יחסי גרמניה הנאצית עם העולם הערבי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
עריכה
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
רשיד עאלי אל-כילאני ואמין אל-חוסייני נואמים ביום השנה להפיכה העיראקית ב-1941 בברלין
נובמבר 1943: אל-חוסייני מברך את מתנדבי ואפן אס אס בוסניאקים. מימין נמצא גנרל האס אס קרל-גוסטב זאוברצווייג.
חיילים בוסניאקים של הדיוויזיה ההררית אס אס ה-13 עם חוברת תעמולה נאצית, Islam and Judentum, בדרום צרפת הכבושה על ידי הנאצים (הארכיון הפדרלי הגרמני, יוני 1943)

היחסים בין גרמניה הנאצית (1933–1945) לבין הנהגת העולם הערבי נסובו סביב זלזול, תעמולה, שיתוף פעולה, ובמקרים מסוימים חיקוי[1]. היחסים הפוליטיים והצבאיים בין הצדדים התבססו על פעולות איבה משותפות כלפי אויבים משותפים, בהם האימפריאליזם הבריטי וצרפתי, הקולוניאליזם והציונות. יסוד מרכזי נוסף לשיתוף פעולה זה היה האנטישמיות של הנאצים, שהעריצו כמה מנהיגים ערבים ומוסלמים, ובמיוחד אמין אל-חוסייני. בציבוריות ובפרטיות, אדולף היטלר והיינריך הימלר יצאו באמירות חמות על האסלאם כדת וכאידאולוגיה פוליטית, ותיארו אותה כצורה דתית ממושמעת יותר, מיליטריסטית, פוליטית ומעשית יותר מאשר הנצרות, ושבחו את מה שהם תפסו כמיומנות בפוליטיקה ומנהיגות צבאית של מוחמד, מייסד האסלאם.

עם זאת, האידאולוגיה הגזעית הנאצית הרשמית ראתה גם בערבים והצפון אפריקאים כנחותים מהגזע הארי, הצהרה שחזר עליה היטלר ומנהיגים נאצים אחרים כדי להטיל בהם דופי. היטלר לא הותיר ספק בדבר הזלזול שלו בעולם הערבי, וכתב בספרו מיין קאמפף, "כאדם פולקי, המעריך את הערך של גברים על בסיס גזעי, אני מונע על ידי ידיעה בלבד על נחיתותם הגזעית של מה שמכונה "מדינות מדוכאות" מקושרות את ייעוד עמי עם שלהם'[2].

העולם הערבי משך תשומת לב מיוחדת מצד היסטוריונים שבחנו את הפשיזם מעבר לאירופה. החוקרים הללו התמקדו בעיקר בכוחות פרו-נאציים ופרו-פאשיסטים, והדגישו את הערעור שהיה לפשיזם ולנאציזם ברחבי העולם הערבי. אולם נקרא תיגר על נרטיב זה על ידי מספר חוקרים [3] הטוענים כי דיונים פוליטיים ערביים בשנות השלושים והארבעים היו מורכבים למדי. הפאשיזם והנאציזם, לטענתם, נדונו לצד אידאולוגיות פוליטיות אחרות, כמו קומוניזם, ליברליזם וחוקתיות. יתר על כן, העבודות הרוויזיוניסטיות האחרונות הדגישו את הקולות והתנועות האנטי-פשיסטיות והאנטי-נאציות בעולם הערבי[4][5]. למרות מאמציו של המופתי להשיג גיבוי גרמני לעצמאות ערבית, היטלר סירב והעיר כי הוא "לא רוצה דבר מהערבים"[6].

תפיסות נאציות על העולם הערבי

בנאומיו, היטלר נשא הצהרות חמימות כלפי התרבות המוסלמית, למשל: "עמי האסלאם תמיד יהיו קרובים יותר אלינו מאשר, למשל, צרפת"[7]. עם זאת, לעיתים היטלר התסייג מתמיכתו בתרבות המוסלמית. כך למשל שהצהירכי ”אילו קרל מרטל לא היה מנצח בפואטייה [...] אז ככל הנראה היינו צריכים להמיר את דתנו למוחמדניזם, אותה כת המפארת את הגבורה ואשר פותחת את גן העדן השביעי ללוחם הנועז בלבד. אז, הגזעים הגרמניים היו כובשים את העולם"”[8]. חילופי הדברים התרחשו כאשר היטלר קיבל את שליחו המיוחד של שליט סעודיה אבן סעוד, חאליד בן אחמד אל־קרקני (ער').[9] מוקדם יותר בפגישה זו ציין היטלר כי אחת משלוש הסיבות שבגללן גרמניה הנאצית התעניינה בערבים היא: ”מכיוון שנלחמנו ביהודים ביחד. זה הביא אותו לדון בפלסטין ובתנאים שם, ואז הצהיר שהוא עצמו לא ינוח עד שהיהודי האחרון יעזוב את גרמניה. חאליד אל־קרקני הבחין כי הנביא מוחמד [...] פעל באותה צורה. הוא גירש את היהודים מעֲרָב”. בשנת 1939, זמן קצר לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, היטלר אמר למפקדיו הצבאיים: "נמשיך לעשות הפרות סדר במזרח הרחוק ובעֲרָב. בואו נחשוב כמו גברים, ונראה בעמים האלה לכל היותר חצי קופי אדם, הפוחדים מחווית ההצלפה"[10][11]. על אף שתאוריית הגזע הנאצית הכפישה את הערבים כחברים בגזע נחות, ערבים בודדים אשר סייעו לרייך השלישי במאבק נגד בעלות הברית זכו לכבוד רב. למופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, למשל, הוענק מעמד "ארי לשם כבוד" על ידי הנאצים, על שיתוף הפעולה ההדוק שלו עם היטלר והרייך השלישי.[12]

לפני מלחמת העולם השנייה כל צפון אפריקה והמזרח התיכון היו בשליטת המעצמות הקולוניאליות האירופיות. השלטון הנאצי פיתח שותפות עם כמה מנהיגים לאומניים ערבים על בסיס אויביהם המשותפים, וחלקו סלידה מהיהודים והציונות. הדוגמאות הבולטות ביותר לקרבות נפוצים אלה היו המרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939, ופעולות אחרות שהוביל אמין אל-חוסייני. כמו כן המלחמה האנגלו-עיראקית, כאשר אנשי ריבוע הזהב בעיראק (ארבעה גנרלים בראשות רשיד עאלי אל-כילאני) הפילו את שלטון עבד אל-אילה הפרו-בריטי בעיראק והקימו ממשלה שתמכה במדינות הציר[13][14][15]. בתגובה להפיכה של רשיד עאלי אל-כילאני, ב־23 במאי 1941 הוציא היטלר את הנחיית הפיהרר מספר 30, כדי לתמוך בעניינם. צו זה קבע כי: "תנועת החירות הערבית במזרח התיכון היא בת בריתנו הטבעית נגד אנגליה."[15]

ב-11 ביוני 1941 הוציאו היטלר והמפקד העליון של הכוחות המזוינים הנחיה מס' 32: ניצול תנועת החירות הערבית. מצבם של האנגלים במזרח התיכון יהפוך למסוכן יותר במקרה של פעולות גרמניות גדולות, אם כוחות בריטיים נוספים יהיו כבולים ברגע הנכון למהומה או מרד אזרחי. יש לתאם את כל אמצעי הצבא, המדיניות והתעמולה לשם כך במהלך תקופת ההכנה. כסוכנות מרכזית בחוץ לארץ אני ממנה את מטה מיוחד F (אנ'), שייקח חלק בכל התוכניות והפעולות באזור הערבי, שמפקדתו אמורה להיות באזור הכוחות הצבאיים בפיקוד דרום-מזרח. המומחים והסוכנים הזמינים המוסמכים ביותר יועמדו לרשותו. ראש הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים יפרט את תפקידיו של המטה המיוחד F, בהסכמה עם שר החוץ כאשר מדובר בשאלות פוליטיות[16].

ביום השואה בשנת 2021, נחשפו הקלטות משידורי תעמולה של הנאצים בשפה הערבית מימי מלחמת העולם השנייה[17].

תפיסות ערביות לגבי היטלר ונאציזם

היטלר והאידאולוגיה הנאצית והפשיסטית היו תחת מחלוקת גדולה בעולם הערבי, עם תומכים רבים ומתנגדים. תוכניות תעמולה מאסיביות הושקו בעולם הערבי, תחילה על ידי איטליה הפשיסטית ואחר כך על ידי גרמניה הנאצית. הנאצים התמקדו במיוחד בהשפעה על הדור החדש של הוגים ופעילים פוליטיים.[18] מפקד קורפוס אפריקה, ארווין רומל, היה פופולרי כמעט כמו היטלר. "הייל רומל" הייתה ברכה נפוצה במדינות ערב. היו שהאמינו[דרושה הבהרה] שהגרמנים יעזרו להם להשיג עצמאות משלטון צרפת ובריטניה. לאחר תבוסת צרפת על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1940, היו ערבים שהשמיעו קריאות פומביות נגד הצרפתים והבריטים ברחובות דמשק: "לא עוד מִסְיֶיה, לא עוד מִיסְטֵר, אללה בשמיים והיטלר עלי אדמות". כרזות בערבית בהן נכתב "בשמיים אלוקים הוא שליטך, עלי אדמות היטלר" הוצגו לעיתים קרובות בחנויות בעיירות סוריה[19].

כמה ערבים עשירים שטיילו בגרמניה בשנות השלושים חזרו עם אידיאלים פשיסטיים ושילבו אותם בלאומיות הערבית. זכי אל-ארסוזי, אחד המייסדים העיקריים של הבַּעַתִּ'יזְם (אנ'), מחשבת מפלגת הבעת', הצהיר כי הפשיזם והנאציזם השפיעו רבות על האידאולוגיה של הבעת'. תלמידו של אל-ארסוסי, סמי אל-ג'ונדי (אנ'), כתב: "היינו גזעניים, הערצנו את הנאציזם, קראנו את ספריו ואת מקור מחשבתו, במיוחד את "כה אמר זרתוסטרא" מאת ניטשה, נאומיו של פיכטה לאומה הגרמנית, ויסודותיו של יוסטון סטיוארט צ'מברלין מהמאה התשע עשרה, הנסובים סביב גזע. היינו הראשונים שחשבו לתרגם את המיין קאמפף. מי שחי בתקופה זו בדמשק יעריך את נטייתו של העם הערבי לנאציזם, שכן הנאציזם היה הכוח שיכול לשמש כאלוף שלו, ומי שמובס מטבעו יאהב את המנצח. אבל האמונה שלנו הייתה שונה למדי".[20] במשאל העם בחבל הסאר ב-1935, רוב תושביו הצביעו בעד סיפוח החבל לגרמניה הנאצית[21].

אמין אל-חוסייני ואדולף היטלר ב־28 בנובמבר 1941

שני הפוליטיקאים הערבים הבולטים ביותר ששיתפו פעולה עם הנאצים היו "המופתי הגדול של ירושלים", אמין אל-חוסייני[22][23], וראש ממשלת עיראק רשיד עאלי אל-כילאני[24][25]. הבריטים שלחו את אמין אל-חוסייני לגלות בשל תפקידו המרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939. למופתי לשעבר היו סוכנים בממלכת עיראק, במנדט הצרפתי של סוריה ובארץ ישראל המנדטורית. מעוזריו, ג'מאל אל-חוסייני ואחמד שוקיירי. בשנת 1941 תמך אל-חוסייני באופן פעיל בהפיכת ריבוע הזהב העיראקית (אנ'), בראשותו של רשיד עאלי אל-כילאני[26].

לאחר שמשטר ריבוע הזהב בעיראק הובס על ידי הבריטיים, ראשיד עלי, אל-חוסייני וכן וטרנים עיראקיים אחרים, מצאו מקלט באירופה. באירופה הגולים הערבים תמכו באינטרסים של מידנות הציר. הם הצליחו במיוחד לגייס כמה עשרות אלפי מוסלמים לאס אס ושימשו כתועמלנים לעולם דובר הערבית. מגוון הפעילויות המשותפות היה רחב. לדוגמה, אנואר סאדאת, לימים נשיא מצרים, היה מוכן לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית, על פי זיכרונותיו שלו[18].

אמין אל-חוסייני נפגש עם היטלר ב־28 בנובמבר 1941. ההערות הגרמניות הרשמיות של אותה פגישה מכילות התייחסויות רבות למאבק ביהודים באירופה ומחוצה לה. הקטעים הבאים מאותה פגישה הם הצהרות של היטלר לאל-חוסייני:

גרמניה עמדה למלחמה בלתי מתפשרת נגד היהודים. היא כללה באופן טבעי התנגדות פעילה לבית הלאומי היהודי בפלסטין, שלא היה אלא מרכז, בצורת מדינה, למימוש השפעתם ההרסנית של האינטרסים היהודיים. [...] זה היה המאבק המכריע; במישור הפוליטי, הוא מציג את עצמו בעיקר כסכסוך בין גרמניה לאנגליה, אך מבחינה אידאולוגית זה היה קרב בין הנאציונל-סוציאליזם ליהודים. מובן מאליו שגרמניה תעניק סיוע חיובי ומעשי לערבים המעורבים במאבק המשותף, משום שהבטחות ידידותיות לא יועילו במלחמת הישרדות או חורבן, בה היהודים הצליחו לגייס את כל כוחה של אנגליה למטרותיהם. [...] הפיהרר בעצמו ייתן לעולם הערבי את ההבטחה ששעת השחרור שלו הגיעה. מטרת גרמניה תהיה אך ורק השמדת היסוד היהודי השוכן במרחב הערבי בהגנת הכוח הבריטי. באותה שעה המופתי יהיה הדובר המוסמך ביותר של העולם הערבי. אז תהיה משימתו להוציא לפועל את הפעולות הערביות, אותן הוא הכין בחשאי. כשיגיע הזמן הזה, גרמניה תוכל להיות אדישה גם לתגובה הצרפתית להצהרה כזו[27][28][29].

אמין אל-חוסייני הפך למשתף הפעולה הערבי הבולט ביותר עם מעצמות הציר. הוא פיתח קשרי חברות עם נאצים בכירים, כולל היינריך הימלר[30] ויואכים פון ריבנטרופ[31] ואדולף אייכמן[32]. הוא תרם לשירותי התעמולה של הציר ולגיוס חיילים מוסלמים וערבים לכוחות המזוינים הנאצים, כולל שלוש דיוויזיות אס אס המורכבות מבוסניאקים מוסלמים.[33] הוא היה מעורב בתכנון פעולות מלחמתיות בארץ ישראל ובעיראק, כולל תוכנית להצנחת סוכנים גרמניים וערביים, אשר ילבו את ההתקפות על היהודים בארץ ישראל[34]. הוא סייע לכניסה הגרמנית לצפון אפריקה, במיוחד לכניסה הגרמנית לתוניסיה ולוב[דרוש מקור]. רשת הריגול שלו סיפקה לוורמאכט אזהרה מדויקת מפני פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה[35]. ד"וח מפורט שהעביר, ככל הנראה מידי מלך מרוקו, אף הגיע לווילהלם קנריס, ראש האבווהר, אך הוורמאכט התעלם ממידע זה[35]. חוסייני התערב ומחה בפני רשויות הממשלה במטרה למנוע מהיהודים להגר לארץ ישראל המנדטורית. ישנן עדויות שהוא היה מודע לפתרון הסופי[36]. עוזרו הבכיר של אדולף אייכמן, דיטר ויסליצני, טוען כי בכל פגישותיו של המופתי עם בכירי הנאצים, חוסייני חזר והציע את השמדת היהודים[32]. לעומת זאת, חוסייני עצמו טען לאחר סיום המלחמה כי מעולם לא ידע על מחנות ההשמדה, או על תוכניות הנאצים לרצח עם ביהודי אירופה. לדבריו, הראיות נגדו זייפו על ידי אויביו היהודים, והוא אף הכחיש שפגש בכלל את אייכמן. אמין אל חוסייני עדיין דמות שנויה במחלוקת בעולם הערבי, לעומת אלו הרואים בו מושחת, פלגים פוליטיים אחרים בעולם הערבי המודרני רואים בו דמות מכובדת[37].

חוקרים כמו ג'פרי הרף, מאיר זמיר והנס גולדנבאום מסכימים על חשיבות מאמץ התעמולה הגרמני במזרח התיכון ובצפון אפריקה. אך יש מחוקרים מאוחרים יותר שהראו שהטקסטים סופקו על ידי הגרמנים, ומקורם לא אצל השדרנים הערבים. לפי גולדנבאום, למרות העובדה שנאומיו בערבית של אל חוסייני שודרו ברדיו ברלין, לא הייתה לו כל השפעה על תוכני השידור. נראה שהערבים ששיתפו פעולה עם הגרמנים לא היו שותפים שווי זכויות[38][39]. ב-1946, שניים מעוזרי המופתי לשעבר, ג'מאל אל-חוסייני ואחמד שוקיירי, הצדיקו את השואה, וחזרו על תעמולת גבלס.[40]

התנגדות

אמירות עבר הירדן

לפי דוקטור שמואל רולבנט אמירות עבר הירדן, מדינת חסות בריטית, הייתה הישות הערבית היחידה שהכריזה מלחמה על הציר טרם תבוסת הנאצים הייתה באופק[41].

סוריה

ביוני 1941, כשכוחות צרפת החופשית הצטרפו לבעלות הברית במתקפתן נגד צבא וישי בסוריה, האלג'יראי ראזק עבד אל־קאדר, מוסלמי ציוני, חבר אליהם מייד. הוא לחם נגד כוחות וישי, ולאחר כיבוש סוריה שוחרר משירותו. על שירותו קיבל את אות "צלב לורן" הצרפתי.[42][43]

צפון אפריקה

סעיד מוחמדי (אנ') האלג'יראי (משמאל) סייע ללופטוואפה במלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן הצטרף למלחמת העצמאות של אלג'יריה בשנת 1954

ב־20 בינואר 1942 נפגשו 15 בכירים במפלגה הנאצית ובממשל הגרמני בווילה בוואנזה, פרבר של ברלין, כדי לתאם את ביצוע מה שכונה בפיהם "הפתרון הסופי". בוועידת ואנזה זו ציין ריינהרד היידריך, סגנו של היינריך הימלר וראש המשרד הראשי לביטחון הרייך את מספר היהודים שיחוסלו בכל שטח לפי התוכנית. בסימן לצרפת, יש שתי רשומות, 165,000 לצרפת הכבושה, ו-700,000 לשטחיה שטרם נכבשו, אשר כלל את שטחי צרפת בצפון אפריקה, כלומר מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה[44][45][46].

בשנת 1942 האס אס הקים יחידה מיוחדת של 22 אנשים כדי "להרוג יהודים בצפון אפריקה". הוא הובל על ידי מפקד האס אס ולטר ראוף, שסייע בפיתוח משאיות הגז עמן הגרמנים נהגו לרצוח אסירים רוסים ותושבים יהודים ברוסיה ובפולין. רשת מחנות עבודה הוקמה בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו[47]. מעל 2,500 יהודי תוניסיה נספו במהלך חצי שנה במחנות אלה[48].

לדברי רוברט סטלוף, בצפון אפריקה רק ערבי אחד, חסן פרג'אני, הורשע על ידי בית דין צבאי של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה בגין ביצוע פעולות שהביאו למותם של יהודים, גברים מבני משפחת סקמלה בתוניסיה. זאת בזמן שערבים רבים פעלו להצלת יהודים[49]. לדוגמה, המלך מוחמד החמישי סירב לכפות על 200,000 היהודים שהתגוררו במרוקו ללבוש טלאים צהובים, אף על פי שפעולה מפלה זו נאכפה בצרפת. הוא דיווח כי אמר: "במרוקו אין יהודים. יש רק נתינים"[50]. ההיסטוריון חיים סעדון סבור כי למעט מקרים יוצאים מן הכלל, לא הייתה אלימות כלפי יהודים ממוסלמים ואף על פי שלא הייתה תחושה מיוחדת של אחווה, יהודים ומוסלמים התייחסו זה לזה די טוב[51].

גולים ערבים בגרמניה הנאצית ובאיטליה הפשיסטית

בעקבות תבוסת ריבוע הזהב בעיראק בחודשים מאי-יוני 1941, רשיד עאלי אל-כילאני ברח לאיראן אך לא היה אמור להישאר זמן רב. ב־25 באוגוסט 1941 פלשו כוחות אנגלו-סובייטים לאיראן והורידו את רזה שאה מהשלטון. לאחר מכן ברח כילאני לברלין, שם התקבל על ידי אדולף היטלר, והוא הוכר כמנהיג ממשלת עיראק הגולה. עם תבוסת גרמניה אל-כילאני ברח שוב, הפעם לערב הסעודית.

אמין אל-חוסייני הגיע לרומא ב -10 באוקטובר 1941. הוא התווה את הצעותיו לפני אלברטו פונסה דה לאון. בתנאי שמדינות הציר "יכירו באופן עקרוני באחדותה, בעצמאותה ובריבונותה של מדינה ערבית, הכוללת עיראק, סוריה, פלסטין ועבר הירדן", הוא הציע תמיכה במלחמה נגד בריטניה והצהיר כי הוא מוכן לדון בסוגיות של "המקומות הקדושים, לבנון, תעלת סואץ ועקבה". משרד החוץ האיטלקי אישר את הצעתו של אל-חוסייני, המליץ להעניק לו מענק של מיליון לירות והפנה אותו לפגישה עם בניטו מוסוליני. על פי תיאורו של אל-חוסייני, זו הייתה פגישה חביבה בה מוסוליני הביע את עוינותו כלפי היהודים והציונות[52]. בקיץ 1940 ושוב בפברואר 1941 הגיש אל-חוסייני לממשלת גרמניה הנאצית טיוטת הצהרה על שיתוף פעולה גרמני-ערבי ובה סעיף:

גרמניה ואיטליה מכירות בזכותן של מדינות ערב לפתור את שאלת היסודות היהודיים הקיימים בארץ ישראל ובמדינות ערב האחרות, כנדרש על ידי האינטרסים הלאומיים והאתניים של הערבים, וכפי שהשאלה היהודית נפתרה בגרמניה ואיטליה[53].

אל-חוסייני סייע בארגון סטודנטים ערבים ומהגרים מצפון אפריקה בגרמניה בלגיון הערבי החופשי בצבא הגרמני שרדף את צנחני בעלות הברית בבלקן ונלחם בחזית הרוסית.[54]

חיקוי הנאציזם בהתאגדויות ערביות

כמה תנועות מתעוררות בעולם הערבי הושפעו מארגונים פשיסטים אירופיים ונאצים במהלך שנות השלושים. מפלגת מצרים הצעירה ("החולצות הירוקות") דמתה מאוד לנוער היטלר ועל פי ההיסטוריון ברנרד לואיס הייתה "ללא ספק בצורה נאצית"[55]. מועדון אל-מותאנה הפאניסטי[56] פאן-ערביסטי ותנועתו מסוג אל-פותווה (נוער היטלר) [57], השתתפו במתקפת פרהוד ב-1941 על הקהילה היהודית בבגדאד[58][59].

המפלגה הסורית הסוציאלית-לאומית (SSNP) אימצה סגנונות של פשיזם. הסמל שלה, ההוריקן האדום, נלקח מצלב הקרס הנאצי[60], המנהיג אנטון סעאדה נודע כ"אל-זעים" (המנהיג). המנון המפלגה היה "Syria, Syria, über alles" קרי, "סוריה, סוריה, מעל הכל", בהתאם לשורה הראשונה בהמנון גרמניה, ואף הושר באותו הטון[61]. סעאדה ייסד את ה-SSNP הפשיסטית בתוכנית לפיה הסורים היו "גזע עליון ייחודי".[62]

לקריאה נוספת

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ Herf, Jeffrey (בדצמבר 2009). "Nazi Germany's Propaganda Aimed at Arabs and Muslims During World War II and the Holocaust: Old Themes, New Archival Findings". Central European History. Cambridge University Press. 42 (4): 709–736. doi:10.1017/S000893890999104X. {{cite journal}}: (עזרה)
  2. ^ Herf, Jeffrey (2010). Nazi Propaganda for the Arab World. New Haven: Yale University Press. pp. 15–16. ISBN 978-0-30-016805-1.
  3. ^ Among them are the works by Peter Wien (2006) and Orit Bashkin (2009) on Iraq, Rene Wildangel (2007) on Palestine, Götz Nordbruch (2009) on Lebanon and Syria, and Israel Gershoni and James Jankowski (2010) on Egypt.
  4. ^ Motadel, David (3 במרץ 2016). "Arab Responses to Fascism and Nazism: Attraction and Repulsion, edited by Israel Gershoni". Middle Eastern Studies. 52 (2): 377–379. doi:10.1080/00263206.2015.1121872. {{cite journal}}: (עזרה)
  5. ^ Wien, Peter (2016). Arab Nationalism: The Politics of History and Culture in the Modern Middle East. London: Routledge. p. 175. ISBN 978-1-315-41219-1. OCLC 975005824. Until recently, European and Anglo-American research on these topics – often based on a history of ideas approach – tended to take for granted the natural affinity of Arabs towards Nazism. More recent works have contextualized authoritarian and totalitarian trends in the Arab world within a broad political spectrum, choosing subaltern perspectives and privileging the analysis of local voices in the press over colonial archives and the voices of grand theoreticians.
  6. ^ "Hajj Amin al-Husayni: Wartime Propagandist". Holocaust Encyclopedia. United States Holocaust Memorial Museum.
  7. ^ Hitler's apocalypse: Jews and the Nazi legacy, Robert S. Wistrich, Weidenfeld & Nicolson, 17 Oct 1985, page 59
  8. ^ Cameron et al. 2007, p. 667.
  9. ^ The Arabs and the Holocaust: The Arab-Israeli War of Narratives, by Gilbert Achcar, (NY: Henry Holt and Co.; 2009), pp. 125—126.
  10. ^ Stefan Wild (1985). "National Socialism in the Arab near East between 1933 and 1939". Die Welt des Islams. New Series. 25 (1/4): 126–173. doi:10.2307/1571079. JSTOR 1571079. Wir werden weiterhin die Unruhe in Fernost und in Arabien schüren. Denken wir als Herren und sehen in diesen Völkern bestenfalls lackierte Halbaffen, die die Knute spüren wollen.
  11. ^ Wolfgang Schwanitz (2008). "The Bellicose Birth of Euro-Islam in Berlin". In Ala Al-Hamarneh and Jörn Thielmann (ed.). Islam and Muslims in Germany. Leiden: Koninklijke Brill NV. p. 203.
  12. ^ David G, Dalin John F. Rothmann (2009). Icon of Evil: Hitler's Mufti and the Rise of Radical Islam. Transaction Publishers. ISBN 978-1-4128-1077-7.
  13. ^ Nafi, Basheer M. "The Arabs and the Axis: 1933-1940". Arab Studies Quarterly, Vol. 19, Issue 2, Spring 1997
  14. ^ Nazi Palestine: The Plans for the Extermination of the Jews in Palestine by Klaus-Michael Mallmann and Martin Cuppers, tran. by Krista Smith, (Enigma Books, published in association with the United States Holocaust Memorial Museum, NY; 2010)
  15. ^ 15.0 15.1 Churchill, Winston (1950). The Second World War, Volume III, The Grand Alliance. Boston: Houghton Mifflin Company, p.234; Kurowski, Franz (2005). The Brandenburger Commandos: Germany's Elite Warrior Spies in World War II. Mechanicsburg, Pennsylvania: Stackpole Book. מסת"ב 978-0-8117-3250-5, 10: 0-8117-3250-9. p. 141
  16. ^ "Blitzkrieg to Defeat: Hitler's War Directives, 1939–1945" edited with an Introduction and Commentary by H. R. Trevor-Roper (New York: Holt, Rinehart and Winston; 1964), pp. 80–81.
  17. ^ "אם אנחנו הולכים לגרמנים, אנחנו מסייעים לניצחון שלהם, כך זה יהיה גם ניצחון המולדת - של המגרב", נאמר באחת ההקלטות הנחשפות היום, באתר ערוץ 7, 8 באפריל 2021
  18. ^ 18.0 18.1 Lewis, Bernard (1995). The Middle East: A Brief History of the last 2,000 Years. Simon & Schuster. p. 310. ISBN 978-0-684-80712-6.
  19. ^ Stefan Wild (1985). "National Socialism in the Arab near East between 1933 and 1939". Die Welt des Islams. 25 (1/4): 128. JSTOR 1571079.
  20. ^ Elie Kedourie (1974). Arabic Political Memoirs and Other Studies. London: Frank Cass. pp. 199–201.
  21. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 334
  22. ^ Mallmann, Klaus-Michael; Martin Cüppers (2010). Nazi Palestine: The Plans for the Extermination of the Jews in Palestine. Krista Smith (translator). Enigma Books. ISBN 978-1-929631-93-3.
  23. ^ "The Mufti and the Führer". JVL. נבדק ב-2010-09-14.
  24. ^ McKale, Donald M. (1987). Curt Prüfer, German diplomat from the Kaiser to Hitler. Kent State University Press. p. 168. ISBN 978-0-87338-345-5.
  25. ^ "The Farhud". United States Holocaust Memorial Museum. נבדק ב-2010-09-14.
  26. ^ Patterson, David (2010). A Genealogy of Evil: Anti-Semitism from Nazism to Islamic Jihad. Cambridge University Press. p. 114. ISBN 978-0-521-13261-9.
  27. ^ Documents on German Foreign Policy 1918–1945, Series D, Vol XIII, London, 1964, p. 881
  28. ^ Akten zur deutschen auswärtigen Politik, Series D, Vol. XIII, 2, No. 515
  29. ^ Hitlers Weisungen für die Kriegführung 1939–1945, ed. by Walther Hubatsch (Frankfurt: Bernard und Graefe, 1962) pp. 129–39
  30. ^ ynet, הימלר כתב למופתי ב-1943: "עוקבים אחר מאבקכם בפולשים היהודים", באתר ynet, 30 במרץ 2017
  31. ^ סוכנות הידיעות היהודית, Mufti Confers with Hitler, Von Ribbentrop in Berlin, הפרסום המקורי בסוכנות הידיעות היהודית, תמלול ניתן לראות כאן, ‏10 בדצמבר 1941 (באנגלית)
  32. ^ 32.0 32.1 מאיר עוזיאל, ‏סיפור אמין: כל האמת על חלקו של המופתי בהשמדת יהודי אירופה, באתר מעריב אונליין, 1 במאי 2016
  33. ^ Mattar, Philip (1992). The Mufti of Jerusalem: Haj Amin al-Husseini and the Palestinian National Movement. Columbia University Press. p. 100. ISBN 978-0-231-06463-7.
  34. ^ אלן ויינשטיין, Final Report of the Nazi War Crimes & Japanese Imperial Government Records Interagency Working Group (עמ' 87), ‏2007 (באנגלית)
  35. ^ 35.0 35.1 מארק סימונס, Ian Fleming and Operation Golden Eye: Keeping Spain out of World War II, בהוצאת Casemate Publishers, ‏2018 (באנגלית)
  36. ^ Collins & Lapierre, pp. 49, 50 : "Fully aware of the Final Solution, he had done his best to see that none of the intended victims were diverted to Palestine on their way to Reichsfuhrer Heinrich Himmler's gas chambers."
  37. ^ Achcar 2009, p. 154
  38. ^ Delving Into Nazi Germany's Arabic Language Propaganda, Sven F. Kellerhoff, http://www.worldcrunch.com/culture-society/delving-into-nazi-germany-s-arabic-language-propaganda/c3s21516/
  39. ^ Nationalsozialismus als Antikolonialismus. Die deutsche Rundfunkpropaganda für die arabische Welt, Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte. Volume 64, Issue 3, Pages 449–490
  40. ^ Bernard Lerner: "Behind The British Bludgeon," Canadian Jewish Chronicle, July 12, 1946
  41. ^ Samuel Rolbant, "The Arabs: Politics and People", Amal Publications, [1] 1948, pp.24-5.
  42. ^ מהפכן וציוני: סיפורו הלא ייאמן של צאצא מוחמד. בבית הקברות באפיקים, קבור ראזק עבד אל־קאדר - נינו של אבי האומה האלג'ירית, שהתאהב בישראל ואף ריגל עבורה • תמיכתו בציונות עלתה לו בהוקעה כבוגד, והוא הלך לעולמו, ערירי, בקרוואן במושבה מגדל • כעת, לראשונה, מסופר סיפור חייו, באתר www.israelhayom.co.il, ‏2020-08-10
  43. ^ דפי הנצחה - אפיקים- קהילנט, באתר www.afikim.org.il [ https://m.youtube.com/playlist?list=PLqPaXJkF3cTIA5mp7hD]
  44. ^ Atlas of the Holocaust, by Martin Gilbert (New York: William Morrow & Company; 1993)
  45. ^ Gilbert, Martin (1985). The Holocaust: A History of the Jews of Europe During the Second World War. Henry Holt and Co. p. 281. ISBN 9780805003482.
  46. ^ Longerich, Peter (2010-04-15). Holocaust. ISBN 9780192804365.
  47. ^ Among the Righteous: Lost Stories from the Holocaust's Long Reach Into Arab Lands, by Robert B. Satloff (New York: Public Affairs; 2006), p.209
  48. ^ Satloff, pp 57–72
  49. ^ רוברט סטלוף, Among the righteous, ‏2006 (באנגלית)
  50. ^ "Moroccan Jews pay homage to 'protector'". Haaretz. Associated Press. 28 January 2005.
  51. ^ SHEFLER, Gil Stern Stern (24 בינואר 2011). "Jewish–Muslim Ties in Maghreb Were Good Despite Nazis". The Jerusalem Post. נבדק ב-14 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  52. ^ Lewis 1999, pp. 150–151
  53. ^ Lewis 2002, p. 190
  54. ^ Medoff 1996, p. ?
  55. ^ Lewis, Bernard (1999-05-17). Semites and Anti-Semites: An Inquiry Into Conflict and Prejudice. ISBN 9780393318395.
  56. ^ Bashkin, Orit (2008-11-20). The Other Iraq: Pluralism and Culture in Hashemite Iraq (באנגלית). Stanford University Press. ISBN 9780804774154.
  57. ^ Encyclopedia of the Modern Middle East & North Africa: D-K Por Philip Mattar, p. 860
  58. ^ Memories of state: politics, history, and collective identity in modern Iraq by Eric Davis Eric Davis, University of California Press, 2005, P. 14
  59. ^ עותק בארכיון (ארכיון)
  60. ^ Rolland, John C. (2003). Lebanon: current issues and background. Nova Publishers. p. 192. ISBN 978-1-59033-871-1.
  61. ^ Yapp, Malcolm (1996). The Near East since the First World War: a history to 1995. A history of the Near East. Longman Original (from the University of Michigan). p. 113. ISBN 978-0-582-25651-4.
  62. ^ Pryce-Jones, David (2002). The closed circle: an interpretation of the Arabs G - Reference, Information and Interdisciplinary Subjects Series. Ivan R. Dee. p. 201. ISBN 978-1-56663-440-3.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31103971יחסי גרמניה הנאצית עם העולם הערבי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יחסי_גרמניה_הנאצית_עם_העולם_הערבי&oldid=2075252"