מתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה

מתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה

כוחות בריטיים מהדיוויזיה ה-78 מפלסים את דרכם בהריסות העיר ארג'נטה
מערכה: הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	6 באפריל 1945 – 2 במאי 1945 (3 שבועות ו־6 ימים)
מקום	איטליה
תוצאה	ניצחון בעלות הברית
הצדדים הלוחמים הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית ארצות הברית קנדה הודו צרפת החופשית דרום אפריקה פלשתינה המנדטורית פולין המחתרת האיטלקית מפקדים היינריך פון ויטינגהוף טראוגוט הר יואכים למלזן בניטו מוסוליני רודולפו גרציאני הרולד אלכסנדר ריצ'רד מקרירי מארק קלארק לוסיאן טראסקוט כוחות קבוצת ארמיות C ‏ - 394,000 לוחמים: הארמייה העשירית הארמייה ה-14 קבוצת הארמיות ה-15: הארמייה הבריטית השמינית - 632,980 לוחמים הארמייה האמריקנית החמישית - 266,883 לוחמים אבדות 32,000 נפגעים 16,258 נפגעים, מתוכם 2,860 הרוגים

מתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה, הייתה המתקפה הסופית של בעלות הברית בזירה האיטלקית בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. המתקפה שנערכה על ידי קבוצת הארמיות ה-15, התחילה ב-6 באפריל 1945, והסתיימה ב-2 במאי עם כניעתם הרשמית של הכוחות הגרמנים באיטליה.

רקע

באוגוסט 1944 פתחו בעלות הברית במתקפה על הקו הגותי, תוך שהארמייה השמינית הבריטית, בפיקודו של אוליבר ליס תקפה את מישור החוף של הים האדריאטי, והארמייה החמישית האמריקנית, בפיקודו של מארק קלארק, התקדמה דרך הרי האפנינים המרכזיים. אף על פי שבעלות הברית הצליחו לפרוץ את הקו הגותי האימתני, הם לא הצליחו לפרוץ לתוך עמק הפו לפני בוא החורף. הבוץ בעמק המוצף גרם לכך שכל התקדמות נוספת תהיה בלתי אפשרית, ומשום כך בילו הכוחות את שארית החורף בתנאים קשים ביותר, תוך שהם עושים הכנות על מנת לחדש את המערכה עם בוא האביב.

שינויי הפיקוד

ב-5 בנובמבר 1944 מת פילדמרשל סר ג'ון דיל, ראש המשלחת הבריטית בוושינגטון, ופילדמרשל סר הנרי מייטלנד וילסון מונה למחליפו. גנרל הרולד אלכסנדר הועלה לדרגת פילדמרשל, ומונה ב-12 בדצמבר למחליפו של וילסון כמפקד פיקוד המזרח התיכון. גנרל מארק קלארק החליף את אלכסנדר כמפקד קבוצת הארמיות ה-15, וגנרל לוסיאן טראסקוט קיבל את הפיקוד על הארמייה החמישית האמריקנית.

גם בצבא הגרמני התקיימו שינויי פיקוד לפני מתקפת האביב. ב-23 במרץ גנרלפלדמרשל אלברט קסלרינג נתמנה למפקד הOB West במקום גנרלפלדמרשל גרד פון רונדשטט, והיינריך פון ויטינגהוף מונה למפקד קבוצת ארמיות C. טראוגוט הר המפקד המנוסה של קורפוס הפאנצר ה-76 מונה למפקד הארמייה העשירית, ויואכים למלזן מונה למפקד הארמייה ה-14.

תוכניות המתקפה

ב-18 במרץ קבע קלארק את תוכניות המתקפה, ולפיה מטרותיה הם להשמיד את עיקר כוח האויב מדרום לנהר הפו, לחצות את עמק הפו ולכבוש את ורונה. בשלב הראשון הוטל על הארמייה השמינית הבריטית לחצות את הנהרות סניו וסנטרנו, ולאחר מכן להתקדם צפונה לעבר בורדיו במקביל לכביש 9 - הכביש לבולוניה (ויה אמיליה), ומערבה לאורך כביש 16 (ויה אדריאטיקה) לעבר בסטיה אומברה ופער ארג'נטה. לאחר מכן יוחלט האם לפנות לעבר פרארה, או להמשיך לעבר בורדיו. הארמייה החמישית האמריקנית תחל לפעול יום או יומיים לאחר תחילת הפעולה, ותפרוץ לעמק הפו, וכאפשרות משנית תכבוש את בולוניה.

בשלב השני היה על הארמייה השמינית להתקדם צפונה מערבה לעבר פרארה, ולחסום את דרכי הנסיגה לעבר עמק הפו. באותו זמן יהיה על הארמייה החמישית להתקדם לעבר בולוניה, ולכתר את הכוחות הגרמניים מדרום לנהר הפו, ובנוסף היה על הארמייה החמישית להתקדם מערבה לעבר ורונה. בשלב השלישי היה על הכוחות לחצות את נהר הפו, ולהתקדם צפונה תוך ניצול ההצלחה.

סדר הכוחות

בעלות הברית

במהלך התקופה שקדמה למבצע הצטמצמו כוחות הארמייה הבריטית השמינית: באוקטובר 1944 נשלחה הדיוויזיה ההודית ה-4 ליוון, בנובמבר הצטרפה אליה הדיוויזיה הבריטית ה-4 והחטיבה ה-139 מהדיוויזיה הבריטית ה-46, ובדצמבר התווספו אליהם שאר הדיוויזיה ה-46 והחטיבה ההררית היוונית ה-3. כמו כן בתחילת ינואר 1945 נשלחה הדיוויזיה הבריטית ה-1 ללארץ ישראל המנדטורית, ובסוף ינואר נשלחו לצפון-מערב אירופה הקורפוס הקנדי ה-1 והדיוויזיה הבריטית ה-5. ניסיון לקחת עוד 2 דיוויזיות בריטיות לצורך המערכה בגרמניה, נדחה על ידי הרולד אלכסנדר.

מאידך, הארמייה האמריקנית החמישית תוגברה בסתיו 1944 על ידי הדיוויזיה הברזילאית ה-1, ובינואר 1945 צורפה אליה הדיוויזיה ההררית ה-10.

בסך הכל הסתכם הכוח של בעלות הברית ב-17 דיוויזיות, בתוספת 8 חטיבות עצמאיות (מתוכן 4 קבוצות לוחמים איטלקים שצוידו על ידי הבריטים). קבוצת הארמיות ה-15 כללה 1,334,000 לוחמים, מתוכם 632,980 לוחמים בארמייה הבריטית השמינית, ו-266,883 לוחמים בארמייה האמריקנית החמישית.

הכוחות שהיו בגזרת הקרב היו:

קבוצת הארמיות ה-15 - בפיקוד גנרל מארק קלארק:

• הארמייה האמריקנית החמישית - בפיקוד לוסיאן טראסקוט
  • עתודת הארמייה
    • הדיוויזיה ה-85
    • הדיוויזיה ה-92
  • הקורפוס ה-2 - בפיקוד ג'פרי קיז
    • קבוצת קרב איטלקית
    • הדיוויזיה ה-34
    • הדיוויזיה ה-88
    • הדיוויזיה ה-91
    • הדיוויזיה המשוריינת הדרום-אפריקאית ה-6
  • הקורפוס ה-4 - בפיקוד ויליס קריטנברגר
    • הדיוויזיה המשוריינת ה-1
    • הדיוויזיה ההררית ה-10
    • הדיוויזיה הברזילאית ה-1
• הארמייה הבריטית השמינית - בפיקוד ריצ'רד מקרירי
  • הקורפוס ה-5 - בפיקוד צ'ארלס קייטלי
    • הדיוויזיה ה-56
    • הדיוויזיה ה-78
    • הדיוויזיה ההודית ה-8
    • הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 - בפיקוד ברנרד פרייברג
    • קבוצת קרב איטלקית
  • הקורפוס ה-10 - בפיקוד ג'ון האוקסוורת'
    • הבריגדה היהודית
    • קבוצת קרב איטלקית
  • הקורפוס ה-13 - בפיקוד ג'ון הארדינג
    • הדיוויזיה ההודית ה-10
    • קבוצת קרב איטלקית
  • הקורפוס הפולני ה-2 - בפיקוד זיגמונט בוכוש-שישקו
    • דיוויזיית הקרפטים הפולנית ה-3
    • דיוויזיית קרסובה הפולנית ה-5
    • החטיבה המשוריינת הפולנית ה-2
  • עתודות הארמייה
    • הדיוויזיה המשוריינת ה-6
    • חטיבת ההנדסה המשוריינת ה-25
    • חטיבת הצנחנים ה-2

חיילים בריטים ומשחיתי טנקים "אכילס" ממתינים ליד פרארה, 22 באפריל 1945

ורמאכט

כוחות הוורמאכט שהיו פרוסים בגזרה כללו 21 דיוויזיות מוחלשות ו-4 דיוויזיות איטלקיות, מתוכן 3 דיוויזיות היו כפופות לארמיית ליגוריה בפיקודו של רודולפו גרציאני, והרביעית הייתה חלק מהארמייה ה-14.

הכוחות שהיו בגזרת הקרב היו:

קבוצת ארמיות C - בפיקוד גנרל-אוברסט היינריך פון ויטינגהוף, ולאחריו גנרל חיל הרגלים פרידריך שולץ:

• הארמייה העשירית - בפיקוד טראוגוט הר
  • קורפוס הפאנצר ה-76 - בפיקוד גרהרד פון שוורין, ולאחריו קרל פון גראפן
    • הדיוויזיה הטורקמנית ה-162
    • דיוויזיית היגר ה-42
    • הדיוויזיה ה-362
    • דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-98
  • קורפוס הצנחנים ה-1 - בפיקוד הלמוט בהלקה
    • דיוויזיית הפאנצר ה-26
    • דיוויזיית הצנחנים ה-1
    • דיוויזיית הצנחנים ה-4
    • הדיוויזיה ה-278
    • הדיוויזיה ה-305
  • הקורפוס ה-73 - בפיקוד אנטון דוסטלר
    • יחידות חוף קטנות בין נהר הפו לוונציה
  • הקורפוס ה-97 - בפיקוד לודוויג קיבלר
    • הדיוויזיה ה-237
    • הדיוויזיה ההררית ה-188
  • עתודות הארמייה
    • דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-29
    • הדיוויזיה ה-155
• הארמייה ה-14 - בפיקוד יואכים למלזן
  • קורפוס הפאנצר ה-14 - בפיקוד פרידולין פון זנגר אונד אטרלין
    • הדיוויזיה ה-65
    • הדיוויזיה ההררית ה-8
    • הדיוויזיה ה-94
  • הקורפוס ההררי ה-51 - בפיקוד ולנטין פוירשטיין, ולאחריו פרידריך וילהלם האוק
    • דיוויזיית היגר ה-114
    • הדיוויזיה ה-334
    • הדיוויזיה ה-232
    • הדיוויזיה ה-148
    • דיוויזיית הברסליירי האיטלקית ה-1 "איטליה"
• ארמיית ליגוריה - בפיקוד רודולפו גרציאני
  • קורפוס לומברדיה - בפיקוד קורט יאהן
    • דיוויזיית הצי האיטלקית ה-3 "סן-מרקו"
    • חטיבת הביצורים ה-135
  • הקורפוס ה-75 - בפיקוד הנס שלמר
    • הדיוויזיה האיטלקית ה-2
    • הדיוויזיה ההררית ה-5
    • הדיוויזיה ה-34
    • הדיוויזיה האלפיניסטית האיטלקית ה-4 "מונטה רוזה"
• עתודת קבוצת הארמיות
  • דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-90

מהלך המתקפה

בשבוע הראשון של אפריל, שוגרו התקפות הסחה בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני של חזית בעלות הברית, על מנת למשוך את העתודות הגרמניות לקרב, ולמנוע מהם לסייע בהדיפת המתקפה העיקרית. בנוסף חטיבת הקומנדו הבריטית ה-2 בסיוע שריון לכדה את נמל גריבלדי בצד הצפוני של אגם קומאצ'יו, והותקפו מהאוויר נתיבי אספקה ותשתיות תחבורה בעורף הגרמני.

חיילים של הבריגדה היהודית על טנק צ'רצ'יל -14 במרץ 1945

ב-6 באפריל החלה המתקפה העיקרית בהפגזה ארטילרית כבדה על הביצורים הגרמניים בנהר סניו, ובשעות אחר הצהריים המוקדמות של ה-9 באפריל תקפו 825 מפציצים כבדים ובינוניים את אותם הביצורים. מ-15:20 עד 19:10, נורו חמישה מטחי ארטילריה כבדים, שכל אחד מהם נמשך 30 דקות. לאורך החזית נפרסו הדיוויזיה ההודית ה-8, הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 ודיוויזיית הקרפטים ה-3 הפולנית, ולפנות ערב תקפו את הקווים הגרמניים. לאחר לחימה קשה התקדמו הכוחות בבוקר ה-11 באפריל, והתייצבו במרחק של 5.6 ק"מ באזור סאנטרנו.

עד לשעות הבוקר המאוחרות של ה-12 באפריל הגיעה הדיוויזיה ההודית ה-8 לצדה השני של סאנטרנו, והדיוויזיה הבריטית ה-78 החלה להסתער על ארג'נטה. בינתיים חטיבת המשמר הבריטית ה-24 שהייתה חלק מהדיוויזיה הבריטית ה-56 (לונדון), פתחה במתקפה אמפיבית על פתחת ארג'נטה, אולם אף על פי שהשיגה דריסת רגל במעבר, עדיין עוכבה בעמדות של פוסה מרינה בליל ה-14 באפריל, והדיוויזיה ה-78 עוכבה באותו היום גם היא על נהר רנו בבאסטיה אומברה. ארג'נטה נכבשה לבסוף ב-18 באפריל.

מתקפת הארמייה החמישית

ב-14 באפריל הצטרפה הארמייה החמישית למתקפה; לאחר הפגזה על ידי 2,000 מפציצים כבדים ו-2,000 קני ארטילריה, החל הקורפוס ה-4 (הדיוויזיה הברזילאית ה-1, הדיוויזיה ההררית ה-10, והדיוויזיה המשוריינת ה-1) להתקדם באגף השמאלי של החזית. ובליל ה-15 באפריל הצטרף אף הקורפוס ה-2 (הדיוויזיה המשוריינת הדרום-אפריקאית ה-6, והדיוויזיות ה-34, ה-88 וה-91) למתקפה, והתקדם לעבר בולוניה. ההתקדמות מול הגנה גרמנית נחושה הייתה איטית, אך בסופו של דבר כוח האש האדיר של בעלות הברית וחוסר בעתודות גרמניות, סייעו ב-20 באפריל לפריצת הקורפוס לעבר עמק הפו. הדיוויזיה ההררית ה-10 עקפה את בולוניה והמשיכה בהתקדמותה, בעוד יחידות הקורפוס ה-2 כובשים את העיר.

ב-19 באפריל פנו הדיוויזיה המשוריינת הבריטית ה-6 והדיוויזיה הבריטית ה-78 צפון מערבה לאורך הנהר רנו לכיוון בונדנו, על מנת ליצור קשר עם יחידות הארמייה האמריקנית החמישית, ובכך להשלים את כיתור הכוחות הגרמנים שהגנו על בולוניה. ב-23 באפריל נכבשה בורדנו, ולמחרת נפגשה הדיוויזיה המשוריינת הבריטית ה-6 החטיבה המשוריינת -6 מקושר עם הדיוויזיה ההררית ה-10. בבוקר ה-21 באפריל, לאחר שהבינו שהם מוקפים, עזבו הכוחות הגרמנים את בולוניה וחיילי דיוויזיית הקרפטים ה-3 הפולנית נכנסו לבולוניה כמעט ללא קרב. בהמשך נכנסו לבולוניה גם כוחות הקורפוס האמריקני ה-2.

ב-22 באפריל הגיעו יחידות הקורפוס האמריקני ה-2 לנהר הפו בסן בנדטו פו, ולמחרת חצו אותו וכבשו את פרארה והתקדמו לעבר ורונה שנכבשה ב-26 באפריל. בנוסף חצה הקורפוס הבריטי ה-13 את הנהר בפיקארלו ב-22 באפריל, והקורפוס הבריטי ה-5 חצה אותו ב-25 באפריל לעבר הקו הוונציאני שהתבסס על הנהר אדיג'ה. כוחות בעלות הברית המשיכו להתקדם ברחבי עמק הפו, כשהקורפוס האמריקני ה-4 מתקדם במהירות לאורך כביש 9 לכיוון פיאצ'נזה, על מנת לחסום את דרכי המילוט לכיוון אוסטריה ושווייץ. ב-27 באפריל שיחררה הדיוויזיה המשוריינת האמריקנית ה-1 את מילאנו, ואילו מדרום לעיר נכנעו ב-28 באפריל שרידיהם של 2 דיוויזיות גרמניות לדיוויזיה הברזילאית ה-1, שלקחה 13,500 שבויים.

באותו יום חצו כוחות הקורפוס הבריטי ה-5 את הקו הוונציאני ונכנסו לפדובה בשעות המוקדמות של ה-29 באפריל, שם גילו כי הפרטיזנים בעיר כלאו את חיל המצב הגרמני ולקחו בשבי 5,000 חיילים.

ב-27 באפריל הבין בניטו מוסוליני כי עליו להימלט מפני כוחות בעלות הברית שהתקרבו. הוא ניסה להימלט לאוסטריה כשעימו מספר מבכירי שלטונו, וכן פילגשו, קלארה פטצ'י. הם נתפסו על ידי פרטיזנים, ובילו את הלילה במעצר בכפר בשם מצגרה.

ב-28 באפריל נורו מוסוליני ופילגשו, וחמישה עשר האנשים שהיו עמם, על ידי שוביהם הפרטיזנים. ב-29 באפריל נלקחו גופותיהם של מוסוליני ופילגשו לתחנת דלק בסמוך למילאנו, וההמון שנקבץ במקום התעלל בהן.

תוצאות המתקפה

במהלך אפריל התנהל בברן שבשווייץ משא ומתן בין נציגים גרמניים לנציגי בעלות הברית על כניעת הכוחות הגרמניים באיטליה, ודבר זה גרם למחאות רמות מצד ברית המועצות.

ב-28 באפריל שלח היינריך פון ויטינגהוף נציגים למפקדת קבוצת הארמיות ה-15, ולמחרת הם חתמו על הסכם כניעה של קבוצת ארמיות C שייכנס לתוקפו ב-2 במאי. כששמע על כך אלברט קסלרינג הוא הדיח את פון ויטינגהוף, ומינה את פרידריך שולץ שפיקד על קבוצת ארמיות G למפקד הכוחות באיטליה. אולם כשהגיע שולץ לאיטליה כבר נודע דבר מותו של היטלר, ומשום כך אישר אף הוא את הכניעה, ואכן ב-2 במאי נכנעו כל הכוחות הגרמניים בצפון איטליה, ומעשי האיבה בזירה זאת פסקו.

ראו גם

• הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה

לקריאה נוספת

• אנטוני ביוור, "מלחמת העולם השנייה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2014.
• אנדרו רוברטס, "סערת המלחמה", הוצאת דביר, 2011.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32019019מתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה