אדוארד אוונס
אדמירל אדוארד רטקליף גארת' ראסל אוונס, ברון מאונטאוונס הראשון, (באנגלית: Edward Ratcliffe Garth Russell Evans, 1st Baron Mountevans 28 באוקטובר 1881 - 20 באוגוסט 1957), שנודע בכינוי "טדי" אוונס, היה קצין בצי הבריטי וחוקר אנטארקטיקה. הוא שירת כמשנה למפקד במשלחת טרה נובה של רוברט פלקון סקוט לקוטב הדרומי בשנים 1913-1910 וכרב חובל של ספינת המשלחת "טרה נובה". אוונס עוטר באות השירות המצוין (DSO) ובמדליה על גבורה בלב ים (SGM).
נעורים וראשית קריירה
אדוארד אוונס נולד בלונדון ב-1881, בן לעורך הדין פרנק אוונס. לאחר שסולק מבית ספרו עקב השתמטות מלימודים, השלים את השכלתו די הצורך להתקבל לאוניית אימונים של צי הסוחר וכעבור שנתיים, ב-1896, להתקבל כצוער בצי המלכותי. אוונס למד בקולג' של הצי המלכותי משנת 1900 עד 1902. בשנת 1900 קודם לדרגת סגן-משנה בפועל, ואחר לסגן-משנה ובשנת 1902, לסגן. באותה שנה שירת כקצין שני על "מורנינג", ספינת הסיוע של משלחת דיסקברי, המשלחת האנטארקטית הראשונה של סקוט בשנים 1904-1901.
המשלחת השנייה של סקוט לאנטארקטיקה, 1913-1910
סקוט הציע לאוונס תפקיד בעל חשיבות במשלחתו השנייה כדי לשכנע אותו לוותר על תוכניותיו למשלחת מתחרה משלו, לחקר ארץ אדוארד השביעי. אוונס ניאות, בתיווכו של קלמנטס מרקהם, להצטרף למשלחתו של סקוט, אבל להסכמתו היה מחיר. הוא דרש להיות המשנה לסקוט, מעמד שסקוט הועיד לידידו ועמיתו משכבר הימים, רג'ינלד סקלטון. ככל שצר היה לסקוט להציב את אוונס במקום סקלטון, לא יכול היה להתעלם מן התמיכה הרבה ומקורות המימון הניכרים שעמדו לרשות אוונס, והוא הסכים לצרפו כמשנה לו. אף על פי כן, יחסי העבודה ביניהם לא התנהלו על מי מנוחות, כיון שסקוט המשיך לראות באוונס יריב.[1]
באנטארקטיקה, היה אוונס אחראי בתחילה על קבוצת המזחלת הממונעת של סקוט. אחרי שהמזחלת התקלקלה, המשיך דרומה כמפקד על קבוצת הגוררים, שנועדה להיות פלוגת הסיוע האחרונה שתלווה את סקוט אל הקוטב. אחרי ששמע מסקוט, שהוא לא יהיה בקבוצה שתעשה את כברת הדרך האחרונה אל הקוטב עצמו, פנה אוונס אחור ב-4 בינואר 2012 בקו רוחב 87° 32′ דרום, במרחק 240 ק"מ מן הקוטב, וחבר אחר מאנשיו, באוארס, המשיך עם קבוצת הקוטב של סקוט. במסע חזרה, חלה אוונס אנושות בצפדינה וב-11 בפברואר, עדיין במרחק 160 ק"מ ממחנה הבסיס, לא יכול היה עוד להלך בכוחות עצמו. שני חבריו הנותרים, טום קרין וויליאם לאשלי, השכיבו אותו על המזחלת וגררו אותו הלאה. אוונס פקד עליהם להשאיר אותו שם ולהמשיך לבדם, כיון שחשש ששלושתם ימותו בדרך, אך הם סירבו. מאוחר יותר אמר אוונס, כי הייתה זו הפעם היחידה בקריירת הצי שלו, שפקודה שלו נתקלה בסירוב. מצבו המתדרדר והולך של אוונס תועד ביומנו של לאשלי, שציין, כי אוונס "נעשה שחור וכחול ועוד כל מיני צבעים אחרים", ולאחר זאת, כי הוא סובל כאבים קשים ואיננו יכול לעמוד.[2] מצרכי המזון אזלו במהירות, כשלפניהם עוד 56 ק"מ עד לבסיס, ועל כן התנדב קרין ללכת לבדו אל האט פוינט, בעוד שלאשלי יישאר עם אוונס באוהל עד שתגיע עזרה. ב-19 בפברואר, אחרי שהלך במשך 18 שעות ללא עצירה, הגיע קרין אל האט פוינט, שם מצא שניים מחברי המשלחת, הרופא ד"ר אדוארד ל. אטקינסון והכלבן דימיטרי גרוב, שיצאו על מזחלות כלבים וחילצו את אוונס ולאשלי ב-22 בפברואר.[3] בסך הכל, עברו השלושה במסע רגלי מרחק של כ-2400 ק"מ.
בשל מחלתו, נשלח אוונס הביתה בספינת המשלחת "טרה נובה", במרץ 1912, אך הוא הבריא וחזר בשנה שלאחריה כמפקד הספינה, שלקחה את ניצולי המשלחת הביתה.
שירות לאחר אנטארקטיקה
בהמשך לשירותו באנטארקטיקה, ניהל אוונס קריירה מצליחה בצי המלכותי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, קודם לדרגת קומנדר.
ב-20 באפריל 1917, על המשחתת "ברוק" בסיור לילי ליד קסרקטין דובר סמוך לגודווין סנדס, פיקד על פעולה נגד שש משחתות גרמניות של צי הקייזר, שהחלו להפציץ את דובר. יחד עם האוניה "סוויפט", אסר אוונס על המשחתות מה שנודע בהמשך בשם "הקרב על מצר דובר". טורפדו מ"סוויפט" הטביע אחת ממשחתות האויב, G-85. אז נגחה "ברוק" משחתת אחרת, G-42 וכמעט ניפצה אותה לשניים. שתי הספינות נשארו צמודות ובמשך זמן מה התנהל קרב פנים-אל-פנים על סיפון ה"ברוק", עד שזו הצליחה להיחלץ. המשחתת הגרמנית שקעה ושאר המשחתות הגרמניות נמלטו. "ברוק",שניזוקה מאד, נגררה אל נמל הבית, ואילו "סוויפט", שגם היא ניזוקה קשות, עשתה את דרכה לנמל בכוחות עצמה. הפעולה זיכתה את אוונס בקידום מיידי לדרגת קפטיין ובאות השירות המצוין (DSO) ועשתה אותו לגיבור העם, שהעיתונות הבריטית הכתירה כ"אוונס מן הברוק". אוונס כתב דין וחשבון על פעילותו במשמר דובר בספרו "על משמר הימים" (Keeping the Seas) (1920).
בשנת 1916 נשא אוונס לאישה את אלזה אנדוורד הנורווגית.
בעת שירותו על אוניית הצי "קרלייל" בתחנת סין, חילץ אוונס 200 ניצולים מן האוניה "הונג מו". פעולותיו, שכללו שחייה כדי להנחות את האונייה הטובעת, הקנו לו כמה אותות הצטיינות על הצלת חיים.
בפברואר 1928 קודם אוונס לדרגת סגן-אדמירל בפיקוד על הצי האוסטרלי המלכותי (התואר הרשמי היה "סגן אדמירל מפקד השייטת האוסטרלית של הוד מלכותו"). בנובמבר 1932 התמנה למשנה לאדמירל. הוא היה המפקד הראשי של תחנת אפריקה וממלא מקומו של מושל מדינות החסות הבריטיות בשנים 1935-1933. בשנת 1935 קיבל תואר אבירות וביולי 1936 קודם לדרגת אדמירל. ב-1939 נקרא חזרה לשירות פעיל ובשנה שלאחריה השתתף במערכה הנורווגית, ולאחר זאת, ב-9 בינואר 1941, פרש מן הצי המלכותי. ביתר שנות מלחמת העולם השנייה שירת בלונדון כמפקח אזורי במערך ההגנה האזרחית. בדצמבר 1945 הוענק לו תואר ברון, לורד מאונטאוונס מן הברוק. משנת 1936 עד 1942 כיהן כנשיא אוניברסיטת אברדין. ב-1947 ישב בראש ועדה לגיבוש חוקים להיאבקות מקצועית בבריטניה. חוקים אלה נודעו כחוקי אדמירל-לורד מאונטאוונס.
אדוארד אוונס כתב כמה ספרים על אנטארקטיקה:
- "דרומה עם סקוט" (1921)
- "סיירי קוטב בריטיים" (1944)
- "אנטארקטיקה השוממת" (1950)
לקריאה נוספת
- Cherry-Garrard, Apsley: The Worst Journey in the World. מסת"ב 0-88184-478-0
- Evans E.R.G.R. South With Scott Collins, London, 1921. (On demand reprint: Tutis Digital Publishing Pvt. Limited, מסת"ב 81-320-1052-3)
- Ranulph Fiennes|Fiennes, Ranulph (2003). Captain Scott. Hodder & Stoughton Ltd. מסת"ב 0-340-82697-5
- Roland Huntford: The Last Place on Earth. מסת"ב 0-689-70701-0
- Preston, Diana: A First Rate Tragedy. מסת"ב 0-618-00201-4
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ רנולף פינז, "קפטיין סקוט", עמ' 159-158
- ^ יומני ויליאם לאשלי בספרו של אפסלי צ'רי-גארארד, "המסע הגרוע ביותר בעולם", עמ' 412-408
- ^ צ'רי-גארארד, עמ' 419
אדוארד אוונס24010219