נחמן קרוכמל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מורה נבוכי הזמן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נחמן קרוכמל
לידה 17 בפברואר 1785
ברודי
פטירה 31 ביולי 1840 (בגיל 55)
טרנופול
מדינה האימפריה האוסטרית
יצירות ידועות מורה נבוכי הזמן
"מורה נבוכי הזמן", מהדורה שנייה, למברג 1863

נחמן קְרוֹכְמַל (רנ"ק[1]; נכתב גם קרוכמאל[2]; ז' באדר ה'תקמ"ה, 17 בפברואר 1785א' באב ה'ת"ר, 31 ביולי 1840), היה מהבולטים שבאנשי תנועת ההשכלה בגליציה ממייסדי תנועת חכמת ישראל היסטוריון והוגה דעות "השיטתי המסכם והמשפיע ביותר של ההשכלה".[3] סביב רנ"ק התקבץ חוג תלמידים שממנו יצאו סופרים וחוקרים חשובים בגליציה ובמזרח אירופה במהלך המאה ה-19. בספרו היחיד, "מורה נבוכי הזמן", שבו מוצגת תפיסתו הפילוסופית-משכילית על ההיסטוריה של עם ישראל, השפיע על מחקר תולדות עם ישראל, סוגות הספרות היהודית, וההגות היהודית בדורות שאחריו.

תולדות חייו

נחמן הכהן קרוכמל נולד לר' שלום קרוכמלניק, סוחר אמיד, בעיירה ברודי שבגליציה. הוא נשא, בגיל 14 (ולפי עדויות אחרות - בגיל 16), את שרה לבית הברמן, ועבר לגור אצל חותנו העשיר בעיירה ז'ולקווה שליד בירת גליציה, לבוב (למברג). מלבד החינוך היהודי המקובל בתורה ובתלמוד, למד גם פילוסופיה יהודית, בעיקר מכתבי הרמב"ם ורבי אברהם אבן עזרא, והחל לעיין גם בהגותם של אנשי ההשכלה משה מנדלסון ושלמה מימון, בביאור של מנדלסון למקרא ובגיליונות "המאסף". בצעירותו נפגש עם המשכילים מנחם מנדל לפין ויהודה ליב בן-זאב, אנשי דור המעבר שאחרי השכלת ברלין, והושפע מהם; ועוד יותר הושפע ממשכיל גליציאני בשם ברוך צבי ניי (Neu), ובספרייתו קרא ספרי השכלה עבריים וכלליים. הוא לימד עצמו גרמנית, כדי שיוכל ללמוד בשפת המקור את משנתם של פילוסופים לא יהודים, בעיקר של קאנט, פיכטה, שלינג והגל. בהמשך למד במידה מסוימת שפות נוספות, ובהן לטינית, צרפתית, ערבית וסורית. תלמידיו העידו עליו שהשכלתו הייתה מקיפה, הן בספרות ישראל הדתית והכללית, לרבות הלכה, אגדה, הגות יהודית הלניסטית ובשיאה הפילוסופיה של פילון האלכסנדרוני, ספרות הקבלה ובעיקר הזהר וכתבי הרמב"ן, וכן שירה עברית; לא פחות מכך היה בן בית בספרות המדעית והפילוסופית הכללית של תקופתו.

ב-1808 בא ללבוב כדי להירפא ממחלה, ושם הכיר את שלמה יהודה רפפורט (שי"ר), שייעשה לימים תלמידו-חברו. בשל מחלתו המליצו לו רופאיו לעבור לקריאה קלה, ולכן עבר מפילוסופיה להיסטוריה, והתעמק בספרו של עזריה מן האדומים "מאור עיניים" ובספרי היסטוריה לועזיים. ב-1814 החל לקבץ סביבו חוג תלמידים; הוא נהג לטייל עמם בהרים שבאזור ז'ולקווה ולשוחח אתם בענייני פילוסופיה, היסטוריה וספרות עם ישראל. הפך לאחת הדמויות המרכזיות בקרב משכילי פולין, והיה מורם וידידם של רבים מאנשי תנועת ההשכלה וחכמת ישראל, ובהם שי"ר (אם כי הייתה מתיחות ביניהם במשך השנים), יוסף פרל, מאיר הלוי לטריס, ריב"ל, שמשון בלוך, יעקב שמואל ביק ואחרים, וכן של בנו, אברהם קרוכמל.

לאחר מות חותנו החל להתפרנס ממסחר ומגביית מסים, ואחר כך מהנהלת חשבונות. הוא עסק גם בענייני הקהילה, היה "ראש הקהל" ופרנס בז'ולקווה, ואף סייע לשחרר משכילים צעירים מחובת השירות הצבאי. לאחר הפצרות מתלמידיו וידידיו החל כותב, כנראה מתחילת שנות השלושים, את ספרו "מורי נבוכי הזמן", שתלמידיו כינו "מורה נבוכים החדש". ב-1836 עבר לשנתיים לברודי, וב-1838, כשהחמירו מחלותיו, עבר לגור בטרנופול אצל יוסף פרל ואחר כך כנראה אצל בתו שגרה בעיר זו. הוא סירב להצעה להיות רב קהילה בברלין, אם כי לא ברור עד כמה הייתה זו הצעה ממשית. לעומת זאת, הביע עניין בהוראה בבית מדרש ליברלי ללימודי יהדות, לכשיקום. בשנותיו האחרונות התקדם הרבה בהכנת ספרו, אך לא השלים אותו; לפני מותו ביקש שהחוקר המפורסם יום טוב ליפמן צונץ יערוך אותו ויוציא אותו לאור, ואכן הספר יצא לאור בעריכת צונץ ב-1851.

רנ"ק נקבר בטרנופול. הוא השאיר אחריו שתי בנות ושני בנים. בנו הגדול, יוסף, המיר את דתו לנצרות; בנו השני, אברהם (אב"ן קרוכמל), היה הוגה דעות בזכות עצמו, לימים מן המשתתפים והעורכים בכתב העת "החלוץ".
על שמו רחובות בחיפה[4] ובתל אביב.

הגותו המשכילית

רנ"ק השפיע על התפתחות ההשכלה העברית בשתי דרכים: באמצעות חוג התלמידים שהתקבץ סביבו, ובו יוצרים וחוקרים שהיו אחר כך בשורה הראשונה של תנועת ההשכלה היהודית בגליציה, באוסטריה ובמזרח אירופה; ובאמצעות ספרו, "מורה נבוכי הזמן", שבו הציג תפיסה פילוסופית והיסטורית מקיפה על אודות עם ישראל וייחודו.

מטרתו של רנ"ק במחקריו ובהגותו לא הייתה עיונית בלבד; הוא סבר שמחקר ההיסטוריה נחוץ לשם התאמת האמונה הדתית לרוח הזמן ולשם "חיזוק" האמונה ורוח העם וחינוכו. זאת על רקע המשברים והתהפוכות ביהדות אירופה של זמנו, והזרמים השונים – חסידים, מתנגדים, ולהבדיל- משכילים, רפורמים ומתבוללים – שפעלו בה.

רנ"ק אימץ בשיטתו את החידושים בפילוסופיה ובהיסטוריוסופיה שהתחדשו בזמנו אצל הפילוסופים האירופאים, עד שיאם אצל הגל, תוך התאמתם ועיבודם למציאות ההיסטורית המיוחדת של עם ישראל. יש מחלוקת בין חוקרי הגותו באיזו מידה קיבל רנ"ק את הפילוסופיה של הגל, ועד כמה סטה ממנה כשהתאים אותה למקרה המיוחד של עם ישראל. הסינתזה בין המדעים המעודכנים ביותר והפילוסופיה העדכנית ביותר ובין "היהדות" היא אפוא משימתו של הוגה הדעות היהודי משכיל בדורו של רנ"ק, ולצורך מילוי משימה זו פיתח את הגותו וכתב את ספרו.

לדעת פרופ' אליעזר שביד: רנ"ק ביקש לעשות לדורו את מה שעשה הרמב"ם לדורותיו, ותעוזתו הקנתה לפילוסופיה שלו - בעיני המשכילים - מעמד מקביל לזה של הרמב"ם: הוא ייסד בית מדרש פילוסופי והעמיד תלמידים ממשיכים בכמה כיוונים. רנ"ק ראה את עצמו כאב רוחני של חבורת "תלמידי חכמים" ש"תחיית" התרבות היהודית בעברית, על ידי עדכונה ברוח הזמן החדש, הייתה עיקר מגמתם".[5]

ביוגרפים וחוקרים של רנ"ק, ובהם למשל שמעון רבידוביץ', יוסף קלוזנר ואליעזר שביד, כתבו כי הגותו של רנ"ק השפיעה במישרין ובעקיפין על כל חוקרי תולדות עם ישראל בדורות הבאים. ריב"ל אמר כי "מן הפירורים שנפלו מתחת שולחנו של רנ"ק, יצאו לאור כמה ספרים של חכמים שהיו בימיו, שהיו מלקטים ומקבצים אותם".[6] קלוזנר ואחרים מנו את הדמויות שהתבססו על פועלו של רנ"ק או הושפעו מהגותו: בהם תלמידיו שי"ר וריב"ל עצמו, ושלא מתלמידיו הישירים – ר' אייזיק הירש וייס, זכריה פרנקל, יום טוב ליפמן צונץ, אברהם גייגר והיינריך גרץ, ובדור הבא גם מעצבי רעיון הלאומיות היהודית: משה ליב ליליינבלום, פרץ סמולנסקין, אחד העם. ואולם גרשם שלום, במאמרו התוקף את תנועת "חכמת ישראל",[7] טען כי לאמיתו של דבר השפעתו של רנ"ק הייתה סמלית בלבד ולא מוחשית:

"כמה מוטעים דברי סופרינו היום כאילו רנ"ק השפיע באמת השפעה מוחשית על דרכי חכמת ישראל. לאמיתו של דבר לא הייתה לו שום השפעה על דרכו של המחקר בדורות שלאחריו, ולשוא תחפש את רישומו אצל אנשי העבודה המדעית - מי יאמין היום, שהעבודה הגדולה ביותר על ר' אברהם אבן עזרא איננה מזכירה כלל שישנו פרק "חכמת המסכן" אצל רנ"ק ולא מתוך רצון רע דווקא. מהמשכילים שהשתעשעו בספרו במזרח [אירופה] רק מיעוט שבמיעוט היה שותף לעצם העבודה שנעשתה, ושום דבר במהלך התפתחותה של חכמת ישראל במשך המאה התשע-עשרה לא היה משתנה אילו היה "מורה נבוכי הזמן" נשאר בגניזה. זוהי עובדה שאינה מקובלת היום, כי רב כוחו של הטשטוש הסנטימנטלי, אבל אולי מותר לקבוע פעם גם את האמת הפשוטה הזו. רנ"ק לא השפיע מפני שספרו הגאוני לא התאים כלל, לכל הפחות בקוים יסודיים אחדים, לאינטרסים של חכמת ישראל בדורות ההם, ורק עם שינוי האווירה ניצנץ גם זוהר המטמון הנעלם".

שמעון רבידוביץ' ערך מחדש בראשית המאה ה-20 את כתביו של רנ"ק, והוסיף מבוא מקיף; על הגותו נכתבו מחקרים רבים, בהם של מרטין בובר, יוליוס גוטמן, נתן רוטנשטרייך, אליעזר שביד ויהוידע עמיר.

"מורה נבוכי הזמן"

מלבד מאמרים, תרגומים קצרים ואיגרות שפרסם בכמה כתבי עת, פרסם רנ"ק למעשה רק ספר אחד בעברית, והוא ספר ההיסטוריה שלו "מורה נבוכי הזמן" (בקיצור: מונה"ז), שעליו עמל שנים רבות ויצא לאור לאחר מותו על ידי יום טוב ליפמן צונץ (לבוב, 1851). שם הספר, שנטבע כנראה כבר על ידי רנ"ק עצמו לפני מותו, רומז במכוּון לספר "מורה הנבוכים" של רמב"ם, מאחר שלדעת מחברו כביכול מטרותיהם של שני הספרים דומות. הספר איננו שלם, וככל הנראה התכוון רנ"ק להוסיף לו פרקים נוספים ולא הספיק. במהדורה שפורסמה ישנם שבעה עשר פרקים, הנקראים "שערים".



לאחר המהדורה הראשונה של "מורה נבוכי הזמן" שהוציא צונץ בלבוב תרי"א-1851, נדפסו עוד חמש מהדורות: לבוב תרכ"ג-1863, על ידי מאיר הלוי לטריס; ורשה תרנ"ד-1894; ברלין תרפ"ד-1924, על ידי ש' רבידוביץ' (בכותרת: כתבי רבי נחמן קרוכמאל); לונדון תשכ"א-1961, מהדורה מתוקנת של הוצאת רבידוביץ'; ירושלים תשע"א-2010, צילום של מהדורת רבידוביץ' עם מבוא ומילון מונחים מאת יהוידע עמיר.

ביקרת והתנגדות

שלומי אמוני ישראל התנגדו לרנ"ק ולהגותו (הגות שכללה ביקורת המקרא במידה מתונה וביקורת ספרות ההלכה והאגדה, למרות שמירת המצוות ההלכתית שלו. בשל יחסיו הקרובים עם אחדים מחכמי הקראים בגליציה ב-1815 טענו החסידים שהפך לקראי, והוא כתב "איגרת התנצלות" תקיפה והתנער ממה שיוחס לו.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הרי"ש מבטאת את התואר רבי שייחסו לו תלמידיו
  2. ^ ובכתיב יידי: קראָכמאַל או קראָחמאַל
  3. ^ אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, עמ' 174.
  4. ^ אמציה פלד, רחוב רנ"ק, בתוך "מדריך רחובות חיפה", באתר האינטרנט של עיריית חיפה
  5. ^ אליעזר שביד, "'תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, עמ'</nowiki> 175.
  6. ^ מצוטט אצל יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב, עמ' 165.
  7. ^ "מתוך הרהורים על חכמת ישראל", בתוך: דברים בגו, תל אביב תשל"ו, עמ' 385–403 (בעיקר עמ' 389).
  8. ^ יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב, עמ' 196.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24626949נחמן קרוכמל