ממון לזה ונפשות לזה

ממון לזה ונפשות לזה
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	מסכת סנהדרין, דף ט' , דף י' עמוד א'
משנה תורה	הלכות עדות, פרק כ"א, הלכה י'

ממון לזה ונפשות לזה הוא כלל הלכתי בדיני קם ליה בדרבה מיניה לפיו כאשר חיוב התשלום ועונש המיתה של עובר העבירה נובעים מפשע שביצע כלפי שני אנשים שונים, לא יחול דין קם ליה בדרבה מיניה, ועובר העבירה ייענש בעונש כפול: ישלם תשלום כספי וייענש במיתת בית דין. קיימת מחלוקת בין הראשונים על היקפו של הכלל.

מקור ההלכה

הלכה זו מובאת בתלמוד ביחס לשני מקרים של עדים זוממים: עדי האב שחייבו בעל בדין מוציא שם רע, ועדי נערה מאורסה שהוזמו. בשני המקרים העדות שהוזמה גרמה לנזק לאנשים שונים, לחלקם גרמה העדות לחיוב מיתה, ולחלקם גרמה הפסד כספי, ולכן עונשם של העדים הוא כפול: ממון ומיתה.

עדי האב שהוזמו

אמר רב יוסף: הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל, עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון, חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב, עדי האב נהרגין ומשלמין ממון, ממון לזה ונפשות לזה.

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ט' עמוד ב'

המקרה שבו עוסק רב יוסף הוא מקרה של מוציא שם רע שהיו בו מספר שלבים. בתחילה, הבעל טען טענת בתולים והביא עדים שכלתו זנתה בין הקידושין לנישואין, בזמן שחלים עליה דיני נערה המאורסה, ובשלב זה נגזר על האשה למות בסקילה. בשלב הבא, אבי הנערה הביא עדים שהזימו את עדי הבעל, ואז נגזר על הבעל לשלם קנס, ועל העדים שהביא מיתת סקילה. בשלב הבא הבעל הביא עדים נוספים שהזימו את עדי האב. לגבי העונש שמגיע לעדי האב אמר רב יוסף שהם יומתו במיתת סקילה וגם ישלמו, כיון שעונש המיתה הוא על מה שרצו לגרום לעדים, ועונש הממון הוא על מה שרצו לחייב את הבעל.

עדי נערה מאורסה שהוזמו

ואמר רבא: פלוני בא על נערה המאורסה... בתו של פלוני, והוזמו, נהרגין ומשלמין ממון, ממון לזה ונפשות לזה.

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י' עמוד א'

רבא אמר לגבי מקרה בו עדי נערה מאורסה שזנתה הוזמו שאם הנערה היא נערה ידועה, העדות שלהם גורמת מלבד עונש המיתה לנערה ולבועל גם הפסד של כספי הכתובה לאבי הנערה. לכן עדים אלה כשהוזמו ישלמו ממון לאבי הנערה ויומתו במיתת סקילה.

מגבלות הדין

במספר מקורות תלמודיים נראה שפטרו את עובר העבירה מממון גם כאשר חיוב המיתה לא היה עבורו. התלמוד העמיד ברייתא בה נאמר "המדליק את הגדיש, והיה ...עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור" במקרה בו הגדי היה של אחד והעבד של אדם אחר, והחידוש הוא שבכל אופן הוא פטור. במקום אחר נאמר בתלמוד שרודף ששבר כלים תוך כדי המרדף, פטור, וזאת גם אם שבר כלים ששייכים לנרדף וגם אם שבר כלים ששייכים לאדם אחר. במקום אחר אמר רב אשי שהאוכל תרומה שלו, ותוך כדי האכילה קרע בגדים של חברו, פטור. ליישוב הסתירה לכאורה שבין המקורות נאמרו כמה שיטות בדברי הראשונים.

שיטת רש"י: הדין שנוי במחלוקת

לדעת רש"י אין הסכמה בין האמוראים לגבי הכלל הזה. בעוד רב יוסף ורבא סוברים שיתקיים חיוב ממון במצב בו חיוב הנפשות הוא כלפי אדם אחר, רב אשי סובר שיחול הפטור של קם ליה בדרבה מיניה גם במצב זה.

שיטת רבנו תם: הדין תקף רק בעדים זוממים

רבנו תם הגביל את הדין "ממון לזה ונפשות לזה" רק לעדים זוממים, כיון ששני המקרים בהם נאמר הדין הם בעדים זוממים, וכל המקרים האחרים בהם נראה שהדין אינו תקף היו של חייבי מיתות אחרים. לשיטתו, בעדים זוממים, כאשר חיוב הממון היה לאחד וחיוב הנפשות לאחר, כדי לקיים "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו" ביחס לכל אחד מהנפגעים, יקבל העד הזומם עונש ממון יחד עם עונש נפשות. בכל מקרה אחר עונש נפשות פוטר מעונש ממון.

שיטת ריב"ם: הדין מחייב בכל מקום, פרט לרודף

ריב"ם חילק בין חיוב דיני נפשות של רודף, שפוטר אותו גם מממון של אנשים אחרים, לבין חיוב דיני נפשות אחר. לדבריו בחיוב הנפשות של רודף נחשב החיוב כחיוב כלפי כל אדם, משום שכולם נדרשים להציל את הנרדף ולהמית את הרודף. בחיובי מיתה אחרים לא יפטור, לדעתו, דין קם ליה בדרבה מיניה מחיובי ממון לאנשים אחרים.

קישורים חיצוניים

• רשימות שיעורים, ממון לזה ונפשות לזה, באתר ספריא
• הרב צבי ברקוביץ', ממון לזה ונפשות לזה, באתר ישיבת נר ישראל

לקריאה נוספת

• דוד הנשקה, ממון לזה ונפשות לזה (ניתוח ספרותי של כלל משפטי), סידרא, כרך ב (תשמ"ו), עמ' 37–48

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39657744ממון לזה ונפשות לזה