משלחת הקוטב הדרומי

משלחת אמונדסן לקוטב הדרומי, 16 בדצמבר 1911

משלחות הגילוי שהגיעו ראשונות לקוטב הדרומי

משלחת הקוטב הדרומי היא המשלחת הראשונה שהגיעה אל הקוטב הדרומי הגאוגרפי. מנהיג המשלחת היה חוקר הארצות הנורווגי רואלד אמונדסן, שיחד עם ארבעה אנשים נוספים הגיע אל הקוטב ב-14 בדצמבר 1911, חמישה שבועות לפני הקבוצה הבריטית בהנהגת רוברט פאלקון סקוט, במסגרת משלחת טרה נובה. אמונדסן וצוותו חזרו בשלום לבסיסם, ואילו סקוט וארבעת עמיתיו נספו בדרכם חזרה.

אמונדסן נטבע בזיכרון הקולקטיבי כאחד מגיבורי העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה, שבו עמדו משלחות שונות במבחני כוח סבל עד גבול יכולותיהם הפיזיות והנפשיות, ולעיתים אף מעבר לו. 19 חברים במשלחות אלו נספו.

קצה הדרום (באנגלית: Farthest South) היה קו הרוחב הדרומי ביותר שאליו הגיעו חוקרים לפני כיבוש הקוטב הדרומי. ציוני דרך חשובים בדרך אל הקוטב היו גילוי הארצות דרומית לכף הורן ב-1619, חציית החוג האנטארקטי של קפיטן ג'יימס קוק ב-1773, והתצפיות המאושרות המוקדמות ביותר של יבשת אנטארקטיקה ב-1820. מראשית המאה ה-19 ואילך, הייתה החתירה אל "קצה הדרום" למעשה למרוץ אל הקוטב.

תוכניותיו הסופיות של אמונדסן התמקדו בחוג הארקטי ובכיבוש הקוטב הצפוני באמצעות היסחפות ממושכת בספינה התקועה בקרח. הוא השיג את זכות השימוש בספינת חקר הקוטב של פריטיוף ננסן, "פראם", והחל בגיוס כספים נרחב. ההכנות למשלחת זו הושמו לאל בשנת 1909, כאשר שני חוקרי הארצות האמריקאים היריבים, פרדריק קוק ורוברט פירי טענו, כל אחד בנפרד, לכיבוש הקוטב הצפוני. אמונדסן שינה אפוא את תוכניתו והחל להתכונן לכיבוש הקוטב הדרומי; במרץ 1909, כשנודע ששקלטון ויתר על כיבוש הקוטב ופנה לאחור, פסק אמונדסן, שאם כך, "נשארה עוד פינה קטנה" בדרום. הוא לא חסך בשבחים להישג של שקלטון והשווה אותו לזה של ננסן בצפון. בהמשך להחמצה של שקלטון על סף ההישג, מיהר סקוט לאשר את כוונתו לעמוד בראש משלחת (היא משלחת טרה נובה), שתכתר את "הפינה הקטנה" ותתבע את הפרס לאימפריה הבריטית. כיון שלא היה בטוח בנכונות הציבור ותומכי המשלחת לממן אותו, שמר אמונדסן את השינוי ביעד בסוד. כשיצא לדרך ביוני 1910, אפילו רוב אנשי הצוות במשלחתו האמינו, שפניהם מועדות אל סחף הקרח הארקטי.

אמונדסן הקים את הבסיס האנטארקטי שלו, "פראמהיים", במפרץ הלווייתנים על חומת הקרח הגדולה. לאחר חודשי הכנה, ציוד מצבור והתחלה מוטעית, שהייתה קרובה להסתיים באסון, יצאו הוא ואנשיו בכיוון הקוטב באוקטובר 1911. במהלך מסעם גילו את קרחון אקסל הייברג, שסיפק להם נתיב אל המישור הקוטבי ובסופו של דבר, אל הקוטב הדרומי. מיומנות הקבוצה בשימוש במגלשי סקי ומומחיותה בנהיגת כלבי המזחלת הבטיחו מסע מהיר וחופשי יחסית מבעיות. בין השאר כללו הישגי המשלחת את החקירה הראשונה של ארץ אדוארד השביעי וסיור אוקיינוגרפי מקיף.

אף כי הצלחת המשלחת זכתה לשבחים מכל עבר, סיפור כישלונו ההרואי של סקוט העיב על הישגה. זאת ועוד, היו מי שביקרו את החלטתו של אמונדסן לשמור את תוכניותיו האמיתיות בסוד עד הרגע האחרון. היסטוריוני קוטב מודרניים מכירים ללא סייג במיומנות ובאומץ של קבוצת אמונדסן; בסיס הקבע לחקר הקוטב הדרומי נושא את שמו, יחד עם זה של סקוט.

רואלד אמונדסן

רקע

יִיֶה (Gjøa), הספינה החד-תורנית שבה כבשו אמונדסן ואנשיו את המעבר הצפון-מערבי, 1903–1906

אמונדסן נולד בפרדריקסטאד (Fredrikstad), כ-80 ק"מ מכריסטיאניה, נורווגיה, ב-1872, בן לבעל-אונייה. בשנת 1893 הפסיק את לימודי הרפואה באוניברסיטת כריסטיאניה והצטרף כימאי אל הספינה "מגדלנה", שעסקה בציד כלבי ים, להפלגה אל החוג הארקטי. לאחר עוד כמה מסעות ימיים הוכשר כחובל שני; בתקופות שהותו על היבשה שכלל את כישוריו כגולש סקי מחוץ לדרכים כבושות, בסביבה הקשוחה של מישור הארדאנגרווידה הנורווגי. ב-1896, בהשראת מסעות הקוטב של בן-ארצו פריטיוף נאנסן, הצטרף אמונדסן למשלחת האנטארקטית הבלגית כחובל ראשי, על סיפון האונייה "בלגיקה", בפיקודו של אדריאן דה ז'רלאש. בראשית שנת 1898 נלכדה הספינה בקרח דחוס בים בלינגסהאוזן ונשארה תקועה ללא יכולת להיחלץ במשך קרוב לשנה. כך אירע שמשלחת זו הייתה, שלא בטובתה, הראשונה שבילתה חורף שלם במים אנטארקטיים. התקופה הזאת התאפיינה בדיכאון, כמעט גוויעה ברעב, אי-שפיות וצפדינה בקרב חברי הצוות. אמונדסן שמר על קור רוח, תיעד כל דבר וראה בניסיון הקשה חוויה לימודית בכל היבטי הטכניקות של חקר הקוטב, בייחוד עזרים, ביגוד ודיאטה.

מסע "בלגיקה" ציין את ראשיתו של מה שיוכר בהמשך כעידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה, ומיד אחריו יצאו משלחות מן הממלכה המאוחדת, שוודיה, גרמניה וצרפת. אמונדסן, מכל מקום, הפנה את תשומת לבו בשובו לנורווגיה בשנת 1899 לקוטב הצפוני. בוטח ביכולתו להנהיג משלחת, תכנן חצייה של המעבר הצפון-מערבי, אז נתיב ימי בלתי-ממופה מן האוקיינוס האטלנטי אל האוקיינוס השקט דרך המבוך של האיים הקנדיים. אחרי שקיבל את רישיון רב חובל, רכש אמונדסן ספינה חד-תורנית קטנה בשם יִיֶה (Gjøa), שאותה התאים לשייט ארקטי. הוא השיג את חסותו של אוסקר השני, מלך שוודיה ונורווגיה, את תמיכת ננסן, וגיבוי כספי מספיק ליציאה לדרך ב-1903 עם צוות של שישה אנשים. המסע נמשך עד 1906 וזכה להצלחה מלאה; המעבר הצפון-מערבי, שהביס ימאים במשך מאות בשנים, נכבש לבסוף. בגיל 34 היה אמונדסן לגיבור לאומי, בשורה הראשונה של חוקרי הקוטב.

משלחות לקוטב הצפוני והדרומי היו פעילות בתקופה זו. בנובמבר 1906 חזר האמריקאי רוברט פירי מן החיפוש האחרון הכושל שלו אחר הקוטב הצפוני וטען, שהגיע לנקודה הצפונית הרחוקה ביותר שהושגה עד אז, '87°6 - שיא שהיסטוריונים מאוחרים יותר חלקו עליו. הוא החל מיד לגייס מימון לעוד ניסיון. ביולי 1907 יצא ד"ר פרדריק קוק , לשעבר חבר בצוות הספינה של אמונדסן ב"בלגיקה", צפונה, למה שהיה למראית עין מסע ציד אך נועד, על פי השמועה, להגיע אל הקוטב הצפוני. כעבור חודש הפליגה משלחת נמרוד של ארנסט שקלטון לאנטארקטיקה, ובו בזמן התכונן רוברט פלקון סקוט למשלחת נוספת, במקרה ששקלטון ייכשל. אמונדסן לא ראה סיבה לוותר על הראשוניות בדרום לבריטים, ודיבר בפומבי על הסיכויים להוביל משלחת אנטארקטית - אף כי היעד שהעדיף נשאר הקוטב הצפוני.

הכנות

ננסן ו"פראם"

פריטיוף ננסן, ששייט הסחף שלו במימי החוג הארקטי נתן השראה לאמונדסן

ב-1893 נהג ננסן את ספינתו "פראם" אל תוך קרח דחוס ארקטי מן החוף הצפוני של סיביר והניח לה להיסחף עם הקרח לעבר גרינלנד, בתקווה שנתיב זה יחצה את הקוטב הצפוני. כפי שקרה, הסחף לא התקרב לקוטב, וניסיונם של ננסן והיאלמר יוהנסן להגיע אליו ברגל נכשל גם הוא. אף על פי כן, האסטרטגיה של ננסן היוותה בסיס לתוכניות הארקטיות של אמונדסן. הוא הגיע למסקנה, שאם ייכנס אל האוקיינוס הארקטי דרך מצר ברינג, מרחק ניכר ממזרח לנקודת ההתחלה של ננסן, תשיג ספינתו סחף צפוני יותר ותעבור סמוך אל הקוטב או דרכו.

אמונדסן התייעץ עם ננסן, שהיה איתן בדעתו, כי "פראם" היא כלי השייט היחיד שיוכל לעמוד במבצע כזה. פראם תוכננה ונבנתה בשנים 1891–1893 על ידי קולין ארצ'ר, בונה אוניות הראשון במעלה של נורווגיה ואדריכל ימי, לפי הוראותיו המפורטות של ננסן, כאונייה שתעמוד בחשיפה ממושכת לתנאים הארקטיים הקשים והאכזריים ביותר. המאפיין הבולט ביותר של האונייה היה השדרית המעוגלת שלה שאפשרה לה, לדברי ננסן, "להחליק כמו צלופח מלפיתת הקרח". ליתר חיזוק צופתה השדרית בעץ כלורוקרדיום דרום אמריקאי, הקשה ביותר בנמצא, וקורות רוחב וחישוקים חוברו לכל אורכה. אורך קורת הרוחב של האונייה, 11 מ', ביחס לאורכה הכולל, 43 מ', שיווה לה מראה קצר וקטום במיוחד. צורה זו שיפרה את כוחה בקרח אבל השפיעה על ביצועיה בים הפתוח, שם נעה באיטיות ונטתה מאוד לרכון עד אי-נוחות מצד לצד. מכל מקום, הופעתה החיצונית, מהירותה ותכונות השיוט שלה היו משניות ליכולתה לספק מקלט בטוח וחמים לצוות במהלך מסע, שעלול להתמשך שנים אחדות.

אוניית המשלחת "פראם", 1913

"פראם" יצאה כמעט ללא נזק ממשלחתו של ננסן, אחרי קרוב לשלוש שנים בקרח הקוטבי. עם שובה שופצה והוכשרה מחדש לפני שעשתה ארבע שנים בפיקודו של אוטו סוורדרופ, במיפוי ובחקר 180,000 ק"מ של טריטוריה לא-נושבת באיים של צפון קנדה. לאחר תום מסעו של סוורדרופ ב-1902, נשארה "פראם" בנמל בכריסטיאניה. אף כי האונייה הייתה, טכנית, רכוש המדינה, הייתה הסכמה שבשתיקה, שלננסן יש זכות ראשונים עליה. לאחר שובו מן החוג הארקטי ב-1896, התכוון לקחת את ה"פראם" למשלחת אל אנטארקטיקה, אבל עד 1907 התפוגגו תקוות כאלה לאין. בשלהי ספטמבר של אותה שנה, נקרא אמונדסן אל ביתו של ננסן ונאמר לו, שהאונייה תעמוד לרשותו.

אמונדסן הודיע על תוכניותיו לציבור ב-10 בנובמבר 1908, בישיבה של החברה הגאוגרפית הנורווגית. בה אמר שהוא ייקח את "פראם", סביב כף הורן אל האוקיינוס השקט; אחרי הצטיידות בסן פרנסיסקו תמשיך הספינה צפונה, דרך מצר ברינג אל פוינט בארו. מכאן יפנה ישירות אל תוך הקרח כדי להיכנס לסחף, שיימשך בין ארבע לחמש שנים. המדע יהיה חשוב בה במידה כמו המחקר הגאוגרפי; תצפיות מתמידות תסייענה, כך קיווה אמונדסן, לבאר כמה בעיות לא פתורות. התוכנית התקבלה בהתלהבות ולמחרת הכריז הוקון השביעי, מלך נורווגיה על פתיחת רשימת תורמים בתרומה של 20,000 קרונות נורווגיות. ב-6 בפברואר 1909 אישר הפרלמנט הנורווגי מענק בסך 75,000 קרונות נורווגיות להכשרת הספינה. גיוס התרומות הכללי וניהול ענייני המשלחת הופקדו בידי לאון, אחיו של אמונדסן, כדי שהחוקר ומגלה הארצות יוכל להתרכז בהיבטים המעשיים יותר של ארגון המשלחת.

במרץ 1909 יצאה הודעה, לפיה שקלטון הגיע לקו הרוחב הדרומי '88°23, 147 קילומטרים מהקוטב - ופנה אחור; אמונדסן פסק, שאם כך, "נשארה עוד פינה קטנה" בדרום. הוא לא חסך בשבחים להישג של שקלטון והשווה אותו לזה של ננסן בצפון. בהמשך להחמצה של שקלטון על סף ההישג, מיהר סקוט לאשר את כוונתו לעמוד בראש משלחת (היא משלחת טרה נובה), שתכתר את "הפינה הקטנה" ותתבע את הפרס לאימפריה הבריטית.

הסגל

אמונדסן בחר שלושה קציני צי למשלחתו: תורוואלד נילסן, נווט שיכהן כסגנו; היאלמר פרדריק גירטסן, וקריסטיאן פרסטרוד. אף על פי שלגירטסן לא היה רקע רפואי, הוא מונה לרופא המשלחת ונשלח ל"קורס בזק" בכירורגיה וברפואת שיניים. תותחן מן הצי, אוסקר ויסטינג, התקבל על סמך המלצתו של פרסטרוד, משום שיכול היה למלא בהצלחה את רוב המשימות. אף כי הניסיון הקודם שלו עם כלבי מזחלת היה זעום, אמונדסן כתב, שוויסטינג פיתח "דרך משלו" בעבודה עם הכלבים, והיה לווטרינר חובב יעיל.

בשלב מוקדם נבחר לקבוצה אולאף ביאלאנד, אלוף סקי, שהיה נגר מיומן ויצרן מגלשי סקי. ביאלאנד בא ממחוז טלמרק, חבל ארץ שנודע בגולשי הסקי שלו וכמקום הולדתו וגידולו של חלוץ הטכניקות המודרניות, סונדרה נורהיים. אמונדסן היה שותף לדעתו של ננסן, שמגלשי סקי וכלבי מזחלות עולים בהרבה על שיטות אחרות למסע ארקטי, והיה נחוש בדעתו לגייס את נוהגי הכלבים המיומנים ביותר. הלמר האנסן, שהוכיח את יתרונותיו במשלחת המעבר הצפון-מערבי, הסכים לצאת שוב למסע עם אמונדסן. בהמשך הצטרף אליו סוורה האסל, מומחה לכלבים, שלקח חלק במסע של אוטו סוורדרופ בשנים 1898–1902 ב"פראם". כוונתו המקורית הייתה להתלוות אל אמונדסן רק עד סן פרנסיסקו. בהיותו מודע לחשיבותו של טבח מוכשר, וידא אמונדסן את הצטרפותו של אדולף הנריק לינדסטרום, גם הוא ותיק משלחתו של סוודרופ ששירת כטבח על אונייתו יִיֶה (Gjøa).

התנסויותיו של אמונדסן במשלחות קודמות לימדו אותו עד כמה חשובה, במסעות ארוכים, חברת אנשים יציבים ומתואמים ביניהם, והרגשתו הייתה שסגל זה של אנשים עתירי ניסיון מהווה את ליבת המשלחת. גיוס חברי המשלחת נמשך עד 1909; קבוצת "פראם" מנתה בסופו של דבר 19 איש, כולם פרט לאחד, אנשים שאמונדסן עצמו בחר אישית; היוצא מן הכלל היה היאלמר יוהנסן, שצורף לבקשתו של ננסן. מאז צעידתו האפית עם ננסן, לא הצליח יוהנסן למצוא את מקומו. על אף מאמציו של ננסן ושל אחרים לעזור לו, חייו היו לסחרחרת של שתייה וצבירת חובות.

ננסן רצה לתת לידידו משכבר הימים הזדמנות אחרונה להוכיח, שעודנו עובד כשיר בתחום; אמונדסן, שהרגיש שאינו יכול לסרב לבקשותיו של ננסן, הסכים באי-רצון לקבל את יוהנסן למשלחת.

בין שאר חברי הצוות של "פראם" היה אלכסנדר קוּצ'ין, סטודנט של המומחה לאוקיינוגרפיה פרופ' ביורן הלאנד-הנסן. בהפלגתו על "פראם", היה קוצ'ין לרוסי הראשון שדרך על אדמת אנטארקטיקה (בלינגסהאוזן ולאזארב גילו את היבשת ב-1820, אבל מעולם לא הציגו עליה את כף רגלם). כשקבוצתו של אמונדסן יצאה אל הקוטב הדרומי, קוצ'ין נשאר בספינה והשלים סקר אוקיינוגרפי של האוקיינוס הדרומי. הוא נאלץ לחזור לנורווגיה בספינה אחרת מבואנוס איירס, והביא את החומרים האוקיינוגראפיים שהשיגה המשלחת אל הלאנד-הנסן. זמן קצר אחר כך נספה בניסיון כושל לעבור בנתיב הים הצפוני, שאותו הוביל עם ולדימיר רוזאנוב.

שינוי התוכנית

בספטמבר 1909, התפרסמו בעיתונות דיווחים על כך, שקוק ופירי הגיעו, כל אחד מהם עם משלחתו הוא, אל הקוטב הצפוני, קוק באפריל 1908 ופירי שנה לאחר מכן. כשהתבקש להגיב, נמנע אמונדסן מלסמוך את ידו על זה או על זה מחוקרי הארצות, אבל הביע השערה "כי משהו עוד יישאר בוודאי לעשות". אף כי נמנע מלהתערב במחלוקת בדבר תביעותיהם ההדדיות של קוק ופירי. פירי ביטל מניה וביה את תביעתו של קוק, וחקירות שנעשו בהמשך יצרו ספקות חמורים באשר לרישומיו של קוק. הנתונים של פירי התקבלו, על אף התנגדותו של קוק, ללא פקפוק על ידי החברה הגאוגרפית הלאומית, שמימנה את משלחתו. התמיכה הציבורית בקוק דעכה במהרה, אם כי היו שהמשיכו לתמוך בטענותיו, בהם אמונדסן. פירי התקבל על דעת הרוב ככובש הקוטב הצפוני, עד שמחקר בשלהי המאה ה-20, בייחוד זה של חוקר הארצות וולי הרברט, לימד שפירי לא הגיע למעשה אל הקוטב הצפוני. אמונדסן ראה מיד שגילויי השניים ישפיעו במידה רבה על תוכניותיו הוא. ללא הקסם שנסך גילוי הקוטב הצפוני וכיבושו, יתקשה לשבות את התעניינות הציבור ואת נכונותו לממן את המשלחת. בעקבות כך אמר בספטמבר 1909:

"אם ברצוננו להציל את המשלחת ... לא נותר לי אלא לנסות לפתור את הבעיה הגדולה האחרונה - הקוטב הדרומי"

כך גמלה בלב אמונדסן ההחלטה לפנות דרומה; הסחף הארקטי יוכל לחכות "עוד שנה-שנתיים", עד לכיבוש הקוטב הדרומי.

אמונדסן לא עשה פומבי לשינוי תוכניתו. כפי שציין הביוגרף של סקוט, דייוויד קריין, המימון הציבורי והפרטי של המשלחת נועד מראשיתו לעבודה מדעית בחוג הארקטי; לא הייתה כל ערובה לכך, שהמממנים יקבלו בהבנה את השינוי מקצה אל קצה. יתרה מזו, המטרה החדשה עלולה לגרום לננסן לחזור בו מהקצאת "פראם" למשלחת או לפרלמנט לעצור את המשלחת, מחשש שזו תחתור תחת משלחתו של סקוט ותקומם את הבריטים עליהם. אמונדסן הסתיר את כוונותיו מהכל פרט לאחיו לאון וסגנו, נילסן. חשאיות זו הובילה לאי-נעימות; סקוט שלח לאמונדסן מכשירים, שיאפשרו לשתי המשלחות, בקצוות מנוגדים של העולם, לנהל קריאות השוואתיות. כשסקוט, בעת ביקור בנורווגיה לבדיקת המזחלות הממונעות שלו, התקשר אל ביתו של אמונדסן לדון בשיתוף פעולה, סירב הנורווגי לגשת לטלפון.

לוח הזמנים של המשלחת, שאמונדסן תיקן ושינה בינו לבין עצמו, דרש ש"פראם" תפליג מנורווגיה באוגוסט 1910 ותשוט למדיירה שבאוקיינוס האטלנטי, הנמל היחיד שנועדה לפקוד. משם תתקדם הספינה היישר אל ים רוס באנטארקטיקה, בכיוון מפרץ הלווייתנים, מפרצון בשולי מדף הקרח רוס (שנודע אז בשם "חומת הקרח הגדולה"), שם התכוון אמונדסן להקים את מחנה הבסיס שלו. מפרץ הלווייתנים הייתה הנקודה הדרומית ביותר בים רוס שאליה יכלה ספינה לחדור, קרובה ב-180 ק"מ לקוטב משהיה הבסיס שסקוט התכוון לקבוע במצר מקמרדו. בשנים 1907–1909 העריך שקלטון, שהקרח במפרץ הלווייתנים איננו יציב, אבל אמונדסן, שעיין ברשומות של שקלטון, החליט שחומת הקרח יושבת על שרטונים או על איי סלעים, והבסיס שיוקם עליה יהיה מוגן ובטוח. התאוריה של אמונדסן באשר לקרח היושב על קרקע מוצקה הוכחה לבסוף כשגויה, אף כי התפרקות משמעותית של הקרח בסביבות המיקום של המחנה המיועד התרחשה רק בשנים 1987 ו-2000. אחרי הורדת קבוצת החוף מן הספינה, תוכננה ל"פראם" עבודה אוקיינוגרפית באוקיינוס האטלנטי, לפני שתחזור לאסוף את קבוצת החוף בראשית השנה הבאה.

תעבורה, ציוד ואספקה

אמונדסן לא הבין את הסלידה לכאורה של חוקרי ארצות בריטים מכלבים: "האם הבעיה היא, שהכלב איננו מבין את אדוניו? או אולי האדון הוא שאיננו מבין את הכלב?" כתב לאחר זמן. בהתאם להחלטתו לפנות דרומה, הזמין 50 כלבי מזחלות מצפון גרינלנד - הטובים והחזקים ביותר שהיו בנמצא. מלבד כושר העמידה שלהם כחיות להקה, אפשר יהיה להשתמש בבשרם להזנת כלבים אחרים ולאספקת בשר טרי לאנשים בקבוצת הקוטב.

תלבושת מגלה ארצות בקוטב הדרומי - 1913

מגפי הסקי של הקבוצה, בעיצוב מיוחד של אמונדסן, היו תוצר של שנתיים של בדיקות, תיקון והתאמה להשגת שלמות. לבושה של קבוצת הקוטב כלל חליפות של עור כלבי-ים מצפון גרינלנד ובגדים, שעוצבו בסגנון האינואיטים בני הקבוצה האתנית של הנטסיליק מעורות איילי צפון, עור זאב, אריג ברברי וגברדין. המזחלות נבנו מעץ מילה נורווגי עם מגלשי היקוריה אמריקאית שתחתיתם עשויה פלדה. מגלשי הסקי, גם הם מעץ היקוריה, היו ארוכים במיוחד כדי לצמצם ככל האפשר את הסבירות למעידה אל תוך בתרונים. באוהלים "החזקים ביותר והפרקטיים ביותר שהיו בשימוש מאז ומעולם" היו רצפות מובנות ונדרש להם מוט יחיד. לבישול במהלך הצעידה, בחר אמונדסן את הפרימוס השוודי במקום מתקן הבישול המיוחד שננסן עיצב, משום שסבר שמתקן זה גוזל מקום רב מדי.

יציאה לדרך

בחודשים שקדמו ליציאה, גבר הקושי בגיוס כספים למימון המשלחת. עקב מיעוט העניין הציבורי, בוטלו עסקאות עם עיתונים, והפרלמנט דחה בקשה לתוספת 25,000 קרונות. אמונדסן משכן את ביתו כדי להחזיק את המשלחת בחיים; עמוס חובות, היה תלוי עכשיו לחלוטין בהצלחת המשלחת, שרק היא תציל אותו מחורבן פיננסי אישי.

לאחר מסע ניסוי בן חודש בצפון האוקיינוס האטלנטי, הפליגה "פראם" אל קריסטיאנסנד בסוף יולי 1910, כדי להעלות את הכלבים אל הסיפון ולעשות את ההכנות האחרונות להפלגה. בעת שהותו בקריסטיאנסנד, קיבל אמונדסן הצעת עזרה מפטר "דון פדרו" כריסטופרסן, נורווגי גולה, שאחיו כיהן כציר נורווגיה בבואנוס איירס. כריסטופרסן הציע לספק דלק ומצרכים אחרים ל"פראם", או במונטווידאו או בבואנוס איירס, הצעה שאמונדסן קיבל בהכרת תודה. ממש לפני ש"פראם" יצאה לדרכה ב-9 באוגוסט, גילה אמונדסן את יעדה האמיתי של המשלחת לשני הקצינים הצעירים, פרסטרוד וגיירסטן. במסע בן ארבעת השבועות למדיירה, גברה והלכה תחושת פקפוק וחוסר ביטחון בקרב הצוות, שלא יכול היה לעמוד על טיבן של חלק מן ההכנות ושאלותיו נענו בתשובות מתחמקות מן הקצינים. די היה בכך, אומר הביוגרף של אמונדסן, רולנד האנטפורד, לחולל חשדנות ודכדוך. כפי שתיאר זאת אמונדסן, "כל ארשת פניהם אמרה סימן שאלה."

"פראם" הגיעה למדיירה ב-6 בספטמבר 1910. כעבור שלושה ימים הודיע אמונדסן לצוות על השינוי בתוכנית. הוא אמר להם, שבכוונתו לעשות "מעקף" דרך הקוטב הדרומי בדרך לקוטב הצפוני, עדיין יעדו הסופי, שייאלץ להמתין עוד זמן מה. אחרי שאמונדסן התווה את תוכניותיו החדשות, נשאל כל אחד מהאנשים אם הוא מוכן להמשיך, והכל נענו בחיוב. אמונדסן נימק את החלטתו במכתב ארוך לננסן, תוך שימת דגש על העובדה, שתביעותיהם של קוק ופירי לקוטב הצפוני הנחיתו "מהלומת מוות" על תוכניותיו המקוריות. הוא הסביר את הרגשתו, שהמצב כפה עליו לפעול כפי שפעל, ביקש סליחה ומחילה והביע את תקוותו, שהישגיו יכפרו בסופו של דבר על כל פגיעה שמעשיו גרמו לה.

לפני צאתו ממדיירה ב-9 בספטמבר, שלח אמונדסן מברק אל סקוט, להודיעו על השינוי בתוכנית. ספינתו של סקוט, טרה נובה הפליגה מקארדיף מלווה פרסומת רבה ב-15 ביוני 1910, והייתה אמורה להגיע לאוסטרליה בראשית אוקטובר; אמונדסן שלח את המברק למלבורן. נוסח המברק דווח באופן שונה על ידי ביוגרפים שונים: קריין ופרסטון מתעדים את הנוסח כ"אני נוסע דרומה"; ואילו ג'ונס והאנטפורד מביאים נוסח ארוך יותר: "מבקש את רשותך להודיע, כי "פראם" נעה בכיוון אנטארקטיקה". שום רמז לא ניתן לתוכניותיו של הנורווגי או ליעד שלו באנטארקטיקה: "בבוא הזמן ייוודע לנו, אני משער," כתב סקוט למזכיר החברה הגאוגרפית המלכותית, ג'ון סקוט קלטי. החדשות על השינוי בתוכניותיו של אמונדסן הגיעו לנורווגיה בראשית אוקטובר והתקבלו בדרך כלל בתגובה עוינת. אף כי ננסן נתן את ברכתו ואישורו מקרב לב, הרי פרט לכמה יוצאים מן הכלל, גינו העיתונות והציבור את מעשיו של אמונדסן, ומקורות המימון יבשו כמעט לגמרי. התגובות בבריטניה היו, כצפוי, שליליות; אי האמון שבו קיבל קלטי את הידיעה ברגע הראשון הפך עד מהרה לכעס ולבוז. "שלחתי דו"ח מפורט על התנהגותו השפלה של אמונדסן אל סקוט ... אני במקום סקוט לא הייתי מניח להם לרדת ליבשה", כתב קלמנטס מרקהם, נשיאה הקודם, רב-ההשפעה, של החברה הגאוגרפית המלכותית. לא-מודעת לתגובות העולם, המשיכה "פראם" בשיוטה דרומה במשך ארבעה חודשים. גושי הקרח הראשונים נצפו ביום הראשון של שנת 1911; חומת הקרח עצמה התגלתה ב-11 בינואר, וב-15 בינואר שייטה "פראם" במי מפרץ הלווייתנים.

העונה הראשונה, 1911

פראמהיים 1911

אחרי ש"פראם" השליכה עוגן והתחברה לקרח במפרצון בפינה הדרום-מזרחית של המפרץ, בחר אמונדסן אתר להקמת הצריף העיקרי של המשלחת, 4 ק"מ מן הספינה. שישה צוותי כלבים שימשו להעברת האספקה אל האתר עם תחילת העבודה להקמת הצריף. היאלאנד וסטוברוד השקיעו את היסודות עמוק בתוך הקרח, לאחר שיישרו את המדרון המשופע. הואיל והרוחות האופייניות לאזור באו ממזרח, הוקם הצריף על ציר מזרח-מערב, כשהדלת פונה מערבה; בדרך זו, פגעו משבי הרוח רק בקיר המזרחי הקצר. הגג הוצב במקומו ב-21 בינואר 1911, ושישה ימים לאחר מכן הושלמה מלאכת בניית הצריף. בינתיים הובאה כמות גדולה של בשר - לרבות 200 כלבי-ים - אל הבסיס, לשימוש קבוצת החוף ולהנחת המצבורים לפני המסע אל הקוטב. הבסיס נקרא פראמהיים, "בית פראם".

השכם בבוקר 3 בפברואר, הגיעה "טרה נובה" ספינתו של סקוט, באופן בלתי צפוי אל מפרץ הלווייתנים. היא הפליגה מניו זילנד ב-29 בנובמבר 1910 והגיעה אל מצר מקמרדו בראשית ינואר. אחרי שסקוט והקבוצה העיקרית שלו ירדו אל החוף, הפליגה קבוצה של שישה אנשים, בהנהגת ויקטור קמפבל, קצין בצי המלכותי, מזרחה אל ארץ אדוארד השביעי. הקבוצה הזו הייתה אמורה לחקור את חבל הארץ הזה, שלא נחקר עדיין, אבל קרח-ים מנע ממנה להתקרב אל החוף. הספינה הפליגה מערבה לאורך שפת החומה בחיפוש אחר מעגן אפשרי, כשפגשה ב"פראם". סקוט שיער קודם לכן, שאמונדסן עשוי לקבוע את בסיס משלחתו באזור ים ודל, בצד השני של היבשת; הראיה לכך, שהנורווגים יתחילו את המרוץ אל הקוטב ביתרון של 108 ק"מ, הציגה סיכוי מבהיל לבריטים. שתי הקבוצות נהגו בנימוס זו בזו; קמפבל ואנשיו, הארי פנל וג'ורג' מאריי לוויק הוזמנו לארוחת בוקר על סיפון "פראם", והשיבו בארוחת צהריים על ה"טרה נובה". אמונדסן נשם לרווחה כשנודע לו, של"טרה נובה" אין אלחוט, הואיל וקשר רדיו היה עלול להעמיד בסכנה את האסטרטגיה שלו להיות הראשון שיבשר על כיבוש הקוטב. לעומת זאת, הדאיגה אותו הערה של קמפבל, שממנה עלה שהמזחלות הממונעות של סקוט פועלות כשורה. אף על פי כן, הציע לקבוצה הבריטית אתר שכן לפראמהיים כבסיס לחקר ארץ אדוארד השביעי. קמפבל דחה את ההצעה, והפליג למצר מקמרדו כדי לדווח לסקוט על מקום הימצאו של אמונדסן.

מסעות להנחת מצבורים

הלמר הנסן עם כלבי מזחלת, 1912-1911

בראשית פברואר 1911, התחיל אמונדסן לארגן את המסעות להנחת מצבורים על פני חומת הקרח, לקראת היציאה המתוכננת לקיץ הבא לכיבוש הקוטב. מצבורי צידה, שיונחו מראש במרחקים קבועים לאורך הנתיב המתוכנן יקטינו את כמות המזון והדלק שקבוצת הקוטב הדרומי תצטרך לשאת עמה. מסעות אלה יהיו המבחנים הראשונים האמיתיים לציוד, לכלבים ולאנשים. למסע הראשון, שנועד להתחיל ב-10 בפברואר, בחר אמונדסן כבני לווייתו את פרסטרוד, הלמר הנסן ויוהנסן; 18 כלבים ימשכו שלוש מזחלות. לפני צאתם, השאיר אמונדסן הוראות לנילסן בנוגע ל"פראם". הספינה תפליג לבואנוס איירס לשם הצטיידות מחדש, לפני שתתחיל בתוכנית של עבודה אוקיינוגרפית באוקיינוס הדרומי ואחריה תחזור אל חומת הקרח במועד מוקדם ככל האפשר בשנת 1912.

הידע שהיה לאנשים, שהתחילו את מסעם דרומה, על חומת הקרח היה לקוח כולו מספרים שחוקרים קודמים פרסמו, והם צפו תנאי מסע קשים. הם הופתעו לגלות, שפני החומה אינם שונים בהרבה מאלה של קרחון רגיל; ביום הראשון עברו 27 ק"מ. אמונדסן ציין את רמת הביצוע הגבוהה של הכלבים בתנאים אלה, ותמה על רתיעת האנגלים מן השימוש בכלבים על החומה. הקבוצה הגיעה אל 80° דרום ב-14 בפברואר, ואחרי הנחת המצבור, פנו לחזור לבסיס. הם הגיעו אל פראמהיים ב-16 בפברואר.

צוות "פראם" בהובארט, טסמניה, מרץ 1912

הקבוצה השנייה להנחת מצבורים יצאה מפראמהיים ב-22 בפברואר, עם שמונה אנשים, שבע מזחלות וארבעים ושניים כלבים. בתנאי המסע על החומה חלה תפנית חדה לרעה; הטמפרטורות הממוצעות ירדו ב-9 מעלות צלזיוס ושלג גס כיסה את פני הקרח, שהיו חלקים. בטמפרטורות שירדו לא אחת לשפל של 40°- צלזיוס, הגיעה הקבוצה ב-3 במרץ 1911 אל 81° דרום, שם הקימו מצבור שני. אמונדסן, הלמר הנסן, פרסטרוד, יוהנסן וויסטינג המשיכו בדרכם עם הכלבים החזקים ביותר, בתקווה להגיע אל 83° דרום, אבל תנאי הדרך הקשים אילצו אותם לעצור ב-82° דרום ב-8 במרץ. אמונדסן ראה, שהכלבים מותשים; הקבוצה פנתה לחזור לבסיס הבית ועם המזחלות הקלות, עשו את דרכם במהירות והגיעו לפראמהיים ב-22 במרץ. אמונדסן רצה לקחת עוד אספקה דרומה לפני שיירד הלילה הקוטבי וימנע את המסע, וב-31 במרץ יצאה קבוצה של שבעה אנשים בפיקודו של יוהנסן מפראמהיים אל המצבור ב-80° דרום עם שש גופות של כלבי ים - 1,080 ק"ג של בשר. הקבוצה חזרה ב-11 באפריל - שלושה ימים מאוחר מן הצפוי - אחרי שתעו בדרכם והזדמנו לשטח משובש בתרונים.

בסך הכל, המסעות להנחת מצבורים הקימו וציידו שלושה מצבורים, שהכילו 3,375 ק"ג של מצרכים, בהם 1,350 ק"ג בשר כלבי-ים ו-40 ליטר פרפין. אמונדסן למד רבות מן המסעות, בעיקר במסע השני, כשהכלבים נאבקו לגרור מזחלות, שהיו כבדות מדי בשבילם. הוא החליט להגדיל את מספר הכלבים למסע אל הקוטב, על חשבון מספר האנשים, במקרה הצורך. המסעות חשפו מידה מסוימת של חוסר אחדות בין האנשים, בעיקר בין יוהנסן לאמונדסן. במהלך מסע המצבורים השני, התלונן יוהנסן בגלוי על איכות הציוד הירודה; אמונדסן ראה בכך קריאת תיגר על סמכותו.

חורף

השמש שקעה על פראמהיים ב-21 באפריל 1911, שלא על מנת לחזור ולזרוח למשך ארבעת החודשים הבאים. אמונדסן נתן דעתו על השעמום והירידה במורל, שהקדירו את החורף של המשלחת האנטארקטית הבלגית על הקרח, ואף כי לא הייתה כל אפשרות לצאת במזחלות, הקפיד על תעסוקה מתמדת לקבוצת החוף. משימה דחופה הייתה שיפור המזחלות, שלא פעלו כהלכה במסעות המצבורים. בנוסף לאלה שנבחרו במפורש למשלחת, הביא עמו אמונדסן כמה מזחלות ממשלחת פראם של סוורדרופ, 1902-1898, שנראו לו מתאימות יותר למשימה שלפניהם. ביאלאנד הפחית את משקל המזחלות הישנות הללו לכדי שליש ממשקלן הקודם על ידי הקצעת העץ, ואף בנה שלוש מזחלות משלו מעץ היקוריה מיותר. המזחלות המתוקנות נועדו לשמש לחציית החומה, ואילו המזחלות החדשות של ביאלאנד נועדו לשמש בשלבים האחרונים של המסע, על פני רמת הקוטב עצמה. יוהנסן הכין את המנות לצוותי המזחלות (42,000 גלוסקאות, 1,320 קופסאות פמיקאן וכ-100 קילוגרם שוקולד), ואנשים אחרים עמלו לשפר את המגפיים, ציוד הבישול, משקפי המגן, מגלשי הסקי והאוהלים. כדי למנוע את סכנות הצפדינה, אכלו האנשים פעמיים ביום בשר כלבי-ים, שנאסף והוקפא בכמויות לפני תחילת החורף. הטבח, לינדסטרום, השלים את צריכת ויטמין C בפירות-יער משומרים, וסיפק לחם מלא עשוי בשמרים טריים.

אמונדסן בטח באנשיו ובציוד המשלחת, אך לדברי האסל, התייסר במחשבות על המזחלות הממונעות של סקוט ובחשש מן האפשרות, שהן ינחילו הצלחה לקבוצה הבריטית. עקב כך, תכנן אמונדסן להתחיל את המסע לקוטב מיד עם הופעת השמש בסוף אוגוסט, אם כי יוהנסן התרה, שהקור על פני החומה יהיה עז מדי במועד מוקדם כל כך. אמונדסן ביטל את חששותיו, ועם זריחת השמש ב-24 באוגוסט 1911, היו שבע מזחלות מוכנות ליציאה. נראה שחששותיו של יוהנסן התאמתו, כשתנאי מזג-אוויר קשים במשך השבועיים הבאים - טמפרטורות שירדו עד 58°- צלזיוס - מנעו את יציאת האנשים. ב-8 בספטמבר 1911, כשהטמפרטורה עלתה ל-27°- צלזיוס, החליט אמונדסן שאיננו יכול לחכות עוד, והקבוצה בת שמונת האנשים יצאה לדרך; לינדסטרום נשאר לבדו בפראמהיים.

העונה השנייה, 1912-1911

התחלה מטעה

לאחר יציאתה לדרך, התקדמה הקבוצה בתחילה יפה, בסביבות 27 ק"מ ביום. הכלבים רצו במהירות רבה כל כך, שכמה מן הצוותים החזקים ביותר הותרו מן הרתמות ונקשרו למזחלות כמשקל-נגד. בבגדיהם, העשויים עורות זאבים ואיילים, יכלו האנשים להתמודד עם הטמפרטורות המקפיאות כל עוד היו בתנועה, אך כשעצרו סבלו מן הקור והתקשו לישון בלילות. כפות הכלבים נפגעו מכוויות קור. ב-12 בספטמבר 1911, בטמפרטורה של 56°- צלזיוס, נעצרה הקבוצה אחרי 7.2 ק"מ בלבד והקימה מבני איגלו לחסות בהם. אמונדסן הכיר בכך, שהקבוצה יצאה מוקדם מדי בעונה, והחליט שאין ברירה אלא לחזור לפראמהיים. הוא לא היה מוכן לסכן את חיי האנשים והכלבים מתוך עקשנות גרידא. יוהנסן כתב ביומנו על מעשה השטות של יציאה בטרם עת למסע ארוך ובעל חשיבות היסטורית כל כך, ועל הסכנות שבדיבוק להביס את האנגלים.

ב-14 בספטמבר, בדרכם חזרה לפראמהיים, השאירו את רוב ציודם במצבור המעלה ה-80, כדי להקל על המזחלות. למחרת, בטמפרטורות מקפיאות עם רוח חזקה לפניהם, קפאו כמה כלבים למוות בעוד האחרים, חלשים מכדי להמשיך, הוטענו על גבי המזחלות. ב-16 בספטמבר, במרחק 72 ק"מ מפראמהיים, הורה אמונדסן לאנשיו להתקדם אל הבסיס מהר ככל שיוכלו. כיון שלא הייתה לו מזחלת משלו, קפץ על המזחלת של ויסטינג ודהר קדימה עם הלמר הנסן וצוות כלביו, משאיר את יתר האנשים מאחור. השלושה הגיעו לפראמהיים כעבור תשע שעות, שעתיים אחריהם הגיעו סטוברוד וביאלאנד והאסל זמן קצר אחריהם. יוהנסן ופרסטרוד היו עוד על הקרח, ללא אוכל או דלק; הכלבים של פרסטרוד כשלו בדרכם, ועקביו נפגעו קשות מכוויית-קור. הם הגיעו לפראמהיים אחרי חצות, שבע-עשרה שעות אחרי שאמונדסן וחבריו למזחלת ניתקו מהם.

למחרת שאל אמונדסן את יוהנסן מדוע הגיעו הוא ופרסטרוד באיחור כזה. יוהנסן ענה בכעס, ששניהם הרגישו נטושים, ונזף במנהיג על שהשאיר את אנשיו מאחור. יוהנסן הרגיש שעבר את הגבול בהתפרצותו והתחרט עליה מיד לאחר שהדברים נאמרו, אך הנזק כבר נגרם. אמונדסן היה מודאג מגילוי זה של מרי בוטה, בקבוצה קטנה ומבודדת כל כך. לאחר זמן דיווח אמונדסן לננסן, שיוהנסן "מרד באלימות בסמכותו"; כתוצאה מכך, סולק מקבוצת הקוטב, שאמונדסן צמצם לחמישה: אולאף ביאלאנד, סוורה האסל, אוסקר ויסטינג, הלמר האנסן ואמונדסן עצמו.

חומת קרח והרים

על אף להיטותו לצאת שוב לדרך, המתין אמונדסן עד אמצע אוקטובר והרמזים הראשונים לאביב. הוא ההיה מוכן ליציאה ב-15 באוקטובר, אבל מזג האוויר עיכב אותו לעוד כמה ימים. ב-20 באוקטובר 1911 החלו חמשת האנשים במסע, עם ארבע מזחלות וחמישים ושניים כלבים. מזג האוויר החמיר כעבור זמן קצר, ובערפל כבד תעתה הקבוצה אל שדה הבתרונים, שקבוצת המצבורים של יוהנסן גילתה בסתיו שעבר. ויסטינג נזכר מאוחר יותר, איך הייתה המזחלת שלו, עם אמונדסן עליה, קרובה להיעלם בתוך בתרון, כשגשר השלג שמעליו נשבר תחת משקלה.

מחנה קבוצת הקוטב במשלחת אמונדסן בדרך לקוטב הדרומי

על אף כמעט-תאונה, התקדמה הקבוצה בקצב של יותר מ-27 ק"מ ביום, והגיעה למצבור במעלה ה-82 דרום ב-5 בנובמבר. הם ציינו את נתיב מסעם בשורה של חרוטי-גלעד בנויים מתשעה גושי שלג גדולים בתבנית קבועה, ברווחים של 4.8 ק"מ. מכל גלעד כזה אפשר היה לראות את הגלעד הבא, ובין גושי השלג הטמינו רשומה ובה ציון המיקום, המרחק מן המצבור האחרון וכיוון המצפן אל הגלעד הקודם. ב-17 בנובמבר הגיעו אל קצה חומת הקרח וניצבו מול ההרים הטראנס-אנטארקטיים. שלא כסקוט, שהתכוון ללכת בנתיב קרחון בירדמור, ששקלטון היה הראשון ללכת בו, אמונדסן נאלץ למצוא לו נתיב משלו דרך ההרים. אחרי גישושים בגבעות שלרגלי ההרים וטיפוס לגובה של 450 מטר, מצאה הקבוצה מה שנראה כנתיב פנוי לכאורה, קרחון תלול באורך 54 ק"מ, העולה אל רמת הקוטב. אמונדסן כינה אותו קרחון אקסל הייברג, על שם אחד הגדולים בתומכי המשלחת. תוואי נוף אחרים שפגשו באזור זה ומיפו לראשונה בקווים גסים, נקראו בשם על ידי אמונדסן וחבריו, בעיקר על שמם הם ועל שם מממני המשלחת. תוואי הנוף האלה היו הרי המלכה מוד, הרי הנסיך אולאף, הר פריטיוף ננסן, הר דון פדרו כריסטופרסן, הר וילהלם כריסטופרסן, הר ננסן, הר ויסטינג, הר האסל, הר ביאלאנד, הר אנגלסטאד, קרחון ליב ורמת נילסן. העלייה הייתה קשה מכפי שציפו, והדרך התארכה בהרבה בגלל הצורך במעקפים ובגלל השלג הרך והעמוק. אחרי שלושה ימים של טיפוס מפרך, הגיעה הקבוצה אל פסגת הקרחון. אמונדסן חלק שבחים לכלבים וביטל בזלזול את הרעיון, שכלבים אינם יכולים לעבוד בתנאים כאלה; ב-21 בנובמבר 1911, עברה הקבוצה 27 ק"מ וטיפסה לגובה של 1,500 מטר.

צעידה אל הקוטב

קטע בלתי-מזוהה של קרחון אקסל הייברג, הנתיב של אמונדסן אל רמת הקוטב

עם הגיעו לגובה 3,180 מטר בפסגת הקרחון, ב-'85°36 דרום, הכין עצמו אמונדסן לשלב האחרון של המסע. מבין 45 הכלבים שטיפסו במעלה הקרחון (7 מתו עוד בשלב החומה), רק 18 היו אמורים להמשיך הלאה; הנותרים נועדו להיקטל ולשמש כמזון. כל אחד מנוהגי המזחלות הרג כלבים מן הצוות שלו, פשט את עורם וחילק את הבשר בין כלבים ואנשים. "קראנו למקום 'האטליז'", נזכר אמונדסן. "דיכאון ועצב עמדו באוויר; כל כך חיבבנו את הכלבים שלנו". הצער לא מנע מחברי הקבוצה ליהנות משפע המזון; ויסטינג התגלה כיעיל במיוחד בהכנת הבשר ובהגשתו.

הקבוצה הטעינה שלוש מזחלות במצרכים לצעידה של עד 60 יום, ואת יתר המצרכים וגופות הכלבים השאירה במצבור. מזג אוויר גרוע מנע את יציאתם עד 25 בנובמבר, אז החלו בצעדה זהירה על קרקע לא נודעת, בערפל שלא התפוגג. הם עשו את דרכם על פני משטח קרחי, מחורץ בתרונים תכופים, שחברו לראות הגרועה להאט את התקדמותם. אמונדסן כינה את האזור הזה "קרחון השטן". ב-4 בדצמבר 1911, הגיעו אל אזור, שם היו הבתרונים חבויים תחת שכבות שלג וקרח וביניהם מרווחים, שדריכה עליהם חוללה צליל, שאמונדסן הגדיר כ"חלול באופן בלתי נעים". הוא קרא לאזור הזה "אולם הנשפים של השטן". מאוחר יותר באותו יום יצאו אל קרקע מוצקה יותר, והגיעו אל 87° דרום.

ב-8 בדצמבר עברו הנורווגים את שיא קצה הדרום של שקלטון, '88°23. עם התקרבם אל הקוטב, תרו אחר כל שינוי בנוף, שהיה עשוי להעיד על נוכחות משלחת אחרת שהגיעה לשם לפניהם. בשעת חניה ב-12 בדצמבר נבהלו לראות עצם שחור שהופיע על האופק, אבל התברר שהיו אלה הגללים שהטילו הכלבים שלהם הרחק משם, שנראו עקב תעתוע ראייה גדולים פי כמה. למחרת היום חנו ב-'89°45 דרום, 28 ק"מ מן הקוטב. בשלב זה, קרוב כל כך אל היעד הנכסף, תקפה את אמונדסן תחושה מסוימת של נפילת מתח. המסע הארוך, שהחל במרחק של 25,000 ק"מ משם, ליד הפיורד שמחוץ לביתו, עמד להסתיים, וכמו בכל סיום של מרוץ קשה, היה לניצחון טעם מתוק-מריר. ב-14 בדצמבר 1911, בהסכמה פה אחד מצד אנשיו, נתן אמונדסן לצוותי המזחלות, שאנשיהן בדקו בהתמדה את מדי המרחק שעליהן, להתקדם לפני שאר הצוותים, שהיו עד אז לפניהם. בסביבות השעה 15:00 נתנו את האות לעצור. הקבוצה הגיעה לקרבת הקוטב הדרומי. הם הציבו את הדגל הנורווגי וכינו את רמת הקוטב "רמת המלך הוקון השביעי". אמונדסן לא רצה לתקוע את הדגל לבדו, אלא לחלוק את הרגע הטקסי עם כל האנשים, שנאבקו בקשיים וסיכנו את חייהם למטרה זאת. חמשת החברים בקבוצת הקוטב תקעו יחדיו את הדגל הנורווגי בקוטב הדרומי.

לאחר זמן נתן אמונדסן ביטוי לאירוניה של הישגו:

מעולם לא השיג אדם מטרה מנוגדת מן הקצה אל הקצה לשאיפותיו. האזור המקיף את הקוטב הצפוני - ייקחנו השד - שבה את לבי מילדות, והנה אני כאן בקוטב הדרומי. היתואר מצב מטורף מזה?

אמונדסן חיווה את דעתו, כי לפניהם לא צפה איש בתופעה של השמש, החגה מעל הקוטב, בגובה בלתי משתנה לכאורה, במשך כל היממה. מדבריו אלה אפשר להסיק, שאמונדסן הטיל ספק באמינותם של השניים שהתיימרו, כל אחד בנפרד, לכיבוש הקוטב הצפוני, פרדריק קוק ורוברט פירי.

במשך שלושת הימים הבאים עמלו האנשים לקבוע את מיקומו המדויק של הקוטב; בעקבות המחלוקת שבין קוק לפירי בצפון, רצה אמונדסן להשאיר סימנים שאין לטעות בהם לסקוט. אחרי כמה קריאות סקסטנט בזמנים שונים במשך היום, יצאו ביאלאנד, ויסטינג והאסל על מגלשיהם בכיוונים שונים "למסגר" את הקוטב; אמונדסן נימק זאת בהנחה, שלפחות אחד הקווים יחצה את הנקודה המדויקת. כל אחד מן השלושה הצטייד במוט באורך 3.60 מטר, שאליו הוצמדו דגל שחור ושקית, שהכילה דף נייר המציין את מיקום המוט, את מרחקו מן המחנה, ואת כיוונו של המחנה. השלושה נעצו איש איש את המוט שלו במרחק של 16 ק"מ מן המחנה; מרחק שנאמד על פי משך זמן ההליכה.

משנקבע מיקומו המדויק, ככל האפשר, של הקוטב, חלק אמונדסן את הכבוד להגיע ראשון אל הקוטב עצמו לביאלאנד, גולש הסקי המצטיין מטלמארק שבנורווגיה, ממציאת גלישת הסקי. ביאלאנד הגיע אל נקודת היעד ב-14 בדצמבר בשעה 11:00. אמונדסן ראה בכיבוש הקוטב מעשה ספורטיבי, ולפיכך סבר, שנכון יהיה להעניק כבוד זה לא לחוקר יבשות אלא לספורטאי. השני בנקודת הקוטב היה האסל, ואחריו הגיע כלב המשכוכית של הלמר הנסן. אמונדסן גרס, כי העובדה שהיצור החי השלישי שיגיע לקוטב יהיה כלב מזחלת גרינלנדי, היא גילוי הוקרה נאות לכלבי המזחלת הללו, שמאמציהם היו גורם משמעותי בהצלחתו.

לבסוף הקימה הקבוצה אוהל, שאותו כינו בשם פולהיים, קרוב לקוטב האמיתי ככל שיכלו לחשב בתצפיותיהם. באוהל השאיר אמונדסן ציוד לסקוט, ומכתב למלך הוקון, שאותו ביקש מסקוט לשלוח ליעדו, מתוך הנחה סבירה, שסקוט יהיה האדם הבא שיגיע לקוטב, ומתוך מחשבה, שבדרך הארוכה חזרה עלול להשתבש משהו במשלחתו, שימנע את העברת הבשורה למלך נורווגיה.

חזרה לפראמהיים

ב-18 בדצמבר 1911, החלה הקבוצה במסע חזרה לפראמהיים. אמונדסן גמר אומר בלבו לחזור לציוויליזציה לפני סקוט, ולהיות הראשון לבשר את החדשות. אף על פי כן, הוא הגביל את המרחק היומי ל-24 ק"מ ביום, כדי לא להתיש את הכלבים והאנשים. באור-יום שנמשך 24 שעות ביממה, התקדמה הקבוצה בשעות הלילה נטול החשיכה, כשהשמש בגבם כדי להפחית את הסכנה לעיוורון שלג. הם נעזרו בדרכם בתלי השלג שהציבו בדרכם אל הקוטב, והגיעו אל 'האטליז' ב-4 בינואר 1912. משם התחילו בירידה אל חומת הקרח. גולשי הסקי שעטו במורד, אך לנוהגי המזחלות, הלמר הנסן וויסטינג, הייתה סכנה בירידה; קשה היה לתמרן את המזחלות, ועל כן הוסיפו מעצורים למגלשיים, כדי שיוכלו לבלום אותן במהירות עם הופעת בתרונים.

ב-7 בינואר הגיעה הקבוצה אל הראשון בסדרת המצבורים שהניחו על החומה. אמונדסן הרגיש שעכשיו אפשר להגביר את קצה ההתקדמות, והאנשים אימצו משטר של נסיעה לאורך 24 ק"מ, חנייה לשש שעות, והמשך המסע. במשטר הזה כיסו בסביבות 48 ק"מ ביום, וב-25 בינואר 1912, בשעה 4 לפנות בוקר, הגיעו לפראמהיים. מבין 52 הכלבים שיצאו לדרך באוקטובר, שרדו 11, שגררו שתי מזחלות. המסע אל הקוטב וחזרה נמשך 99 ימים, 10 פחות מן המתוכנן, והקבוצה עברה בדרכה 3,440 ק"מ.

הודעה לעולם

עם שובו לפראמהיים, לא השתהה אמונדסן בטקס סיום ארוך למשלחת. אחרי סעודת-פרידה בצריף, הטעינה הקבוצה את הכלבים ששרדו ואת הציוד החשוב ביותר על "פראם", שהפליגה ממפרץ הלווייתנים ב-30 בינואר 1912. יעדה היה הובארט בטסמניה. במשך המסע בן חמשת השבועות הכין אמונדסן את המברקים למשלוח וכתב את טיוטת הדין וחשבון שיעביר לעיתונות. ב-7 במרץ הגיעה "פראם" להובארט, שם שמע אמונדסן, שאין עדיין שום ידיעות מסקוט. הוא שלח מיד מברקים אל אחיו, לאון, אל ננסן ואל המלך הוקון, בהם דיווח בקצרה על הצלחתו. למחרת היום שלח את הסיפור המלא הראשון אל ה"דיילי כרוניקל" הלונדוני, שלו מכר זכויות בלעדיות. "פראם" נשארה שבועיים בהובארט, ואליה הצטרפה ספינתו של דאגלס מוסון, ה"אורורה", שהייתה בשירות משלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה. אמונדסן נתן להם במתנה 11 מכלביו שנותרו לפליטה מן המסע.

עוד הישגים של המשלחת

הקבוצה המזרחית

ב-8 בנובמבר 1911, לאחר יציאת המשלחת לגילוי הקוטב, יצאה משלחת נוספת שכללה את פרסטרוד, סטוברוד ויוהנסון אל ארץ אדוארד השביעי. החיפוש אחר הנקודה שבה הופך הקרח המוצק של החומה ליבשה מכוסה בקרח התגלה כמשימה קשה. ב-1 בדצמבר צפתה הקבוצה לראשונה במה שהיה ללא ספק יבשה, נונאטאק שתועד על ידי סקוט במהלך משלחת דיסקברי, בשנת 1902. אחרי שהגיעו לנקודה זו, אספו דגימות גאולוגיות ודוגמאות טחבים, וערכו סיור קצר בסביבה לפני ששבו לפראמהיים ב-16 בדצמבר 1911. הם היו הראשונים שהציגו רגל על ארץ אדוארד השביעי.

"פראם" ו"קיינאן מארו"

אחרי שיצאה ממפרץ הלווייתנים ב-15 בפברואר 1911, לאחר שהביאה את המשלחת לאנטארקטיקה, הפליגה "פראם" אל בואנוס איירס, לשם הגיעה ב-17 באפריל. כאן נודע לנילסן שקרנות המימון של המשלחת מוצו עד תום; סכום שהיה אמור להישמר לצורכי האונייה לא התממש. ידידו של אמונדסן, דון פדרו כריסטופרסון, עמד בהבטחותיו לספק מצרכי מזון ודלק. "פראם" הפליגה ביוני לשייט אוקיינוגרפי בין דרום אמריקה לאפריקה, שהעסיק אותה בשלושת החודשים הבאים. האונייה חזרה לבואנוס איירס בספטמבר 1911, לתיקונים ולחידוש מלאי הצידה לפני ההפלגה דרומה ב-5 באוקטובר. רוחות חזקות וים סוער גרמו להתארכות המסע, אבל האונייה הגיעה למפרץ הלווייתנים ב-9 בינואר 1912. ב-17 בינואר הופתעו אנשי פראם מהופעתה של עוד אונייה; הייתה זו "קֵיְינָאן מָארוּ" ועליה המשלחת היפנית לאנטארקטיקה בהנהגת נוֹבּוּ שיראזֶה. התקשורת בין שתי המשלחות הייתה מוגבלת עקב קשיי שפה, אך הנורווגים הבינו, שהיפנים בדרכם אל ארץ אדוארד השביעי. "קיינאן מארו" יצאה למחרת היום, וב-26 בינואר הנחיתה קבוצה על ארץ אדוארד השביעי. הייתה זו הנחיתה הראשונה על חוף זה מן הים; ניסיונות הנחתה מצד "דיסקברי" (1902), "נמרוד" (1907) וטרה נובה (1911) נכשלו כולם.

הימים שאחרי

תגובות מיידיות

בהובארט קיבל אמונדסן מברקי ברכה מאישים שונים, בהם נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט והמלך ג'ורג' החמישי. המלך היה שבע-רצון במיוחד מכך, שהנמל הראשון שבו עצר אמונדסן במסעו חזרה מאנטארקטיקה היה חלק מן האימפריה הבריטית. בנורווגיה הוכרזו החדשות בכותרות ראשיות והדגל הלאומי הונף ברחבי המדינה. כל משתתפי המשלחת קיבלו את מדליית הקוטב הדרומי הנורווגית (Sydpolsmedaljen), שהוציא המלך הוקון להנצחת המשלחת. עם זאת, הביוגרף של אמונדסן, רולנד האנטפורד, מזכיר את "הצינה שמתחת לתשואות"; הטקטיקה של אמונדסן הותירה אחריה משקע של אי-נוחות. עיתון נורווגי ביטא את שמחתו על כך, שאמונדסן מצא נתיב חדש, ולא פלש לנתיב של סקוט ממצר מקמרדו.

באנגליה, תגובות העיתונות לניצחונו של אמונדסן היו מאופקות, אך חיוביות ברובן. פרט לתגובות הנלהבות ב"דיילי כרוניקל" וב"אילוסטרייטד לונדון ניוז" - שלשניהם הייתה השקעה כספית בהצלחתו של אמונדסן - "מנצ'סטר גרדיאן" העיר, שכל עילה לתוכחה מאבדת מחשיבותה לנוכח אומץ הלב ונחישות הדעת של הנורווגים. קוראי "המגזין של אנגליה הצעירה" קיבלו הנחיה מפורשת, שלא תהיה עינם צרה בכבוד הניתן ל"איש הצפון האמיץ", שאותו הרוויח ביושר, ו"העיתון לנער" המליץ לכל נער בריטי לקרוא את סיפור משלחתו של אמונדסן. כתב הטיימס ביטא תוכחה מתונה לאמונדסן על דחיית ההודעה לסקוט עד שזה איחר את המועד להגיב, "דחייה מיותרת על אחת כמה וכמה, שכן איש לא היה מקדם בברכה שיתוף פעולה בחקר הקוטב הדרומי יותר מקפטן סקוט; ... אף על פי כן, שום אדם המכיר את קפטן אמונדסן לא יוכל להטיל ספק ביושרה שלו, ואם הוא פוסק שהגיע לקוטב, אין לנו אלא להאמין לו".

דמויות בכירות בחברה הגאוגרפית המלכותית נתנו ביטוי לרגשות עוינים יותר, לפחות באופן פרטי. בעיניהם, מעלל הגבורה של אמונדסן היה תוצאה של "תעלול מלוכלך". קלמנטס מרקהם רמז לאפשרות, שתביעתו של אמונדסן שקרית: "אנחנו חייבים לחכות לאמת עד שובה של טרה נובה'". כשאמונדסן הרצה בהמשך שנת 1912 לפני החברה הגאוגרפית המלכותית, הוא חש שעלבו בו כשלורד קרזון, נשיא החברה, קרא בלצון ל"שלוש קריאות הידד לכלבים". שקלטון לא הצטרף להשמצות כלפי ניצחונו של אמונדסן, וכינה אותו "אולי הגדול בחוקרי הקוטב בימינו". לפני שנודע לקתלין סקוט על מות בעלה, היא חיוותה דעתה, שמסעו של אמונדסן "היה מעלל הראוי לכל שבח; ... על אף התרעומת, אי אפשר שלא להתפעל ממנו".

הטרגדיה של סקוט

אמונדסן יצא מהובארט להתחיל במסע הרצאות באוסטרליה ובניו זילנד. לאחר מכן נסע לבואנוס איירס, שם השלים את הדין וחשבון של משלחתו. בשובו לנורווגיה פיקח על פרסום ספרו, ואחר ביקר בבריטניה לפני שיצא למסע הרצאות ממושך בארצות הברית. במדיסון, ויסקונסין, הגיעה אליו הידיעה, כי סקוט וארבעת חבריו למסע הגיעו אל הקוטב ב-17 בינואר 1912, אך נספו כולם ב-29 במרץ, בדרכם חזרה לבסיס. גופותיהם של סקוט, וילסון ובאוארס התגלו בנובמבר 1912, לאחר תום החורף האנטארקטי. בתגובתו הראשונית, כינה אמונדסן את החדשות "נוראות, נוראות". בהספד מאוחר יותר אמר, "קפטן סקוט הותיר תעודה של יושר, כנות, אומץ לב, כל התכונות היוצרות גבר".

האירוניה האכזרית במצב הייתה, שדווקא סקוט הוא שהמציא אישור שאין להכחישו לכך, שאמונדסן הגיע ראשון אל הקוטב הדרומי. במזחלת שגרר עמו נמצאו ראיות לדבר, כולל תצלום של האוהל שהשאיר אחריו. עם זאת, בתחרות בין השניים, יצא סקוט המת בידו על העליונה, הודות לכישרון הכתיבה שלו, שעלה לאין שיעור על זה של אמונדסן, איש הפעולה והמעש. באנגליה, היו שהציבו את אמונדסן כשעיר לעזאזל, בטענה שסקוט מת משברון לב עקב כישלונו להגיע ראשון אל הקוטב. המסקנה הייתה אפוא, שלא סקוט אשם במותו הוא עם אנשיו, אלא אמונדסן, שהייתה לו החוצפה להקדימו. אמונדסן, בדרך מחשבתו הרציונלית, טען כל הזמן שסקוט הביא את האסון על עצמו, וננסן תמך בדעתו בחליפת מכתבים מרה עם קלמנטס מרקהם:

הצטערתי מאד, שהוא מיאן להקשיב לעצתי, לקחת הרבה כלבים מאולפים היטב ולשים מבטחו בהם, ולא בפונים... לו עשה מה שיעצתי לו, הוא היה עדיין עמנו. הציוד [שלו] ... לא ענה על דרישות המשימה.

נוסף לכל, אמונדסן נחשב ל"מקצוען", עובדה שהייתה לצנינים בעיני המעמד העליון האנגלי והפחיתה מערך ניצחונו, מנקודת ראותם. עם זאת, בקרב חוקרי הארצות זכה שמו של אמונדסן לכבוד הראוי. בסיפורו על משלחת טרה נובה, שנכתב שנים אחדות לאחר מכן, כתב חברו למשלחת של סקוט, אפסלי צ'רי-גארארד, שהסיבה העיקרית להצלחתו של אמונדסן הייתה "סגולותיו המצוינות של האיש", בייחוד האומץ שגילה כשהחליט לבחור נתיב חדש במקום ללכת בזה המוכר.

מסעות נוספים של אמונדסן

שרידי ספינתו האחרונה של אמונדסן, "מוד", במפרץ קיימברידג' באי ויקטוריה בקנדה, שם טבעה בשנת 1930‏ 69°7′8.28″N 105°1′11.61″W

אמונדסן לא היה חוקר ארצות, הוא היה מגלה, ואחרי כיבוש הקוטב הדרומי, לא נותר עוד מה לגלות בעולם. מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בשנת 1914, עיכבה את תוכנית הסחף אל הקוטב הצפוני של אמונדסן - שלה נועדה משלחת הקוטב הדרומי להוות שלב מקדים - עד יולי 1918, ובכל מקרה, הקסם שבתוכנית זו נגוז, מאחר שננסן כבר עשה זאת. גם הרעיון לפקד על הספינה הראשונה שתעבור בתעלת פנמה, שעמדה אז בשלבי בנייה אחרונים, לא התממש. לבסוף יצא לדרכו באונייה "מוד", שנבנתה במיוחד בשבילו ונשארה באזור הארקטי למשך שבע השנים הבאות. הספינה לא נסחפה אל מעבר לקוטב הצפוני, אם כי במהלך המשלחת הייתה לספינה השנייה שעברה במעבר הצפון-מזרחי.

ב-1913 ראה אמונדסן לראשונה בגרמניה מטוס עולה לאוויר, והתרשם מן המהירות שבה יכולה מכונה זו לחצות מרחקים, הגוזלים זמן, כוחות, בריאות וחיים כאשר חוצים אותם על הקרקע. המסע עם כלבי מזחלת, שאותו שכלל במשלחותיו, יצא כבר מן האופנה. את שנות חייו הבאות הקדיש בעיקר לחקר הקטבים מן האוויר. ב-1923 עזב את המשלחת שהלכה ודעכה, והניח את "מוד" בידיו המנוסות של ויסטינג. הטיסה הראשונה שתכנן הייתה אמורה להיות מווינרייט שבאלסקה לשפיצברגן, אך תאונת אוויר חיסלה את המטוס לפני היציאה המתוכננת לדרך. אמונדסן חזר לנורווגיה לנסות שוב. העיתונות הנורווגית לא הסבירה לו פנים בכישלונותיו. בין השאר, האשימו אותו שגרם להתרסקות המטוס באלסקה משום שפחד מן הטיסה. ההאשמות חסרות הבסיס והמרושעות פגעו בו עמוקות.

במאי 1925 הצליח להשיג מימון לרכישת ספינת אוויר, מן האחרונות בסוגה, והמריא עם לינקולן אלסוורת', שלושה נורווגים נוספים ומכונאי גרמני, בשתי ספינות אוויר, אל הקוטב הצפוני. תקלות אילצו אותם לנחות ב-'87°44, ורק לאחר שלושה שבועות הצליחו להמריא באחת מספינות האוויר ולחזור לנורווגיה, שם נואשו מלראותם שוב בחיים. הצלחתו להגיע לנקודה הצפונית הרחוקה ביותר באוויר כיפרה על כישלונותיו הקודמים ובני ארצו קיבלו אותו שוב במאור פנים.

בשנה שלאחריה מימן לינקולן-איינסוורת' את רכישתה של ספינת אוויר מתוצרת איטליה והעמידה לשימושו של אמונדסן, שכינה אותה בשם "נורגה" (נורווגיה). בינתיים הגיע לנורווגיה ריצ'רד בירד עם מטוסו, בכוונה להיות הראשון שיטוס מעל הקוטב הצפוני. אנגליה צהלה לקראת המריבה הצפויה, אבל אמונדסן נסוג ואיפשר לבירד את הבכורה. לאחר שובו של בירד מטיסתו המוצלחת, ב-12 במאי 1926, יצא אמונדסן בספינת האוויר "נורגה" עם לינקולן אלסוורת' ועם הטייס אומברטו נובילה לטיסה מעל הקוטב הצפוני. הוא וויסטינג, שהיה גם הוא בספינת האוויר, היו האנשים הראשונים שראו את שני הקטבים.

שנות חייו האחרונות של אמונדסן היו משובשות במרירות, תחושת כישלון וחובות כבדים. ב-1928, בניסיון חילוץ של משלחת נובילה, נעלם אמונדסן עם מטוסו בלב ים, בין נורווגיה ושפיצברגן.

לקריאה נוספת

ספרים

• Amundsen, Roald; Nilsen, Thorvald; Prestrud, Kristian; Chater, A.G. (tr.), (1976) [1912]. The South Pole: An Account of the Norwegian expedition in the Fram, 1910–12 (Volumes I and II). London: C. Hurst & Company. ISBN 0-903983-47-8.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: extra punctuation (link) תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) First published in 1912 by John Murray, London.
• Barczewski, Stephanie (2007). Antarctic Destinies: Scott, Shackleton and the Changing Face of Heroism. London and New York: Hambledon Continuum. ISBN 978-1-84725-192-3.
• Cherry-Garrard, Apsley (1970) [1922]. The Worst Journey in the World. London: Penguin Books. ISBN 0-14-009501-2. First published in 1922 by Chatto and Windus, London.
• Crane, David (2005). Scott of the Antarctic. London: HarperCollins. ISBN 978-0-00-715068-7.
• Fairley, T.C. (1959). Sverdrup's Arctic Adventures. London: Longmans. OCLC 732299190.
• Fleming, Fergus (2002). Ninety Degrees North. London: Granta Books. ISBN 1-86207-535-2.
• Hamre, Ivar (בנובמבר 1933). subscription required. "The Japanese South Polar Expedition of 1911–1912: A Little-Known Episode in Antarctic Exploration". The Geographical Journal. 82 (5): 411–423. doi:10.2307/1786962. {{cite journal}}: (עזרה)
• Herbert, Wally (1989). The Noose of Laurels. London: Hodder & Stoughton. ISBN 0-340-41276-3.
• Huntford, Roland (1979). Scott and Amundsen. London: Hodder and Stoughton. ISBN 0-340-19565-7.
• Huntford, Roland (1985). The Last Place on Earth. London and Sydney: Pan Books. ISBN 0-330-28816-4.
• Huntford, Roland (1985). Shackleton. London: Hodder & Stoughton. ISBN 0-340-25007-0.
• Huntford, Roland (2001). Nansen. London: Abacus. ISBN 0-349-11492-7.
• Jones, Max (2003). The Last Great Quest. Oxford (UK): Oxford University Press. ISBN 0-19-280483-9.
• Langner, Rainer-K.; Beech, Timothy (tr.) (2007). Scott and Amundsen: Duel in the Ice. London: Haus Publishing. ISBN 978-1-905791-08-8.
• MacPhee, Ross (2010). Race to the end: Amundsen, Scott, and the attainment of the South Pole. New York and London: Sterling Innovation. ISBN 978-1-4027-7029-6.
• Maxtone-Graham, John (2000). Safe Return Doubtful: The Heroic Age of Polar Exploration. London: Constable. ISBN 0-09-480330-7.
• Nansen, Fridtjof (1897). Farthest North. Vol. I. London: Archibald Constable & Co. OCLC 499726131.
• Preston, Diana (1999). A First Rate Tragedy. London: Constable. ISBN 0-09-479530-4.
• Riffenburgh, Beau (2005). "Nimrod": the Extraordinary Story of Shackleton's First Expedition. London: Bloomsbury Publishing. ISBN 0-7475-7253-4.
• Scott, J.M. (1971). Fridtjof Nansen. Sheridan, Oregon: Heron Books. OCLC 143929.
• Solomon, Susan (2001). The Coldest March: Scott's Fatal Antarctic Expedition. New Haven, Connecticut: Yale University Press. ISBN 0-300-09921-5.
• Turley, Charles (1935). Roald Amundsen, explorer. London: Methuen. OCLC 3331281.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משלחת הקוטב הדרומי בוויקישיתוף

• תמונות נדירות של המשלחת של אמונדסן, בארכיון הסרטונים של AP
• אבי בליזובסקי, ‏המשלחת לקוטב הדרומי של רואלד אמונדסן הגיעה לשם היום לפני 105 שנים, באתר "הידען", 14 בדצמבר 2016
• הסבר על ה"דודל" (שרבוט גוגל) שפרסמה גוגל לציון ‏105 שנים להגעת משלחת הקוטב הדרומי ליעדה, באתר מנוע החיפוש "גוגל" (באנגלית)

• "Amundsen Would Compare". The New York Times. 8 בספטמבר 1909. נבדק ב-15 באוקטובר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
• "Amundsen-Scott South Pole Station". Office of Polar Programs. National Science Foundation. 27 באפריל 2009. נבדק ב-16 באוקטובר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
• Barr, William (1985). "Aleksandr Stepanovich Kuchin: The Russian who went South with Amundsen". Polar Record. Cambridge University Press. 22 (139): 401–412. doi:10.1017/S0032247400005647.
• "Captain Amundsen's Achievement. Work Of Previous Explorers". The Times. subscription required. London. 9 במרץ 1912. p. 5. אורכב מ-המקור ב-2009-06-06. נבדק ב-2015-12-11. {{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: others (link)
• Jasper Rees, ‏Ice in our hearts, The Telegraph, 19 December 2004
• "The Polar Ship Fram". The Fram Museum. אורכב מ-המקור ב-2011-10-10. נבדק ב-16 באוקטובר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
• "Oscar Wisting". The Fram Museum. אורכב מ-המקור ב-2011-09-16. נבדק ב-11 בנובמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
• Weinstock, John. "Sondre Norheim: Folk Hero to Immigrant". The Norwegian-American Historical Association. אורכב מ-המקור ב-2020-04-12. נבדק ב-16 באוקטובר 2011. {{cite web}}: (עזרה)

הערות שוליים

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37422952משלחת הקוטב הדרומי