טיעון העד (יהדות)
טיעון העד, הוא כינוי מודרני להוכחת היסוד לאמונה היהודית באלקים ובתורה מן השמים, המתבססת על עדותם של מיליוני עדי ראיה להתגלות האלוקית. מדובר על סיפור ההתגלות בהר סיני בעת מתן תורה שכללה דיבור של אלקים אל בני ישראל, וכן בסיפורי ניסים נוספים שנעשו בתקופת יציאת מצרים על ידי האלקים, כמו עשר המכות וקריעת ים סוף. בבסיס ההוכחה עומדת ההנחה שלא ניתן לשכנע עם שלם להעיד שאירועים מסוימים קרו במעמד כל העם אילו האירועים לא התרחשו בפועל.
בתנ"ך
במקומות רבים בתורה מושתתת האמונה על העדות ההיסטורית המונחלת מאבות לבנים:
- "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך"[1].
- "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך... והודעתם לבניך ולבני בניך"[2].
- "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם. ואמרת לבנך..."[3]
יישומן של מצוות רבות (קריאת שמע, תפילין, פסח, סוכות ועוד) נועד לשמש כעדות חיה כזכר ליציאת מצרים[4]. מצוות אלו נקראות בשם "עדות"[5].
בתנ"ך ניתן דגש רב להישענות על עדות ומסורת האבות:
- "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך"[6].
- "אלקים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו, פועל פעלת בימיהם בימי קדם"[7].
- "אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו. ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, אשר צוה את אבותינו להודיעם לבניהם. למען ידעו דור אחרון בנים יולדו, יקומו ויספרו לבניהם"[8].
הנביא ישעיהו מכנה את עם ישראל "עדי ה'", המעידים על אלוהותו:
אתם עדי נאם ה', ואני אל
הסברה בקרב הוגים יהודיים לאורך ההיסטוריה
ימי הביניים
הוגים שונים ביהדות ביססו את אמינותה של העדות ההיסטורית בצורה לוגית. רס"ג הסביר, כי יחידים עשויים לטעות או לשקר, אך אין זה סביר להניח כי קבוצה גדולה של אנשים תטעה ותתפתה לשקר אחד ויחיד[9], שכן חלק מן ההמון יחשוף את השקר "וכל מקום שיצא ספורם יצא עמו עניין הסכמתם"[10] רס"ג מוסיף וטוען כי אף אילו היה השקר מוסכם, לא היו בניהם של האנשים המעידים שיצאו ממצרים והלכו במדבר 40 שנה, מאמינים להם, בראותם כי הדור הקודם מיושב בארץ וחי ממנה.
רס"ג כותב כי הוכחה נוספת ניתנת בניסים הרבים שחווה עם ישראל בדרכו לארץ ישראל. אילו היה משה אדם סתם, ולא שליח ה', לא היה יכול לקיים ניסים אלו. רס"ג ראה בנס המן את ההוכחה הטובה ביותר לכך, "לפי שהדבר המתמיד בו יותר מפליא מן הדבר שאינו מתמיד, כי אז לא תעלה על הדעת תחבולה שבה יתכלכל עם שמספרם קרוב לשני מיליון אדם במשך ארבעים שנה מלא דבר כי אם ממזון מחודש שחדשו הבורא להם באוויר ואילו הייתה כאן איזו אפשרות של תחבולה ואפילו במקצת הדבר כי אז היו משתמשים בה הפילוסופים הקדמונים, והיו מכלכלים בה את תלמידיהם..."
ריה"ל בספרו הכוזרי מציג את הדברים כך: "דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עיניים, ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה שהיא כמראה העין.[11]. רבים מכנים את הדברים בשם "טיעון הכוזרי".
הרמב"ם מתייחס בספרו משנה תורה לכוחה של עדות הראיה להתגלות בהר סיני. עד אז הייתה אמונתם של בני העם במשה מלווה ספק מסוים, שמא כישוף היה בדבר: "... ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני. שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך..."[12] מכאן הוכיח הרמב"ם כי נבואת משה עדיפה על נבואת שאר נביאים ואין להאמין לאדם הטוען שהוא נביא ויאמר דברים שסותרים את נבואת משה. הרמב"ם כותב גם שבתורה מפורש שאין בה "לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת" ולפיכך מי שיעשה נס ויטען שהוא נביא שנשלח לביטול המצוות, לשנותן או לפרשן באופן חדש שלא שמענו ממשה הוא בוודאי נביא שקר[13].
בחיבורו אגרת תימן מוסיף הרמב"ם שעדות מוצקה זו היא הבסיס לאמת ההיסטורית של היהדות: "וראוי לכם, אחינו, שתגדלו בניכם על המעמד ההוא הגדול, ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והדורו שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו, והטענה המביאה לידי אמת, וגדלו המעמד ההוא על כל גדולה כמו שגדלו הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים ד' ל"ב): "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך". ודעו אחינו בברית הזאת ובסברה הזאת, שהדבר הגדול הזה שנראה במציאות שהעיד עליו מבחר כל העדים שלא היה מקודם כמוהו וכן לא יהיה אחריו כמוהו, והוא שתשמע אומה אחת בכללה דבור הקדוש ברוך הוא ושתראה כבודו עין בעין, ודבר זה היה שתתחזק האמונה חזוק שלא ישנהו משנה".
הרמב"ן מבאר את הפסוק "וגם בך יאמינו לעולם", שהאמונה תהיה נחלת הדורות הבאים: "כי כאשר נמסור הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בו מועיל, והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם, אלא יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו כל מה שספרנו להם"[14].
רבי יוסף אלבו כתב בספרו "העיקרים"[15] כי לא ייתכן כי המסורת זויפה: "לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבא נמשכת מאב לבן ראוי שיצוייר הדבר ההוא בלב הבן ציור [כלומר, אמונה או תפישה] חזק לא ידומה הסרתו, כאלו הוא בעצמו השיג זה בחוש, אחר שהוא מבואר שאין האב רוצה להנחיל את בניו שקר..."[16] בדומה לרמב"ם, ר' יוסף אלבו טוען שהאמונה במשה רבנו- בייחוד על ידי ההתגלות הישירה אל כל העם- היא הוכחה חותכת ולכן היא חזקה יותר מהאמונה בכל שאר הנביאים.[17] ר' יוסף אלבו מוסיף וטוען שמאחר שהנצרות והאסלאם לא ניתנו בהתגלות פומבית, אין לראות בהן דתות שמקורן מהאלקים. ובכללות הוא אומר: "...וכל דת שלא תתפרסם נתינתה פרסום גדול כזה (הכוונה - כמו מעמד הר סיני) איננה אלקית."[18] עוד כותב ר' יוסף אלבו שאין לחשוש שהתורה שבידינו אינה זאת שניתנה ממשה כיוון שבכל דור ודור היו נביאים או חכמים שדאגו להעברתה המדויקת, גם כאשר המלכים היו עובדי עבודה זרה. הוא מוסיף שאין להחשיב את נוסחי התורה שבידי עמים אחרים כמערערים על נוסח התורה היהודי (כאשר הם שונים) כיוון שהם נכתבו על ידי מעתיקים שלא היו בקיאים בתורה ואין להשוותם ליהודים שהחשיבו מאד את העברת התורה מדור לדור, עד שדאגו ללמוד גם את הכתיב המלא והחסר ולכתוב על כך הערות בספר בשם "מסורה".[19]
המלבי"ם בפירושו על התורה (שמות יט, ט) מציג את הטענה בכותבו: "רצה ה' שתנתן התורה בפרסום גדול, וברבוי עצום של שישים ריבוא, והם הנחילו הקבלה הזאת אשר ראו בעיניהם לבניהם אחריהם לדור אחרון, ועל כן כל מי שיקום לאמור שהוא שליח מן ה' ליתן תורה לעם, נשיב אליו: תורה שלא תנתן מאת האלקים בפרסום גדול כזה, אינה אלוקית, וכל שכן שבא לבטל התורה הנתונה ממשה שישיבו לו שצריך שיתראה ה' בעצמו לפני שישים ריבוא, בפרסום גדול כמו שהתגלה בעת נתינתה, כי בדבר המצטווה לנביא בינו לבין עצמו יש חשש וספק בדבריו אפילו בדורו, וכל שכן בדורות אחרים".
טיעון דומה העלה גם ספר החינוך, בתחילת ההקדמה, כי כמו שבעדות משפטית, מקובל הן בתורה והן בדיני הגויים להאמין לעדות שניים או שלושה אנשים, וכן מוסכם על הכל לקבל את העדויות ההיסטוריות מפי אבותיהם וזקניהם, וכאשר העדים רבים יותר תתחזק נאמנות העדות. משום כך רצה האלוקים לתת תורתו במעמד ששים רבוא גברים מלבד נשים וטף להיות כולם עדים נאמנים על הדבר.
במאה העשרים והעשרים ואחת
הרב דוד גוטליב לקח את טיעון העד, ופירמל אותו למה שהוא קורא "עיקרון הכוזרי", שאומר כך: "יהי מאורע אפשרי E, שבמקרה ואכן יתרחש, יותיר כמויות אדירות של ראיות זמינות המעידות על התרחשותו. אם הראיות לא קיימות, אנשים לא יאמינו שמאורע E התרחש". עיקרון הכוזרי אומר שיש גבול למה שאנשים מסוגלים להאמין - לא ניתן לגרום לאנשים להאמין במשהו שסותר את עיקרון הכוזרי. הרב גוטליב טוען שמבחינה אמפירית העיקרון שלו מעולם לא הופרך - שכן אין בהיסטוריה אף דוגמה שהפרה את עיקרון הכוזרי, קרי מאורע E שהתרחשותו מותירה עדויות רבות, שאנשים האמינו שהתרחש, למרות שהוכח שלמעשה הוא לא התרחש. ולכן, אין זה מתקבל על הדעת להניח שמעמד הר סיני, שהתרחשותו מותירה עדויות אדירות בדמות זיכרון של כל העם היהודי, לא התרחש, שכן הוא הדוגמה היחידה בהיסטוריה להפרת עיקרון הכוזרי.
בימינו משמש טיעון העד פעמים רבות אצל מחזירים בתשובה, בחינוך הדתי ובספרות הנועדה להסביר את עיקרי האמונה לציבור הרחב.[20]
בין המרצים הגדולים בעניין זה נמנה הרב לורנס קלמן אשר בהרצאותיו נוהג הוא להציע את שיטתו בעניין זה בה הוא מחלק את אפשרויות הפרכת הטיעון לשלשה סוגים.[21]
הנמקות נוספות שניתנו לחיזוק עדות המסורה
נימוק נוסף המחזק את טיעון העד ביהדות, הוא ששום דת אחרת לא טענה שהייתה לה התגלות בפני כל קהל המאמינים (כאשר אלה היו רבים מאוד) למעט דתות שהאמינו גם בהתגלות לעם ישראל במתן תורה והשתמשו בטיעון כדי לבסס את האמונה בהתגלות זו.[22] יסוד הדברים כבר מופיע בתורה: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך... הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי"[23].
רציפות המסורת
יש הטוענים על העדר הרציפות על פי ספר שופטים: ”וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אֶת-ה' וְגַם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל” (שופטים ב'י'), ושוב בספר מלכים: ”וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה'... וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו. ... וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֶת-עַכְבּוֹר בֶּן-מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר. לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת-ה' בַּעֲדִי וּבְעַד-הָעָם וּבְעַד כָּל-יְהוּדָה עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר-הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עָלֵינוּ.” (מלכים ב' כב' ח'-י"ג). וכן במעמד קריאת התורה של עזרא לעם בחג הסוכות.
ריה"ל בעצמו התייחס למעמד קריאת התורה המסופר בספר עזרא (תוך כדי ויכוח עם הקראים) והסביר בפשטות שמה שמתואר שם על בורות בהכרת מצוות התורה מתייחס רק לבורים אבל החכמים היו בקיאים בכל התורה[24]. ספרי התנ"ך מספרים כי בכל תקופה הייתה הנהגה תורנית שהתבטאה בנביאים וחכמים שנקראו "זקני העם", הכהנים והשופטים; מצבו הקדום של עם ישראל מושווה למצבו בהווה, כאשר הרבה יהודים בישראל חילונים, ועם זאת מודעים לגרעין הציבורי המקפיד על שמירת התורה והמצוות. כמו כן, ההיסטוריה מלמדת כי גם בתקופות בהן לא הקפידו רבים על קיום התורה המצוות, עדיין נהגו לקיים מצוות בסיסיות כגון ברית-מילה ושמירת יום הכיפורים. חז"ל תיעדו כי עמי הארץ שבימיהם נזהרים בדיני טומאה וטהרה הגם שאינם מקפידים על יתר המצוות.
בדבר מציאת ספר התורה בימי יאשיהו, מפרשי התנ"ך הסבירו כי מדובר בספר התורה של משה רבנו שעורר התרגשות מיוחדת אף על פי שהיו ספרי תורה נוספים בעם, ומוצאים לכך הדים בפסוקים המתארים את "ספר התורה" ב-ה' הידיעה.[25] כמו כן יש פרשנים המסבירים את ההתרגשות שהייתה בספר התורה, בכך שהיא הייתה מגוללת בפרשת התוכחה בכי תבוא המרמז על הגלות הקריבה בשעתו, וכהמשך התנ"ך אודות נבואת חולדה הנביאה. הם מסבירים, כי ההתרגשות לא הייתה אודות המצוות שהיו כתובות בספר והיו ידועות לעם, אלא על החלק שנקרא בו: ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו, ויצו.. לאמור: לכו דרשו את ה' בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה על דברי הספר הנמצא הזה - כי גדולה חמת ה' אשר היא נצתה בנו על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר התורה.... וילך חלקיהו .. אל חולדה הנביאה.. ותאמר אליהם כה אמר ה' הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל ישביו, את כל דברי הספר אשר קרא יהודה.[26]
קישורים חיצוניים
- ספר הכוזרי, באתר "דעת"
- ספר העיקרים, באתר "דעת"
- ספר הנבחר באמונות ודעות (קרוי גם "אמונות ודעות"), באתר "דעת"
- https://youtu.be/X3sSl7A8jqA ביוטיוב, הרצאתו של לורנס קלמן.
הערות שוליים
- ^ ספר שמות, פרק י', פסוק י"ב
- ^ ספר דברים, פרק ד', פסוק ט'
- ^ ספר דברים, פרק ו', פסוק כ'
- ^ ספר שמות, פרק י"ג, פסוק ט'
- ^ אבן עזרא תהלים קיט,א, רש"ר הירש ספר חורב פרק העדות
- ^ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק ז'
- ^ ספר תהלים, פרק מ"ד, פסוק ב'
- ^ ספר תהלים, פרק ע"ח, פסוק ב'
- ^ "אמונות ודעות" בהקדמת הספר עמוד כ"ו, תרגום הרב קאפח, הוצאת מש"ה וכן במאמר שלישי, במהדורת הרב קאפח אותיות ד' ,ו' (חלוקת המאמרים לאותיות היא תוספת של הרב קאפח).
- ^ מאמר שלישי, סוף אות ו', שם
- ^ מאמר ראשון, פסקה כ"ה, ובמאמר ה אות יד
- ^ משנה תורה- ספר המדע- הלכות יסודי התורה פרק שמיני.
- ^ הלכות יסודי התורה פרק שמיני הלכה א'.
- ^ רמב"ן דברים פרק ד פסוק ט
- ^ העיקרים, פרקים י"ז-כ'.
- ^ שם, שם, י"ט.
- ^ העיקרים, פרק י"ח
- ^ העיקרים, מאמר ראשון, פרק כ'
- ^ ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר שלישי, פרק כ"ב:
- ^ לדוגמה: "מסע אל פסגת הר סיני" מאת הרב מרדכי נויגרשל; "מסילות אל האמונה" עמוד 64-69; "דע מה שתשיב לעצמך" מאת הרב זאב קרוב, הוצאת קורן, 1995; "דורנו מול שאלות הנצח", ד"ר אהרון ברט, עמ' 167–172 (הוצאה שלישית, תשכ"ה); "אגרות קודש" של הרמ"מ שניאורסון, כרך יח', איגרת ו'תתעו', ד"ה "כל" ו- "עניין";
- ^ אמיתות היהדות בניגוד לשאר הדתות - ההוכחה הגדולה. שיעורו של הרב לורנס קלמן, באתר יוטיוב
- ^ לדוגמה: "מסילות אל האמונה", עמוד 64–69 וכן ב-"דע מה שתשיב לעצמך" מאת הרב זאב קרוב, הוצאת קורן, 1995.
- ^ ספר דברים, פרק ד', פסוקים ל"ב-ל"ג על פי הרמב"ם אגרת תימן
- ^ הכוזרי, מאמר שלישי, פסקאות נ"ד-ס"ג.
- ^ ראו לדוגמה בחוברת "שורשי החיים" של הרב שרקי, תשס"ט, הוצאת "אורים"
- ^ רש"י פסוק י"ג, מלבי"ם על פרק כ"ב פסוק ט"ז, מצודת דוד שם.
| חג השבועות | ||
|---|---|---|
| רקע | יום המיוחס • שלושת ימי ההגבלה • מעמד הר סיני • עשרת הדיברות • לוחות הברית | 
|
| תפילות ופיוטים | קריאת הלל • אקדמות • יציב פתגם • כד יתבין ישראל • אזהרות • אתה הנחלת • עליונים ששו | |
| מנהגים | אכילת מאכלי חלב ודבש • מגילת רות • תיקון ליל שבועות • חג המים | |
| שונות | שמחת הרגלים • ביכורים • שתי הלחם • דוד המלך • רבי ישראל בעל שם טוב • רבי אברהם בן אברהם | |
24937635טיעון העד (יהדות)