סטנלי מילגרם

סטנלי מילגרם

תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

סטנלי מילגרם (באנגלית: Stanley Milgram;‏ 15 באוגוסט 1933 – 20 בדצמבר 1984) היה פסיכולוג אמריקאי-יהודי מאוניברסיטת ייל, הנחשב לאחד מאבות הפסיכולוגיה החברתית. מילגרם הוא שערך את ניסוי מילגרם לבדיקת השפעת הסמכות על האדם. הניסוי נחשב לאבן דרך בפסיכולוגיה החברתית.

ביוגרפיה

מילגרם נולד בניו יורק למשפחה יהודית. אביו, סמואל מילגרם, נולד בהונגריה והיה אופה. הוא נפטר ב-1953. אימו, אדל (לבית ישראל) נולדה ברומניה. מילגרם סיים ב-1954 לימודי תואר ראשון במדעי המדינה בקווינס קולג', והתקבל לאחר מאמצים לתוכנית לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת הרווארד, אף על פי שלא השתתף לפני כן באף קורס בפסיכולוגיה.

ב-1960 השלים מילגרם את לימודיו והצטרף לסגל אוניברסיטת ייל. בשנים 1963–1966 הרצה בהרווארד, ומ-1967 היה פרופסור במרכז ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת העיר ניו יורק.

מילגרם נפטר מהתקף לב בעיר הולדתו, ניו יורק, בגיל 51.

עבודתו

ניסוי מילגרם

ערך מורחב – הניסוי של מילגרם

החוקר (ח) משכנע את הנבדק (נ) לתת שוקים חשמליים כואבים לנבדק אחר, שהוא למעשה שחקן (ש). נבדקים רבים המשיכו במתן השוקים למרות תחינותיו של השחקן

הניסוי של מילגרם הוא ניסוי נודע בפסיכולוגיה חברתית, שהעבודה עליו החלה ב-1961 וממצאיו פורסמו על ידי מילגרם ב-1974, כשעבד באוניברסיטת ייל. הניסוי בחן את נושא הציות לסמכות.

בתחילת הניסוי, החוקר הסביר למשתתף בניסוי ולשחקן שהתחזה למשתתף נוסף בניסוי שהם עומדים להשתתף במחקר שבוחן את היעילות של מתן עונש על למידה. התפקידים חולקו כך שהמשתתף האמין שהוא קיבל את תפקיד ה"מורה" באופן אקראי, בעוד המשתתף השני, השחקן, קיבל את תפקיד ה"תלמיד". המורה קיבל מטלות זיכרון פשוטות על מנת להעבירן לתלמיד, והונחה שבכל פעם שהתלמיד טועה, עליו לתת לו שוק חשמלי על ידי לחיצה על כפתור. נאמר לו שיש להעלות את עוצמת השוק ב-15 וולט לאחר כל טעות. למעשה לא ניתנו לתלמיד שוקים חשמליים כלל, אך התלמיד-השחקן הגיב כאילו ניתנה לו מכת חשמל. כאשר הגיעו לעוצמת שוק של 150 וולט, השחקן היה מבקש שהניסוי יסתיים, ונענה על ידי החוקר כי "הניסוי מצריך שתמשיך. אנא המשך." השחקן המשיך והפגין כאב וחוסר נוחות גדולים יותר ויותר. אם המורה לא היה מעוניין להמשיך בניסוי, החוקר היה מסביר לו שהוא, החוקר, לוקח על עצמו אישית את כל האחריות על תוצאות הניסוי ועל ביטחונו ושלומו של התלמיד, ושהניסוי דורש שהוא ימשיך.

מטרת הניסוי הייתה לבחון את מידת ההיענות של המשתתף לציית לסמכות שהורתה לו לבצע פעולה שעלולה להיות מנוגדת לערכיו או למצפונו.

בסדרה הראשונה של הניסויים שערך מילגרם, 65% מהמשתתפים נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר, בעוצמה של 450 וולט, על אף שרבים לא הרגישו בנוח לבצע זאת. אף נבדק לא עצר לפני עוצמת שוק של 300 וולט. מסקנתו של מילגרם הייתה כי קיימת מוכנות קיצונית של אנשים לבצע כמעט כל דבר לפקודת גורם בעל סמכות.

תוצאותיו המפתיעות של הניסוי יצרו דיון ציבורי בנושא הציות לסמכות, בין השאר בהקשר להתנהגותם של הפקידים בשלטון הנאצי במהלך השואה - חוקרים כגון כריסטופר בראונינג טענו בעקבות הניסוי כי "מילוי הפקודות" שלהם היה תוצאה של דינמיקה חברתית שיכלה להיווצר בכל קבוצה, בעוד חוקרים כגון דניאל יונה גולדהגן טענו כי לא ניתן להקביל בין תנאי הניסוי לתנאים ששררו בשטח ויצרו רצח עם, ולכן ההסקה ממנו שגויה.

הניסוי עורר שאלות גם בנוגע לאתיקה של הניסוי והאתיקה של הניסוי המדעי בכלל. זאת בין היתר, משום שהמשתתפים בו השתתפו בניסוי בלא הסכמתם ומשום שאצל חלק מהם הוא גרם ללחץ נפשי כבד (גם אם הלחץ נבע מפעולותיהם החופשיות) ולירידה בהערכה העצמית. בימינו, רוב החוקרים היו מחשיבים ניסוי כזה כבלתי אתי. עם זאת, 84% מהמשתתפים שיצרו איתם קשר לאחר הניסוי ציינו שהניסוי היה מבחינתם התנסות חיובית, ו-15% נוספים ציינו שזו הייתה מבחינתם התנסות נייטרלית.

שלבי הניסוי עובדו לסרט קולנוע המבוסס על חייו של מילגרם בשם "הניסוי" משנת 2015, בכיכובו של פיטר סארסגארד.

שש דרגות של הפרדה

בשנות השישים מילגרם ביצע סדרת ניסויים שמטרתם הייתה לבחון את יחסי הקרבה ברשת האנושית. הניסוי המפורסם ביותר, שנקרא בתרבות הפופולרית "שש דרגות ההפרדה", פורסם כמאמר בשם "בעיית העולם הקטן" ב-1969, יחד עם עמיתו ג'פרי טראוורס מאוניברסיטת הארוורד.

בניסוי זה, מילגרם ניסה לבחון מה תהיה אורך השרשרת האנושית שתוכל לקשר שני אנשים רנדומליים בארצות הברית. מילגרם בחר כיעד איש עסקים מבוסטון ושלח 296 חבילות לתושבים "אקראיים" (ראו ביקורת על הניסוי בערך "תופעת העולם הקטן") מבוסטון ומאומהה (Omaha), נברסקה וביקש מהם להשתתף במחקר. החבילות כללו תקציר של המחקר, מידע על אנשי היעד, גלויות, וסדרת הוראות.

ההוראות ביקשו מאנשים אליהם הגיעו הגלויות לשלוח גלוית מעקב לאוניברסיטת הרווארד כדי לעקוב אחר החבילות, ולנסות לקרב את החבילה לאנשי היעד באופן הבא: אם האדם שקיבל את הגלויה מכיר את איש היעד באופן אישי, עליו לשלוח לו את החבילה ישירות. אחרת, עליו לשלוח את החבילה לאדם שיש לו עמו היכרות אישית, ושלדעתו הוא יוכל לקרב את החבילה לאיש היעד.

האמונה המקורית הייתה שעשויים להידרש מאות אנשים כדי להעביר את החבילות, ושיש לניסוי סיכויי הצלחה נמוכים, כי מספיק רק אדם אחד שלא ישתף פעולה כדי לשבור את השרשרת. בסופו של דבר, 217 שרשראות ביצעו לפחות העברה אחת של החבילה לכיוון היעד ומתוכן הגיעו 64 מהחבילות ליעדיהן. באמצעות גלויות המעקב ידע מילגרם כמה אנשים דרושים היו כדי להעביר את החבילות. כך הוא מצא שהמספר החציוני של המתווכים שנדרשו כדי להעביר את החבילות ליעדיהן הוא 5.2, ובמעוגל – "שש דרגות של הפרדה".

סיראנואיד

בשנת 1977 מילגרם החל בהליך ניסיוני שנועד להמחיש את רעיון החיבור בין גוף לנפש שתיאר אדמון רוסטאן במחזהו סיראנו דה ברז'ראק. בסיפור, סיראנו מספק לכריסטיאן מילות אהבה, וכך הם מחזרים במשותף אחר רוקסן (משום שכל אחד בנפרד לא היה מסוגל, בעקבות המגבלות הפיזיות והלשוניות שלהם, לעשות זאת בכוחות עצמו).

מילגרם אימן אנשים לחזור, בזמן אמת, על משפטים ספונטניים שנאמרים על ידי "מקור" מרוחק באמצעות שידור רדיו דיסקרטי במהלך דו-שיח עם מגיבים נייטרליים. כמחווה לסיראנו, הוא כינה את שילוב מילותיו של ה"מקור" וגופו של הדובר "סיראנואיד". במחקריו, המגיבים לא הצליחו לגלות כי האדם עמו הם מדברים רק חוזר על מילים שנאמרות על ידי צד שלישי ומייחסים לו, במישרין ובעקיפין, אישיות שיחתית. מילגרם כינה את התופעה "אשליה סיראנית". האשליה נותרה קיימת גם בנסיבות בהן התקיים פער גדול בין הדובר למקור, כמו למשל בניסוי בו מילגרם עצמו שימש כ"מקור" לילדים בני 11 ו-12 שרואיינו על ידי מורים (שלא היו מודעים לתרמית) שהתבקשו להעריך את יכולתם האיטלקטואלית של הילדים.

מילגרם קיווה ששיטת ה"סיראנואיד" יכולה להתפתח לכדי אמצעי עמו ניתן לחקור תופעות הקשורות להתנהגות חברתית ותפיסה עצמית (למשל, סטראוטיפים מבוססי גזע, מין וגיל וקבלה חברתית). אף על פי שהוא המשיך לפתח את השיטה במהלך 1984 (שנת מותו), הוא מעולם לא פרסם מאמר רשמי בו הוא מפרט את תוצאות ניסויי ה"סיראנואיד".

ב-2014, פסיכולוגים חברתיים מבית הספר לכלכלה של לונדון, שחזרו את ניסוייו הראשונים של מילגרם. אמן בריטי בשם רוב מיטשל, בהשראת ניסויו של מילגרם, חקר האם ה"אשליה הסיראנית" יכולה להתקיים כשקיים פער גילאים גדול בין הדובר למקור, כשמורים, ללא ידיעתם, העבירו שיעורים לילדים עם "מקור" מבוגר. שימוש ב"סיראנואידים" נעשה גם בסיטואציות בהן לנבדקים נאמרו משפטים של אנשים שהם מכירים דרך אנשים זרים.

קישורים חיצוניים

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32107789סטנלי מילגרם