מסדרון סופה
 | |
| מפת נפת רפיח, 2018. מסדרון סופה הוא האזור שבסמוך לקו השחור המקווקו | |
| מספר יישובים | 9 |
|---|---|
| מדינה / טריטוריה |
 ישראל |
| מועצה אזורית |
 מועצה אזורית חוף עזה |
| חבל ארץ | חבל עזה |
| העיר הגדולה | עצמונה |
| עיר אם | נוה דקלים |
| תאריך ייסוד | 1972 |
| על שם | סופה, מורג |
| סיבת נטישה | ביצוע תוכנית ההתנתקות |
| תאריך נטישה | אוגוסט 2005 |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בגוש | 2,028[א] (2004) |
מסדרון סופה (מכונה גם: מסדרון מורג) היא האצבע הרביעית מצפון במסגרת תוכנית חמש האצבעות ברצועת עזה, המפרידה בין ח'אן יונס וסביבותיה לרפיח וסביבותיה.[1] במערב המסדרון עמדו, עד ההתנתקות, ההתנחלויות גדיד, גן אור, בדולח, פאת שדה, שליו, רפיח ים, עצמונה וכרם עצמונה, עם רצף טריטוריאלי ביניהן. במרכז המסדרון עמדה מורג, מבודדת יחסית.
עם הקמת והרחבת נוה דקלים וביסוס גוש קטיף, תוך ביצוע הסכמי אוסלו באמצע שנות ה-90, ובעקבות הבנייה היהודית באצבע רק בחלקו המערבי, היו תשעת יישובים אלה לדרום גוש קטיף, ולא למסדרון בפני עצמו.
אורך המסדרון כ-12 קילומטר, בין מעבר סופה לים התיכון באל-מוואסי, דרך דרך סלאח א-דין, כביש ח'אן יונס–רפיח ומיקומו ההיסטורי של של דרום גוש קטיף, עד אל-מוואסי ודרך א-רשיד על הים.
כביש 240 עבר לאורך מסדרון זה, וחיבר את היישובים לכביש 232 סמוך לקיבוץ חולית. מהצד השני, הוביל הציר כל הדרך לצומת גוש קטיף, ולמעשה היה הכביש המרכזי בגוש.
על פי הסכמי אוסלו, ציר 240 שבמסדרון אמור להימצא בשליטה ישראלית. אולם, עם חתימתם, נסגר מרכז ומזרח המסדרון לישראלים והציר ננטש.[2] כך, למעשה, פורק המסדרון, וכביש 240 פוצל לקטע שבתוך הקו הירוק וקטע שתוך בגוש קטיף. התושבים שהשתמשו בציר נאלצו להתחבר מאז לתחומי הקו הירוק דרך ציר כיסופים, בצפון גוש קטיף. צבא הגנה לישראל פתח את הציר מספר פעמים בתקופה שבין הסכמי אוסלו להתנתקות, מסיבות ביטחוניות.
במסגרת ביצוע תוכנית ההתנתקות פינתה ישראל גם את תשעת היישובים שבמסדרון.
כיום נמצא במסדרון ציר מורג.
היסטוריה
עד הסכמי אוסלו (עד 1994)
המסדרון הוקם במסגרת תוכנית חמש האצבעות, שמטרתה הייתה לחלק את רצועת עזה לארבעה חלקים בכדי להקל על ישראל את השליטה בה. מסדרון זה מפריד בין העיר ח'אן יונס וסביבתה, וכן שאר האוכלוסייה העזתית, לרפיח וסביבתה.
היישוב הראשון במסדרון, מורג, הוקם ב-1972 במרכזו, בתקופת ממשלת ישראל ה-15 בראשות גולדה מאיר והמערך. עד ביצוע תוכנית ההתנתקות ב-2005 היה ליישוב היחיד במרכז המסדרון.
במסדרון היה חלקו המרכזי של כביש 240, ציר שחיבר בין מעבר סופה ליישוב מורג ולאחר מכן לעצמונה ורצף הטריטוריאלי של גוש קטיף. הציר הצטלב עם דרך סלאח א-דין, שהייתה חלק מכביש 4, ועם כביש ח'אן יונס–רפיח. בכניסה מהציר למורג הייתה צומת מורג, שהיוותה יעד מועדף לפיגועים.[דרושה הבהרה]
הקמת עצמונה
במסגרת גל בנייה באזור הוקמו בדולח ב-1979, ושליו ב-1980, כהיאחזויות נח"ל.[3] הוקם גם המאחז עצמונה בסיני, כהתנגדות לפינוי סיני במסגרת ההסכם בין ישראל למצרים.
ב-1982 נעקרה עצמונה מסיני, ותושביה עברו למורג, שם שהו במשך כשלושה חודשים, במקביל להכנת התוכנית ליישוב בהיאחזות בדולח.[4] ב-6 ביולי הם עברו לבדולח ואזרחו אותה. שם המקום שונה ל"מצפה עצמונה"[ב], ונערכה בו עצרת מחאה במלאת שנה לפינוי, בדרישה להשיב את ההתיישבות היהודית בסיני.[5] בהמשך עברו התושבים לשליו ואזרחו גם אותו, עקב הצפיפות בבדולח, ותוך נטישת בדולח.[6] רק בה'תשמ"ז, 1987, עברו התושבים ליישוב הקבע שלהם – בני עצמון. אז הפך שליו חזרה למחנה צבאי. למעשה, היישוב עצמונה "עבר דירה" פעמיים נוספות בתולדותיו, כאשר לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות התפצל לשתי אתרים זמניים שונים ולאחר מכן לנווה[7] ולשומריה. סך הכול עבר היישוב שישה מעברים, בין שבעה מקומות.
הקמת יישובים נוספים
בגל הבנייה הבא, בין 1982 ל-1984, הוקמו שלושה יישובים נוספים: גדיד (1982), גן אור (1983) ורפיח ים (1984). שני היישובים הראשונים נבנו על ידי גרעיני התיישבות שהוקמו ב-1979.
ב-1986, סמוך להקמת יישוב הקבע בני עצמון, הוקמה מחדש בדולח. החל מ-1989 שהו תושבי פאת שדה לעתיד במחנה הצבאי שליו. ב-1993 עברו יישוב הקבע.
פיגועים
ערך מורחב – האינתיפאדה הראשונה
ביולי 1991 נורה משה בוכריס על ידי מחבלים בפיגוע בצומת מורג, ונפצע אנוש. כהפקת לקחים מהפיגוע, הקים צה"ל מוצב באותה נקודה. למרות המוצב הצה"לי, יומיים לאחר מכן ביצעה חוליית מחבלים אחרת פיגוע כ-200 מטרים משם, ופצעו את אמנון יהלומי.[8]
ב-24 באוקטובר 1993 נרצחו בפיגוע בסמוך למורג 2 חיילי צה"ל: רס"ל (מיל') אהוד רוט, בן 35, וסמל אילן לוי, בן 23. הם נרצחו על ידי חוליית חמאס. גופותיהם נמצאו במחנה הפליטים ח'אן יונס.[9][10]
.jpg)
תקופת אוסלו (1994–2005)
בנספח הביטחוני להסכמי אוסלו נקבע כי ישראל תותיר בשליטתה במסדרון את כביש 240 ואת דרום גוש קטיף למעט אל-מוואסי. פירוש הדבר הוא ויתור ישראלי על המסדרון והישארות רק בציר שבו. בפועל, צה"ל לא נשאר גם בציר בחלקו שבין מורג למעבר סופה, אלא רק ביצע בו מבצעים צבאיים מעת לעת. דרום גוש קטיף סבל מטרור עזתי, בעיקר על ציר מורג, שחיבר את מורג לעצמונה.
בין כלל יישובי המסדרון, למעט מורג, היה רצף טריטוריאלי כחלק מדרום גוש קטיף.
המצב הביטחוני במורג
מורג, לעומת שאר היישובים, נהייתה למבודדת, בהיותה מרוחקת כ-3 קילומטרים מהיישוב היהודי הקרוב, עצמונה. ציר מורג, הקטע בכביש 240 שחיבר ביניהם, והיחיד למורג וממנה, סבל קשות מפיגועי טרור של מחבלים עזתים, ומטעני חבלה הופעלו על ידי מחבלים במטרה לפגוע ביהודים הנעים על הציר. יעד מועדף לפיגועים היה צומת מורג, שנהיה לכניסה היחידה ליישוב המבודד. צה"ל ביצע עבודות חישוף לאורך הציר, במטרה להרוס מקומות מהם עלולים לצאת פיגועים נגד ישראלים. בנוסף גרר המצב הביטחוני חרדות בקרב חלק מתושבי היישוב.[11]
בפיגוע ב-4 בספטמבר 1994 בצומת מורג, נרצח סמל ויקטור שיכמן, בן 20 בנופלו.[12]
בשנת 2000 הוקם המאחז כרם עצמונה על ידי תושבים מעצמונה בין היישובים עצמונה ומורג, כמענה לבעיית הבידוד שלה. המאחז אומנם לא פתר את בעיית הבידוד של מורג באופן מוחלט, שכן קטע הציר שאינו מוקף שטחי C נותר ככזה, אך המאחז קירב את מורג גאוגרפית לשאר גוש קטיף, למרחק של כקילומטר וחצי.[13]
בקטע הציר שנותר מבודד ומוקף שטחי A התבצעו עוד פיגועים באינתיפאדה השנייה. אחד הפיגועים היה הפיגוע במוצב ליד מורג, בו נרצחו שלושה חיילי צה"ל.[14] פיגוע נוסף היה ירי של מחבלים עזתים לעבר אוטובוס ילדים ישראלי סמוך לצומת מורג, ללא נפגעים, בדצמבר 2000.[15] במהלך האינתיפאדה הונחו מטעני חבלה בשטח המבודד של היישוב ובדרך הגישה אליו.[16]
במהלך השלטון הישראלי בציר השתמש בו צה"ל למטרות ביטחוניות. מהציר, שישב על כביש ח'אן יונס–רפיח, הייתה שליטה על הרבה מהתנועה בין הערים האלה. דוגמה לשימוש ביטחוני של צה"ל בציר היא בחיסול גמאל א-ראזק בנובמבר שנת 2000. א-ראזק היה מחבל בכיר בתנזים, הזרוע הצבאית של פת"ח, וחוסל יחד עם שלושה מחבלים נוספים בכביש בין ח'אן יונס לרפיח, סמוך לצומת מורג.[17]
ציר מורג–מעבר סופה
בנספח הביטחוני להסכמי אוסלו נקבע כי כביש 240 בחלקו העובר במסדרון יישאר בשליטה ישראלית. למרות זאת, לא נעשה שימוש בציר וצה"ל יצא ממנו. בכך, ציר כיסופים נהיה לדרך החיים היחידה לתחומי גוש קטיף, ונוצר רצף טריטוריאלי בין ח'אן יונס ורפיח,[2]
באוגוסט 2001, לדוגמה, פתח צה"ל את הציר בשימוש כוחות חיל רגלים, שריון וחיל ההנדסה, לאחר כשנה בה לא נעשה בו שימוש ישראלי, במטרה לבודד את רפיח ולמנוע העברת כלי נשק ממנה לשאר החבל, ואכן רפיח נותקה למשך יומיים. במבצע גורם צבאי בכיר אמר כי צה"ל מתכוון לקיים נוכחות צבאית קבועה במסדרון, אך לא נוכחות אזרחית. אמירה זו לא מומשה. המבצע התקיים בעקבות הפיגוע במוצב מרגנית, שיצא מרפיח למוצב מרגנית (דרך המסדרון),[2] ובו נהרגו שלושה חיילי צה"ל, ביניהם סגן מפקד גדוד שקד, ונפצעו שבעה.[18]
גם בינואר 2002 הוכנס כוח צה"ל למסדרון סופה והשתלט עליו, במטרה להפריד בין רפיח לשאר הרצועה ולמנוע מעבר של גורמים חבלניים לח'אן יונס.[19]
פיתוח האזור
באותה התקופה התפתחו היישובים מאוד, כמו שאר גוש קטיף, והוגדלו. נרשמו רק מעט פיגועים במסדרון שאינם לציר מורג וסביבותיו.
במסדרון הוקם יישוב חדש ב-2001: שליו, במחנה שליו שהיה מיושב בעבר על ידי העצמונאים.
ההתנתקות (2005)
- ערך מורחב – תוכנית ההתנתקות
מספר הפיגועים הגדול בצירי חבל עזה שהובילו ליישובים הישראליים, צירים שהיו מוגדרים שטחי B, ובהם נדרשו ישראלים לעבור כדי להגיע למובלעות הישראליות, יצרו דיון ציבורי נרחב סביב שאלת נוכחות צה"ל בעזה. ראש ממשלת ישראל אריאל שרון נבחר באותה תקופה בעת שהוא תומך בעמדת הימין הישראלי, שטען כי הסיבה לפיגועים היא הסכמי אוסלו, ואם הרשות הפלסטינית לא הייתה מוקמת והצירים היו נשארים בשלטון ישראלי מלא – אזי השליטה הישראלית עליהם הייתה פשוטה יותר. אולם, במהלך כהונתו שינה את עמדתו וצידד בשמאל, שעמדתו קובעת כי הבעיה איננה השלטון הערבי – אלא היישובים הישראלים בחבל עזה. שרון החל לטעון, בניגוד לעמדה עליה נבחר, כי אם צה"ל ייסוג מהרצועה ויפנה את היישובים הישראלים ממנה – לא יוכלו להיות בה פיגועים נגד ישראלים, כי לא יהיו בה ישראלים. אריאל שרון, שטבע בתחילת אותה הקדנציה שלו בכנסת את הביטוי "דין נצרים כדין תל אביב", והיה בעברו מהדוחפים העיקריים להקמת נצרים, ביצע את תפיסת השמאל במלואה במלואה, חרף התנגדות מחנהו ובוחריו שלו.
בקיץ 2005 נעקרו כל היישובים היהודיים מחבל עזה, בהם יישובי מסדרון סופה.
מלחמת חרבות ברזל (2025)
- ערך מורחב – הלחימה ברצועת עזה במלחמת חרבות ברזל
במסגרת הלחימה ברצועת עזה במלחמת חרבות ברזל, צה"ל מקים באזור את ציר מורג.
ראו גם
ביאורים
הערות שוליים
- ↑ תוכנית חמש האצבעות, באתר הביטחוניסטים, 18 במרץ 2024
- ^ 2.0 2.1 2.2 צה"ל פתח מחדש את הציר המחבר בין חאן-יונס לרפיח, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2001
- ↑ חגי הוברמן, שורשים בחולות עמוד 277.
- ↑ דני צידקוני, מפוני עצמונה עומדים להתיישב בהיאחזות בדולח, דבר, 13 במאי 1982
- ↑ דני צידקוני, אלפי תומכי השיבה לסיני ציינו מלואת שנה לפינוי ימית, דבר, 12 באפריל 1983
- ↑ חגי הוברמן, שורשים בחולות, עמוד 128.
- ↑ ניר חסון, הממשלה אישרה: יוקמו שני יישובים למפוני נצרים ועצמונה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2006
- ↑ חדשות, 9 יולי 1991, באתר הספרייה הלאומית, 9 ביולי 1991
- ↑ קורות החיים של אהוד רוט, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- ↑ קורות החיים של אילן לוי, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- ↑ תומר אלמגור, עידן סימון, דאטה12, "היום שלפני": איך באמת נראו החיים של הישראלים בעזה עד 2005, באתר מאקו, 22 במאי 2024
- ↑ קורות החיים של ויקטור שיכמן, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- ↑ כרם עצמונה, באתר מרכז קטיף
- ↑ חנן גרינברג, 3 חיילים נהרגו בניסיון חדירה למוצב ליד מורג, באתר ynet, 23 בספטמבר 2004
- ↑ חוסל פעיל תנזים בקלנדיה; ירי לעבר שני אוטובוסים עם ילדים במורג ובעותניאל, באתר גלובס, 17 בדצמבר 2000
- ↑ מסוק \"קוברה\" חיסל מחבל של הג\'יהאד האיסלאמי, באתר ערוץ 7, 3 באפריל 2001
- ↑ צה"ל חיסל בכיר בתנזים ושלושה ממלוויו בפעילות יזומה בצומת מורג, באתר גלובס, 22 בנובמבר 2000
- ↑ פליקס פריש ועלי ואקד, מחבלים חדרו למוצב צה"ל ברצועת עזה: קצין ושני חיילים נהרגו, באתר ynet, 25 באוגוסט 2001
- ↑ חיילי הגדוד המדברי השתתפו הלילה בפעולת התגובה של צה\"ל למתקפת המחבלים על מוצב \"אפריקה\", באתר ערוץ 7, 11 בינואר 2002
מסדרון סופה40832659Q133822849