הרב יוסף חי פאניז'יל
 | |
| לידה |
23 בדצמבר 1882 ה'תרמ"ג ירושלים |
|---|---|
| פטירה |
18 באוקטובר 1946 (בגיל 63) ה'תש"ז  בואנוס איירס, ארגנטינה |
| מקום פעילות | ירושלים, טורקיה, עיראק ובואנוס איירס שבארגנטינה |
| תפקידים נוספים | עורך דין |
הרב יוסף חי פאניז'יל (23 בדצמבר 1882 – 18 באוקטובר 1946) היה עורך דין ואיש ציבור ירושלמי, מורה ומחנך, חבר אספת הנבחרים הראשונה, נשיא ועד העדה הספרדית בירושלים ורבה הראשי של הקהילה היהודית-ספרדית בבואנוס איירס שבארגנטינה.
ביוגרפיה
נולד בירושלים ב-23 בדצמבר 1882 (י"ג בטבת ה'תרמ"ג) לשרה ג'וליה ולראשון לציון הרב אליהו משה פאניז'יל. מצד אמו היה בן למשפחת הרבנים עייאש, מצאצאי הרב יוסף אלבו. בילדותו התחנך בתלמוד תורה של העדה הספרדית ובבית הספר דורש ציון, ומשם המשיך לישיבת תפארת ירושלים, שם למד תלמוד, ערבית וטורקית. בסיום לימודיו החל ללמוד בישיבתו של הרב מנחם שם טוב הכהן חסיד, שם התמיד בלימוד ש"ס ופוסקים. בהמשך למד צרפתית ואת ספרות השפה אצל חיים קלמי בבית הספר של חברת כל ישראל חברים בירושלים.
בשנת 1900 (ה'תר"ס) נישא לציפורה ברוך, נכדתו של הרב חיים נסים ברוך, והחל ללמוד הכנה למשפטים בבית ספר התיכון הממשלתי "אידדיה" שבירושלים, בו נלמדו כל המקצועות בטורקית. בשנת 1902 (ה'תרס"ב) נסע לקושטא שבטורקיה, שם החל ללמוד במחלקת המשפטים של אוניברסיטת איסטנבול ובבית המדרש לרבנים בניהולו של הרב אברהם דאנון, והוסמך בו לרבנות. במקביל שימש כמורה בתלמוד תורה של הקהילה היהודית בפרוור חאסקוי שבעיר, ולאחר מכן כמנהל התלמוד תורה בפרוור גלאטה.
בחודש אפריל 1905 (ניסן ה'תרס"ה) מונה על ידי החכם באשי הרב משה הלוי לעוזרו של הרב דוד פאפו בעיראק, ולשם כך נסע לשם. תפקידו היה ליצור קשרים ויחסים טובים בין הקהילה היהודית בבגדאד לממשל המקומי, וביוזמתו הובאו לעיר מורים מארץ ישראל והוקם בה לראשונה גן ילדים עברי.
בחודש מאי 1907 (אייר ה'תרס"ז) חזר לארץ ישראל, והחל לשמש כמורה לתלמוד, טורקית, ערבית וחוק מסחרי בבית הספר למסחר ובית המדרש לרבנים של חברת עזרה. לאחר מכן שימש כמורה בבית המדרש למורים, בגימנסיה העברית ובבית הספר למל. באותה שנה נבחר על ידי ועד העדה הספרדית לשמש כעוזרו ונציגו של אביו, שנבחר באותה השנה למשרת הראשון לציון.
בשנת 1909 (ה'תרס"ט) נשלח לטורקיה כנציג ועד העדה הספרדית שבירושלים לאספה גדולה של בחירת חכם באשי לאימפריה העות'מאנית.
בשל היותו בן יחיד, בשנת 1912 (ה'תרע"ב) סירב להצעות לשמש כרב בבוסרה שבצפון סוריה, וכרבה הראשי של עיראק, כדי לא לגרום לאביו המבוגר צער בכך שיתרחק ממנו. לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה החל לשמש כחבר במועצת המחוז "מג'ליש אדרה" כנציג הקהילה היהודית בירושלים, ופעל להכרת זכויות היהודים כאזרחים מהשורה, פטירתם ממס דרכים ועוד.
החל מחודש יולי 1914 (תמוז ה'תרע"ד) שימש במקביל כחבר בוועד הגיוס "המועייני", ובמשא ומתן ארוך מול פקידי צבא בכירים פעל לפטור מגיוס לצבא דיינים, רבנים, שוחטים, סופרים ועובדי בתי החולים היהודים, שפעילותם נחוצה לצורכי הקהילה. לשם כך הסתייע רבות ברב יעקב דאנון, ששימש כחכם באשי בדמשק בתקופה זו. כן סייע רבות לחיילים היהודים בצבא הטורקי, וביוזמתו קיבלו נשות הלוחמים קצבה כספית למחיה, ואף נסע לשם כך לדמשק ולבאר שבע עם הרב סלימאן מנחם מני מספר פעמים. כן שימש כפעיל בסינדיקט החיטה שהביא תבואה מירדן לטובת תושבי ירושלים, ומונה על ידי הממשל למפקח על כספי הסיוע האמריקני.
כשנציגי הממשל מצאו בולים ציוניים בביתו של הרב חיים אבולעפיה, החכם באשי של טבריה, בשל הלשנות מצד מתנגדיו, נכלא זה האחרון בירושלים באשמת בגידה. הרב פאניז'יל, יחד עם הרב משה יהודה פרנקו נפגשו עם הפחה ופעלו לשחרורו ומנעו את העמדתו למשפט צבאי. עם זאת, הממשל אסר עליו לחזור לטבריה.
עם התעוררות תנועת ההתעת'מנות בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נמנה עם תומכיה, ופעל לאזרח יהודים נתיני חוץ, כדי שלא יגורשו מהארץ בעת המלחמה. כן שימש כחבר בוועדה ממשלתית שתפקידה היה להגן על נכסי נתינים זרים שהוכרחו לעזוב את הארץ, ובכך הציל נכסים רבים של יהודים שגורשו.
בתפקידיו שלעיל שימש עד לחודש דצמבר 1917 (כסלו ה'תרע"ח), אז הוגלה לדמשק באשמת בגידה בממשל, יחד עם אישי ציבור מרכזיים מהיישוב ויהודים רבים נוספים, כשבוע לפני כיבוש ירושלים בידי הבריטים. סיבת גירושו הייתה סיוע כספי שהעניק ל-350 יהודים נתיני יוון שגורשו מירושלים לחמה שבסוריה על ידי הממשל, ונסיעתו אליהם לשם כך בחודש אוגוסט 1917 (אלול ה'תרע"ז). כשהגיע לדמשק עם גירושו, נפגש עם ג'מאל פחה, והשיג ממנו אישור לא לגרש מדמשק את הגולים שהוגלו יחד איתו מירושלים, ובהזדמנות זו קיבל אישור אישי לחזור לירושלים, אך לא חזר בשל הסכנה שהייתה כרוכה בכך.
בתקופת שהותו בדמשק פעל בענייני ההגירה של הפליטים שגורשו מישראל עם דוד ילין, מאיר דיזנגוף, חיים מרגליות קלווריסקי ויהודה גור. בחודש חשוון ה'תרע"ט חזר לירושלים, והיה הראשון שחזר לעיר מגולי דמשק. בירושלים מונה לשמש כמזכיר משרד הרבנות הראשית, חבר הוועד הפועל וחבר המועצה המשפטית שלה עד לשנת 1924 (ה'תרפ"ד).
בשנת 1920 (ה'תר"פ) נמנה עם מייסדי הסתדרות הספרדים ונבחר כחבר לוועד הפועל שלה. כן שימש כחבר באספת הנבחרים הראשונה ובעקבותיה החל לשמש כחבר הוועד הלאומי. לאחר מכן שימש כחבר וועד העיר ליהודי ירושלים וחבר הנהלת בית החולים משגב לדך, ולאחר פטירת אביו החליפו כגבאי בית החולים.
בשנת 1924 (ה'תרפ"ד) נסע עם הרב יהודה לייב פישמן מימון בשליחות הסתדרות המזרחי לסוריה ולעיראק, למסע תעמולה וארגון הפעילות הציונית שם. במקביל התמחה במשפטים, ולאחר כשנתיים הוסמך לעורך דין מוסמך המוכר מטעם הממשל. בתקופה זו התפטר ממשרותיו והחל להתפרנס מעבודתו כעורך דין.
בשנת 1929 (ה'תרפ"ט) נסע למדינות אירופה, אמריקה הצפונית והדרומית כשד"ר עבור בית החולים משגב לדך, ובחודש מאי 1933 (אייר ה'תרצ"ג) נבחר לשמש כנשיא ועד העדה הספרדית למשך כשנתיים.
בשנת 1937 (ה'תרצ"ז) נבחר לשמש כרבה הראשי של הקהילה הספרדית בבואנוס איירס שבארגנטינה. בתקופת כהונתו פעל למען הציונות ושיפור החינוך העברי בקהילה, לצד שימור ושיפור המצב הדתי והרוחני. הוא השתוקק לחזור ארצה, והגיש מועמדות לתפקיד הרב הראשי הספרדי של חיפה, אך נפטר לפני שהספיק לחזור.
הלך לעולמו בבואנוס איירס ב-18 באוקטובר 1946 (כ"ג בתשרי ה'תש"ז).
קישורים חיצוניים
- משה דוד גאון, "יוסף חי פאניז'יל", יהודי המזרח בארץ ישראל ח"ב, ירושלים, תרצ"ח, עמ' 530–533, באתר HebrewBooks
- דוד תדהר (עורך), "הרב יוסף חי פאניז'יל", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 327
