אל-ג'דידה
הבאר התת-קרקעית בעיר המבוצרת | |
מדינה | מרוקו |
---|---|
תאריך ייסוד | 1502 |
אוכלוסייה | |
‑ בעיר | 147,549 (2010) |
(למפת מרוקו רגילה) |
ביצורי אל-ג'דידה | |
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2004, לפי קריטריונים 1, 4 | |
מדינה | מרוקו |
---|
אל-ג'דידה (בערבית: الجديدة; בצרפתית: El Jadida) היא עיר נמל השוכנת על החוף האטלנטי של מרוקו, במחוז אל-ג'דידה. בעיר מתגוררים כ-144,440 איש (נכון ל-2004). העיר אינה בנויה בסגנון מורי, כמו שאר ערי האזור, אלא בסגנון פורטוגלי.
אל ג'דידה שנודעה בשם מזאגאן (פורטוגזית Mazagão) הוקמה בידי הפורטוגזים בשנת 1502. היא ננטשה בשנת 1769 ורבים מתושביה פונו לברזיל, שם בנו התיישבות חדשה בשם מזאגאן החדשה (כיום באמאפה). לאחר נסיגת הפורטוגזים, נכבשה העיר בידי הסולטאן מוחמד בן עבדאללה.
בשנת 2004 נרשמה העיר הפורטוגזית במזאגאן כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
כיום העיר מתפרנסת בעיקר מייצוא שעועית, שקדים, תירס, חומוס, צמר, עורות, שעווה וביצים. העיר מייבאת כותנה, סוכר, תה ואורז. נוכחותם של נמלים ומפעלים בקרבת העיר, גורמים לזיהום חופיה.
היסטוריה
הפורטוגזים התיישבו במזאגאן ב-1502, לאחר שהשתלטו על האזור ב-1486. בתחילה ניצב באתר מגדל יחיד שכונה אל-בריג'ה (el-Brija), ורק ב-1514, לאחר מספר שנים בהן התגוררו במבנים זמניים, החליטו הפורטוגזים להקים מצודה במקום. המצודה תוכננה בידי האחים פרנסישקו ודיוגו דה ארודה (de Arruda) שבנו ביצורים נוספים ברחבי מרוקו. ב-1541 ולאחר שהפורטוגזים איבדו את השליטה באגאדיר שבדרום הארץ, הורחבה המצודה, והעיר עברה תהליך מהיר של עיור. במקום הוקמו מספר מבני דת, ובסוף המאה ה-16 ניצבו בה ארבע כנסיות ומספר קפלות. ב-1769 עזבו הפורטוגזים את העיר שהייתה למעוזם האחרון במרוקו. לפי הסכם השלום שחתמו הפורטוגזים עם הסולטאן מוחמד בן עבדאללה, נאסר עליהם להוציא רכוש מהעיר. תחת זאת הם מיקשו את חומות העיר, ופוצצו אותן עם הגעת המרוקאים. הפיצוצים גרמו לאבדות כבדות ולהרס חלק מהביצורים, והעיר נותרה בשיממונה. היא נודעה בשם "ההרוסה" (al-Mahdouma) עד שהסולטאן מולאי עבדרחמאן הורה לקומם את הריסותיה ב-1832. חלקיה ההרוסים של החומה שוקמו, במקום הוקם מסגד, ושמה הפורטוגזי של העיר נאסר לשימוש. תחת זאת כונתה העיר בשם "אל-ג'דידה", היינו "החדשה".
למרות זאת, חופש הפולחן בעיר לא נפגע, הכנסיות נותרו על כנן, ויהודים שהגיעו לעיר הקימו בה בתי כנסת. במחצית השנייה של המאה ה-19 הגיעו לעיר סוחרים אירופים, מיסיונרים ושגרירים אשר העניקו לה ניחוח קוסמופוליטי. חלקם של היהודים בקרב מתיישבים אלה היה חשוב במיוחד. הם התיישבו ברחבי עיר המבוצרת והפכוה הלכה למעשה לרובע יהודי (מלאח). באותה עת נודעה העיר בפי הצרפתים בשם "לה דוביל מרוקן" (Le Deauville Marocain - "דוביל המרוקאית"), על שמה של עיר הקיט הצרפתית דוביל בנורמנדי שבצרפת. הצרפתים השיבו לעיר את השם "מזאגאן" בשנת 1912, והיא שבה והייתה ל"אל-ג'דידה" לאחר עצמאות מרוקו ב-1956. הקהילה היהודית בעיר שגשגה עד עליית יהודי מרוקו לישראל.
העיר ואתריה
העיר שוכנת על חופה המזרחי של לשון יבשה הנשלחת אל האוקיינוס האטלנטי, כ-90 ק"מ דרומית-מערבית לקזבלנקה. המצודה שצורתה כשל כוכב שלו ארבעה קצוות, משתרעת לאורך 300 מטר ורוחבה 250 מטר. היא תוכננה באופן שיעניק מענה לארטילריה שהתפתחה בראשית המאה ה-16, וחומותיה בעובי של 10 מטר ובגובה ממוצע של 8 מטר. לאורך החומות עובר נתיב סיור ברוחב של 2 מטר. לעיר יש כיום ארבעה מגדלי שמירה בארבעה קצותיה - מגדל המלאך במזרח, מגדל סבסטיאן ה"קדוש" בצפון, מגדל אנטוניוס ה"קדוש" במערב ומגדל רוח הקודש בדרום. המגדל החמישי - מגדל המושל - ניצב בעבר בכניסה הראשית הקודמת של העיר בחומה הדרומי, אך הוא נהרס בפיצוץ ב-1769 ולא שוקם.
למצודה היו במקור שלושה שערים - "שער הים" קבוע בחומה המזרחית ופונה אל הנמל, "שער השור" בחומה הצפון-מערבית, והשער הראשי הקודם הנמצא בצידה הדרומי של העיר ופונה כיום לחפיר מים הצמוד לחומה הדרומית. בעבר היה שער זה נגיש באמצעות גשר הרמה. החפיר הקיף את העיר מכל צדדיה, רוחבו היה 20 מטר, עומקו כ-3 מטר, ומי ים מילאו אותו. בעת השלטון הצרפתי נסתם החפיר באדמה ובמרכזה של החומה המערבית נפתח שער חדש המשמש כיום כשער הכניסה העיקרי של העיר. בין שער זה לשער הים נמתח רחובה הראשי של העיר המבוצרת - רח' מוחמד אשמי בבאי (Rue Mohammed Achemi Babaï), ובעבר רואה דה קריירה (Rua da Carreira).
בתוך העיר מספר מבנים חשובים, וביניהם:
- כנסיית העלייה השמיימה הפורטוגזית - אורכה 44 מטר ורוחבה 12 מטר. בכנסייה שנבנתה במאה ה-16 ספינה בודדת, בית מקהלה, חדר מלבושים ומגדל פעמונים רבוע.
- המסגד הגדול - המבנה מהמאה ה-19 ניצב מול הכנסייה ומצידה השני של כיכר אל-כניסה (Place Al-Kanissa) שכונתה בעבר פראסה טחֶיירו (Praça Terreiro).
- הבאר - אורכו של מבנה הבאר הגדולה, שתכנונו מיוחס לז'ואו קסטיליו (Joao Castilho), הוא 56 מטר ורוחבו 47 מטר. במבנה מספר אולמות ומכל המים עצמו, בחלקו תת-קרקעי ונתמך בעמודים, הוא באורך של 33 מטר וברוחב של 32 מטר. סביבו ארבעה מגדלים עגולים שהדרומי שבהם הוא מגדל אל-בריג'ה ההיסטורי, ממנו החלה העיר מתפתחת. הבאר בנויה בסגנון מנואליני והמים מתועלים אליה מרחבי העיר העתיקה.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
- אתר האינטרנט הרשמי של אל-ג'דידה
- Eljadida online
האימפריה הפורטוגזית | ||
---|---|---|
צפון אפריקה | אגוז (1506–1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458–1550) • ארזילה (1471–1550, 1577–1589) • אזמור (1513–1541) • סאוטה (1415–1640) • מזאגאן (1485–1550, 1506–1769) • אסואירה (1506–1525) • ספים (1488–1541) • אגאדיר (1505–1769) • טנג'יר (1471–1662) • ואדאן (1487–אמצע המאה ה–16) | |
אפריקה שמדרום לסהרה | אקרה (1557–1578) • אנגולה (1575–1975) • אנובון (1474–1778) • ארגן (1455–1633) • קבינדה (1883–1975) • כף ורדה (1642–1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482–1637) • ביוקו (1478–1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482–1642) • גינאה ביסאו (1879–1974) • מלינדה (1500–1630) • מומבסה (1593–1698, 1728–1729) • מוזמביק (1501–1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505–1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680–1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753–1975 • סוקוטרה (1506–1511) • זנזיבר (1503–1698) • זיגינשור (1645–1888) | |
מערב אסיה | בחריין (1521–1602) • הורמוז (1515–1622) • מסקט (1515–1650) • בנדר עבאס (1506–1615) | |
תת-היבשת ההודית | ציילון הפורטוגזית (1518–1658) • לקשאדוויפ (1498–1545) • האיים המלדיביים (1518–1521, 1558–1573) • וסאי-ויראר (1535–1739); מומבאי (1534–1661); קז'יקוד (1512–1525); קנאנור (1502–1663); צ'אול (1521–1740); צ'יטגונג (1528–1666); קוצ'י (1500–1663); קאנור (1536–1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779–1954); דאמאן (1559–1962); דיו (1535–1962); גואה וגואה העתיקה (1510–1962); הוגלי (1579–1632); נגפטינאם (1507–1657); פוליקאט (1518–1619); פאליפורם (1502–1661); סלסט (1534–1737); מצ'יליפטנאם (1598–1610); מנגלור (1568–1659); סוראט (1540–1612); טהואוטהוקודי (1548–1658); סן תומא דה מליאפור (1523–1662; 1687–1749) | |
מזרח ודרום מזרח אסיה | איי בנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה–16 עד המאה ה–19) • מקאו (1557–1999) • מקאסאר (1512–1665) • מלאקה (1511–1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576–1605, טרנאטה 1522–1575, טידורה 1578–1650) • נגסאקי (1571–1639) • טימור הפורטוגזית (1702–1975) | |
אמריקה הצפונית | ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501–1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?) | |
אמריקה המרכזית והדרומית | ברזיל (1500–1822) • ברבדוס (1536–1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808–1822) • גיאנה הצרפתית (1809–1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680–1777) | |
מדיירה והאיים האזוריים | שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים. |