ויליאם ספירס ברוס
ויליאם ספירס ברוס (באנגלית: William Speirs Bruce; 1 באוגוסט 1867 - 28 באוקטובר 1921) היה חוקר טבע, מדען קטבים ואוקיינוגרף סקוטי, שארגן ועמד בראש המשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה (1904-1902) אל איי אורקני הדרומיים וים ודל. בין שאר הישגיה, הקימה המשלחת את התחנה המטאורולוגית הראשונה הקבועה באנטארקטיקה. בהמשך ייסד ברוס את המעבדה האוקיינוגרפית הסקוטית באדינבורו, אבל תוכניותיו לחציית יבשת אנטארקטיקה דרך הקוטב הדרומי נזנחו בגלל מחסור בתמיכה ציבורית וכספית.[1]
בשנת 1892 ויתר ברוס על לימודי הרפואה באוניברסיטת אדינבורו והצטרף למשלחת דאנדי לציד לווייתנים באנטארקטיקה כעוזר מדעי. לאחר משלחת זו היו מסעות ארקטיים אל נוביה זמליה, שפיצברגן וארץ פרנץ יוזף עם משלחת ג'קסון-הרמסוורת'. בשנת 1899 הגיש ברוס, שהיה אז מדען הקטבים המנוסה ביותר בבריטניה, בקשה להתקבל למשלחת דיסקברי של רוברט פלקון סקוט, אבל דחיות במינוי זה והתנגשויות עם נשיא החברה הגאוגרפית המלכותית, סר קלמנטס מרקהם, הביאוהו תחת זאת לארגן משלחת משלו והולידו עוינות מתמדת מצד הממסד הגאוגרפי הבריטי. אף כי ברוס קיבל עיטורים ואותות כבוד שונים על עבודתו בקטבים, בהם דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אברדין, לא הוא ולא איש מחבריו למשלחת זכו להמלצת החברה הגאוגרפית המלכותית למדליית הקוטב היוקרתית.[2]
בין השנים 1907 ל-1920 יצא ברוס למספר רב של מסעות אל מחוזות ארקטיים, הן למטרות מחקר מדעי והן למטרות מסחר. את כשלונו להוציא עוד משלחות מחקר חשובות לאחר המשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה מייחסים על פי רוב להיעדר כישורים ביחסי ציבור, אויבים בעלי-עוצמה ולאומיותו הסקוטית הנלהבת. בריאותו הלכה והתרופפה לקראת 1919 והוא אושפז פעמים אחדות בבתי חולים לפני מותו בשנת 1921, שאחריו נשכח כליל. בשנים האחרונות, לאחר יובל המאה למשלחת הסקוטית, נעשים מאמצים להעניק הכרה משמעותית יותר לתפקידו בתולדות חקר הקטבים המדעי.
ילדות ונעורים
בית ולימודים
ויליאם ספירס ברוס נולד בלונדון, בן לרופא סקוטי ולאם ממוצא ולשי. שנות ילדותו עברו על ברוס בבית המשפחה בלונדון, בהולנד פארק, בהדרכת סבו, הכומר ויליאם ברוס, שהרבה לקחתו אל גני קנסינגטון הסמוכים, ומדי פעם אל המוזיאון להיסטוריה של הטבע (לונדון).
מ-1879 עד 1885 למד ברוס בפנימייה מתקדמת בנורפוק ואחר למד עוד שנתיים ב"יוניברסיטי קולג' סקול" בהמפסטד, כהכנה לבחינות הבגרות, שיאפשרו לו להתקבל לבית הספר לרפואה של יוניברסיטי קולג' לונדון (UCL) בניסיון השלישי הצליח והיה מוכן להתחיל בלימודי הרפואה בסתיו 1887.
אדינבורו
בקיץ 1887 נסע ברוס צפונה לאדינבורו לכמה קורסי חופשה במדעי הטבע. הקורסים בני ששת השבועות, בתחנה הימית הסקוטית בגרנטון, אדינבורו על שפך נהר הפורת', שנוסדה זמן לא רב קודם, התנהלו בהדרכת פטריק גדס וג'ון ארתור תומסון, וכללו פרקים בבוטניקה ובזואולוגיה. חוויית הלימודים בגרנטון והקשר עם כמה מן האנשים הבכירים בתחום מדעי הטבע בזמן ההוא, שיכנעו את ברוס להישאר בסקוטלנד. הוא ויתר על מקומו באוניברסיטה בלונדון ונרשם תחת זאת לבית הספר לרפואה באוניברסיטת אדינבורו, כדי שיוכל להתמיד בקשר עם מורים כמו גדס ותומסון. הלימודים באדינבורו גם איפשרו לו לעבוד בזמנו הפנוי במעבדות של אדינבורו, שם נבדקו ומוינו ממצאים ממשלחת צ'לנג'ר. במעבדות עבד עם האוקיינוגרף ד"ר ג'ון מאריי ועוזרו, ג'ון יאנג בוכאנן, ורכש הבנה מעמיקה יותר בהבנת האוקיינוגרפיה וניסיון שאין ערוך לחשיבותו בעקרונות המחקר המדעי.
המסעות הראשונים
משלחת דנדי לציד לווייתנים
משלחת דנדי לציד לווייתנים, 1893-1892, הייתה ניסיון לחקור את האפשרויות המסחריות לציד לווייתן אובאלנה במימי אנטארקטיקה באמצעות מיקום מוצא הלווייתנים באזור. גם תצפיות מדעיות ומחקר אוקיינוגרפי נועדו להתקיים בארבע הספינות לציד לווייתנים: "באלנה", "אקטיב", "דיאנה" ו"כוכב הקוטב". ברוס הגיע למשלחת בהמלצת יו רוברט מיל, מכר מגרנטון, שעבד עכשיו כספרן החברה הגאוגרפית המלכותית בלונדון. אף שהמשלחת הייתה עתידה לקטוע את לימודי הרפואה שלו, נענה ברוס ללא היסוס; עם ויליאם גורדון ברן מרדוך כעוזר, קיבל עליו את התפקיד ב"באלנה" בפיקודו של רב החובל אלכסנדר פיירוות'ר. ארבע הספינות הפליגו מדנדי ב-6 בספטמבר 1892.
המשלחת הקצרה יחסית - ברוס חזר לסקוטלנד במאי 1893 - נכשלה במטרתה העיקרית, וסיפקה הזדמנויות מוגבלות לעבודה מדעית. שום לווייתני אובאלנה לא נמצאו, וכדי לצמצם את הפסדי המשלחת, ניתנה הוראה לטבח המוני בכלבי-ים, להשגת עורות, שמן ושומן. ברוס סלד מן ההרג, מה גם שציפו ממנו להשתתף במעשה. התפוקה המדעית שהושגה במסע הייתה, כדברי ברוס, "תצוגה עלובה". במכתב אל החברה הגאוגרפית המלכותית כתב: "התנהגותו הכללית של האדון (קפטיין פיירוות'ר) הייתה רחוקה מלהתאים לעבודה מדעית". הגישה למפות נשללה מברוס, כך שנבצר ממנו לקבוע מיקום מדויק לתופעות. הוא נדרש לעבוד "בסירות" כשהיה אמור לבצע תצפיות מטאורולוגיות ואחרות, ושום מתקנים מתאימים לא הוקצו לשימושו להכנת הדגימות, שרבות מהן אבדו עקב טיפול רשלני של הצוות. על אף כל זאת, מכתבו לחברה הגאוגרפית מסתיים במילים אלה: "עלי להודות לחברה על הסיוע שהגישה לי במה שהיה, על אף כל המכשלות, ניסיון מאלף ומהנה." במכתב נוסף למיל התווה את שאיפותיו להפליג שוב דרומה, והוסיף: "הטעם שידעתי עורר את רעבוני".[3]
תוך חודשים הגיש הצעות למשלחת מדעית לג'ורג'יה הדרומית, אבל החברה הגאוגרפית המלכותית לא גילתה נכונות לתמוך בתוכניותיו. בראשית 1896 שקל שיתוף פעולה עם הנורווגים הנריק בול וקרסטנס בורכגרווינק בניסיון להגיע אל הקוטב הדרומי המגנטי. גם תוכנית זו לא יצאה לפועל.
משלחת ג'קסון-הרמסוורת'
מספטמבר 1895 עד יוני 1896 עבד ברוס בתחנה המטאורולגית שבפסגכת בן נוויס, שם רכש עוד ניסיון בהליכים מדעיים ובמכשור מטאורולוגי. ביוני 1896, גם הפעם בהמלצת מיל, עזב את משרתו כדי להצטרף למשלחת ג'קסון-הרמסוורת', שהייתה אז בשנתה השלישית באזור הארקטי, בארץ פרנץ יוזף. המשלחת הזאת, בהנהגת פרדריק ג'ורג' ג'קסון ובמימון איל העיתונות אלפרד הרמסוורת', הפליגה מלונדון בשנת 1894. היא עסקה בסקר מפורט של ארכיפלג פרנץ יוזף, שהתגלה, אף כי לא מופה כראוי, במהלך משלחת אוסטרית 20 שנה קודם לכן. משלחתו של ג'קסון קבעה את בסיסה בכף פלורה שעל האי נורת'ברוק, האי הדרומי ביותר בארכיפלג. האספקה הגיעה אליה בביקורים סדירים של ספינת המשלחת "וינדוורד", שבה הפליג ברוס מלונדון ב-9 ביוני 1896.
"וינדוורד" הגיעה לכף פלורה ב-25 ביולי, ושם מצא ברוס, שלקבוצה ממשלחתו של ג'קסון הצטרפו פריטיוף ננסן וחברו היאלמר יוהנסן. שני הנורווגים חיו על הקרח במשך יותר משנה מאז עזבו את ספינתם, פראם לשם צעידה מהירה אל הקוטב הצפוני, ורק מקרה ממוזל היה זה שהביא אותם אל הנקודה המיושבת היחידה בלב אלפי קילומטרים מרובעים של מים ארקטיים. ברוס מזכיר את פגישתו עם ננסן במכתב אל מיל והיכרותו עם הנורווגי הדגול תהיה למקור עתידי של שפע עצות ועידוד.
במהלך השנה שעשה בכף פלורה אסף ברוס כ-700 דגימות זואולוגיות במקרים רבים בתנאים בלתי נוחים עד מאוד. כדברי ג'קסון: "אין זו עבודה נעימה לחטט במים קרים כקרח, כשהטרמומטר עומד על כמה מעלות מתחת לאפס, או לדשדש בקיץ מילין רבים בשלג, דייסת שלג נמסה ובוץ, בחיפוש אחר יצורים חיים, כפי שידוע לי כי מר ברוס עשה לעיתים קרובות." ג'קסון קרא לכף שבקצה הצפוני של האי נורת'ברוק, ב-80° '55 צפון, על שם ברוס. ג'קסון לא היה מרוצה כל כך מגישתו הרכושנית של ברוס כלפי הדגימות שאסף בעצמו, שאותן סירב למסור למשמרת למוזיאון הבריטי יחד עם שאר ממצאי המשלחת. "הנטייה הזאת לשחצנות מדעית", והעדר טקט במגעיו הבין-אישיים, היו איתותים מוקדמים לפגמי אופי, שיעמדו לו לרועץ בהמשך חייו.
מסעות ארקטיים
בשובו מארץ פרנץ יוזף בשנת 1897, עבד ברוס באדינבורו כעוזר למורו לשעבר, ג'ון ארתור תומסון, וקיבל עליו מחדש את משרתו במצפה בן נוויס. במרץ 1898 קיבל הצעה להצטרף לרס"ן אנדרו קוטס במסע צייד בים הארקטי סביב נוביה זמליה ושפיצברגן ביאכטה הפרטית "בלנקתרה" (1867). הצעה זו הובאה תחילה לפני מיל, שלא יכול היה לקבל חופשה מן החברה הגאוגרפית, ואז הוצעה שוב לברוס, כתחליף. אנדרו קואטס היה בן למשפחת קואטס, יצרני החוטים, שייסד את מצפה קוטס בפייזלי, רנפרושייר. ברוס הצטרף ל"בלנקתרה" בטרומסה שבנורווגיה במאי 1898, למסע שיוט שחקר את ים ברנטס, האיים הכפולים של נוביה זמליה והאי קולגוייב, לפני שחזר לווארדה בצפון-מזרח נורווגיה להצטייד מחדש למסע לשפיצברגן. במכתב אל מיל דיווח ברוס: "זהו שיט צרוף ביאכטה והחיים עתירי מותרות". אבל עבודתו המדעית התנהלה ללא מכשולים: "קיימתי תצפיות בנות 4 שעות במטאורולוגיה וטמפרטורה של פני הים [...] בחנתי את המליחות בהידרומטר בוכאנן; רשתות הגרירה שלי [...] פועלות כמעט ללא הפסקה".
"בלנקתרה" הפליגה לשפיצברגן, אבל הקרח חסם את דרכה והיא חזרה לטרומסה. כאן פגשה את ספינת המחקר "הנסיכה אליסה", שנבנתה בתכנון מיוחד בהזמנת אלבר השני, נסיך מונקו, אוקיינוגראף מוביל בתחומו. ברוס שש ושמח כשהנסיך הזמין אותו להצטרף ל"נסיכה אליס" בסקר ההידרוגראפי שלו סביב שפיצברגן. הספינה הפליגה צפונה לאורך החוף המערבי של האי הראשי בקבוצת שפיצברגן, וביקרה באדוונטפיורדן ובזמרנבורג בצפון. בשלבים המאוחרים של המסע מונה ברוס לאחראי על התצפיות המדעיות של השיט.
בקיץ הבא הוזמן ברוס להצטרף לנסיך אלברט לעוד שיוט אוקיינוגראפי לשפיצברגן. בראודפיורדן, בקו רוחב 80° צפון, העפיל ברוס אל הפסגה הגבוהה ביותר באזור, שהנסיך נתן לה את השם "בן נוויס", לכבודו. כש"הנסיכה אליס" עלתה על שרטון על סלע שקוע ונראה היה שנתקעה שם, הורה הנסיך אלברט לברוס להיכון למחנה חורף, מחשש שלא תהיה אפשרות למלט את הספינה מן השרטון. למרבה המזל, השתחררה הספינה ויכלה לחזור לטרומסה לתיקונים.
נישואים וחיי משפחה
לא ידוע בוודאות היכן עבד ברוס לאחר שובו משפיצברגן בסתיו 1899. בכל חייו עסק רק לעיתים נדירות בעבודה קבועה במשכורת סדירה, ובדרך כלל הסתמך על תמיכת פטרונים או על קשרים רבי-השפעה למציאת משרות זמניות. בראשית 1901 נשא לאישה את ג'סי מקנזי, אחות במקצועה.
בשנת 1907 השתקע הזוג ברוס בבית באדינבורו. לביתם קראו בשם "אנטארקטיקה". בנם, איליום אלאסטר, נולד באפריל 1902 ושבע שנים אחר כך נולדה בתם, שילה מקנזי. במהלך שנים אלה ייסד ברוס את מועדון הסקי הסקוטי והיה לנשיאו הראשון. כמו כן היה שותף לייסוד גן החיות של אדינבורו.
הבחירה של ברוס בחיים של חוקר ארצות, מקורות ההכנסה הלא-יציבים שלו והעדרויותיו התכופות למשכי זמן ארוכים, היו אחראים למתחים קשים בחיי הנישואים, ובני הזוג נפרדו בסביבות 1916. עם זאת, הם המשיכו לחיות באותו בית עד מותו של ברוס. איליום היה לקצין בצי הסוחר, ועם הזמן היה לרב חובל של ספינת מחקר, שנשאה במקרה את השם "סקוטיה".
המשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה
מחלוקת עם מרקהם
ב-15 במרץ 1899 כתב ברוס אל סר קלמנטס מרקהם, נשיא החברה הגאוגרפית המלכותית, להציע את עצמו לסגל המדעי של המשלחת הלאומית לאנטארקטיקה, שהייתה אז בשלבי התכנון הראשונים. תשובתו של מרקהם הייתה אישור קבלה בלתי מתחייב בן שורה אחת, שלאחריו לא שמע ברוס דבר למשך שנה. אז נאמר לו, בעקיפין, לפנות לקבלת משרה של עוזר מדעי. ב-21 במרץ 1900 הזכיר ברוס למרקהם את פנייתו שנה קודם לכן, והמשיך וכתב, "יש לי מקום לקוות, שאוכל לגייס מימון מספיק שבאמצעותו אוכל להוציא ספינה בריטית שנייה". בעקבות מכתב זה פנה שוב כמה ימים אחר כך ודיווח, כי המימון לספינה שנייה מובטח עכשיו, תזכורת ראשונה מפורשת ל"משלחת סקוטית". מידע זה הבהיל את מרקהם, שענה בכעס: "פעולה כזאת תפגע ביותר במשלחת [...] אין כל צורך בספינה שנייה; [...] אינני יודע מה הסיבה להתחיל ביריבות זדונית זאת". ברוס ענה מיד, הכחיש יריבות וטען: "אם ידידי מוכנים לתת לי כסף להגשמת תוכניותי, אינני רואה מדוע עלי להימנע מלקבל אותו [...] יש כמה הטוענים, שספינה שנייה רצויה ביותר". מרקהם, שהתשובה לא הניחה את דעתו, ענה לו: "הואיל ואני עושה כמיטב יכולתי להביא למינויך (למשלחת הלאומית לאנטארקטיקה), הייתה לי זכות לחשוב, שלא תנקוט בצעד כזה [...] לפחות לא בלי להיוועץ בי". הוא המשיך: "אתה מוכן להטיל מום במשלחת הלאומית [...] כדי לקדם תוכנית משלך".[4]
ברוס ענה בתשובה רשמית, ואמר כי המימון שגייס בסקוטלנד לא היה ניתן לו לשום מיזם אחר. לא הייתה עוד תכתובת נוספת בין השניים, מעבר למסר פייסני קצר ממרקהם, בפברואר 1901, שבו נאמר "אני יכול לראות עכשיו את הדברים מנקודת ראותך, ואני מאחל לך הצלחה" - גישה שלא עלתה בקנה אחד, לכאורה, עם יחסו של מרקהם כלפי המשלחת הסקוטית לאחר זמן.
מסע ה"סקוטיה"
בעזרת תמיכה כספית ממשפחת קואטס, רכש ברוס ספינה נורווגית לציד לווייתנים, שאותה היסב לספינת מחקר מצוידת במלואה לחקר אנטארקטיקה ושינה את שמה ל"סקוטיה". ברוס יצא במגבית למען המשלחת, שגם לאחר תמיכת משפחת קואטס נזקקה לגיבוי כספי נוסף ולתרומות מצרכים מאנשי עסקים. את התרומות ביקש להפנות לגזברי המשלחת, בהם קואטס.[5] לאחר זאת שכר אנשי צוות וסגל מדעי, כולם סקוטים. "סקוטיה" הפליגה לדרכה מטרון ב-2 בנובמבר 1902 כששפניה דרומה לעבר אנטארקטיקה, שם התכוון ברוס להקים בסיס למגורי חורף ברביע של ים ודל, "סמוך לקוטב הדרומי ככל שיהיה הדבר מעשי". ב-22 בפברואר הגיעה הספינה אל 70°, '25 דרום, אך לא יכלה להמשיך בגלל קרח כבד. היא נסוגה אל האי לורי בשרשרת איי אורקני הדרומיים, ושם חרפה. תחנה מטאורולוגית, "בית אומונד" שמה, הוקמה שם כחלק מתוכנית מלאה של עבודה מדעית.[6]
בנובמבר 1903 הפליגה "סקוטיה" אל בואנוס איירס לצורך תיקונים וחידוש האספקה. כששהה בארגנטינה, ניהל ברוס משא ומתן להשגת הסכם עם הממשלה, לפיו ייעשה "בית אומונד" לתחנה קבועה לחיזוי אוויר, בפיקוח ארנטינאי. האתר, ששמו שונה לבסיס אורקדס, פועל מאז בקביעות ומספק את התחזית המטאורולוגית הארוכה ביותר בהיסטוריה של אנטארקטיקה. בינואר 1904 חזרה "סקוטיה" דרומה, לחקור את ים ודל. ב-6 במרץ נצפתה יבשה חדשה, חלק מן הגבול המזרחי של הים; ברוס כינה אותו ארץ קואטס, על שם התומכים העיקריים במשלחת. ב-14 במרץ, ב-74°, '01 דרום, כשהייתה בסכנת כליאה בקרח, פנתה "סקוטיה" צפונה. המסע הארוך חזרה לסקוטלנד, דרך קייפ טאון, הושלם ב-21 ביולי 1904.[7]
המשלחת הזאת צברה אוסף גדול של דגימות מן החי, יבשתי וימי, ומן הצומח, וביצעה תצפיות הידרוגרפיות, מגנטיות ומטאורולוגיות מקיפות. מאה שנה לאחר מכן הוכרה עבודת המשלחת כזו "שהניחה את היסוד למחקרים מודרניים של שינויי אקלים" ושעבודתה הנסיונית גילתה את חשיבותו המכרעת של חלק זה של כדור הארץ לאקלים העולמי. לדברי האוקיינוגרף טוני רייס, השלימה משלחת זו תוכנית מקיפה יותר מכל משלחת אנטארקטית אחרת בתקופתה. בזמנו, מכל מקום, קבלת הפנים שציפתה לה בבריטניה לא עוררה הדים רבים; אף כי עבודתו של ברוס זכתה לשבחים רבים בחלקים מן הקהילה המדעית, היה עליו להיאבק לגיוס כספים לפרסום תוצאות מחקריו המדעיים, והוא האשים את מרקהם בחסרון ההכרה הלאומית.[8][9]
השנים שלאחר המשלחת
.jpg)
מעבדה סקוטית לאוקיינוגרפיה
אוסף הדגימות של ברוס, תוצאה של למעלה מעשור של מסעות ארקטיים ואנטארקטיים, היה זקוק למשכן קבע. ברוס עצמו היה זקוק לבסיס שבו יוכל להכין לפרסום את הדוח"ות המפורטים של מסע ה"סקוטיה". הוא מצא מקום ברחוב ניקולסון, אדינבורו, שם ייסד מעבדה ומוזיאון, שאותם כינה המעבדה הסקוטית לאוקיינוגרפיה, בשאיפה להביאם במשך הזמן למעמד של מכון סקוטי לאומי לאוקיינוגרפיה. המוסד נחנך באופן רשמי על ידי הנסיך אלברט ממונקו בשנת 1906.
ברוס ייחס חשיבות עליונה למחקר אוקיינוגרפי, כפי שאפשר להיווכח בדבריו הבאים:
שום צורת מחקר אינה מרתקת וחשובה יותר מאוקיינוגרפיה - פיזית וביולוגית - בכל חלק של התבל, ואין עוד חבל ארץ שבו חשוב ומעניין יותר להוציא חקירות אלה לפועל מן הימים המקיפים את הקוטב הדרומי
בבניין זה איחסן ברוב את הציוד המטאורולוגי והאוקיינוגרפי שלו, לקראת משלחות עתידיות. שם גם נפגש עם חוקרים-עמיתים, בהם ננסן, שקלטון ואמונדסן. משימתו העיקרית הייתה, מכל מקום, לנהל מאחורי הקלעים את הדוחו"ת המדעים של המשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה. דוחו"ת אלה התפרסמו, במחיר ניכר ולאחר עיכובים רבים, בין 1907 ל-1920, פרט לכרך אחד - יומנו של ברוס עצמו - שלא יצא לאור עד 1992, כשהתגלה מחדש. ברוס ניהל תכתובת רחבת-היקף עם מומחים, בהם ג'וזף דלטון הוקר, שיצא לאנטארקטיקה עם ג'יימס קלארק רוס בשנים 1843-1839, ושלו הקדיש ברוס את ספרו הקצר "חקר הקטבים".[12]
בשנת 1914 החלו דיונים לקראת מציאת בתי קבע, הן לאוסף של ברוס והן, לאחר מותו אותה שנה של האוקיינוגרף סר ג'ון מאריי, לדגימות ולספרייה של משלחת צ'לנג'ר. ברוס הציע הקמת מרכז חדש כיד זיכרון למאריי. ההצעה התקבלה פה אחד, אבל פרוץ מלחמת העולם הראשונה מנע את הגשמת התוכנית, שלא עלתה שוב. המעבדה האוקיינוגרפית הסקוטית המשיכה להתקיים עד 1919, אז נאלץ ברוס, שבריאותו התערערה, לסגור אותה. את תוכנה חילק בין המוזיאון הלאומי של סקוטלנד, החברה הגאוגרפית המלכותית של סקוטלנד, ואוניברסיטת אדינבורו.
עוד תוכניות אנטארקטיות
ב-17 במרץ 1910 הציג ברוס לחברה הגאוגרפית המלכותית של סקוטלנד הצעות למשלחת סקוטית חדשה לאנטארקטיקה. תוכניתו כללה קבוצה שתישאר לחרוף בארץ קואטס או סמוך אליה, כשהספינה תמשיך בדרכה עם קבוצה אחרת אל ים רוס, בצדה השני של היבשת. במהלך העונה השנייה תחצה קבוצת ארץ קואטס את היבשת ברגל, דרך הקוטב הדרומי, ואילו קבוצת ים רוס תמשיך דרומה, לפגוש את אנשי הקבוצה הראשונה ולסייע להם בדרכם חזרה. כמו כן תבצע המשלחת עבודה מדעית, אוקיינוגרפית ואחרת. ברוס העריך, שהעלות הכוללת תהיה בסביבות 50,000 ליש"ט (לפי שער המטבע לאותה שנה).
החברה הגאוגרפית הסקוטית תמכה בתוכניות אלה, וכך גם החברה המלכותית של אדינבורו, אוניברסיטת אדינבורו ועוד ארגונים סקוטיים. ואולם, העיתוי היה גרוע; החברה הגאוגרפית המלכותית בלונדון הייתה עסוקה מעל לראש במשלחת טרה נובה של קפטן סקוט ולא גילתה עניין בתוכניות של ברוס. שום נותן-חסות פרטי עשיר לא הציע את תמיכתו, ופניות חוזרות ונשנות אל הממשלה לתמיכה כספית העלו חרס. ברוס חשד, שגם הפעם, כבעבר, היה זה מרקהם, עדיין רב-השפעה על אף שנותיו המתקדמות, שחתר תחת מאמציו. לאחר שהשלים לבסוף עם העובדה, שהיוזמה שלו אינה עתידה לצאת לפועל, העניק ברוחב לב תמיכה וייעוץ לארנסט שקלטון, שהודיע ב-1913 על תוכניותיו, הדומות לאלה של ברוס, למשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית. לא זו בלבד, ששלקטון קיבל 10,000 מן הממשלה, אלא שהוא אף גייס סכומים נכבדים ממקורות פרטיים, כולל 24,000 ליש"ט מן התעשיין הסקוטי ג'יימס קי קיירד מדאנדי.[13] שקלטון גמל לקיירד על תרומתו הנדיבה בקריאת סירת ההצלה הגדולה בין השלוש, שהיו על ספינת המשלחת אנדיורנס על שמו. בסירה זו הפליגו שקלטון וחמישה מחברי המשלחת מאי הפיל אל ג'ורג'יה הדרומית כדי להזעיק עזרה.[14]
המשלחת של שקלטון הייתה הרפתקה רבתי, אך נכשלה כישלון חרוץ במטרתה העיקרית - לחצות את יבשת אנטארקטיקה מקצה אל קצה. ועדת הסיוע של שקלטון לא התייעצה עם ברוס כשהיה הכרח לחלץ את המשלחת ב-1916. "אני משער שאותי," כתב, "כמי שיושב צפונית לטוויד, הם חושבים למת".
סינדיקט שפיצברגן הסקוטי
בביקוריו בשפיצברגן עם הנסיך אלברט בשנים 1898 ו-1899, איתר ברוס נוכחות פחם, גבס ואולי גם נפט במקום. בעונות הקיץ של 1906 ו-1907 ליוה שוב את הנסיך לארכיפלג, במטרה עיקרית למדוד ולמפות את אי צוק הנסיך צ'ארלס, אי שבו לא ביקרו במסעות הקודמים. כאן מצא ברוס עוד מרבצי פחם, וכן סימני ברזל. על יסוד ממצאים אלה, הקים ברוס ב-1909 חברה לחיפושי מחצבים, "סינדיקט שפיצברגן הסקוטי". כמו כן אסף ברוס על האי דגימות צמחים, סלעים וציפורים.[15]
בזמן ההוא, נחשבה שפיצברגן על פי החוק הבינלאומי לטרה נוליוס - שטח שאיננו שייך לאיש והחלת ריבונות עליו להשגת זכויות כרייה והוצאה כרוכה רק ברישום תביעה. הסינדיקט שלח ברוס רשם תביעת חזקה על צוק הנסיך צ'ארלס ועל איי בארנטסויה ואדגייה, בין שאר אזורים. סכום של 4,000 ליש"ט (מתוך סכום יעד של 6,000 ליש"ט) נאסף כדמי מנוי למימון עלויות משלחת לחיפוש מחצבים בקיץ 1909, באונייה חכורה עם צוות מדעי מלא. התוצאות, מכל מקום, היו "מאכזבות" והמסע כילה כמעט את כל משאבי הסינדיקט.
ברוס ביקר עוד פעמיים בשפיצברגן, ב-1912 וב-1914, אבל פרוץ מלחמת העולם הראשונה מנע התפתחויות מיידיות. עם זאת, בראשית 1919 הוחלף הסינדיקט הקודם בחברה גדולה יותר במימון משופר. ברוס תלה עכשיו את עיקר תקוותיו בגילוי נפט, אבל משלחות מדעיות ב-1919 ו-1920 לא הצליחו לספק ראיות לקיומו שם, אף כי מרבצי פחם ועפרת ברזל בכמויות ניכרות התגלו עכשיו. לאחר זאת היה ברוס חולה מכדי להמשיך במעורבותו. החברה החדשה בזבזה את רוב הונה על גיחות החיפושים הללו, ואם כי המשיכה להתקיים, בבעלויות שונות, עד 1952, אין כל תיעוד לכרייה רווחית. נכסיה והחזקותיה נרכשו לבסוף על ידי תאגיד מתחרה.[16]
המשך חייו
המדליה שלא הוענקה
במרוצת חייו קיבל ברוס פרסים רבים: מדליית הזהב של החברה המלכותית הגאוגרפית של סקוטלנד בשנת 1904; מדליית הפטרון של החברה הגאוגרפית המלכותית בשנת 1910; פרס ומדליית ניל של החברה המלכותית של אדינבורו בשנת 1913, ומדליית ליווינגסטון של החברה הגאוגרפית האמריקאית בשנת 1920. כמו כן קיבל תואר דוקטור למשפטים לשם כבוד מאוניברסיטת אברדין. לעומת זאת, נשלל ממנו הכבוד של מדליית הקוטב, שאותה מעניק המלך בהמלצת החברה הגאוגרפית המלכותית. אף כי המדליה ניתנה לחברי כל משלחת אנטארקטית שיצאה מטעם בריטניה או חבר העמים הבריטי בראשית המאה ה-20, המשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה הייתה היוצאת מן הכלל; חבריה לא קיבלו את המדליה.
ברוס ומקורביו האשימו את מרקהם בהתעלמות זו. העניין עלה לדיון, פעם אחר פעם, עם כל מי שנחשב לבעל השפעה. רוברט רודמוס-בראון, רושם קורותיו של מסע ה"סקוטיה" ובהמשך הביוגרף הראשון של ברוס, כתב במכתב משנת 1913 אל נשיא החברה הגאוגרפית המלכותית של סקוטלנד, כי ההזנחה הזאת היא "עלבון לסקוטלנד ולפועלם של הסקוטים". ברוס כתב במרץ 1915 לנשיא החברה המלכותית של אדינבורו, שאישר בתשובתו, כי "למרקהם יש לא מעט לתת עליו את הדין". אחרי מות מרקהם ב-19016, שלח ברוס מכתב ארוך אל חבר הפרלמנט שלו, צ'ארלס פרייס, ובו פירט את זדון הלב של מרקהם כלפיו וכלפי המשלחת הסקוטית, וסיים בקריאה מעומק הלב, בשמו ובשם חבריו: "רוברטסון נוטה למות ללא הסרט הלבן, המגיע לו בדין! הקצין הראשון מת! המכונאי הראשי מת! כולם אנשים טובים וראויים לא פחות מכל מי ששירת אי פעם באיזו שהיא משלחת לקוטב, ואף על פי כן, הם לא קיבלו את הסרט הלבן." שום פעולה לא ננקטה בעקבות הקריאה הזו, הנוגעת ללב.
שום אות הוקרה לא ניתן קרוב למאה שנים לאחר מכן, כשהעניין הועלה בפרלמנט הסקוטי. ב-4 בנובמבר 2002 העביר חבר הפרלמנט הסקוטי מייקל ראסל הצעה לוועדה בנוגע ליובל המאה למשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה, שאותה סיכם: "מן הראוי שהוועדה המייעצת למדליית הקוטב תמליץ על הענקה לאחר המוות של מדליית הקוטב לד"ר ויליאם ספירס ברוס, כהכרה במעמדו כאחת מדמויות המפתח בחקר הקטבים המדעי בראשית המאה ה-20".
שנים אחרונות
לאחר ראשית המלחמה בשנת 1914, היו עסקי החיפוש והכרייה של ברוס בהשעיה. הוא הציע את שירותיו לאדמירליות, אבל לא קיבל את המינוי. בשנת 1915 קיבל משרת מנהל בחברה לציד לווייתנים, שבסיסה באיי סיישל, וישב שם ארבעה חודשים, אבל המיזם נכשל. עם שובו לבריטניה הצליח סוף סוף לקבל משרה זוטרה באדמירליות.
ברוס המשיך במאמצי השתדלנות שלו להכרה, בהבלטת ההבדלים בין הטיפול במשלחת הסקוטית לאנטארקטיקה לזה שקיבלו משלחות אנגליות. עם תום המלחמה ניסה להשיב לקדמותם את ענייניו השונים, אבל בריאותו התערערה והלכה והוא נאלץ לסגור את המעבדה שלו. במסע לשפיצברגן בשנת 1920 הפליג כיועץ, אחר שלחא היה מסוגל לקחת חלק בעבודת הקבוצות. בשובו, אושפז בבית חולים אחד באדינבורו ואחר בשני, שם מת ב-28 באוקטובר 1921. בהתאם למשאלתו, נשרפה גופתו והאפר נלקח לג'ורג'יה הדרומית, שם פוזר על פני האוקיינוס הדרומי. על אף אי-הקביעות בהכנסותיו והמחסור הכללי בממון שידע כל חייו, הסתכם עזבונו ב-7,000 ליש"ט.
הערכה
אחרי מות ברוס כתב ידידו משנים ועמיתו רוברט רודמוז בראון, במכתב אל אביו של ברוס: "שמו רשום לעד בין הדגולים שבחוקרי הארצות בעולם, ואלה שהקדישו את חייהם למסירות מדעית נטולת אנוכיות". הביוגרפיה של רודמוז בראון יצאה לאור בשנת 1923, ובאותה שנה ייסדה ועדה משותפת של אגודות המלומדים באדינבורו את פרס יד ברוס, פרס למדעני קטבים צעירים. מכאן ואילך, אף כי שמו המשיך להיזכר בכבוד בחוגים המדעיים, הציבור הרחב שכח את ברוס ואת הישגיו. אזכורים אקראיים שלו, בהיסטוריה של הקטבים ובביוגרפיות של דמויות חשובות כגון סקוט ושקלטון, נטו לחטוא בביטול ובאי-דיוק.
בשנים הראשונות של המאה ה-21, לעומת זאת, מסתמנת הערכה מחודשת של עבודתו של ברוס. גורמים מסייעים הם יובל המאה למשלחת הסקוטית לאנטארקטיקה ותחושת הזיהות הלאומית המתחדשת של סקוטלנד. משלחת שיצאה בשנת 2003, בספינת מחקר מודרנית בשם "סקוטיה", השתמשה במידע שצבר ברוס כבסיס לחקר השינוי באקלים בג'ורג'יה הדרומית. המשלחת הזאת ניבאה "מסקנות דרמטיות" ביחס להתחממות גלובלית ממחקרה, וראתה בתרומה זו "מחווה הולמת לגיבור הקוטב הנשכח של בריטניה, ויליאם ספירס ברוס. סרט דוקומנטרי בן שעה ברשת BBC על ברוס, בגילומו של ניל אוליבר, משנת 2011, הציג את המדע הקפדני והיסודי שלו לעומת מטרת יריביו, להגדיל את יוקרת האימפריה.[17] ביוגרף חדש, פיטר ספיק (2003) טוען, שהמשלחת הסקוטית הייתה "במידה רבה המשלחת המדעית היעילה ביותר בהישגים לעומת עלות והזהירה ביותר בתכנונה בעידן ההרואי".
אותו סופר בוחן את הסיבות לכך, שמאמצי ברוס לצאת נשכר מן ההצלחה הזאת עלו בתוהו, ומציע שילוב של טבעו הביישני, המתבודד ונטול הכריזמה ושל הלאומיות הסקוטית ה"קנאית" שלו. נראה שברוס לקה בחסר בכישורים ליחסי ציבור וביכולת לקדם את עבודתו, בהשוואה לסקוט ושקלטון; חבר ותיק תיאר אותו כ"דוקרני בדיוק כמו דרדר סקוטי". לא פעם נהג בחוסר טקט, כמו עם ג'קסון בשאלת הדגימות שהובאו מארץ פרנץ יוזף, ובמקרה אחר עם החברה הגאוגרפית המלכותית, בשאלה של תביעה כספית קטנה.
באשר ללאומיותו, הוא ייחל לראות את סקוטלנד שוות ערך בחשיבותה לאומות אחרות. גאוותו הלאומית הייתה עזה ומשולהבת; בהערה מקדימה לספרו "מסע הסקוטיה" כתב: "אף כי, מדע' היה מילת הקסם של המשלחת, ,סקוטלנד' התנוססה בגאון של דגלה". התעקשות זאת להדגיש את אופיים הסקוטי של מפעליו יכלה להיות לצנינים בעיני אלה, שלא היו שותפים לתשוקתו. אף על פי כן, הוא היה מושא כבודם ומסירותם של האנשים שבראטשם עמד, ושל אלה שהכירוהו שנים ארוכות. ג'ון ארתור תומסון, שהכיר את ברוס מאז גרנטון, כתב עליו כשסקר את הביוגרפיה של רודמוז בראון משנת 1923: "מעולם לא שמענו אותו רוטן או מתלונן בנוגע לעצמו, אם כי לא הבליג ולא ויתר לנוכח מה שנראה לו כעוול או עלבון כלפי אנשיו, עמיתיו, המעבדה שלו או סקוטלנד שלו. אז אפשר היה לחזות בהר הגעש, שדוכא רוב הזמן בכוח רוחו הנוחה של ברוס".
קישורים חיצוניים
- תמונות של מסע ה"סקוטיה" באתר "סקוטלנד ואנטארקטיקה"
- קטעי עיתונות הנוגעים למסע ה"סקוטיה"
- מכתב ששלח ברוס לחברה הגאוגרפית הסקוטית לתיאור מצב המשלחת ומטרותיה הבאות, מאיי פוקלנד ב-23 בינואר 1903
- דין וחשבון מדעי על ממצאי משלחת "סקוטיה" בשנים 1902, 1903 ו-1904
הערות שוליים
- ^ http://gdl.cdlr.strath.ac.uk/scotia/gooant/gooant0101.htm
- ^ הספד לברוס ב"גאזט למען סקוטלנד"
- ^ http://gdl.cdlr.strath.ac.uk/scotia/vsdoc-001.htm
- ^ הספד לברוס ב"גאזט למען סקוטלנד"
- ^ http://gdl.cdlr.strath.ac.uk/scotia/vsdoc-007.htm
- ^ http://gdl.cdlr.strath.ac.uk/scotia/vsdoc-006.htm
- ^ http://gdl.cdlr.strath.ac.uk/scotia/gooant/gooant0102.htm
- ^ הספד לברוס ב"גאזט למען סקוטלנד"
- ^ 1-http://gdl.cdlr.strath.ac.uk/scotia/vsdoc-012.htm
- ^ http://gdl.cdlr.strath.ac.uk/scotia/gooant/gooant0705.htm
- ^ ציטוט מדברי ויליאם ספירס ברוס בפרק "מורשתו של ברוס" באתר "סקוטלנד ואנטארקטיקה"
- ^ http://gdl.cdlr.strath.ac.uk/scotia/vsdoc-008.htm
- ^ Kim Heacox, "Shackleton, National Geographic, p. 53
- ^ אלפרד לנסינג, "אנדיורנס", תרגום: מרינה גרוסלרנר, ידיעות אחרונות, 2011, עמ'199-191
- ^ http://gdl.cdlr.strath.ac.uk/scotia/gooant/gooant0604.htm
- ^ http://gdl.cdlr.strath.ac.uk/scotia/gooant/gooant0604.htm
- ^ BBC, The Last Explorers, Episode 2 of 4, William Speirs Bruce
