משלחת דיסקברי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ספינת דיסקברי

משלחת דיסקברי (באנגלית: Discovery Expedition) או, בשמה הרשמי, המשלחת הלאומית הבריטית לאנטארקטיקה 1901-04 (British National Antarctic Expedition, 1901–04), הייתה משלחת בריטית רשמית לחקר האזור האנטארקטי, הראשונה מאז פעל באזור זה ג'יימס קלארק רוס, שישים שנה לפני כן. שם המשלחת, "דיסקברי", נגזר משם הספינה שעל סיפונה הגיעו החוקרים.

ההכנות למשלחת

המשלחת אורגנה על ידי ועדה של החברה הגאוגרפית המלכותית משום שנועדה לעסוק במחקרים מדעיים ובחקר גאוגרפי של יבשה כמעט בלתי מוכרת.

מנהיג המשלחת היה רוברט פלקון סקוט ובין משתתפיה היו כמה דמויות, דוגמת ארנסט שקלטון, אדוארד אדריאן וילסון ועוד שהיו בהמשך לחוקרים בולטים של האזור האנטארקטי.

מפת משלחת דיסקברי, 1902 - 1904. הקו האדום מתאר את ההתקדמות אל הנקודה הדרומית ביותר (בין נובמבר 1902 ובין פברואר 1903). הקו השחור מתאר את ההתקדמות לכיוון מערב, דרך הרי המערב אל רמת הקוטב (בין אוקטובר ובין דצמבר 1903). הקו הכחול מתאר את ההתקדמות אל האט פוינט וממנה אל קאבאנה פוינט, עד מושבת הפינגווינים הקיסריים בכף קרוזייה (במהלך אוקטובר 1902 וספטמבר, אוקטובר 1903).
ארנסט שקלטון, רוברט פ. סקוט ואדוארד א. וילסון, משלחת דיסקברי 11714

במכתבו אל החברה הגאוגרפית המלכותית, מתאריך 15 באוגוסט 1911, דיווח סקוט על תקלות שונות במבנה הספינה, בין השאר על מהירות מרבית של 6.75 קשר, שהיא איטית מן המצופה ובשל כך עתידה לגרום לעיכובים בהתקדמותם. עוד דיווח על נקודות תורפה בשלדת הספינה ועל חששותיו לתוצאות החמורות שעלולות לנבוע מכך. סקוט תלה את האשמה בתקלות אלה בהתרשלות של בוני הספינה בעיר דאנדי, תקלות שהיו אמורות להתגלות לפני השקת הספינה. סקוט הסיק, שרוב בנאי הספינה היו אנשים מיומנים, אחראים ומצפוניים, אך כנראה היה בהם אחד, שמעל בתפקידו מתוך ביטחון, שאיש לא יעמוד על זהותו. איטיות הספינה פגעה בין השאר בניסויים, שתוכננו לאזור הממוזג, לפני הגעתה אל האזור האנטארקטי.[1] בין השאר, רדפה את הספינה לאורך כל תקופת ההפלגה דליפה בלתי מוסברת, שמקורה לא התגלה מעולם, "כמו רוח רפאים בטירה עתיקה". הדליפה המתמדת כפתה על הצוות שעות רבות של עמל מפרך בשאיבת המים ואף הביאה לקילקול מצרכים, שאוחסנו בבטן הספינה.[2]

תכנון הדרך ומטרות המשלחת

סקוט פנה אל ד"ר ה. ר. מיל, ספרן החברה הגאוגרפית המלכותית, שהסכים להילוות אל המשלחת עד דרום אפריקה, בבקשה להתוות לפניו את הדרך הטובה ביותר לכניסה אל פנים יבשת אנטארקטיקה. לאחר עיון ושיקול מרובה, הציע מיל, שהיה גם אוקיינוגרף ומטאורולוג בעל שם, לנסות לעגון בקצה מצר מקמרדו בהנחה, שבמקום שבו נפגשים ההרים הדרומיים של ארץ ויקטוריה בחוף, הנמשך מזרחה מהר ארבוס, אין ספק שיימצא עמק חשוב, שיספק גישה אל פנים הארץ. הצעתו התקבלה בכבוד הראוי ואף כי היו לה יתרונות מיידיים, במבט לאחור יש שסברו, כי הצעה זו הגבילה את המשלחת בחקר רמת הקוטב.[2]

המשלחת הגיעה להישגים ניכרים בתחומי הביולוגיה, הזואולוגיה, הגאולוגיה, המטאורולוגיה וחקר המגנטיות של כדור הארץ. המשלחת גילתה את העמקים היבשים מקמרדו, את ארץ אדוארד השביעי ואת רמת הקוטב.

משלחת דיסקברי שנחשבה כבעלת הישג שיא בחקר הבריטי של אנטארקטיקה, זכתה לקבלת פנים חגיגית עם שובה לבריטניה, אף על פי שהיה צורך במשלחת הצלה וחילוץ לשחרור הספינה התקועה בקרחונים. בהמשך התעוררו ספקות ומחלוקות לגבי הרישומים המדעיים של המשלחת.

נקודת התורפה של המשלחת הייתה בחוסר ידע והמיומנות בשימוש בכלבי מזחלות ובמגלשי סקי.

משלחת דיסקברי תוכננה בתקופה בה גאה גל של עניין בינלאומי באנטארקטיקה. באותה תקופה יצאה משלחת גרמנית בפיקודו של אריך פון דריגאלסקי (Erich von Drygalski) במטרה לחקור את האזורים מדרום לאוקיינוס ההודי. החוקר השוודי אוטו נורדנשלד הוביל משלחת חקר אל ארץ גרהאם. משלחת צרפתית מונהגת בידי ז'אן באטיסט שארקו יצאה אל חצי האי האנטארקטי והסקוטי ויליאם ספירס ברוס (William Speirs Bruce) הוביל משלחת אל ים ודל.[3]

האוקיינוגרף ג'ון מאריי, שביקר במימי אנטארקטיקה כביולוג של משלחת צ'לנג'ר, כתב בנובמבר 1883 מכתב לחברה הגאוגרפית המלכותית ובו הציע לחדש את חקר אנטארקטיקה בקנה מידה רחב עם משלחת שתקדם את המדע הבריטי. בעקבות המכתב יזם קלמנטס מרקהם (Clements Markham), מזכיר החברה הגאוגרפית המלכותית את ארגון משלחת דיסקברי. קלמנטס מרקהם השתתף בשנת 1851 במשלחת הצלה בעקבות המשלחת האבודה של פרנקלין. מאז היה חסיד של חקר אזורי הקטבים.[4]

המחלוקת על הפיקוד

כרב חובל של דיסקברי נבחר רוברט פלקון סקוט, שלא היה המועמד היחיד וגם לא המועמד המועדף, אך המועמדים המועדפים על פניו לא היו זמינים או שלא היו מוכנים לצאת למשימה ארוכה כל כך.[5]

Man with receding hairline, looking left, wearing naval uniform with medals, polished buttons and heavy shoulder decorations
קפטן רוברט פלקון סקוט, מפקד משלחת דיסקברי

סקוט גרס שהפיקוד צריך להיות מרוכז בידיו, כולל הפיקוד על המשלחת המדעית והוא זה שצריך לקבוע את אתרי הנחיתה ולפקד על ההתארגנות ביבשה. חרף דעתו זו נבחר למנהל המדעי של המשלחת ג'ון ולטר גרגורי, פרופסור לגאולוגיה מאוניברסיטת מלבורן. גרגורי היה בדעה שהמנהל המדעי, צריך לקבוע את אתרי הנחיתה ולרכז בידיו את הפיקוד על ארגון הנחיתה וניהול המשלחת. לדעתו של גרגורי, לאחר הנחיתה רב החובל צריך היה לספק למנהל המדעי שירותים ימיים, סירות ומלחים, לפי צורכי המשלחת. מרקהם תמך בעמדתו של סקוט והיא התקבלה בסופו של דבר ובעקבות הכרעה זו התפטר גרגורי, אשר טען שעבודת המדענים הועמדה במישור נחות לעומת עבודת הימאים.[6]

מחלוקת זו ערערה את היחסים בין החברות המדעיות. היא עמדה בעינה גם תום המשלחת ובאה לביטוי בביקורת על היקפן ואיכותן של כמה מן התוצאות שפורסמו. מרקהם טען, שהתעקשותו על פיקוד הצי הייתה בראש ובראשונה עניין של מסורת ושל סגנון, ולא ביטוי של זלזול במדע. הוא הבהיר את השקפתו, כי כשהיא לעצמה, החתירה להגיע לקו רוחב גבוה יותר מזה של מישהו אחר "איננה ראויה לתמיכה".

הסגל

מרקהם קיווה למשלחת שכולה מורכבת מאנשי הצי המלכותי, אבל האדמירליות הזהירה אותו, ש"הצרכים הדוחקים של הצי לא יאפשרו לו להשאיל קצינים..." מכל מקום, האדמירליות הסכימה לשחרר את סקוט ואת צ'ארלס רוידס, ובהמשך התירה למייקל בארן ולרג'ינלד סקלטון להצטרף למשלחת.[7] שאר הקצינים באו מצי הסוחר הבריטי וכללו את אלברט ארמיטג', סגנו של סקוט, שצבר ניסיון במשלחת ג'קסון-הרמסוורת', 1897-1894, וארנסט שקלטון, שמונה לקצין שלישי, ממונה על מחסנים, אספקה ומצרכי מזון, ואחראי לבידור. האדמירליות שחררה גם כעשרים קצינים זוטרים וימאים, והשאר באו מצי הסוחר או מתעסוקה אזרחית.[7] בין אנשי הסיפון התחתון היו אחדים, שנעשו לוותיקי אנטארקטיקה, בהם פרנק ויילד, ויליאם לאשלי, טום קרין (שהצטרף למשלחת לאחר שאחד הימאים נטש את האונייה בניו זילנד, אדגר אוונס וארנסט ג'ויס. אף על פי שהמשלחת לא הייתה מיזם של הצי באופן רשמי, סקוט הצהיר על כוונתו לנהל את המשלחת על פי כללי הצי, וקיבל את הסכמת הצוות, מרצון ובאין אוכף, לעבוד בכפוף לחוקי המשמעת הנוהגים בצי.[8]

הסגל המדעי היה חסר ניסיון. ד"ר ג'ורג' מאריי, מחליפו של גרגורי כמדען ראשי, היה אמור להמשיך בהפלגה רק עד אוסטרליה; (למעשה, הוא עזב את הספינה בקייפ טאון)[9] וניצל את המסע לשם להכשרת המדענים, אך לא היה לו כל חלק בעבודת המשלחת לפרטי-פרטיה. המדען היחיד בעל ניסיון אנטארקטי קודם היה לואיס ברנאקי, שהשתתף במשלחת צלב הדרום של קאשטן בורשקרווינק כאחראי על תצפיות מגנטיות ומטאורולוג. הגאולוג הארטלי פראר היה בוגר קיימברידג' טרי בן 22, שמרקהם חשב, ש"אולי זה יעשה אותו לגבר." הביולוג הימי תומאס הודג'סון, מן המוזיאון של פלימות', היה בוגר יותר, וכך גם הבכיר בשני הרופאים, רג'ינלד קטליץ, שהיה, בגיל 39, החבר המבוגר ביותר במשלחת. גם הוא, כמו ארמיטג', היה במשלחת ג'קסון-הרמסוורת'.[10] הרופא הזוטר והזואולוג היה אדוארד וילסון, שהיה מקורב לסקוט וסיפק את סגולות הרוגע, הסבלנות והריחוק, שחסרו כנראה למנהיג המשלחת.[11]

עלותה הכוללת של המשלחת הוערכה ב-90,000 ליש"ט (במונחי 2009, בסביבות 7.25 מיליון ליש"ט),[12] ש-45,000 ליש"ט הציעה ממשלת בריטניה, בתנאי ששתי החברות יצליחו לגייס סכום זהה. מטרה זו הושגה, בעיקר הודות לתרומה בסך 25,000 ליש"ט מחבר בעל הון בחברה הגאוגרפית המלכותית, לוולין ו. לונגסטאף. החברה הגאוגרפית עצמה תרמה 8,000 ליש"ט, התרומה היחידה הגדולה ביותר שלה לאיזו שהיא משלחת עד אז, ו-5,000 ליש"ט נתן אלפרד הרמסוורת'(אנ'), לימים הלורד נורת'קליף, מי שמימן בעבר את משלחת ג'קסון-הרמסוורת' לחוג הארקטי, בין השנים 1894- 1897.[13] השאר גויס בתרומות קטנות יותר. המשלחת נהנתה גם מחסות מסחרית משמעותית: חברת קולמן סיפקה חרדל וקמח, קדברי נתנה 1,600 ק"ג של שוקולד, חברת בירד תרמה אבקות אפייה ורפרפת ביצים, אוונס, לשר ווב סיפקו מיץ לימון. חברת הביגוד יגר נתנה 40% הנחה על ביגוד מיוחד, בובריל סיפקה תמצית בקר, ואחרים נתנו תרומות משמעותיות.[14]

האונייה

ערך מורחב – ספינת המחקר דיסקברי
פעמון האוניה "דיסקברי"

ספינת המשלחת נבנתה ב"חברת דאנדי לבניית ספינות" כספינת מחקר ייחודית, שעוצבה ונבנתה לעבודה במים אנטארקטיים, והייתה אחת ממפרשיות העץ התלת-תורניות שנבנו בבריטניה. עלות הבנייה הייתה 34,050 ליש"ט (במונחי 2009 = 2.7 מיליון ליש"ט), ועוד 10,322 ליש"ט (830,000 ליש"ט) למנועים, והמחיר הסופי, לאחר כל השינויים וההתאמות היה 51,000 ליש"ט (4.1 מיליון). לשם הספינה היו הקשרים ימיים היסטוריים, שהאחרון בהם כאחת הספינות שהשתתפו במשלחת של ג'ורג' ניירס, ומאפיינים מסוימים של הספינה הקודמת שולבו בתכנון הספינה החדשה. "דיסקברי" הושקה בידי ליידי מרקהאם ב-21 במרץ 1901 בשם S. Y. "דיסקברי" (הכינוי RRS, ספינת מחקר מלכותית, ניתן בשנות ה-20 של המאה ה-20).[15]

כיוון ש"דיסקברי" לא הייתה ספינת הצי המלכותי, לא התירה לה האדמירליות להניף את הנס הלבן של הצי המלכותי. בסופו של דבר הפליגה "דיסקברי" בכפוף לחוק הספנות המסחרית, ועל תרניה התנוססו דגל הבית של החברה הגאוגרפית המלכותית והנס הכחול ודגל מועדון היאכטות המלכותי של הארוויץ'.

כלבים

צוות כלבי מזחלת

סקוט יצר קשר באוסלו עם פריטיוף ננסן, שבו בטח יותר מאשר בוועדה "המתקוטטת" שלו בלונדון, ומילא אחר הצעותיו בכל הנוגע לציוד.[16] תוצאת הדברים הייתה, שארמיטג' הזמין 25 כלבי-מזחלת סיביריים באמצעות מומחה סקוטי לכלבים ולסקי, שישב דרך קבע בארכנגלסק, רוסיה. עם זאת, המומחה הזה לא הוזמן למשלחת, כך שכלבים ומגלשי סקי אומנם נלקחו במשלחת, אך בעלי ניסיון בתחומים אלה לא היו בה.[17]

מטרות

משלחת דיסקברי, בדומה למשלחות של רוס ובורשקרווינק לפניה, נועדה לעבוד בגזרת ים רוס של אנטארקטיקה. אזורים אחרים של היבשת נלקחו בחשבון, אבל העיקרון שלפיו התקבלה ההחלטה היה, "בהליכה אל הלא-נודע יש להתחיל בנודע."

שתי מטרותיה העיקריות של המשלחת סוכמו ב"הוראות למפקד" שהוציאה הוועדה: "לקבוע, במידת האפשר, את טבעו, מצבו והיקפו של חלק זה של ארצות הקוטב הדרומי, הכלולות בתחום שנקבע למשלחתך", ו"לערוך מדידות מגנטיות באזורים הדרומיים מדרום לקו הרוחב הארבעים, לבדוק ולבצע מחקרים מטאורולוגיים, אוקיינוגרפיים, גאולוגיים, ביולוגיים ופיזיקליים". ההוראות הדגישו מיוחד, כי "אין להקריב אף לא אחת ממטרות אלה לטובת מטרה אחרת".

סקוט שם לו למטרה "להרחיק דרומה בקו ישר על קרח החומה ככל שנוכל, להגיע אל הקוטב במידת האפשר, או למצוא ארץ חדשה."[18] ובהמשך, ב-1903, לצאת מערבה ולחקור את פנים ארץ ויקטוריה, שארמיטג' סייר בשוליה בשנה שקדמה לה והביא עימו משם ממצאים גאולוגיים, שהעידו על העניין המדעי שיש באזור.[19]

ההוראות הנוגעות לנושא הגאוגרפיה היו מפורטות יותר: "נקודות העניין העיקריות בתחום הגאוגרפיה הן [...] לחקור את חומת הקרח של סר ג'יימס קלארק רוס עד קצהו המזרחי; לגלות את הארץ שרוס סבר, כי היא גובלת בחומה לכיוון מזרח. או לוודא שאיננה קיימת [...] אם תחליט לחרוף על הקרח ...עליך למקד את המאמצים בכל הנוגע לחקר גאוגרפי [...] בהתקדמות אל ההרים המערביים, התקדמות לדרום וחקר האזור הוולקני."

המשלחת

השנים הראשונות

המסע הלוך

"דיסקברי" הפליגה מן האי וייט ב-6 באוגוסט 1901, והגיעה לניו זילנד דרך קייפ טאון ב-29 בנובמבר, לאחר מעקף מתחת ל-40° דרום לצורך מדידות מגנטיות. האי קווייל בנמל ליטלטון, ניו זילנד, שימש כתחנת הסגר לכלבי המשלחת. לאחר שלושה שבועות של הכנות סופיות הייתה האונייה מוכנה למסע דרומה. ב-21 בדצמבר, בעוד האונייה יוצאת מליטלטון, לקול תשואות מן הקהל הגדול שנאסף במקום, נפל צ'ארלס בונר, מלח צעיר, אל מותו מראש התורן, לשם טיפס להשיב לקהל המריע. הוא נקבר בפורט צ'אלמרס כעבור יומיים.

"דיסקברי" יצאה לדרכה דרומה והגיעה אל כף אדייר ב-9 בינואר 1902. אחרי שהות קצרה על החוף ובחינת שרידי המחנה של בורכגרווינק, המשיכה הספינה דרומה לאורך חוף ארץ ויקטוריה. במצר מקמרדו פנתה "דיסקברי" מזרחה והשיקה שוב ליבשה בכף קרוזייה, שם הוצבה נקודה שנקבעה מראש לחילופי הודעות, כדי שספינות חילוץ וסיוע יוכלו לאתר את המשלחת.[20] לאחר זאת שייטה הספינה לאורך חומת הקרח אל הקצה המזרחי שלה, שם אושר, ב-30 בינואר, דבר קיומה של היבשה שחזה רוס ושמה נקרא ארץ אדוארד השביעי.[21][22]

ב-4 בפברואר, עלה סקוט אל חומת הקרח ופרק מאריזתו בלון תצפית, שרכש לצורך מדידות מן האוויר. סקוט טיפס אל סל הבלון ועלה חיש-מהר לגובה של יותר מ-180 מ' בכדור הפורח, שהיה מחובר בכבלים. שקלטון עלה אחריו לניסיון שני. כל מה שהצליחו לראות היו פני חומת הקרח שנראה שאין להם סוף.[23] וילסון חשב, בינו לבין עצמו, שהריחוף בבלון הוא "שיגעון מוחלט".[24]

מפרץ מגורי החורף

לאחר הדברים האלה המשיכה "דיסקברי" מערבה למצוא מקום מתאים למגורי-קבע לעונת החורף האנטארקטי. ב-8 בפברואר נכנסה למצר מקמרדו ומאוחר יותר באותו יום עגנה במקום סמוך לגבולו הדרומי, שקיבל בהמשך את השם מפרץ מגורי החורף. וילסון כתב: "כולנו היינו מודעים למזל יוצא הדופן ששיחק לנו במציאת מקום כזה למגורי חורף, בטוח לספינה ומוגן בשלמות מכל לחץ של קרח."[25] המסיק ויליאם לאשלי, לעומת זאת, הביע את דעתו, שזה נראה "מקום משמים."[26] העבודה על החוף החלה בהקמת צריפי המשלחת על חצי אי טרשי, שנקרא האט פוינט. סקוט החליט, שהמשלחת תמשיך לחיות ולעבוד בספינה, והניח ל"דיסקברי" לקפוא בקרח הים. את הצריף הראשי החליט להקצות למחסן ולמחסה.[27]

בכל הקבוצה לא היה אף גולש סקי מומחה ורק לברנאקי ולארמיטג' היה איזה שהוא ניסיון בעבודה עם כלבי-מזחלת. תוצאות מאמציהם המוקדמים של האנשים להקנות לעצמם את הטכניקות הללו לא בישרו טובות ורק חיזקו את העדפתו של סקוט לגרירה בכוח אדם. הסכנות הטמונות בתנאים הזרים להם התאמתו ב-11 במרץ, כשקבוצה ששבה ממסע ניסיון לכף קרוזייה נתקעה על מדרון מכוסה קרח בשעת סופת שלגים. במהלך נסיונותיהם למצוא מקום בטוח יותר, החליק המלח הכשיר (Able seaman) ג'ורג' וינס מקצה צוק ונהרג. גופתו לא נמצאה מעולם; צלב ועליו כתובת פשוטה, שהוקם לזכרו, עודנו ניצב בראש הצוק הנישא של האט פוינט.[28][29]

במשך חודשי החורף מאי-אוגוסט היו המדענים עסוקים במעבדותיהם, וכל השאר עסקו בהכנת ציוד ואספקה לעבודת העונה הבאה. לשם בידור והפגת מתח היו הצגות תיאטרון חובבניות ופעילויות העשרה חינוכית בצורת הרצאות. עיתון, "טיימס הקוטב הדרומי", יצא בעריכת שקלטון. גם פעילויות תחת כיפת השמיים לא חדלו כליל; היו משחקי כדורגל על הקרח, ולוח הזמנים לתצפיות מגנטיות ומטאורולוגיות נשמר בקפדנות. עם תום החורף, התחדשו מסעות ניסוי במזחלות, כדי לבחון את הציוד ומנות המזון בעוד מועד לפני המסע המתוכנן דרומה, שאליו ייצאו סקוט, וילסון ושקלטון. בינתיים יצאה קבוצה בראשות רוידס אל כף קרוזייה, להשאיר מסר בתחנה שם, וגילתה מושבת פינגווין קיסרי. במשך 5 ימים היו אנשי הקבוצה כלואים באוהל בגלל סופת שלגים וטמפרטורה של 50- מעלות צלזיוס. מזג האוויר הקשה אילץ את רוידס לחזור מוקדם מכפי שתכנן, אך בדיקת הרופאים בשובם לבסיס אישרה, לרווחת הכל, שבריאותם לא נפגעה.[30] קבוצה אחרת, בראשות ארמיטג', סיירה בהרים בכיוון מערב ושבה באוקטובר, עם סימנים מדאיגים של צפדינה. סקוט המודאג הורה על בדיקות לכל חברי המשלחת, ואצל כולם התגלו סימנים ראשונים למחלה. התפרצות הצפדינה נבלמה לאחר שינויים בתפריט. לאחר זמן האשים ארמיטג' את סקוט בהתפרצות המחלה, בגלל "התנגדותו הרגשנית" לשחיטת בעלי חיים לבשר טרי.[31]

המסע דרומה

סקוט, וילסון ושקלטון יצאו ב-2 בנובמבר 1902 עם כלבים וקבוצות מסייעות. מטרתם הייתה "להרחיק דרומה בקו ישר על קרח החומה ככל שנוכל, להגיע אל הקוטב במידת האפשר, או למצוא ארץ חדשה."[32] אל ציון הדרך המשמעותי הראשון הגיעו ב-11 בנובמבר, כשקבוצה מסייעת עברה את שיא קצה הדרום של בורכגרווינק ב-'50 78°.[33] אולם חוסר המיומנות בשליטה בכלבים בא עד מהרה לביטוי, וההתקדמות הייתה איטית. אחרי שהקבוצות המסייעות חזרו, ב-15 בנובמבר, החלה קבוצתו של סקוט לחלק את מטענם (לקחת חצאי מטען קדימה ואז לחזור בשביל המחצית השנייה), ומכאן שעשו מסע של 4.8 ק"מ על כל 1.6 ק"מ של התקדמות דרומה. היו טעויות בעניין מזון הכלבים, וכאשר הכלבים נחלשו, נאלץ וילסון להרוג את החלשים ביותר כדי שישמשו כמזון לאחרים. גם האנשים כשלו, נאבקים בעוורון שלג, בכוויות קור ובתסמינים ראשונים של צפדינה, אך המשיכו דרומה בקו ישר עם ההרים ממערב. את חג המולד חגגו במנות כפולות, וקינוח חג מולד, ששקלטון שמר לאירוע, חבוי עם גרביו.[34] ב-30 בדצמבר 1902, בלי לעזוב את חומת הקרח, הגיעו אל קצה הדרום שלהם ב-'17 82° דרום. הבעיות התרבו והלכו במסע חזרה, כשהכלבים הנותרים מתו והצפדינה הכריעה את שקלטון. הרישום ביומנו של וילסון מיום 14 בינואר 1903 מאשר כי "כולנו מגלים סימנים קלים, אך ברורים, של צפדינה".[35] סקוט ווילסון התנהלו בקושי הלאה ושקלטון, שלא היה מסוגל לגרור מזחלת, פסע לצידם ומדי פעם נישא על המזחלת. לבסוף הגיעה הקבוצה אל האונייה ב-3 בפברואר 1903, אחרי מסע של כ־1480 ק"מ כולל צעידות הלוך ושוב להעברת המטען, ב-93 ימי מסע, בממוצע של קצת יותר מ-16 ק"מ ליום.[36]

הגעת ספינת הסיוע

כשקבוצת הדרום נעדרה, הגיעה ספינת הסיוע מורנינג, ועליה מטען אספקה טרייה. מארגני המשלחת הניחו, שה"דיסקברי" תשתחרר מן הקרח בראשית 1903, ואז יוכל סקוט לצאת לעוד שיוטי מחקר ומדידות לפני שיחזור החורף. הכוונה הייתה, ש"דיסקברי" תחזור לניו זילנד במרץ או אפריל, ומשם לאנגליה דרך האוקיינוס השקט, ובדרכה תמשיך במדידות המגנטיות שלה. "מורנינג" תספק כל סיוע שסקוט עשוי להזדקק לו במהלך תקופה זו.

"דיסקברי" (במרכז) לכודה בקרח במצר מקמרדו, מלווה ב"מורנינג" (משמאל) וב"טרה נובה" (מימין) בפברואר 1904

תוכנית זו נכשלה, כיון ש"דיסקברי" נשארה תקועה ללא ניע בכבלי הקרח. מרקהם ציפה לכך, בינו לבין עצמו, ורב החובל של "מורנינג", ויליאם קולבק, הביא עמו מכתב סודי אל סקוט, שבו אישור לעוד שנה בקרח. הואיל ועכשיו הייתה תחזית זאת לבלתי נמנעת, סיפקה ספינת הסיוע הזדמנות לכמה מאנשי הצוות לחזור הביתה. ביניהם, שלא בטובתו, היה שקלטון המחלים, שסקוט החליט כי "מוטב לו שלא להסתכן בעוד תלאות במצב בריאותו הנוכחי".[37] הסיפורים על הקרע בין סקוט לשקלטון מקורם בנקודה זו, או בסכסוך משוער במהלך מסעם דרומה, שהביא לחילופי דברים כעוסים.[38] כמה מפרטים אלה סיפק ארמיטג', שקשריו עם סקוט התדרדרו ללא תקנה ואחרי שסקוט, וילסון ושקלטון הלכו כולם לעולמם, בחר לגלות פרטים, שנטו להציג את סקוט באור שלילי.[39] ראיות אחרות מצביעות על כך, שסקוט ושקלטון נשארו ביחסים טובים באופן כללי לתקופת-מה;[40] שקלטון פגש את המשלחת בשובה הביתה ב-1904 ואחר כך כתב מכתב לבבי מאוד לסקוט.

השנה השנייה

לאחר תום החורף של 1903, התכונן סקוט למסע העיקרי השני של המשלחת: עלייה אל ההרים המערביים וחקר אזוריה הפנימיים של ארץ ויקטוריה. קבוצת הסיור של ארמיטג' מן השנה שעברה סימנה נתיב חדש לגובה של 2,930 מ' לפני שפנתה לשוב על עקבותיה, אבל סקוט רצה לפנות מערבה מנקודה זו, במידת האפשר אל מיקומו של הקוטב הדרומי המגנטי. לאחר יציאה כושלת בגלל מזחלות פגומות, יצאה קבוצה ובה סקוט, לאשלי, ואוונס ב-26 באוקטובר 1903 מ"דיסקברי".[41]

In the foreground, facing left, a bird with black head and white body, standing erect with wings spread. In the background a companion bird faces left
מושבת פינגווין קיסרי, שקבוצה בראשות רוידס גילתה בכף קרוזייה באוקטובר 1902

בעלייה על קרחון גדול, שלו קראו על שמו של גאולוג המשלחת פראר, הגיעו לגובה של 2300 מ', ואז כלאו אותם סופות שלגים למשך שבוע במחנה. הסופות לא איפשרו להם להגיע אל פסגת הקרחון עד 13 בנובמבר.[42] אז המשיכו והתקדמו אל מעבר לנקודת קצה הדרום של ארמיטג', גילו את רמת הקוטב והיו לקבוצה הראשונה שצעדה עליה. אחרי שהקבוצה הגאולוגית והקבוצה המסייעת חזרו, המשיכו סקוט, אוונס ולאשלי מערבה על פני מישור נטול תוואי נוף למשך עוד שמונה ימים, למרחק של כ-240 ק"מ להגיע אל הנקודה המערבית ביותר שלהם ב-30 בנובמבר.[43] כיון שטבלאות הניווט שלהם אבדו בסופה בשעת העלייה על הקרחון, לא יידעו היכן בדיוק הם נמצאים, ולא היו שום תוואי נוף לעזור להם לקבוע את מיקומם. המסע חזרה אל קרחון פראר התנהל בתנאים, שהגבילו את התקדמותם ללא יותר מ-1.6 ק"מ בשעה, כשמצרכי המזון אוזלים והולכים והם תלויים בכללי הניווט הנסיוניים של סקוט.[41] בירידה מן הקרחון ניצלו סקוט ואוונס מנפילה אל תוך בתרון, שיכלה להביא למותם, לפני שגילו אזור נקי משלג או עמק יבש, תופעה נדירה באנטארקטיקה. לאשלי תיאר את העמק היבש כ"מקום נהדר לגידול תפוחי אדמה".[41] הקבוצה הגיעה אל ה-"דיסקברי" ב-24 בדצמבר, לאחר מסע הלוך-ושוב של 1,120 ק"מ במשך 59 יום. הממוצע שלהם, יותר מ-22 ק"מ ביום במסע זה שכולו גרירה בכוח שרירי אדם, עלה באופן משמעותי על זה שהושג עם כלבים במסע דרומה של העונה הקודמת, עובדה שחיזקה עוד יותר את הדעות הקדומות של סקוט נגד שימוש בכלבי-מזחלת.[41] היסטוריון הקטבים דייוויד קריין מגדיר את המסע מערבה "אחד המסעות הדגולים בתולדות הקטבים".

כמה מסעות אחרים הושלמו בתקופת העדרו של סקוט. רוידס וברנאקי יצאו למסע של 31 ימים על החומה בכיוון דרום-מזרח, צפו באופיה השטוח וערכו עוד קריאות מגנטיות. קבוצה אחרת חקרה את קרחון קטליץ בדרום-מערב, ווילסון יצא לכף קרוזייה לצפות מקרוב במושבת הפינגווין הקיסרי.[41]

משלחת הסיוע השנייה

סקוט קיווה למצוא בשובו את "דיסקברי" משוחררת מן הקרח, אבל היא נשארה תקוע לבלי הזז. האנשים החלו לעמול סביבה במסורי קרח, אבל אחרי 12 ימי עבודה מפרכת, נוסרו רק שני חתכים מקבילים קצרים באורך 150 מטרים, והספינה הייתה עדיין במרחק 32 ק"מ ממים פתוחים. ב-5 בינואר 1904 חזרה ספינת הסיוע "מורנינג", הפעם עם עוד ספינה, טרה נובה. קולבק הביא עמו הוראות מפורשות מן האדמירליות, לפיהן, אם אי אפשר יהיה לשחרר את "דיסקברי" עד תאריך מוגדר, יש לנטוש אותה ולשלוח את צוותה הביתה בשתי ספינות החילוץ. האולטימטום הזה נבע מן התלות של מרקהם במשרד האוצר לכיסוי ההוצאות של משלחת החילוץ השנייה, מאחר שמקורות המימון של המשלחת התרוקנו כליל. האדמירליות הסכימה לממן את ההוצאות רק בתנאים שלהם. סקוט היה נסער. ה-"דיסקברי" ואנשיה יכלו להישאר ללא חשש עוד חורף אחד באנטארקטיקה. הייתה להם די אספקה לחמש שנים וסכנת הצפדינה חלפה. הדבר היחיד שחסר להם היה פחם, ודווקא אותו לא הביאו ספינות החילוץ בכמות מספקת. הוסכם, שאם עד ה-25 בפברואר לא תשוחרר הספינה, לא תהיה ברירה אלא לנטוש אותה. כאמצעי זהירות, החל סקוט להעביר את כל הממצאים המדעיים והדגימות אל ספינות החילוץ. העבודה לשחרור הספינה הכלואה התחדשה במלוא המרץ, בחומרי נפץ ובמסורים, ב-10 בפברואר היה סקוט קרוב להשלים עם העובדה, שיהיה עליו לנטוש את "דיסקברי", אך ב-14 בפברואר נשבר לפתע רוב הקרח, ו"מורנינג" ו"טרה נובה" יכלו סוף סוף לשייט לצד "דיסקברי". ב-16 בפברואר הצליחו שני הפיצוצים האחרונים לשחרר את "דיסקברי", שחידשה מיד את מסעה לניו זילנד.[44]

שיבה הביתה ותוצאות

In the foreground is a landscape of dull brown mounds and undulations, behind which are snow-covered mountain peaks.
העמקים היבשים בהרים המערביים, שהתגלו בארץ ויקטוריה בעת המסע מערבה של המשלחת

קבלת הפנים שחיכתה למשלחת עם שובה לממלכה המאוחדת הייתה מעומעמת, בתחילה. מרקהם בא לפגוש את הספינה בפורטסמות' כש"דיסקברי" עגנה שם ב-10 בספטמבר 1904, אבל שום אנשי-שם לא הקבילו את פני הקבוצה כשהגיעה ללונדון כעיבור ימים אחדים.[45] עם זאת, הציבור גילה התלהבות ניכרת כלפי המשלחת ובעקבותיה, הגיעה גם הכרה רשמית. סקוט קודם עד מהרה לדרגת קפטן בצי המלכותי והוזמן לטירת בלמורל לפגישה עם המלך אדוארד השביעי, שהעניק לו תואר אבירות (CVO). עוד קיבל שלל מדליות ופרסים מארצות שמעבר לים, בהם אות לגיון הכבוד הצרפתי. מדליות הקוטב והעלאות בדרגה ניתנו לקצינים וחברי צוות אחרים.[46]

התוצאות הגאוגרפיות העיקריות של המשלחת היו גילוי ארץ אדוארד השביעי; הטיפוס על ההרים המערביים וגילוי רמת הקוטב; מסע המזחלות הראשון על הרמה; המסע על חומת הקרח אל קצה הדרום ב-'17 82° דרום. נקבע כעובדה שהאי רוס הוא אכן אי,[47] ההרים הטראנס-אנטארקטיים מופו ל-83° דרום[48] וחושבו מיקומם וגובהם של יותר מ-200 הרים נפרדים.[49] עוד הרבה תוואי נוף וציוני דרך זוהו ונקראו בשם, ונעשתה עבודת מדידה רחבת-היקף בחופים.

היו גם תגליות בעלות חשיבות מדעית ממדרגה ראשונה, בהן העמקים היבשים בהרים המערביים, מושבת הפינגווין הקיסרי בכף קרוזייה, ראיה מדעית לכך, שחומת הקרח היא מדף קרח צף ומאובן של עלה שגילה פראר ושעזר לבסס את הקשר של אנטארקטיקה ליבשת-העל גונדוואנה. אלפי דגימות גאולוגיות וביולוגיות נאספו וזנים ימיים חדשים זוהו. מיקום הקוטב הדרומי המגנטי חושב בדיוק סביר. בתחום הרפואה, וילסון גילה את השפעותיו נוגדות הצפדינה של בשר כלבי-ים טרי, תגלית ששמה קץ לסכנת החיים שבצפדינה, למשלחת זו ולבאות אחריה.[50]

השנים שלאחר המשלחת

סקוט שוחרר מן הצי לצורך כתיבת הדו"ח הרשמי של המשלחת, "מסע הדיסקברי"; זה פורסם בשנת 1905, ונמכר היטב. עם זאת, הדין וחשבון של סקוט על ההתמוטטות של שקלטון במסע דרומה הוביל לחילוקי דעות בין השניים, בעיקר על הגרסה של סקוט באשר למשך הזמן שעמיתו למשלחת נישא על גבי המזחלת. השתמע מכך, שההתמוטטות של שקלטון הייתה אחראית להישג הלא-מרשים יחסית של המשלחת בהתקדמותה דרומה.

סקוט חידש לאחר זמן את הקריירה שלו בצי, תחילה כעוזר למנהל המודיעין של הצי ואחר, באוגוסט 1906, כרב החובל של אוניית הדגל בפיקודו של סגן האדמירל ג'ורג' אגרטון באוניית הצי ויקטוריוס. במועד זה כבר היה סקוט גיבור לאומי, על אף סלידתו מתשואות פומביות,[45] והישגי המשלחת הוצגו לציבור כניצחון. האופוריה הזו לא תרמה לניתוח אובייקטיבי, או להערכה שקולה של חוזקות המשלחת וחולשותיה. בייחוד בא הדבר לביטוי בתהילה, שסקוט קשר לגרירת מזחלות בכוח אדם כנאצלת יותר מטבע בריאתה מכל טכניקה אחרת של מסע על קרח; גישה זו הביאה להטלת ספק בטכניקות שימוש בכלבים או בסקי, הלך רוח שאומץ על ידי המשלחות הבאות, והכתה בתימהון בעלי ניסיון וידע במסעות על קרח, כגון פריטיוף ננסן, שאת עצתם בנושאים אלה הרבו לבקש, אך לא אחת גם התעלמו ממנה.

משלחת "דיסקברי" הייתה קרש קפיצה לקריירות של כמה אנשים, שהיו לעמודי התווך או המנהיגים במשלחות בחמש-עשרה השנים הבאות. לצד סקוט ושקלטון, הימאים פרנק ויילד וארנסט ג'ויס חזרו שוב ושוב אל הקרח, כיון שלא יכלו ככל הנראה להסתגל מחדש לחיים נורמליים.[51] ויליאם לאשלי ואדגר אוונס, עמיתיו של סקוט במסע מערבה בשנת 1903, התאימו עצמם לתוכניות העתידות של מנהיגם והיו לשותפיו הקבועים לגרירת מזחלות. טום קרין התלווה הן לסקוט והן לשקלטון במשלחות הבאות. לויטננט "טדי" אוונס, קצין ראשון באוניית הסיוע "מורנינג", החל לתכנן הובלת משלחת משלו, לפני שהצטרף אל הצוות של סקוט בשנת 1910.

זמן קצר לאחר סיום שירותו בצי, גילה סקוט לחברה הגאוגרפית המלכותית את כוונתו לחזור לאנטארקטיקה, אבל המידע לא יצא בשלב זה לציבור הרחב.[52] את כוונותיו אלה סיכל שקלטון, שהודיע בראשית 1907 על תוכניותיו לעמוד בראש משלחת, שתצא לאנטארקטיקה במטרה הכפולה, להגיע אל הקוטב הדרומי המגנטי ואל הקוטב הדרומי הגאוגרפי גם יחד. תחת לחץ, הסכים שקלטון שלא לצאת למסעותיו ממצר מקמרדו, שסקוט תבע עליו חזקה כזירת העבודה שלו עצמו.[52] בסופו של דבר, שקלטון לא הצליח למצוא מעגן בטוח בשום מקום אחר ונאלץ להפר את הבטחתו.[53] משלחתו נחלה הצלחה רבתי - מסעה דרומה הסתיים ב-'23 88°, פחות מ-160 ק"מ מן הקוטב הדרומי, ואילו הקבוצה הצפונית הגיעה אל מיקום הקוטב הדרומי המגנטי.[54] מכל מקום, הפרת הבטחתו של שקלטון הביאה לנתק משמעותי ביחסים בין השניים, וסקוט כינה את עמיתו משכבר שקרן ונוכל.

תוכניותיו של סקוט הבשילו בהדרגה לכלל הגשמה - משלחת רחבת-ממדים, מדעית וגאוגרפית, שיעדה העיקרי הוא כיבוש הקוטב הדרומי. סקוט היה נחוש בדעתו להימנע מן החובבנות שנקשרה עם עבודתה המדעית של משלחת דיסקברי. הוא מינה את אדוארד וילסון למדען הראשי שלו, ווילסון בחר צוות מנוסה.[55] המשלחת יצאה לדרכה ביוני 1910 בטרה נובה, אחת מספינות הסיוע של "דיסקברי". תוכנית המשלחת הסתבכה בגלל משלחת הקוטב הדרומי הנורווגית של רואלד אמונדסן, שהגיעה לאנטארקטיקה באותו זמן. קבוצתו של אמונדסן הגיעה לקוטב הדרומי ב-14 בדצמבר 1911 ושבה בשלום. סקוט וארבעת בני לווייתו, בהם וילסון, הגיעו לקוטב ב-17 בינואר 1912; כל החמישה נספו במסעם חזרה.[56]

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משלחת דיסקברי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Reginald Pound, "Scott of the Antarctic", הוצאת קווארד-מקקאן, ניו יורק, עמ' 40
  2. ^ 2.0 2.1 פאונד, עמ' 41
  3. ^ פאונד, עמ' 26
  4. ^ Diana Preston, A First Rate Tragedy, Houghton Mifflin co. USA 1999, p.15
  5. ^ [Preston, p.18-17
  6. ^ פאונד, עמ' 30
  7. ^ 7.0 7.1 Huntford, 'The Last Place on Earth", p. 144
  8. ^ Fiennes, p. 35
  9. ^ Fiennese, pp. 43-4
  10. ^ Diana Preston, "A First Rate Tragedy", pp. 36-37
  11. ^ Huntford, "The Last Place on Earth", p. 160
  12. ^ Fiennes, p. 28
  13. ^ Fiennes, pp 36-7
  14. ^ Preston, p. 39
  15. ^ עיתון טיימס, 22 במרץ 1901, עמ' 11, גיליון 36409
  16. ^ ציטוט של סקוט מהאנטפורד, עמ' 145 "בעוד אני מנסה להוציא לפועל את הרעיונות שאתה [ננסן] לימדת אותי בנורווגיה בנוגע לציוד, יושבת ועדה של 32 מדענים ומתקוטטת בשאלה, לאן צריכה המשלחת להפליג!"
  17. ^ Huntford, The Last Place on Earth, p. 145
  18. ^ Preston, p. 61
  19. ^ [Preston, p. 71-70
  20. ^ Fiennes, p.55
  21. ^ Fiennes, pp. 55-57
  22. ^ Preston, p. 45
  23. ^ Preston, pp. 45-6
  24. ^ Wilson, p. 111 (רישום ביומן, 4 בפברואר 1902).
  25. ^ Wilson, p. 112 (רישום ביומן, 8 בפברואר 1902)
  26. ^ Preston, p.46
  27. ^ Preston, p. 46
  28. ^ Preston,p. 48
  29. ^ Fiennes, pp. 70-72
  30. ^ Fiennes, p. 87
  31. ^ Preston, p. 59
  32. ^ Preston, p. 61
  33. ^ Wilson, p. 214 (רישום ביומן, 11 בנובמבר 1902)
  34. ^ Preston, pp. 61-67
  35. ^ Wilson, p. 238
  36. ^ Peston, pp.61-67
  37. ^ Preston, p. 68
  38. ^ Fiennes, p. 100
  39. ^ [Preston, p.68
  40. ^ Preston, p.68
  41. ^ 41.0 41.1 41.2 41.3 41.4 Preston, pp. 70-76
  42. ^ Fiennes, p. 120
  43. ^ Preston, p. 70-76
  44. ^ Fiennes, pp. 129-131
  45. ^ 45.0 45.1 Preston, pp. 80-84
  46. ^ Preston, p.82
  47. ^ Preston, p. 47
  48. ^ Wilson, p. 230 (רישום ביומן, 30 בדצמבר 1902)
  49. ^ Preston, p. 77
  50. ^ "נפטרנו אפוא מכל שימורי הבשר, וכל תסמין של צפדינה נעלם חיש מהר... במקרה שלי, תסמינים בולטים של צפדינה נרפאו בלי להזדקק למיץ ליים. הדבר העיקרי היה, ללא ספק, אכילת בשר טרי בלבד" ציטוט מן המאמר של א. א. וילסון (1905) "ההיבט הרפואי של מסע 'דיסקברי' לאנטארקטיקה", בריטיש מדיקל ז'ורנל, 8 ביולי 1905, עמ' 77 - 80
  51. ^ Riffenburgh, p. 126
  52. ^ 52.0 52.1 Riffenburgh, pp. 108-116
  53. ^ Riffenburgh, pp. 153-55
  54. ^ 235-44, Riffenburgh, pp.221-33
  55. ^ Preston, pp. 111-12
  56. ^ Preston, pp. 197-205
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35512098משלחת דיסקברי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=משלחת_דיסקברי&oldid=2221486"