טום קרין
 | |
| טום קרין עם גורים של כלבי מזחלות, 7 בפברואר 1915 | |
| לידה |
20 ביולי 1877 סמוך לעיירה אנאסקול, מחוז קרי שבדרום אירלנד |
|---|---|
| פטירה |
27 ביולי 1938 (בגיל 61) קורק |
| לאום | אירי |
| תקופת הפעילות | 1901–1920 (כ־19 שנים) |
| מספר מסעות |
שלושה
|
| אזורים שחקר | אנטארקטיקה |
| פרסים והוקרה | מדליית אלברט, שלוש מדליות קוטב |
טום קרין (אנגלית: Tom Crean, אירית: Tomás Ó Croidheáin, תַמָס אוֹ'קְריכְהַן, כונה "הענק האירי"; 20 ביולי 1877 - 27 ביולי 1938) היה ימאי וחוקר אנטארקטיקה אירי. הוא היה חבר בשלוש מארבע המשלחות העיקריות לחקר אנטארקטיקה במהלך העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה, בהן משלחת טרה נובה של רוברט פלקון סקוט בשנים 1913-1911, שהפסידה במירוץ אל הקוטב הדרומי לרואלד אמונדסן והתפרקה עם מותם של סקוט ואנשי קבוצת הקוטב שנלוו אליו. קודם לכן יצא קרין לצעדת יחיד למרחק 56 ק"מ על פני מדף הקרח רוס בניסיון להציל את חייו של אדוארד אוונס. על מבצע זה קיבל את מדליית אלברט על הצלת חיים.
קרין נולד סמוך לעיירה אנאסקול שבדרום אירלנד, ובגיל 16 עזב את חוות המשפחה והתגייס לצי המלכותי של בריטניה. ב-1901, כשהיה בשירות על אוניית הצי "רינגארומה" בניו זילנד, התגייס למשלחת דיסקברי של סקוט שנמשכה משנת 1901 עד 1904, ובכך החל את קריירת המחקר והתגליות שלו. אחרי שובו עם ה"טרה נובה", יצא קרין למסע הגילויים האנטארקטי השלישי והאחרון שלו, המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית באונייה אנדיורנס בהנהגת ארנסט שקלטון, שבה שירת כקצין שני. אחרי שהאונייה נלכדה בקרח דחוס ושקעה, לקח קרין חלק בשורת אירועים דרמטיים, שכללו חודשים של היסחפות על הקרח, מסע בסירות הצלה אל אי הפיל, והפלגה של 1,500 ק"מ בסירה פתוחה מאי הפיל אל איי ג'ורג'יה הדרומית. עם הגיעם ליעד, היה קרין אחד מן השלושה שעזבו את המחנה ויצאו לחצות את האי, ללא מפות או ציוד מתאים לטיפוס הרים, כדי להזעיק עזרה.
תרומותיו של קרין למשלחות האלה יצרו לו מוניטין של סייר קטבים קשוח ומהימן, וזיכו אותו בשלוש מדליות קוטב. אחרי משלחת "אנדיורנס" חזר לצי, וכשהסתיימה קריירת הצי שלו ב-1920 חזר למחוז קרי. קרין ואשתו אלן פתחו פונדק בשם "אכסניית הקוטב הדרומי" באנאסקול. שם חי בשקט ובצניעות עד מותו בשנת 1938.
ראשית חייו
תומאס קרין (שנודע על פי רוב כטום קרין) נולד ב-20 ביולי 1877 באזור החקלאי גוֹרְטְאָכְרוֹנְייֵה, סמוך לעיירה אנאסקוֹל במחוז קרי, אחד מעשרת ילדיהם של פטריק וקתרין קרין (לבית קורטני). הוא למד בבית ספר קתולי והפסיק את לימודיו בגיל 12 כדי לעזור בחוות המשפחה. בגיל 15 התגייס קרין לצי המלכותי בתחנת הצי שבמפרצון מינארד הקרוב, ייתכן שבעקבות ויכוח עם אביו. גיוסו כנער מדרגה שנייה מופיע ברשומות הצי המלכותי ב-10 ביולי 1893, 10 ימים לפני יום הולדתו ה-16; כיון שהוריו לא חתמו על הסכמתם לגיוסו, נראה שהיה עליו לשקר בדבר גילו כדי להתקבל לצי.[1]
חניכותו הראשונית של קרין בצי הייתה על אוניית ההדרכה "אימְפְּרֶגְנֵבֶּל" בדבנפורט. בנובמבר 1894 הועבר ל"דֵבֵסְטיישְן". כשמלאו לו 18 ב-1895 שירת קרין ב"רויאל ארתור" בדרגת מלח פשוט. פחות משנה לאחר זאת שירת ב"וַייְלְד סְווֹן" כמלח כשיר, ולאחר זאת הצטרף לאוניית ההדרכה לטורפדו של הצי, "דֶפיאַנְס". עד שנת 1899 התקדם קרין לדרגת קצין זוטר מדרגה שנייה ושירת ב"וִיוִיד".[2]
בפברואר 1900 הוצב קרין באוניית הטורפדו "רִינְגְארוּמה", שנמנתה עם שייטת הצי המלכותי בניו זילנד, שבסיסה באי הדרומי. ב-18 בדצמבר 1901 הורד בדרגה מקצין זוטר למלח כשיר בגין עברה שטיבה לא פורט.
משלחת הדיסקברי
ערך מורחב – משלחת דיסקברי
בדצמבר 1901 הצטוותה הרינגארומה לסייע לאונייה דיסקברי של סקוט, כשזו נכנסה למבדוק בנמל ליטלטון לפני יציאתה במשלחת הבריטית הלאומית לאנטארקטיקה. כשמלח כשיר בשם בייקר מספינתו של סקוט, שנודע כבעייתי במהלך מסע ה"דיסקברי" מאנגליה לניו זילנד ולא היה אהוד על חבריו, ערק לאחר שהכה קצין זוטר, נדרש מחליף; בין המלחים שנשלחו מן ה"רינגארומה" לעזור ל"דיסקברי" היה גם טום קרין. סקוט פנה אל מפקד ה"רינגארומה", וקרין, שכבר התוודע ל"דיסקברי" ולצוותה, התנדב והתקבל.[3]
קרין חזר לשירות סדיר בבסיס הצי בצ'טאם, קנט, תחילה בפמברוק ב-1904 ובהמשך בבית הספר לטורפדו בוורנון. קרין משך את תשומת לבו של קפטן סקוט בגישתו ובמוסר העבודה שלו במשלחת דיסקברי, שציין בכתב המלצה, כי,
[קרין] ראוי להמלצה מיוחדת הודות להתנהגות טובה רצופה ושירות מצוין במהלך המסע לאנטארקטיקה 1904-1901.[4]
קרין, ככל חברי המשלחת, קיבל גם את "המדליה האנטארקטית" על שירותיו בדרום. כמו כן קיבל את המדליה המיוחדת של החברה הגאוגרפית המלכותית על חלקו במשלחת הדיסקברי.
בשובו לניו זילנד נודע לקרין, שאמו, קתרין, מתה כשהיה מנותק מתקשורת באנטארקטיקה. הצי הציע לו שחרור מיידי, אך קרין, לאחר אחת-עשרה שנים הרחק מהבית ובנסיבות הקיימות, בחר להישאר בצי, החלטה שמרקהם התקשה להבין.[5]
ב-1906 שלח סקוט את ספרו החדש, "מסע הדיסקברי" אל כל חברי המשלחת ולעותק של קרין צירף בקשה להצטרף אליו על האונייה "ויקטוריוס", הזמנה שקרין נענה לה בשמחה. סקוט וקרין לא היו ממש ידידים קרובים, הן בגלל הבדלי רקע ומעמד והן בשל הבדלים מהותיים באופי ובאישיות, אך סקוט העריך מעל לכל את נאמנותו של קרין, מהימנותו ויציבותו, וידע, כי זה האיש שהוא רוצה לצדו במסע הבא לדרום, יחד עם אדוארד אוונס וויליאם לאשלי. במהלך השנים הבאות נע קרין בעקבות סקוט אל האוניות "אלבמרל", "אסקס" ו"בולוורק" בזו אחר זו. ב-1907 כבר תיכנן סקוט את משלחתו השנייה לאנטארקטיקה. בינתיים, המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה בראשות ארנסט שקלטון, 1909-1907, אם כי השיגה שיא חדש בהתקדמות דרומה, לקו '88°23 דרום, לא הצליחה להגיע אל הקוטב הדרומי, כשנאלצה לפנות אחור במרחק 155 ק"מ בלבד מן הקוטב. סקוט היה עם קרין כשהחדשות על החמצת המטרה שכמעט והושגה יצאו לציבור; החדשה נודעה לסקוט כשהיה בדרכו ברכבת ללונדון עם קרין. הדברים שסקוט אמר לקרין: "אני חושב שכדאי שאנו ננסה את מזלנו בפעם הבאה", נרשמו ותועדו.[6] כמה שנים לאחר זאת אמר אדוארד ל. אטקינסון, מי שיהיה לאחד החברים החשובים ביותר במשלחת טרה נובה, כי אירוע זה, שולי ולא-משמעותי, הוא שקבע את הרגע להולדת משלחתו האחרונה של סקוט.[7]
משלחת טרה נובה 1913-1910
- ערך מורחב – משלחת טרה נובה
סקוט רחש כבוד רב אל קרין,[8][9] וכך היה קרין בין הראשונים שסקוט גייס כשתכנן את משלחת טרה נובה.[10][11] קרין היה אחד האנשים הספורים בקבוצה בעל ניסיון במסע באזורי קטבים. תרומתו הגדולה הראשונה למשלחת הייתה כחבר בקבוצה בת 13 האנשים שציידה את "תחנת טון אחד", במרחק 208 ק"מ מהאט פוינט.[12] שם התחנה ניתן לה על שום הכמות הגדולה של מזון וציוד שאוחסנה בה. במסע חזרה אל בסיס המשלחת בכף אוונס היו קרין, אפסלי צ'רי-גארארד ולייטננט הנרי "בירדי" באוארס קרובים לאסון, כאשר חנו על קרח ימי רופף. במשך הלילה נשבר הקרח והאנשים מצאו עצמם נסחפים על מצוף קרח עם סוסי הפוני ומנותקים מן המזחלות שלהם. להקת לווייתנים קטלנים הקיפה את שברי הקרח וזקפו את ראשיהם מעל שוליהם כדי לאתר כלבי ים. מבין השלושה נבחר קרין לנסות את מזלו ולהגיע אל חומת הקרח כדי להזעיק עזרה. קרוב לוודאי שקרין הציל את חיי האנשים, כשניתר משכבת קרח אחת לאחרת עד שהגיע אל שפת החומה והזעיק עזרה.[13]
קרין היה בחבורה הגדולה, שיצאה עם סקוט בנובמבר 1911 בניסיון להגיע אל הקוטב הדרומי. למסע זה היו שלושה שלבים: 640 ק"מ בחציית חומת הקרח, 192 ק"מ במעלה קרחון בירדמור המשופע בנקיקים ובקיעים לגובה של 3,000 מ' מעל פני הים, ואז עוד 557 ק"מ אל הקוטב.[14] קרין וויליאם לאשלי, יחד עם לייטננט אדוארד אוונס, היוו את פלוגת הסיוע האחרונה שליוותה את סקוט וצוותו עד 87°32' דרום, 249 ק"מ מן הקוטב. כאן, ב-4 בינואר 1912, קיבלה קבוצתו של קרין הוראה לחזור לבסיס, ואילו סקוט, אדגר אוונס, וילסון, באוארס ולורנס אוטס המשיכו בדרכם אל הקוטב. הביוגרף של קרין, מייקל סמית, גורס, שקרין היה צריך להיבחר לקבוצת הקוטב במקום אדגר אוונס, שנחלש מפציעה בידו שאירעה זמן לא רב קודם (וסקוט לא היה מודע לה). קרין, שנחשב לאחד האנשים הקשוחים והחסונים ביותר במשלחת, הוביל פוני בחציית חומת הקרח ובכך נחסך ממנו חלק ניכר מן העמל המפרך של נשיאת משאות.[15] המבקר והביוגרף של סקוט, רולנד האנטפורד, תיעד ברשימותיו, כי הרופא אדוארד ל. אטקינסון, שליווה את הקבוצה הדרומית אל ראש קרחון בירדמור, המליץ על לאשלי או על קרין לקבוצת הקוטב במקום אדגר אוונס, אם כי לאשלי, בשלב זה, היה מותש. אחרי חודשיים של מאמץ להגיע לנקודה זו, בכה קרין בגלוי לנוכח הציווי לפנות לאחור בקרבה כזאת למטרה.[16]
קרין, לאשלי ואוונס עמדו עכשיו לפני מסע בן 1,110 ק"מ חזרה להאט פוינט. זמן קצר אחרי שיצאו לכיוון צפון, איבדו אנשי הקבוצה את הנתיב אל קרחון בירדמור ונאלצו לעשות עיקוף ארוך סביב מתלול קרח גדול, כעין מפל מים קפוא, שם גלשה הרמה מטה אל פני הקרחון.[17] מלאי המזון המועט, שהיה ברשות הקבוצה, אילץ אותה להגיע אל תחנת האספקה הבאה, ועל כן קיבלו האנשים החלטה לגלוש על המזחלת, ללא בקרה, במורד המתלול. השלושה גלשו 600 מטרים ,[18] עקפו נקיקים ברוחב עד 60 מטרים, וסיימו את הירידה בהתהפכות על רכס קרח.[19] לאחר זמן כתב אוונס: "נשגב מבינתי, איך יצאנו מזה ללא פגע".[18]
ההימור במתלול הקרח השתלם, והאנשים הגיעו אל התחנה יומיים לאחר מכן.[20] ואולם, הם נתקלו בקשיים גדולים בניווט במורד הקרחון. לאשלי כתב: "אינני יכול לתאר את המבוך שלתוכו נקלענו ומספר הפעמים שבהן היינו כחוט השערה מן המוות".[21] אחרי שחצו גשר שלג, שאיים לקרוס תחת כובד משקלם אל תוך התהום, היו זקוקים נואשות למנוחה ולמשקה חם, אבל במבוך גושי הקרח והנקיקים לא נמצא מקום שבו יוכלו לחנות בבטחה יחסית. אוונס התנדב להיות חלוץ ולמצוא מעבר, על אף הסכנות הברורות שבנפילה אל תוך בקיע בקרח או תעייה בדרך. לרווחת הכול, הצליח למצוא מעבר אל משטחי קרח נוחים יותר להליכה. אך במאמציו למצוא את הדרך למטה, הסיר אוונס את משקפי השלג שלו וכתוצאה מכך לקה בעיוורון שלג, שעשה אותו לנוסע נלווה.[22][23] כשנחלצו מן הקרחון ונמצאו על מישור חומת הקרח, החל אוונס לגלות סימנים ראשונים של צפדינה.[24] בראשית פברואר התייסר בכאבים קשים, מפרקיו התנפחו וגונם השתנה, והפרשותיו היו דמיות. במאמצים הצליחו קרין ולאשלי להביאו אל תחנת טון אחד, וכאשר הגיעו לשם ב-11 בפברואר, התמוטט אוונס; קרין חשב שהוא מת, ולדברי אוונס "דמעותיו החמות נשרו על פניו".[25][26] כיוון שנותרו להם עוד למעלה מ-160 ק"מ לעבור עד שיגיעו אל חוף המבטחים של האט פוינט, החלו לאשלי וקרין לגרור את אוונס על המזחלת, "מקיימים אותו בחיים בטיפות הברנדי האחרונות שעוד נותרו להם".[25] אוונס הציע להם להשאיר אותו בשלג ולהציל את חייהם, אך הם סירבו. מאוחר יותר אמר אוונס, כי הייתה זו הפעם היחידה בקריירת הפיקוד הארוכה והמכובדת שלו בצי, שנתקל בסירוב גלוי לפקודה שלו.[27] ב-18 בפברואר הגיעו אל מחנה קורנר, עדיין במרחק 56 ק"מ מהאט פוינט, ועתודות המזון הלכו ואזלו. כשנותר מזון רק ליום או יומיים, והם היו עדיין במרחק ארבעה או חמישה ימים של גרירת מזחלת בכוח שריריהם, החליטו ביניהם שקרין ימשיך לבדו להזעיק עזרה. עם מעט שוקולד ושלושה ביסקוויטים בלבד לקיים אותו, וללא אוהל או ציוד שרידה,[28] עבר קרין את המרחק אל האט פוינט במשך 18 שעות והגיע במצב של תשישות גמורה.[29] הוא הגיע למקום מבטחים ממש לפני שפרצה סופת שלגים עזה, שמן הסתם הייתה מביאה למותו ואילצה את פלוגת החילוץ להתעכב עוד יום וחצי.[30] אטקינסון ודמיטרי הגיעו עם הכלבים ועם צידה ב-20 בפברואר והסירו את הנטל מעל לאשלי, אם כי מזג האוויר לא איפשר יציאה מיידית לדרך. ב-22 בפברואר יצאו לדרך ובשעת צהריים הגיעו סוף סוף בשלום להאט פוינט.[28] בצניעותו המעיט קרין בחשיבות מעלל זה של אומץ לב וכוח סבל. במכתב לאדם ששמו לא נזכר, סיפר: "וכך נפל בחלקי לעבור 48 ק"מ להזעיק עזרה, עם לא יותר מכמה ביסקוויטים וחפיסת שוקולד. מה אגיד לך, אדוני, הייתי חלש מאד כשהגעתי לצריף."[31]
קבוצת סקוט לא חזרה. חורף 1912 בכף אוונס היה קודר. בידיעה שקבוצת הקוטב נספתה ללא צל של ספק, כתב פרנק דבנהאם, כי "בחורף שוב היה קרין האחראי לרוח הטובה באגף המגורים המצומק של הצריף."[32] בנובמבר 1912, היה קרין חבר בפלוגת החיפוש בת 11 האנשים, שמצאה את שרידיה של קבוצת הקוטב. ב-12 בנובמבר איתרו תל שלג, שהתגלה כאוהל, שעליו נערם ברוח סחף שלג רב. בתוך האוהל נמצאו גופותיהם של סקוט, וילסון ובאוארס.[33] קרין כתב לאחר זמן, בהתייחסו אל סקוט בסגנון מאופק, כי הוא "איבד חבר טוב".[34]
ה"טרה נובה" הגיעה לאסוף את אנשי הצוות מכף אוונס ועל שמחת המפגש העיבה הידיעה הקשה על גורלם של סקוט וחבריו. לפני שיצאו להפלגה חזרה, יצאו קרין, אטקינסון, רייט, לאשלי, דבנהם, קוהיין, דייוויס וצ'רי-גארארד אל "גבעת התצפית", המתנשאת לגובה 215 מטר מעל האט פוינט, להציב עליה צלב לזכר הנספים.[35] ב-12 בפברואר 1913 הגיעו קרין וצוות ה"טרה נובה" הנותר אל ליטלטון שבניו זילנד, וזמן קצר אחר כך חזרו לאנגליה. בארמון בקינגהאם העניקו המלך ג'ורג' החמישי והנסיך לודוויג פון באטנברג, אדמירל הצי, את מדליות הקוטב לחברי המשלחת שנותרו בחיים. קרין ולאשלי קיבלו שניהם את מדליית אלברט מדרגה שנייה על הצלת חיים, כאות הוקרה על הצלת חייו של אוונס. את המדליות האלה העניק המלך בארמון בקינגהאם ב-16 ביולי 1913.[36][37][38] קרין קודם לדרגת קצין זוטר ראשי, למפרע מ-9 בספטמבר 1910.
המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית (משלחת "אנדיורנס"), 1917-1914
- ערך מורחב – המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית
ארנסט שקלטון הכיר היטב את קרין ממשלחת דיסקברי וכן ידע על מעללי הגבורה שלו במשלחת האחרונה של סקוט. שקלטון, כמוהו כסקוט, בטח מעומק לבו בקרין:[39] וכך הגדיר אותו שקלטון עצמו: "גבר לעניין".[40] קרין הצטרף אל המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית של שקלטון ב-25 במאי 1914, כקצין שני,[41] עם קשת רחבה של חובות. בהיעדר המומחה הקנדי להנהגת הכלבים, שנשכר לעבודה אך לא התייצב, קיבל עליו קרין את האחריות על אחד מצוותי הנוהגים בכלבים,[42] ובהמשך היה מעורב בטיפול ובטיפוח הגורים שהמליטה אחת הכלבות שלו, סאלי, סמוך ליציאת המשלחת.[43]
ב-19 בינואר 1915 נתקעה ספינת המשלחת, האנדיורנס, בין תלי קרח ים דחוס בים ודל. במאמצים הראשונים לחלצה, ניצל קרין בעור שיניו מהימחצות עקב תנועה פתאומית בקרח.[44] הספינה נסחפה בתוך הקרח במשך חודשים, ובסופו של דבר שקעה ב-21 בנובמבר. שקלטון הודיע לאנשים שיהיה עליהם לגרור את המזון, הציוד ושלוש סירות הצלה על פני תלי הקרח אל סנואו היל או אי רוברטסון, במרחק 320 ק"מ. לאחר כמה ימים של ניסיונות התקדמות ברגל, תוך גרירה מפרכת, עקב מצב הקרח הלא-אחיד, התגבהות רכסים בכוח לחץ גושי הקרח והסכנה שבשבירת הקרח, שהייתה עלולה להפריד בין האנשים, ויתרו עד מהרה על תוכנית זו: האנשים הקימו מחנה על מצוף קרח והחליטו לחכות. הם קיוו שסחף הקרח בכיוון השעון יישא אותם למרחק 640 ק"מ אל אי פולט, שם, ידעו, יש צריף עם מצרכי חירום.[45] אבל הקרח הדחוס נשא עמו את המצוף שעליו חנו הרחק מעבר לאי פולט, בלי שיימצאו להם נתיבי מים פתוחים להפליג בהם. בינתיים החל המצוף להיסדק ולהתפורר, וב-9 באפריל, לאחר חמישה חודשי כליאה על הקרח, בתנאים קשים של כמעט-רעב, קור מקפיא, רטיבות מתמדת ושיעמום מכלה, נשבר המצוף בבת אחת והאנשים הספיקו בדוחק להגיע אל הסירות ולהציל ככל שיכלו מן הציוד.[46]
בשלב זה לא נותר להם אלא לחתור בשלוש סירות ההצלה דלות הציוד ולנווט בין תלוליות הקרח הצפות אל יבשה וביטחון יחסי. היעד הראשוני היה האי קלרנס או אי הפיל, ובהמשך, עקב הזרמים והרוחות ששינו את נתיבם, השתנה לאי המלך ג'ורג', אך גם זה חמק מהם, ובסופו של דבר, אחרי מסע רצוף סכנות ותלאות אין קץ שנמשך חמישה ימים, הגיעו לבסוף אל אי הפיל ובדרך מזל הצליחו כל שלוש הסירות, בפיקודם של וורסלי, שקלטון וקרין, למצוא את המעגן הזעיר היחיד בחופו הסלעי והשומם.[47] קרין ויוברט הדסון, קצין הניווט של ה"אנדיורנס", ניווטו את סירת ההצלה שלהם בפיקודו היעיל של קרין, כשהדסון הגיע כנראה להתמוטטות עצבים.[48][49]
אי הפיל והפלגת ההצלה אל גורג'יה הדרומית
עם הגיעם לאי הפיל היה קרין אחד מ"ארבעת האנשים הכשירים ביותר" ששקלטון בחר לאיתור מקום בטוח להקמת מחנה. שקלטון החליט, שבמקום לחכות לספינת חילוץ שמן הסתם לא תגיע לעולם, עדיף לחזק אחת מסירות ההצלה כך שהצוות יוכל להפליג בה אל ג'ורג'יה הדרומית ולארגן חילוץ. אחרי שהקבוצה התארגנה על סלעיית פינגווינים מעל קו מפלס המים, החלו כמה אנשים, בהנהגת נגר הספינה הארי מקניש, להתקין את אחת מסירות ההצלה - ה"ג'יימס קיירד" - לקראת המסע הזה, ששקלטון נועד להנהיגו. פרנק ויילד, שנועד לפקד על הקבוצה שתישאר על אי הפיל, רצה שקרין המהימן יישאר עמו; שקלטון הסכים תחילה, אך שינה את דעתו אחרי שקרין הפציר בו לכלול אותו בצוות הסירה, שמנה שישה אנשים. ההפלגה בסירה, למרחק 1280 ק"מ אל ג'ורג'יה הדרומית, שהיסטוריונית הקוטב קרוליין אלכסנדר תיארה כאחד המעללים היוצאים מן הכלל של ספנות וניווט בהיסטוריה המתועדת, נמשכה 17 ימים ברוחות סערה ומטחי שלג פתאומיים, בים רוגש, שהנווט פרנק וורסלי תיאר כ"משברי ענק מערביים".[50]
הקבוצה, שיצאה לדרך ב-24 באפריל 1916, נסמכה על מיומנויות הניווט של וורסלי, שהיה מצויד במכשור הבסיסי ביותר ותו לא, הגיעה אל ג'ורג'יה הדרומית ב-10 במאי 1916. ממש לפני הגיעם לאי, עברו על האנשים תשע שעות של סופת הוריקן אימתנית, שהטביעה, כפי שנודע להם לאחר זמן, אוניית קיטור בת 500 טון בדרכה מבואנוס איירס לג'ורג'יה הדרומית, על כל אנשי צוותה. על אף כל המכשולים, הצליחו אנשי הסירה לעבור את הסופה בשלום ולהגיע אל האי.[51] שקלטון, בדין וחשבון שכתב לאחר זמן על המסע, נזכר בפיזום הלא-מזוהה של קרין ליד ההגה: "הוא תמיד שר כשעמד ליד ההגה, ואיש לא גילה מעולם מה הוא שר;... אבל כך או אחרת, שירתו הייתה מלאת עליצות."[52] קרין, שיצא לסייר באזור המפרצון, גילה מערה. הבשורה עוררה שמחה עצומה בשייטים היגעים לאחר מאבק של ימים ולילות במשברי ענק וברטיבות בלתי פוסקת, אך המציאות טפחה על פניהם, כשהתברר שהמערה אינה אלא שקע בפני הסלע, שנטיפי קרח ענקיים שומרים על פתחו ומאיימים על כל הנכנס, אך על אף כל אלה, בנסיבות הקיימות, המערה מילאה את ייעודה וסיפקה להם מקלט בטוח למנוחה. מבין ששת אנשי הצוות, שכולם היו במצב גרוע, סבר שקלטון ששניים לא היו שורדים לו נמשכה ההפלגה עוד 24 שעות.[53]
חציית ג'ורג'יה הדרומית
השייטים ירדו אל חופי ג'ורג'יה הדרומית בצדו הדרומי, הבלתי מיושב, של האי, לאחר שהחליטו שהסיכון הטמון בניסיון להגיע אל תחנות ציידי הלוויתנים בצד הצפוני גדול מדי; אם יחמיצו את האי מצפון, ייסחפו הלאה, אל תוך האוקיינוס האטלנטי. התוכנית המקורית הייתה להשיט את הסירה במקביל לחוף, אבל ההגה ניתק ממקומו בעת הנחיתה הראשונית ובלילה הראשון, הסתער משבר ענק על החוף ועקר ממקומו את הסלע שאליו קשר וורסלי את הסירה. קרין, שעמד אז במשמרת, הצליח לאחוז בחבל והזעיק בצעקותיו את שאר חבריו, שחילצו אותו ואת הסירה מן המים ובהמשך, בעמל של יום תמים, העלו את הסירה אל מקום מבטחים, גבוה מעל קו הגאות.[54] כיון שהסירה לא הייתה כשירה עוד להפלגה סביב האי ושלושה מחברי הקבוצה לא היו במצב מתאים להמשיך במסע, נאלצו שלושת האנשים הכשירים ביותר - שקלטון, קרין ו-וורסלי - לחצות ברגל את פני הקרחון של האי, מרחק 48 ק"מ, במסע הרה-סכנות בן 36 שעות, ללא אוהלים, שקי-שינה או מפה - כל ציוד טיפוס-ההרים שלהם היה קרדום נגרים, פקעת של חבל אלפיני וברגים מן הסירה, שאותם תקעו בפטישים אל סוליות מגפיהם במקום מסמרי טיפוס. הם הגיעו אל תחנת ציידי הלווייתנים בסְטְרוֹמֶנְס עייפים ומלוכלכים, שערם ארוך ומדובלל, פניהם מושחרים מחודשים של בישול על תנורי שומן לווייתנים - "האנשים המזוהמים ביותר בעולם", לדברי וורסלי. מצבם היה כזה, שאנשי התחנה לא זיהו אותם והיה עליהם להסביר מי הם ומאין באו. תוך זמן קצר אירגנו סירה לאיסוף השלושה שבעברו השני של האי, שם נתקל וורסלי במצב הפוך - שלושת האנשים שבא לחלץ לא זיהו אותו נקי, מגולח ובלבוש הגון. לאחר זאת נדרשו לשקלטון שלושה חודשים וארבעה ניסיונות הפלגה בספינה כדי לחלץ את האנשים, שנשארו על אי הפיל. [55]
המשך חייו
אחרי שובו לבריטניה בנובמבר 1916, קיבל קרין על עצמו מחדש את חובותיו כקצין בצי. ב-15 בדצמבר 1916 הועלה לדרגת קצין מורשה (כרב מלחים), כהכרה בשירותו על סיפון ה"אנדיורנס"[56] וקיבל את מדליית הקוטב השלישית שלו. ב-5 בספטמבר 1917 נשא לאישה את אלן הרליהי מאנאסקול. במשך שארית מלחמת העולם הראשונה שירת תחילה בקסרקטין צ'אטהאם ואחר באוניית המחסן "קולין" בקווינסטאון, אירלנד.
בראשית 1920 החל שקלטון לארגן עוד משלחת אנטארקטית, שלימים נודעה כ"משלחת שקלטון-רווט". הוא הזמין את קרין להצטרף אליו, עם עוד קצינים מן ה"אנדיורנס". אלא שבשלב זה היה קרין נשוי, בתו השנייה אך זה נולדה, והיו לו תוכניות לפתיחת עסק בהמשך לקריירת הצי שלו. הוא דחה את הזמנת שקלטון.[57]
במשימתו האחרונה בצי, על סיפון ה"פוקס" כשהספינה עגנה ברוסיט, נפגע קרין קשות בנפילה, שהשפיעה לאורך זמן על ראייתו. בסוף אותה שנה הצטרף לספינת הטורפדו "הקלה". היה זה המינוי האחרון שלו בצי. תוצאות נפילתו התגלו כקשות מכפי שסברו תחילה, וקרין הוצא לגמלאות מסיבות בריאות ב-24 במרץ 1920. נוסף לדברי הסיכום הרגילים, הוסיף מפקד ה"הקלה" את הדברים הבאים, שבח נאות לאיש ים מפורסם:
קצין רב-כישורים ומהימן ביותר. הוא ראוי עד תוך-תוכו, מכל הבחינות, לכל התחשבות מצד השירות, הנאלץ בצער רב לוותר עליו עקב מצבו הבריאותי.[58]
ב-25 באפריל 1920 נהרג אחיו של קרין, קורנליוס, שוטר במשטרה האירית המלכותית, עם עוד שוטר במארב של הצבא האירי הרפובליקני בבולינגספיטל שבקאונטי קורק, במהלך מלחמת העצמאות האירית.
במשך כל חייו היה טום קרין ונשאר אדם מצניע-לכת. בשובו לקרי, איפסן את כל המדליות שלו ומעולם לא דיבר על חוויותיו באנטראקטיקה. למעשה, אין כל ראיה אמינה לכך שקרין התראיין אי פעם לעיתונות.[59] היו שייחסו את שתיקתו לעובדה שמחוז קרי היה זה מכבר מרכז לרפובליקניות האירית, ולא היה זה יאה לאירי לדבר על הישגיו במשלחות קוטב בריטיות.[59] קרין ומשפחתו נפלו פעם קורבן לפשיטה של כוח בריטי קדם-צבאי (השחורים-כתומים) בזמן מלחמת השחרור האירית. הפושטים הרסו את רכושו ובני המשפחה חששו לחייהם, עד שהפורעים גילו במקרה תצלום ממוסגר של קרין במדי הצי המלכותי מעוטר מדליות, והסתלקו מן הפונדק.
בשנת 1938 נתגלתה דלקת בתוספתן של קרין. הוא נלקח לבית החולים הקרוב ביותר, אך שם לא נמצא מנתח ונאלצו להעבירו לבית חולים בקורק, שם הוצא התוספתן הנגוע. עקב הדחייה בניתוח התפתח זיהום, ולאחר שבוע בבית החולים, ב-27 ביולי 1938, הלך קרין לעולמו, זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-61. הוא נקבר בחלקת משפחתו בבית הקברות בבולינקורטי, בקבר שתכנן ובנה בעצמו. בין מנחות הפרחים הרבות שהורעפו על קברו היה זר פרחי חרסינה בתוך תיבת זכוכית שקופה, מאת חברו למסעות באנטארקטיקה, אדוארד אוונס.[60]
שמו של קרין מונצח בשני מקומות לפחות: מאונט קרין, שגובהו 2,550 מ' באדמת ויקטוריה, וקרחון קרין, באורך 6.4 ק"מ בג'ורג'יה הדרומית. בשנת 1997 נעשה ניסיון שאפתני להנציח את חייו של קרין, כאשר חמישה מטפסי הרים וספנים איריים מן השורה הראשונה ניסו ללכת בעקבות קרין, שקלטון ו-וורסלי בהפלגה של 1,300 ק"מ באוקיינוס הדרומי, מאי הפיל אל ג'ורג'יה הדרומית ושחזור חציית האי המפורסמת. הם קראו לספינתם "טום קרין" על שם בן ארצם, אך סערות הים הדרומי הביסו אותם והם נאלצו לנטוש את הספינה.[61]
לקריאה נוספת
- Alexander, Caroline (2001). The Endurance: Shackleton's Legendary Antarctic Expedition. New York: Alfred A. Knopf. ISBN 0-375-40403-1.
- Cherry-Garrard, Apsley (1997) [1922]. The Worst Journey in the World. New York: Carroll & Graf. ISBN 0-7867-0437-3.
- Crane, David (2005). Scott of the Antarctic. London: Harper Collins. ISBN 0-00-715068-7.
- Huntford, Roland (2004). Shackleton. New York: Carroll & Graf. ISBN 0-689-11429-X.
- Huntford, Roland (1985). The Last Place on Earth. London: Pan Books. ISBN 0-330-28816-4.
- Huxley, Leonard, ed. (1913). Scott's Last Expedition. Vol. I. London: Smith, Elder & Co.
- Kennedy, Maev (16 באוקטובר 2001). "Irish village hears tales of its forgotten polar hero". The Guardian. London. נבדק ב-20 באוקטובר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - Preston, Diana (1999). A First Rate Tragedy. London: Constable & Co. ISBN 0-09-479530-4.
- Shackleton, Ernest (1998). South. London: Century Publishing. ISBN 0-7126-0111-2.
- Smith, Michael (2000). An Unsung Hero: Tom Crean – Antarctic Survivor. London: Headline Book Publishing. ISBN 0-7472-5357-9.
- Worsley, Frank (1999). Shackleton's Boat Journey. London: Pimlico Books. ISBN 0-7126-6574-9.
- אלפרד לנסינג, "אנדיורנס", תרגום מרינה גרוסלרנר, הוצאת וכטנברג, 2001, ידיעות אחרונות, 2013
קישורים חיצוניים
- "Crean and Shackleton Antarctic Commemorative Coins Issued by Ireland" Accessed 9 October 2008.
Early recording of "The Ballad of Tom Crean", סרטון באתר יוטיוב- Tom Crean - ההצגה "טום קרין", ביוטיוב
הערות שוליים
- ^ Michael Smith, An Unsung Hero, Headline Publishing House, 2001, p.19
- ^ Smith, pp. 20-21
- ^ Smith, pp. 31-2
- ^ Smith, p. 70
- ^ Smith, pp. 70-71
- ^ Ranulph Fiennes, Captain Scott, London: Hodder & Stoughton, 2003, p. 150
- ^ Smith, p. 73
- ^ במכתב הביתה מתאריך אוקטובר 1911, שהתפרסם יחד עם יומנו, כתב סקוט על הערכתו הרבה לקרין, שהיה, לדבריו: "מרוצה לגמרי, מוכן לעשות כל דבר וללכת לכל מקום, וככל שתקשה העבודה, כן ייטב". Huxley, Leonard, p. 434
- ^ סקוט המליץ להעלות את קרין לדרגת קצין זוטר מן המעלה הראשונה לאחר המשלחת של 1904-1901; ראו Smith, p. 70
- ^ Smith, p. 70
- ^ במכתב אל קרין מ-23 במרץ 1910 הזמין סקוט את קרין להצטרף למשלחת. הודפס מחדש אצל Smith, p. 76
- ^ Apsley Cherry-Garrard, "The Worst Journey in the World", Carrol & Graf, 1922, p. 107
- ^ Cherry-Garrard, pp. 146-7
- ^ Smith, p. 102
- ^ Smith, p. 161
- ^ Roland Huntford, The Last Place on Earth, Hodder & Stoughton, 1979, p. 442
- ^ Smith, p. 127
- ^ 18.0 18.1 Smith, p. 129
- ^ יומנו של לאשלי, מצוטט אצל Cherry-Garrard, p. 402
- ^ Cherry-Garrard, p. 402
- ^ יומנו של לאשלי, Cherry-Garrard, p. 404
- ^ Cherry-Garrard, pp. 405-406
- ^ Smith, p. 131
- ^ Cherry-Garrard, p. 407
- ^ 25.0 25.1 Cherry-Garrard, p. 416
- ^ Smith, p. 134
- ^ Smith, p. 135
- ^ 28.0 28.1 Cherry-Garrard, p. 420
- ^ Smith, p. 140
- ^ Diana Preston, A First Rate Tragedy, Mariner Books, 1999, p. 206
- ^ קרין, מכתב לאדם לא ידוע, 26 בפברואר 1912, הודפס מחדש אצל Smith, p. 143
- ^ Smith, p. 168
- ^ Crean, pp. 569-570. אוטס ואדגר אוונס נספו עוד קודם במהלך המסע חזרה
- ^ מכתב של קרין אל ג'. קנדי, ינואר 1913, SPRI, הודפס מחדש אצל Smith, p. 172
- ^ Smith, pp. 176-174
- ^ Smith, p. 180
- ^ לונדון גאזט מן ה-15 ביולי 1913
- ^ לונדון גאזט מן ה-29 ביולי 1913. את המדליה על שם אלברט החליף ב-1971 צלב ג'ורג', ומדובר אפוא באחד מאותות הכבוד הבריטיים הגבוהים ביותר על אומץ לב והקרבה.
- ^ Huntford, Roland, Shackleton, Carroll & Graf, 2004, p. 477
- ^ Caroline Alexander ,The Endurance: Shackleton's Legendary Antarctic Expedition, Alfred A. Knopf, 2001, p. 21
- ^ Smith, p. 190
- ^ אלפרד לנסינג, "אנדיורנס", הוצאת ידיעות אחרונות, 2013, תרגום מרינה גרוסלרנר, עמ' 23
- ^ Alexander, pp. 31-29
- ^ Shackelton, p. 31
- ^ לנסינג, עמ' 104-98
- ^ לנסינג, עמ' 144-142
- ^ לנסינג, עמ' 182-147
- ^ Alexander, p. 127
- ^ Smith, p. 226
- ^ F. A. Worsley, Atlantic Rescue, Sphere Books, pp. 103-102
- ^ Worsley, pp. 132-136
- ^ Shackeltom, p. 174
- ^ , Worsley, p. 137
- ^ Worsley, pp. 136-138
- ^ Smith, pp. 286-289
- ^ אישור האדמירליות להסמכה לקצין מורשה, 17 באוגוסט 1917, Smith, p. 300
- ^ Smith, p. 308
- ^ Smith, pp. 302-4
- ^ 59.0 59.1 Smith, p. 312
- ^ Smith, p. 314
- ^ Smith, p. 318
24015052טום קרין