרה שווה כזו לא ניתן ללמוד כלל, ולעומתו רבי אלעזר בן פדת סובר כי ניתן ללמוד גזרה שווה כזו על אף אי-מופנותה משום צד. בכל מקרה, גם רבי אלעזר מסכים שעל גזרה שווה שאינה מופנה כלל אכן משיבים ומקשים מסברא, ושבמקרה בו לפנינו גזרה שווה כזו וגזרה שווה מופנה יותר, דנים מהלימוד המופנה יותר. בתלמוד הירושלמי מובאת דעת רבי עקיבא, שסובר שלומדים גזרה שווה גם כשאינה מופנה כלל: ”דר"ע אמר למדין מגזירה שוה אע"פ שאינה מופנה”.[3]
דין מופנה וקבלה למשה מסיני
בשיטת שמואל דנו פרשני התלמוד, ושאלו לשיטתו, שגורס כי מגזרה שווה שאינה מופנית כל עיקר אין למדים כלל, מדוע ניתנה גזרה שווה כזו הלכה למשה מסיני (ככל הגזרות השוות, כביכול), כאשר אין אפשרות ללמוד ממנה? לפי מספר ראשונים, ביניהם השיטה מקובצת והריטב"א, מגזרה שווה שאינה מופנה כלל שניתנה למשה מסיני ניתן ללמוד אף לדעת שמואל.[4] שאלה זו דורשת דיון בשיטות השונות בראשונים בנוגע לקונספט הכללי של הגזרה השווה, המשליכות באופן ישיר על הצורך בעצם הימצאותו של פסוק בסטטוס של מופנה. הנחת היסוד הפשוטה כאשר דנים בגזרה שווה קובעת שכל לימודי הגזרה השווה ניתנו למשה מסיני. היעב"ץ בהגהותיו על הש"ס בסוגיה לעיל, אומר כי בהתחשב בדין הכללי של "אין אדם דן גזירה שווה מעצמו" כביכול קיימות רק גזרות שוות שניתנו בקבלה, בהן כאמור אין דין מופנה כלל, מה שעומד בסתירה לדין "משיבים" הכללי בגזרה שווה - כיוון שאין משיבים על קבלה מרבו, ורבו מרבו עד משה רבנו. תשובתו של היעב"ץ היא שכל סוגיה זו היא לדעת מי שלא סובר ככלל של "אין אדם דן גזרה שווה מעצמו", דעה שניתן לראותה בדברי רבי מאיר מוקדם יותר באותה מסכת.[5]
הרמב"ן כותב כך:
והוי יודע שזה שאמרו חכמים שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו, אין כונתם לומר שכל גזירה שוה מבוארת להם מסיני ונמסרת להם מפי משה רבינו תלמדו מלה פלונית שבפסוק פלוני ממלה פלונית שבפסוק פלוני ותשוו דין שניהם לענין פלוני, אין הדבר כן שהרי מצינו אותם חולקין תמיד בהרבה מקומות בענין הזה... אבל הכוונה בגזירה שוה שהיא מסיני לומר שהיא קבלה שדין שחיטה שאינה ראויה נלמד מגזירה שוה דשחיטה שחיטה, והיתה סברתו של רבי מאיר שהנכון ללמוד אותן משחוטי חוץ ויהיה שמה שחיטה, ורבי שמעון ראה בדעתו שיותר נכון ללמוד אותה מן וטבוח טבח והכן ולא תהיה שחיטה שאינה ראויה נדונית כשחיטה, וכן כלם. ואומר בשמא כי זה בכלל מה שנשתכח באבלו של משה בגזרות שוות.
— השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, שורש ב'
משמעות דבריו היא שהקבלה של הגזרות השוות היא לא קבלה מלאה כפשוטה, כלומר לימוד מילה ספציפית מפסוק ספציפי עם אותה מילה בפסוק ספציפי אחר, והגדרה מדויקת של משמעות הלימוד. לדעת הרמב"ן הקבלה ממשה רבנו היא של מילה בפסוק מסוים, שמהשוואתה למילה כזו במקום אחר (שלא צוין היכן הוא) ניתן ללמוד דין מסוים. על פי תירוץ זה מיושבות הקושיות והמהלכים בכלל התלמוד על לימודי גזרה שווה, כפי שניתן לראות במקומות רבים,[6] ומיושבת הקושיה בנושא הקבלה שאיתה התמודדו היעב"ץ והריטב"א. לעומת כל זה, בסיום דבריו מסייג הרמב"ן את הכלל שהביא, בכך שאומר "בשמא", כלומר כהשערה, שמלכתחילה היו כל הגזרות השוות למדות למשה מסיני באופן מלא ומפורט, ונשתכחו מעם ישראל בימי האבל על מות משה, כפי שמובא בתלמוד במסכת תמורה.[7]
השל"ה, בספרו על כללי התלמוד, בכלל המדות, מצטט את הרב ישועה בן יוסף הלוי, שמתייחס בספרו "הליכות עולם" למאמר הרמב"ן ואף מוסיף עליו:
אין אדם דן ג"ש מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו, והטעם אומר הרמב"ן בספר השגותיו: מפני שהמלות באות בתורה כפולות ומכופלות, שאי אפשר לספר יכתוב בכאן מלות מחדשות מה שלא יכתוב בכאן, ואם נתנה גזירה שוה לידרש מעצמו, פעמים ידון רוחו, ויהרוס כמה דינין, ויסתור כמה ענינים, ותפול התורה וחומה בצורה. הילכך אין אדם רשאי לדון גזירה שוה מעצמו. ואם תאמר א"כ דכל גזירה שוה מקובלת מסיני מה ניתן לנו לדרוש, ועוד בכוליה גמרא פריך מאי חזית דגמרת ממלה פלונית, לגמור ממלה פלונית, ומאי פריך והא אמרת אין אדם דן גזירה שוה מעצמו וכו'. ועתה דע והבן שורשו של דבר, דכל גזירות שוות נמסרו למשה מסיני סתם, ומסרן הכתוב להחכמים איזה גז"ש נידון, אלא שלא נמסרו בשוה, פעמים נמסרו המקומות לבד, כלומר פלוני ילמוד מפלוני, ונשארו תיבות גזירה שוה לחכמים לדון איזה הן... ולכך חוזר הגמרא לידע ולעמוד על התיבות המופנות לגז"ש ההיא, ופעמים נאמרו התיבות סתם מלה פלונית תלמוד ממלה פלונית... ולא נמסרו המקומות, והחכמים מבקשים מנוח לתיבות אשר ייטב להם לדורשם בהם, והוא העיקר שעליו סובבת כל הגזירה שוה שבגמרא.
— הליכות עולם שער ד', פרק ב', אות ט"ז
קישורים חיצוניים
- הערך מופנה(הקישור אינו פעיל) בספר קובץ יסודות וחקירות, באתר פורטל הדף היומי
- ירחמיאל ברגמן, גזירה - שווה מהי?, סיני ע"א, 1972
- הרב יצחק שילת, אין אדם דן גזירה שווה מעצמו, מעליות כ"ח, תשס"ח
- כיצד ובאיזה אופן ניתנה ה"גזירה שוה" מסיני?, מתוך עלים לתרופה תתי"ז, באתר פורטל הדף היומי
הערות שוליים
- ^ הרב עדין אבן ישראל, פירוש חדש על תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף כ"ב עמוד ב'
- ^ ראו גילוי מילתא בעלמא באנציקלופדיה תלמודית מרוכזת, אתר ישיבה
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ח', הלכה ג'
- ^ חידושי הריטב"א, מסכת בבא מציעא, דף מ"ב עמוד ב', ד"ה ואידך לכדתניא, באתר היברובוקס
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף י"ט עמוד ב'
- ^ למשל בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פ"ה עמוד א', וכותב הרמב"ן שם: ”...לא היה מקום לשאלות הללו ולתשובות שאמרו בגמרא. וכן יש קושיות הרבה בתלמוד וכיוצא בהן שאומרים: ונילף גזרה שוה ממקום פלוני, ומתרץ מסברא... אלה הורגלו בתלמוד, אין צריך לכתוב מהן מפני רובן.”
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ט"ז עמוד א'
28632152מופנה