שמעון ראבידוביץ'

ד"ר שמעון רָאבִידוֹבִיץ' (רבידוביץ; ביידיש: שמעון ראַווידאָוויטש; בפולנית: Simon Rawidowicz; ד' בחשוון תרנ"ז, 11 באוקטובר 1896, גְרַיֶיבוֹ, פלך סובאלק, האימפריה הרוסית – כ"ב תמוז תשי"ז, 23 ביולי 1957, וולת'אם, מסצ'וסטס) היה הוגה דעות, היסטוריון, סופר וחוקר עברי.

ראבידוביץ' הוא אחד החוקרים וההוגים העבריים החשובים והפחות מוערכים במאה ה-20. תרומתו נדחקה ונשכחה, בעיקר מכיוון שתפיסתו המרכזית על אודות תפקידה של הגולה בחיי העם היהודי סתרה את תפיסתם של ציוני ארץ ישראל. להכרה זכה מפי גדולים, בהם דוד בן-גוריון, רק לאחר מותו.

תולדות חייו

בית הוריו

נולד בעיירה גְרַיֶיבוֹ (Grajewo) שבפלך סובאלק, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בפולין), בנם הרביעי משמונה של חנה בתיה לבית רמבלינקר ושל חיים יצחק ראביד (ראבידוביץ') (1863–1936). אביו היה איש תורה ועבודה, נצר למשפחתו של שלום שכנא, שהיה רב חשוב בפולין ואב"ד בלובלין במאה ה-16 (מכאן נגזר שם המשפחה). חיים יצחק ראביד, בוגר ישיבת לומז'ה וישיבת מיר, היה סוחר וציוני נלהב, אשר שימש מורשה "הוועד האודיסאי" בעירו וציר מטעם "המזרחי" לקונגרס הציוני השביעי (בזל 1905). בקונגרס זה התנגד ראביד לתוכנית אוגנדה, למרות עמדת מפלגתו.

נעוריו

בן 14 כיבד שמעון ראבידוביץ את רצונו של אביו ויצא ללמוד בליטא בישיבת לידא של הרב ריינס, למרות רצונו ללמוד בקורסים הפדגוגים למורים בגרודנה. כעבור שנה חזר לגרייבו, ולמד תלמוד בבית המדרש מפי הרב משה אביגדור עמיאל (מראשי "המזרחי" ולימים רבה הראשי של תל אביב).

כבר בהיותו בן 18 הפך למורה נערץ לעברית בקרב חובבי שפת עבר ב"חדר "מתוקן"". יחד עם אחיותיו הגדולות, רבקה ושפרה, יזם "קורסים עבריים למבוגרים", הקים להקת חובבים "בימה עברית" ותרגם מחזות לעברית. ראבידוביץ' היה חבר בתנועת "צעירי ציון", כתב מאמרים לביטאונה והיה מרצה מבוקש ומתפלמס קנאי אל מול היידישיסטים במלחמת הלשונות.

האח השלישי, יעקב, עלה לארץ בגפו ב-1909, בהיותו בן 16, והיה בין התלמידים הראשונים בגימנסיה העברית הרצליה החדשה. מאוחר יותר התנדב יעקב לגדודים העבריים, נלחם בקרב גליפולי, ולימים נהיה רופא פתולוג בניו יורק.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ניטשו באזור הימות המאזוריות בצפון פולין, עדיין תחת שלטון האימפריה הרוסית, קרבות קשים בין הצבאות הרוסי, הגרמני והאוסטרי. גרייבו נפגעה קשה, ומרבית רכושו של האב אבד. המשפחה עקרה לעיר ביאליסטוק, שם נפטרה האם ממחלה ב-1920.

לאחר ששיקם האב את עסקיו, זכה להגשים את חלומו ועלה לארץ ישראל עם עיקר משפחתו שישה מילדיו. יחד הם הקימו משק חקלאי במושב מרחביה. חיים יצחק ראביד עבד בשדה יום יום, למרות גילו המבוגר, ובמקביל שקד על כתיבת ספרו "מרחבי יצחקי" (חידושים, באורים ויישובים בדברי רש"י ז"ל לסדר התלמוד; הוצאת "תורה", מושב מרחביה, תרפ"ט), שהספיק לפרסם טרם מותו. לימים התפזרו הבנים הצעירים בארץ והקימו יישובים, משפחות ומשקים בפרדס חנה, באר טוביה, עפולה, תל אביב, רקפת, כוכב מיכאל, רחובות, רשפון וערד.

תקופת ברלין

ראבידוביץ' לא עלה לארץ, אלא שם פעמיו לברלין כבר ב-1919, כמו משכילים יהודים ממזרח אירופה לפניו, שם עמד בבחינות הבגרות והתקבל ללימודים באוניברסיטת ברלין. במקביל ללימודיו הפך דמות פעילה ומרכזית בשדה התרבותי ובקרב הקהילה היהודית בעיר. הוא ניהל את "בית העם", ייסד הוצאת ספרים בשם "עיינות" (1922), ערך את כתב העת "התקופה" בהוצאת שטיבל ופרסם מאמרים בעיתונים שונים בדבר שאלות העם היהודי בארץ ישראל ובגולה, תרבותו, שפתו ועתידו. ב-1920 שימש ציר מטעם מפלגת "הפועל הצעיר" בברלין בוועידה העולמית של המחנה הציוני-הסוציאליסטי בפראג.

עם עלייתם ארצה של ביאליק ועגנון ב-1924, בעקבות התמוטטות עסקי הוצאת שטיבל, הפך ראבידוביץ' לדמות המרכזית במעגל "ההבראיסטי" בשנותיה האחרונות של רפובליקת ויימאר. הוא ערך כתבי-עת ואסופות מאמרים ("התקופה" בהוצאת שטיבל, "המצודה" בהוצאת אררט), כתב מאמרים שונים ("העולם", "מאזנים" ועוד), והוציא לאור את ספר דובנוב (אררט 1954), ואת מורה נבוכי הזמן לרנ"ק (עיינות, ברלין תרפ"ד). ראבידוביץ' הוזמן לערוך את החטיבה היהודית-גרמנית של כתבי משה מנדלסון לרגל שנת המאתיים להולדתו (Mendelssohn, Moses: Gesammelte Schriften. Jubiläumsausgabe. Band 7 Schriften zum Judentum I. Bearbeitet von Simon Rawidowicz. 1974. CLXXXIII, 515 S. Ln). הכרך הראשון מתוך ארבעה יצא לאור ב-1930.

ברית עברית עולמית

ראבידוביץ' חבר לסופרים נוספים, ובראשם ביאליק, ולאנשי רשת בתי הספר "תרבות" בפולין, וייסד ב-1931 את מושא חזונו: "ברית עברית עולמית" – ארגון מתנדבים ואנשי רוח לקידום והפצת השפה העברית ולחיזוק הקהילה היהודית בגולה באמצעות פעולות תרבות. ראבידוביץ' היה חבר הוועד המנהל של "הברית" ומנהלה בפועל. ה"ברית" – או בשמה המוקדם: "הכנסייה העברית" – ערכה ביוזמתו כינוסים, קידמה תוכניות חינוך, תמכה במו"לים והוציאה לאור ספרים (לוינסון: תולדות התנועה העברית בגולה, ורשה תרצ"ה) וכן ביטאון משלה: "עם וספר" (ירושלים 1936–1995). ב-1934 נתגלעה מחלוקת בין הוועד המרכזי, שמרכזו בברלין התפצל בינתיים למספר ועדים בוורשה, בלונדון ועוד, ובין הוועד בתל אביב בעניין מיקומו של הוועד המרכזי, בגולה או בא"י, עד כדי ניתוק יחסים גמור והליכה בשני נתיבים שונים. לימים יוחסה הקמת הברית באופן בלעדי לביאליק, רוזנפלד ולטשרניחובסקי, ולראבידוביץ' לא הועילו מחאותיו המנומסות, וגם לא תמיכת ידידים כזלמן שזר, מערכת "דבר" ואחרים, ושמו – בהקשר זה לפחות – נשכח (או הושכח).^{[דרוש מקור]} באופן רשמי ה"ברית" פעלה גם לאחר קום המדינה, אך השפעתה הייתה שולית.

קבלת דוקטורט ונישואיו

ב-1926 השלים ראבידוביץ' את מחקרו לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, והתחתן עם ד"ר אסתר קליי (1900–1980), חוקרת סרטן ובתו של עו"ד אלפרד קליי, שהיה ממנהיגי ציוני גרמניה.

מחקרו על הפילוסוף הגרמני לודוויג פוֹיֶרְבאך נחשב לאחד היסודיים על אודותיו, ושימש בסיס לספר מקיף (Rawidowicz, S., 1964, Ludwig Feuerbachs Philosophie: Ursprung und Schicksal, 2nd ed, Berlin: Walter de Gruyter) שהוציא ראבידוביץ ב-1931. הספר היה בין העולים על המוקד ב"ליל הבדולח" ונדפס מחדש ב-1964.

באותן שנים עבד ראבידוביץ' לפרנסתו כספרן בספריית הקהילה היהודית.

תקופת לונדון

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה נענה לעמדתה הנחרצת של רעייתו ועקר לאנגליה, שם מצא פרנסה בלתי מספקת כחוקר ומרצה במוסדות השכלה גבוהה בלונדון ובלידס. באותן שנים גיבש את תפיסתו, בעקבות אחד העם, בנוגע ההכרח לקבל את הגולה כמצב נתון, ומכאן שיש להשקיע משאבים בחיזוק הגולה כמרכז רוחני לעם היהודי במקביל, ולא על חשבון, המרכז בארץ ישראל. תפיסה זו, שספגה ביקורת מצד ציוני ארץ-ישראל, ואפילו מצד בני משפחתו שלו, באה לידי ביטוי בספרו "בבל וירושלים" (אררט, ירושלים תשי"ז).

תקופת שיקגו ובוסטון

ראבידוביץ' שהה באנגליה במהלך מלחמת העולם השנייה, וב-1948 הוזמן לשיקגו לשמש שם מרצה. גם כאן לא שבע נחת ממעמדו ומהיעדר הזדמנויות מחקר להן התאווה. גם מצבו הכלכלי העיק עליו, בעיקר לנוכח השקעותיו בישראל שירדו לטימיון. את אחיו ואחיותיו כמעט ולא פגש, עקב הריחוק, אך הקפיד לנהל אתם התכתבות עניפה ופעילה שנשמרה אצל בנו.

רק בחורף 1951 הגיע ראבידוביץ' אל הנחלה לה ייחל, והוזמן לייסד את הפקולטה לחקר המזרח הקרוב ומדעי היהדות באוניברסיטת ברנדייס שליד בוסטון. בברנדייס התבלט שוב במרצו ופועלו, ושקד על מחקריו על נחמן קרוכמל והרמב"ם ועל קידום תלמידיו. באותן שנים השלים את אסופת מאמריו על "ישראל, העם הגוסס תמיד" (Israel, the ever-dying people, and other essays, Rutherford [N.J.]: Fairleigh Dickinson University Press, 1986.), ספר הזוכה לציטוטים רבים בזכות הפירכה, לכאורה, שהוא מעמיד במרכזו: ההמשכיות היהודית מובטחת דווקא מפני שבכל דור ודור רואה עצמו יהודי כאילו הוא החוליה האחרונה בשרשרת. החשש המתמיד מפני איומים חיצוניים על עצם הקיום הוכיח בעבר ויוכיח בעתיד, לתפיסתו של ראבידוביץ', שהיא שעמדה לאבותינו, ולא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

ראבידוביץ' פרסם גם את החיבורים "שיחותי עם ביאליק" (דביר, ירושלים 1983), עיונים במחשבת ישראל (הוצאת ראובן מס, ירושלים 1969) ו"פנקס שיקגו" (The Chicago Pinkas Chicago, College of Jewish Studies, 1952).

ראבידוביץ' נפטר מהתקף לב בגיל שישים בכ"ב בתמוז ה'תשי"ז (23 ביולי 1957) בווֹלת'אם, מסצ'וסטס.

בנו, בנימין חיים יצחק ראביד, הוא פרופסור באוניברסיטת ברנדייס.

לקריאה נוספת

• שמעון רבידוביץ, עיונים במחשבת ישראל, כרך ראשון וכרך שני באתר כותר.
• גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית, הוצאת הקיבוץ הארצי, תשכ"ה, עמ' 807–809.
• David A. Myers, Between Jew & Arab: The Lost Voice of Simon Rawidowicz, Waltham, Mass.: Brandeis University Press [published by: Hanover and London: University Press of New England], 2008

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שמעון ראבידוביץ' בוויקישיתוף

• רשימת המאמרים של שמעון ראבידוביץ' באתר רמב"י
• תום שגב, שיעור היסטוריה, אילו הוחזרו הפליטים, באתר הארץ, 9 בינואר 2009
• שמעון ראבידוביץ', ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"