פוקאס, קיסר האימפריה הביזנטית
 | |||||
| מטבע ועליו פוקאס בלבוש קונסולרי | |||||
| לידה | 547 | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 5 באוקטובר 610 (בגיל 63 בערך) | ||||
| שם מלא | פלביוס פוקאס אוגוסטוס | ||||
| מדינה | האימפריה הביזנטית | ||||
| בת זוג | לאונטיה אוגוסטה | ||||
| |||||
פוקאס (ביוונית: Φωκάς; בלטינית: Flavius Phocas Augustus, פלביוס פוקאס אוגוסטוס, 547 - 5 באוקטובר 610) היה קיסר האימפריה הביזנטית בין השנים 602–610. פוקאס היה איש צבא ועלה לשלטון לאחר שהנהיג הפיכה צבאית במסגרתה נרצח קודמו, מאוריקיוס, הייתה זו עליה אלימה ראשונה לשלטון מאז ימי קונסטנטינוס. הוא-עצמו נרצח על ידי יורשו, הרקליוס. במשך רוב שנות שלטונו התמודד עם פריצת גבולות האימפריה על ידי האווארים והסלאבים בבלקן והפרסים במזרח ועם התקוממויות ומלחמות אזרחים בסוריה, ארץ ישראל ומצרים. בשנת 607 חתם על צו השולל את קיומה של היהדות כ"דת נסבלת" באימפריה וכפה אף הטבלה באונס של יהודים, דבר שהיווה זרז למרד יהודי באנטיוכיה ולמרד הרקליוס[1]. פוקאס היה הראשון מבין הקיסרים הנוצרים שגידל זקן, דבר שאיפיין מאז ואילך את קיסרי ביזנטיון[2].
תולדות חייו
לא ידוע דבר על ימי בחרותו, פרט לשם אמו (שהיה גם שם בתו), דומנציה, ולעובדה ששירת כקצין בצבא הבלקן. לראשונה מוזכר פוקאס כראש משלחת צבאית שנשלחה אל הקיסר בתביעה לפדות 12,000 חיילים ביזנטים שנפלו בשבי האווארים ליד הדנובה ב-598. הקיסר סירב, השבויים הוצאו להורג ופוקאס הושפל.
ב-602 ציווה הקיסר על גייסות הבלקן לחנות בחורף מצפון לדנובה, מחוץ ללימס, באזור מועד לפשיטות האווארים, במקום לחזור לבירה כנהוג. פקודה זו, שלוותה בצמצום תקציב הצבא, הביאה עד מהרה לפרוץ מרד ולצעדה מזורזת של הגייסות אל הבירה קונסטנטינופול. פוקאס ניצב בראש המרד וכשהגיע לבירה זכה לאהדת מפלגת "הירוקים". שלטונו של הקיסר מאוריקיוס התערער, הוא נמלט מהעיר לכלקדון ופוקאס הוכתר לקיסר תחתיו. לאחר זמן קצר נרצח מאוריקיוס במקום מפלטו יחד עם חמשת בניו. ראשיהם הוצגו לראווה בבירה לפני שנקברו.
בראשית שלטונו זכה פוקאס לאהדה ציבורית שהושגה באמצעים פופוליסטיים כהורדת מסים ורפורמה בחלוקת קרקעות חקלאיות שזכתה לברכת האפיפיור גרגוריוס הראשון. פוקאס המשיך לרצות את האפיפיור שליט רומא גם לאחר מכן. כשעלה בוניפקיוס הרביעי לכס ה"קדוש" ב-608 העניק לו פוקאס במתנה את הפנתאון על מנת שיקדיש את המקדש ככנסייה, כאות על נאמנות זו הוצב עמוד פוקאס בלב הפורום רומאנום ועליו פסל מוזהב של פוקאס.
אולם עד מהרה נאלץ פוקאס להתמודד עם מצב גאו-פוליטי וצבאי קשה. כוסרו השני, מלך פרס, ראה ברצח בן בריתו, הקיסר הביזנטי הקודם, מאוריקיוס, מעשה המחייב נקמה. הוא השתמש בתירוץ הנקמה על מנת לתקוף ולבזוז את ביזנטיון הנחלשת ולהשפילה. במקביל, התקשה צבא הבלקן לבלום גלי תקיפות חוזרים ונשנים מצד האווארים והסלאבים בחזיתות הדנובה והקווקז. בשנת 605 נסוג צבא הבלקן לשם מתן סיוע לשמירת הגבול המזרחי של האימפריה, דבר שהוביל להתמוטטות חזית זו. נפילת הבלקן אילצה את פוקאס לשלם לאווארים מס גבוה שדילדל את אוצרות האימפריה שלו. ב-607, לאחר ארבע שנות קרבות, הצליח צבא פרס לפרוץ את קו הגבול בנהר פרת ולהתקדם לעבר סוריה, אנטיוכיה וארץ ישראל.
בנוסף לכך פרצו ברחבי האימפריה מרידות ומלחמות אזרחים, חלקן בהשתתפות פעילה של יהודים ושומרונים. כך במצרים, שיהודיה נתמכו על ידי יהודי קיסרות אקסום (אתיופיה), באנטיוכיה ובארץ ישראל. במסגרת מרידות אלו ניתן סיוע מבפנים לפרסים במטרה לפורר ולמוטט את האימפריה הנוצרית. תגובתו של פוקאס בגזרות שמד ואכיפתן האלימה רק הגבירו את השנאה כלפיו וכלפי האימפריה הנוצרית. בספר אליהו, מדרש יהודי בן התקופה, מכונה פוקאס "מלך פחות שבמלכים, בן שפחה"[3][4]. הוא גם מועמד טוב להיות בן-השטן, "ארמילוס" בספר זרובבל[5].
בשנת 608 הכריז מושל מצרים, הרקליוס האב, על מרד כנגד הקיסר פוקאס. המורדים הטביעו מטבעות עליהם הוצגו הרקליוס האב והרקליוס הבן, הוא הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית לעתיד, כקונסולים, אף שאיש משניהם לא טען לכס הקיסרות במפורש. הרקליוס עצמו הפליג בדרך הים דרך סיציליה אל קפריסין. בהגיעו לבירה קונסטנטינופול נפגש עם בכירי האצולה בעיר, וזמן קצר לאחר מכן ערך טקס בו הכתיר עצמו לקיסר. כשנכנס לעיר ערקו לצידו חיילי המשמר הקיסרי, עליהם פיקד חתנו של הקיסר, פריסקוס. הרקליוס נכנס לעיר כמנצח, והוציא להורג את פוקאס במו ידיו. גופתו של פוקאס נערפה ובותרה, ונתחיה הוצגו לראווה בעיר לפני שנשרפו. ב-5 באוקטובר 610 הוכתר הרקליוס לקיסר באופן רשמי.
לקריאה נוספת
- מיכאל אבי יונה, בימי רומי וביזנטיון, ירושלים תש"ו עמ' 185-186; 188-189
- אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, ספר IV, פרק 46 גרסה מקוונת בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- Charles, R. H. The Chronicle of John, Bishop of Nikiu. Translated from Hermann Zotenberg's Ethiopic Text. 1916. Reprinted 2007, Evolution Publishing. מסת"ב 978-1-889758-87-9.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ מיכאל אבי יונה, בימי רומי וביזנטיון, ירושלים תש"ו עמ' 185-186
- ^ קיסרי ביזנטיון
- ^ אהרון ילינק, בית המדרש ג'. עותק מקוון
- ^ יוסף ברסלבי, מלחמה והתגוננות של יהודי א"י עד מסעי הצלב
- ^ יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה, מרכז זלמן שזר, תשס"ט, פרק עשרים ותשעה: אפוקליפסה ומשיחיות - ספר זרובבל
25546005פוקאס, קיסר האימפריה הביזנטית