ממלכתיות (ציונות דתית)

ממלכתיות (נהגית במלעיל) היא תפישה מבית מדרשו של הרב קוק, שלפיה יש לנקוט ביחס של כבוד רב כלפי המדינה ולהימנע מפגיעה בה, כחלק מהראיה שהיא "ראשית צמיחת גאולתנו". המייצג הבולט של התפיסה בסוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 הוא הרב צבי ישראל טאו.

האידאולוגיה

עקרונות

ביסוד תפיסת ה"ממלכתיים" עומדת רעיון ה"אתחלתא דגאולה" כפי שפותח בבית מדרשו של הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה קוק, ולפיו "מדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם", לפי רעיון זה מוסדות השלטון של עם ישראל בארץ ישראל הם כלי הכרחי עבור ההופעה המלאה של האלוקות - הגאולה השלמה. לאור זאת, גורסים ה"ממלכתיים", שיש להתייחס בכבוד מיוחד ולהיזהר מלפגוע במדינה ובמוסדותיה, ובפרט בראש הממשלה.

ביטויים

לאור תפיסה זו, "הממלכתיים" משתדלים שלא להיאבק במדינה ובמוסדותיה אלא לנסות להשפיע עליהם בדרך חיובית. הם נמנעים ככל האפשר מהפגנות נגד המדינה או הממשלה, ובמידת הצורך יעדיפו עצרות תמיכה ברעיונות או במהלכים חיוביים.

הגישה בולטת במיוחד במקרים של פינוי יישובים או מאחזים. "הממלכתיים" מקפידים שלא להתעמת עם כוחות הביטחון, וודאי שלא להיקלע לעימות פיזי איתם, אלא יתפנו בעצמם. קל וחומר - שאסור לחיילים להכריז שהם מסרבים פקודה במקרים כאלה. כך היה בעת יישום תוכנית ההתנתקות ובמקרים רבים אחרים. לדבריהם, המצווה לשלוט בארץ ישראל מוטלת על הציבור, וכאשר המדינה נוטשת את שליטתה במקום מסוים, האזרח הבודד היושב שם אינו יכול למנוע זאת.

התפיסה משליכה גם על מעשי ההתיישבות עצמם. לעומת הגישה המתייחסת להתיישבות ביהודה ושומרון כקיום מצות יישוב ארץ ישראל לפי פסיקת הרמב"ן גם ללא שליטה מדינית על שטחיה, הרב טאו רואה את עיקר החשיבות של מעשה ההתיישבות בניסיון להוביל מהלך רוחני שישפיע על עם ישראל, ורק מתוך תמיכתו של העם בהתיישבות נובע ערכה המרכזי.

העם והמדינה

משמעותה של המדינה נובעת מהיותה המוסד שבו הציבוריות של עם ישראל באה לידי ביטוי. באופן דומה, הממשלה היא כלי הביטוי של המדינה. לכן, בשעה שהממשלה מחליטה החלטות הנובעות מרצון העם, ואין להילחם נגדה, אלא יש לפעול כדי לשנות את עמדת העם, בלי "לשבור את הכלים". כאשר מקבלת הממשלה החלטות המנוגדות לרצון העם (כאשר מדובר בממשלת מיעוט או כשרוב הציבור מבטא מורת רוח ממדיניות הממשלה), ניתן להתנגד להחלטות הממשלה, בשם רצון העם.

כדוגמה לכך, טוען הרב טאו שעל אף שהרב צבי יהודה קוק הכריז בתחילה "ייהרג ואל יעבור" על תוכנית הממשלה לוותר על סיני במסגרת הסכם השלום בין מדינת ישראל למצרים, לאחר שהוא ראה שהעם שמח ותומך בתוכנית לא אמר זאת עוד, אלא רק הבהיר שגם אם הממשלה ויתרה, עדיין לעם ישראל הזכות על השטח.

התפתחות התפישה

יסוד הגישה

הגישה ה"ממלכתית" נשענת על תפיסת הרב קוק, שחלק מרכזי ממנה הוא הבנת ייחודיותה של הלאומיות הישראלית, המתגלה במדינה:

"אין המדינה האושר העליון של האדם, זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות שהן עטרת החיים של האנושיות מרחפים ממעל לה ואינם נוגעים בה.

מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן אידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד, מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כיסא ה' בעולם"

בדברים אלו מוסבר כי הלאומיות הישראלית שונה מכל לאומיות אחרת. התנועות הלאומיות הנפוצות שואפות לדאוג לבני לאום מסוים מבחינה חומרית ותרבותית, שזהו דבר טוב כשלעצמו, בכך שיעיל יותר לחיות כך מלחיות ללא סדר. לעומת זאת, ייעודו של עם ישראל הוא להביא לגילוי ה', שהוא גילוי האמת המוחלטת, וכך להשפיע על העולם כולו ולהביאו לתיקונו השלם. שאיפה זו גדולה הרבה יותר משל כל עם והיא גוררת יחס מיוחד למדינה שמאפשרת את קיומה.

כך גם בכיוון ההפוך, הרב קוק אומר שהמדינה היא "האושר היותר גדול" משום שהיא "יסוד כיסא ה' בעולם", כלומר, רק על ידיה יכול ה' להתגלות. מטרת התורה היא לתקן את כלל העולם בכל הרמות, וללמד כיצד ניתן לחיות את חיי העולם על כל גווניהם, אך בשביל כך צריך להראות כיצד פועלת חברה מתוקנת:

"למלואה של שאיפה זו צריך דווקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכיסא ממלכה לאומית... למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה האלקית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והיישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם..."

הרב קוק לא התייחס באופן ספציפי למדינת ישראל של ימינו, שקמה לאחר פטירתו, אך ה"ממלכתיים" לומדים ממנו עקרונות לגבי היחס העקרוני למדינה יהודית. כנגדם טוענים אחרים שהרב קוק דיבר על המדינה היהודית האידיאלית ולא על המצב הנוכחי.

הגישה בקרב תלמידי הרב קוק

הרב צבי ישראל טאו, מוביל התפישה, טוען שהוא הולך בדרכו של הרב צבי יהודה קוק, ומסתייע במספר מעשים שלו. הוא טוען שהרצי"ה קוק בדק בכל שלב האם אכן העם תומך באופן כללי בהתנחלות לפני שפעל. וגם כשפעל, לטענתו הוא סירב לפגוע בצה"ל בכל צורה, ולו מדובר היה בפריצת מחסום בדרך ליהודה ושומרון. את דבריו החריפים "ייהרג ואל יעבור", "על יהודה ושומרון תהיה מלחמה" הוא מסביר כאמירה: "עמדתנו נחושה ולא נוותר"; ראיה לכך, לדעת הרב טאו, היא שאת הבנות שלחו לביתן מטעמי צניעות ברגע שהתקרבו המפנים. ראיה נוספת היא, שלדבריו מעולם לא נאלצו לסחוב את הרצי"ה פיזית. יתר על כן, הרב טאו טוען שכאשר הרצי"ה חש שהעם לא איתו הוא ויתר גם על נוסחים חריפים אלו.

מלבד תלמידיו של הרב טאו ("רבני ישיבות הקו"), מחזיקים בעמדה דומה גם רבנים נוספים שהרצי"ה אינו רבם המובהק, כגון הרבנים יואל בן נון, יובל שרלו ואחרים.

גיבוש התפישה

לראשונה עלתה השאלה ביחס להריסת היישובים בסיני ומסירת השטח למצרים. היו מתלמידי הרצי"ה שהציגו את דבריו "על יהודה ושומרון תהיה מלחמה" וכדומה, וטענו שיש להאבק בחוזקה כנגד הממשלה (אך לא הוטל ספק בכך שאין להתנגד באלימות). לעומתם טען הרב טאו שהממשלה מייצגת את קיומו של עם ישראל כעם ויש בה קדושה, ועל כן יש לכבדה. לטענה שהממשלה מאבדת את זכותה לכבוד בשעה שהיא עושה מהלכים המנוגדים לתורה, הזכיר שכך נהגו הנביאים בתקופת בית ראשון למלכי ישראל, והשיב שהדבר תלוי בעצם המוסד, בפוטנציאל הגלום בו ולא בתוצאות:

"...הוא הביטוי למלכות ישראל. הוא הגילוי של אור הגאולה שזורח בכנסת ישראל בדורות האלה... בינתיים העניין רק בכוח, בהסתר. אבל מי שמבין מהו 'קץ מגולה' - מבין מהו ה'בכוח', הוא לא עושה רק חשבונות פעוטים סטטיסטיים..."

בעקבות זאת הורה הרב טאו לתלמידיו, בעיקר ביישוב עצמונה, שכאשר יגיעו החיילים יתפנו איתם בלא התנגדות ואפילו פאסיבית. באותה דרך בדיוק הורה לתלמידיו לנהוג כשבאו להוציאם מגוש קטיף במהלך תוכנית ההתנתקות, ואכן כך התפנו תושבי עצמונה ונצרים ורבים מהיישובים האחרים.

הרב טאו ביקר בחריפות את אנשי המחתרת היהודית. הוא הסכים שהאנשים שבהם פגעה המחתרת היו ראויים להיפגע, אולם התנגד לכך שאנשים פרטיים ייקחו את החוק לידיהם במקום המדינה. לדבריו, כל עוד העם אינו איתנו, אי אפשר לעשות פעולות שכאלו.

כיום

הציבור המרכזי המחזיק בתפישת הממלכתיות הוא ציבור ישיבות הקו, המונהג בידי הרב צבי טאו, נשיא ישיבת הר המור.

הרב שלמה אבינר כתב דברים דומים לאלה של הרב צבי ישראל טאו, ולקראת ביצועה של תוכנית ההתנתקות אמר אף שהממשלה, כמייצגת את העם, ויתרה על ריבונותה על השטח, ועל כן החייל הפרטי אינו מחויב לסרב אלא צריך להסביר למפקדו שאינו מסוגל. גם הרב שרלו הביע תפישה "ממלכתית", במיוחד ביחס לתוכנית ההתנתקות, בהביעו התנגדות הנחרצת לסירוב פקודה.

מייצגים בולטים של הגישה כיום הם ראשי המכינות הקדם צבאיות ובייחוד הרבנים אלי סדן ורפי פרץ. הרב פרץ עורר ביקורת אף מתוך החוגים ה"ממלכתיים" בעקבות הדרך שהורה לתלמידיו לצאת מהמכינה בעצמונה, בריקודים עם החיילים סביב ספרי התורה. לעומת זאת אנשי המכינה ביקרו את הקוראים למרי אזרחי כנגד הממשלה באומרם:

"זה ששמת סטיקר על האוטו "העם עם גוש קטיף", זה עדיין לא עושה את העם עם גוש קטיף. גם אני מאוד רוצה שהעם יהיה עם גוש קטיף, אך אינני מדמיין לעצמי את מה שנוח לי להאמין בו"

מחוץ לישיבות הקו דוגלים בתפיסה הממלכתית רבנים כמו הרב אליהו בלומנצויג והרב יובל שרלו.

התנגדות לתפישה

באופן טבעי, מי שאינם מכירים במדינת ישראל כיום כ"אתחלתא דגאולה" מתנגדים גם לתפיסה ה"ממלכתית". עם זאת, גם בקרב תלמידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרב צבי יהודה, המכירים בקדושת המדינה ובהיותה "יסוד כיסא ה' בעולם", יש החולקים על בעלי הגישה הממלכתית. החולקים סבורים שעל אף קדושת המדינה והיותה "ראשית צמיחת גאולתנו" ניתן לעיתים להתנגד לפעולותיה אף במחיר של פגיעה מחושבת בה או בכבודה. כך למשל תמכו ראשי ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם שפירא והרב שאול ישראלי, בסרוב פקודה, בזמן הסכמי אוסלו, תוכנית ההתנתקות ובהזדמנויות אחרות.

הרב שפירא כתב בעניין: "כל האמור אינו קשור בשאלה שיש בה חילוקי דעות בקשר לאתחלתא דגאולה בימינו, כדעת רוב גאוני קדמאה ורוב רבני ארץ ישראל בזמן הקמת המדינה (ראה בספרים לנתיבות ישראל והתקופה הגדולה). על כל פנים מלכות ישראל נתכוננה מחדש. מלכות ישראל פירושה כמשמעותה: מלכות שראשיה הם יהודים, זרע אברהם יצחק ויעקב, ולא גויים... גם אם יצביעו על פגמים בחיים הרוחניים... הרי לעולם זו מלכות ישראל, ותפארת ישראל קיימת".

כאמור, שאלת ה"ממלכתיות" עלתה לראשונה בזמן הנסיגה מסיני. בעוד שהרב טאו הדריך את תלמידיו להימנע מעימות עם כוחות הביטחון ולעזוב ללא כל התנגדות, הורו רבנים רבים להתנגד בהתנגדות מוגבלת. לקראת הפינוי נערך כינוס רבנים, ובסופו הוציאו הרבנים מכתב שבו נאמר: "הצבור היהודי הגר בימית, יאבק בכל כוחו על אחיזתו באדמת הקדש אדמת ארץ ישראל, יגן על עירו ועל ביתו כהגן כל אדם על מקום הולדתו, ולא יזוז ממקומו בשום פנים". עם זאת, מדגישים הרבנים בהמשך המכתב: "אין להשתמש בחומרי התבצרות חריגים (הוראות מפורטות תתפרסמנה על ידי המטה). בשום פנים אין להשתמש בחומרים דליקים. הרמת יד והטחת עלבונות-חמורים הם ביותר, ואזרחים וחיילים נקראים להימנע מכגון דא". על המכתב חתומים בין השאר הרבנים אברהם שפירא, משה צבי נריה, ישראל אריאל, חיים דרוקמן, יעקב אריאל, חיים שטיינר ועוד.

המחזיקים בגישה זו סבורים כי הרב קוק דיבר על המדינה כמוסד, ולא על האנשים השולטים בה. בעמדה כזו דוגלים גם הרב דב ליאור, הרב זלמן ברוך מלמד, הרב חיים שטיינר ואחרים. לדבריהם הרב צבי יהודה קוק לא הסכים להתפנות בעצמו בעת עלייה לאלון מורה והרב צבי יהודה לא תלה את דבריו בהסכמת העם. הם מביאים ראיה גם מדבריו החריפים של הרב צבי יהודה נגד משאל עם בעניין יהודה ושומרון.

השלכות מעשיות

השנים 2004–2006 סימנו שבר ביחסים שבין מדינת ישראל לציונות הדתית וחידדו את הוויכוח היחס כלפי המדינה ומוסדותיה.

גרמו לכך ארבעה אירועים מרכזיים:

• תוכנית ההתנתקות שבה פונו בכפייה למעלה מ-10,000 מתיישבים מגוש קטיף שברצועת עזה ומצפון השומרון. בשנה שלפני התוכנית ניהלו בציונות הדתית מאבק גדול כנגד התוכנית. המאבק היה ברובו הגדול דמוקרטי ולא אלים ומנהיגי הציבור השונים (מועצת יש"ע, מפלגות האיחוד הלאומי ומפד"ל) הדגישו שוב ושוב שהם מובילים קו מאבק ומחאה לא אלימים. מלבד הטענות על האכזריות של התוכנית ועל פגיעתה בביטחון, רבים בציונות הדתית סברו שהתוכנית לא התקבלה באופן דמוקרטי אלא נכפתה עליהם במהלכים עוקפי-דמוקרטיה (ההפסד של שרון במשאל מתפקדי הליכוד, פיטור שרי האיחוד הלאומי לפני ההצבעה בממשלה) שזכו לתמיכתם של התקשורת ובית המשפט העליון (בג"ץ) - שני גופים חזקים שנתפשים כעוינים את המחנה הדתי-לאומי באופן קבוע. הציבור הדתי-לאומי קרא למשאל עם בנוגע לתוכנית, אך הממשלה סירבה לכך. לטענת המתנחלים הסירוב נבע מהחשש שההתנתקות תידחה במשאל העם.
• שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון, שלקה במחדלים, סחבת וחוסר רגישות למצוקת המפונים. הקרווילות שבהם שוכנו רבים מן המפונים התגלו כלא-ממוגנות וחלקן נפגע ממטחי הרקטות הקסאם שירו הפלסטינים לעבר הנגב המערבי, שדרות ואזור אשקלון. הפיצוי הכספי היה נמוך מדי וגם אלו שרצו לקנות בית, במקום אחר, לאחר ההתנתקות לא יכלו לעשות זאת.
• הריסת הבתים בעמונה שלוותה באלימות ובלמעלה מ-300 פצועים (אחד מהם במצב אנוש), רובם מתנחלים ותומכיהם. המתנחלים וחברי כנסת מן הימין שהיו באירוע טוענים שהמשטרה קיבלה פקודות לתקוף באגרסיביות את המתבצרים ולהביא לשפיכות דמים, וזאת על מנת לחזק את דימויו של ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט, וזו הסיבה, לטענתם, שהיו מתבצרים שידו אבנים על שוטרים אף על פי שהדבר מנוגד לתפיסת עולמם העקרונית. למרות האלימות הקשה וסרטוני הוידאו שתיעדו אלימות קשה מצד השוטרים, הממשלה סרבה להיענות לקריאת הציונות הדתית להקמת ועדת חקירה ממלכתית.

בעקבות האירועים האלה חשו רבים בציבור הציוני-דתי נבגדים ונרדפים על ידי המדינה. מוסדות כגון בג"ץ, התקשורת והממשלה זכו לאמון נמוך מאוד בקרב ציבור זה, מה שהוביל גם לירידה באמון כלפי משטרת ישראל, כנסת וצה"ל. היו מעטים שקראו להתנתק ממדינת ישראל ונפוצו קריאות לסרב לשרת ב"צבא הגירוש". קודם לכן נתפסה הסרבנות כצעד חריג בקרב הציונות הדתית, שבמשך שנים חינכה את בניה להתנדב למיטב היחידות בצה"ל.

חלקים מציבור זה, בפרט בקרב הנוער (ולא רק נוער הגבעות), הקצינו בדעותיהם, ורבים חשו שקו המאבק הלא-אלים נכשל ויש להגיב באופן תקיף יותר כדי לסכל פגיעה נוספת בציונות הדתית ובערכים החשובים לה. ביטוי לתחושה זו ניתן במאבק על פינוי עמונה שבו הותקפו שוטרים באבנים, כאשר לטענת המתנחלים הדבר בא בעקבות האלימות המשטרתית.

ראו גם

• חרדים לאומיים
• גישות למדינת ישראל

לקריאה נוספת

• הרב צבי ישראל טאו, על ממלכתיות, ממשלה ומדינה - בעקבות אירועי ה'מחתרת', בתוך ארצי ה' חורף תשנ"א.
• הרב שלמה אבינר, ישוב ארץ ישראל וממלכתיות, בתוך 'עיטורי כהנים' 136, אייר ה'תשנ"ו.
• הרב יובל שרלו, רשו"ת הציבור, ישיבת ההסדר פתח תקווה.
• הרב צבי ישראל טאו, סולו המסילה - על הלאומיות הישראלית וייחודה.
• הרב אליעזר ברקוביץ, על ריבונות יהודית בתוך ספרו מאמרים על יסודות היהדות, נערך בידי דוד חזוני ויוסף יצחק ליפשיץ.
• יצחק גייגר, היציאה מהשטעטל, רבני הציונות הדתית אל מול אתגר הריבונות היהודית, בהוצאת מכללת הרצוג תשע"ו

בעקבות המחלוקת הפנימית בציבור הציוני-דתי, מופצת החל מראשית שנת תשס"ו בישיבות וביישובי יו"ש, חוברת תקופתית בשם מבט בהיר, בעריכת הרב אוהד תירוש. בחוברת זו כותבים רבנים שונים התומכים ב"ממלכתיות", בין השאר כתבו הרבנים אלי סדן, אליהו בלומנצויג, אלי אדלר ואלישע וישליצקי.

מנגד מופיע במקביל עלון חודשי בשם קומי אורי מטעם תנועת קוממיות אותה הקים הרב זלמן ברוך מלמד אשר מטרתה לחנך לגישה המתבדלת יותר. בין הכותבים בעלון זה הרב מלמד עצמו והרבנים שאר ישוב כהן, דב ליאור, חיים שטיינר, אליקים לבנון ועוד.

קישורים חיצוניים

• הרב יובל שרלו, ממלכתי לכתחילה - משנת הממלכתיות, אתר הצופה
• הרב שלמה אבינר, על ממלכתיות, אתר ישיבת עטרת כהנים
• ישעיהו ליבוביץ, משמעותם של "גאולה" ושל "אתחלתא דגאולה" בימינו. פורסם בסתיו 67, אתר עמותת "לשמה"
• נדב שנרב, בין ממלכתיות לפרישה, אתר שורש
• הרב זלמן מלמד, תקיפותו של הרב צבי יהודה במלחמה על א"י, וידאו, אתר ישיבה
• הספר "יהדות ודמוקרטיה" במשנת הציונות הדתית, בהוצאת משרד החינוך והתרבות, אוניברסיטת בר-אילן, המנהל הפדגוגי פרויקט תושבע"פ מ"ד, האגף לתוכניות לימודים תש"ס, באתר דעת

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31327306ממלכתיות (ציונות דתית)