טיוטה:הודאה לבורא

הודאה לבורא היא הצהרת תודה כלפי הבורא מתוך תחושת הכרת הטוב.

היהדות רואה בהודאה לבורא יסוד חשוב ואפילו חיוב, ענף של מצות אהבת ה', והוא נחשב לאחד מהגורמים הגדולים לאושר ושמחת חיים. בבסיס סדר יומו של אדם שזורים מספר פעמים של הודיה לבורא, אך בנוסף יש ענין של הודאה יזומה והמודעות לנושא ההודאה עלתה בשנים האחרונות בקרב הציבור החרדי, ספרים ועלונים רבים יצאו לאור בשנים האחרונות בנושא.  

ההודאה בסדר היום

בבסיס סדר היום נמצא מספר פעמים שבהם האדם מודה לבורא. מיד בקומו הוא אומר מודה אני וברכות השחר. כך גם בתפילת שחרית תקנו חכמים לומר פסוקי דזמרא שכל כולן שבח לבורא. בתפילת שמונה עשרה תקנו חז"ל ברכת מודים ועם סיום התפילה מודים שוב בתפילת עלינו לשבח.

במהלך היום מברך האדם לפחות מאה ברכות. תקנה זו מיוחסת לדוד המלך שחקר ברוח הקודש לסיבת מגיפה שפרצה בימיו, ונתברר לו כיון שלא משבחים ומודים כראוי. לכן תיקן לומר מאה ברכות ביום, ומאז פסקו למות.

חשיבות ההודאה

ההודאה לבורא מהווה יסוד לכל מטרת הבריאה שנבראה לכבוד הבורא. כפי האמור בנביא ישעיהו: "עם זו יצרתי, לי תהילתי יספרו".

ההודאה לבורא מהווה תנאי ליצירה, כמובא במדרש:

אמר הקדוש ברוך הוא, אפתח לשון פה של כל בני בשר ודם, כדי שיהיו מקלסין לפני בכל יום וממליכין אותי בארבע רוחות העולם, שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום לא בראתי את עולמי

— אותיות דרבי עקיבא אות ת'

הרמב"ן בפירושו לתורה מעמיד את ההודיה כתכלית המצוות. ”וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה ראשונה, ואין לעליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו” .

חיוב ההודאה לה'

מן התורה יש חיוב להודות לה' רק על ארץ ישראל, בברכת המזון ובהבאת ביכורים מחמת החשיבות העליונה שיש לארץ ישראל בתורה. דעת הרמב"ן שגם על התורה ישנה מצווה להודות מהתורה.

אך מדרבנן חובה להודות על כל נשימה ונשימה ואנשי כנסת הגדולה נתנו ביטוי ותוקף לחיוב ההודאה הנדרש מהאדם בנוסח התפילה: "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך". חכמים תיקנו אף את תפילת נשמת כל חי בה מתוארים נפלאות הבורא וטובותיו, בין היתר מוזכרת בה הלשון: "שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, להודות ולהלל, לשבח, לפאר, לרומם ולהדר, לנצח, לברך, לעלה ולקלס".

האבן עזרא כותב שהאדם חייב להודות לה' כל רגע כיון שחסדי ה' פרוסים עליו כל הזמן, ולא רק על עצם החיים אלא גם על העונג שהוא חווה ברגשות השונים. אולם משום היות האדם עסוק בעסקי העולם נקבע לו זמן לתפילה במהלך היום על מנת שימלא כראוי את חובת ההודאה לאלוקיו.

מעלת ההודאה

• חז"ל דורשים את הפסוק: "ואהבת את ה' אלוקיך... ובכל מאודך" - ”בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו במאוד מאוד, ועל ידי שתודה לו על כל דבר תאהב אותו”. ההכרה בטובות הבורא באופן תמידי מביאה את האדם לדביקות וקירבת ה'. הכוזרי מלמד כי הדרך להשיג אהבת ה' היא ההודאה לה'.
• ההודאה מביאה על האדם שמחה^{[דרוש מקור]}.
  
• ההודאה לה' בכוחה לפתוח שערי שמים לקבלת שפע וברכה, אפילו יותר מתחנונים שאדם נושא לה' כדי להשיג את מבוקשו^{[דרוש מקור]}.
• בעל ספר החינוך כותב ”מתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת ארצו”.
• הסבא מקלם ביאר שכל טובה שה' מביא לאדם היא הכנה לטובות מרובות יותר אך בתנאי שהאדם יכיר טובת ה' הראשונה ויודה לו בלב נרגש.
• ההודאה מבטיחה גם התמדת הטובה הקיימת ועל כך הסביר רבנו יונה את הפסוק: "אודך לעולם כי עשית, ואקווה שמך כי טוב נגד חסידיך" כלומר, על ידי שאודך על הטובה שעשית עמדי בעבור זה אקווה להתמדת טובותיך.

ההודאה על הרעה

המצווה להודות לה' איננה רק על דברים טובים שמגיעים בחיים, אלא כוללת גם חובה להודות אפילו על דברים רעים, מתוך אמונה בה' שגם הרע הוא בעצם טוב נסתר. צדיקים היו שואפים אפילו לשמוח ביסורים.  

מקור

החיוב להודות על הרעה מקורו בדברי המשנה:

"חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ... בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד

— משנה, מסכת ברכות, פרק ט', משנה ה'

.

רש"י מבאר שהמילה מאודך נדרשת מלשון מידה (הנהגה): "בכל מידה ומידה שהוא מודד לך - בין מידה טובה בין במידת פורענות" בכל המצבים יש לאהוב את ה' ולהודות לו.

הרמב"ם מסביר, שמשמעות הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך וגו' ובכל מאדך" היא שתאהב אותו אהבה גדולה (מאד). והמבחן אם אכן אהבתך אליו היא אהבה גדולה, היא בעת שח"ו אהובך מיצר לך; מי שאהבתו את הקב"ה תלויה בדבר, בטל דבר בטלה האהבה. ומי שאהבתו לקב"ה היא אהבה יתירה יאהב את הקב"ה גם בעת שהקב"ה מיצר לו, יודה לו וישבחו בשמחה.

מקורות נוספים לכך מביאה הגמ' מהפסוקים: חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה, אם חסד - אשירה, ואם משפט - אשירה. רבי שמואל בר נחמני אמר: מהכא - בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר; בה' אהלל דבר - זו מדה טובה, באלקים אהלל דבר - זו מדת פורענות. רבי תנחום אמר, מהכא: כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. ורבנן אמרי, מהכא: ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך.

לקבל בשמחה

הסמ"ק כותב: ”לצדק את הדין על כל המאורע, כדכתיב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך. יהיה שמח ביסורין כשבאין עליו, ואם אינו יכול לסובלן – מכל מקום לאחר שיעברו ישמח בהם וישתוק”.

בתלמוד שאלו על משנה זו ”מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? – אילימא כשם שמברך על הטובה "הטוב והמטיב" כך מברך על הרעה הטוב והמטיב, והתנן 'על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב, על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת', אמר רבא: לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה”.

נוסח ההודאה

אף שחובה להודות גם על דברים רעים, נוסח ההודאה שונה בין דברים טובים לדברים רעים: על דברים טובים מודים בברכת הטוב והמטיב או שהחיינו. לעומת זאת על דברים רעים מודים בברכת דיין האמת או באמירת כל מה דעביד רחמנא לטב עביד (כל מה שעושה ה' - לטובה הוא עושה).

צורת ההודאה על הרעה

במצווה להודות על הרע נאמרו שני באורים: הרב דוד שטיינהוז לומד: די בכך שמקבל את הפורענות באהבה ובדעת שלמה בלי לבעוט כלל, ומודה שמגיעים לו היסורים כעין הודאה באשמה (כמו צידוק הדין).

לעומת זאת הרב שלום ארוש בספרו 'שעריו בתודה' לומד, שצריך הודיה של הכרת הטוב כמו מזמור לתודה וצריך ממש להודות על היסורים כמו מתנה טובה. דרכו לחזור תמיד על לשונו של רבי נתן מברסלב:  

כִּי בֶּאֱמֶת אִם הָיוּ הַכֹּל שׁוֹמְעִים לְקוֹל הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ זֶה לְהַאֲמִין תָּמִיד בַּה' יִתְבָּרַךְ שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה וְלִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה תָּמִיד לַה' יִתְבָּרַךְ בֵּין בְּטוּבוֹ בֵּין בְּעָקוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר בֵּאלֹקִים אֲהַלֵּל דָּבָר, בְּוַדַּאי הָיוּ מִתְבַּטְּלִים כָּל הַצָּרוֹת וְכָל הַגָּלֻיּוֹת לְגַמְרֵי וּכְבָר הָיְתָה גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה"

— ספר לקוטי הלכות חו"מ - הלכות פריקה וטעינה הלכה ד

.

צורת השמחה

בדבריו של רבא שצריך לשמוח בקבלת היסורים נחלקו הראשונים: האם ההשוואה בשמחה על הטוב ורע היא מוחלטת, ממש אותה שמחה שיש על הטוב כך מצווים להיות שמחים ברעה, או שאין זה השוואה מוחלטת אלא שבשניהם צריך להיות שמחה, אבל השמחה שונה בין הטוב לרע.

רש"י כתב: "לקבולינהו בשמחה - לברך על מדת פורענות בלבב שלם". וכן כתב המאירי חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כלומר שלא יבעט למה שאירע לו אבל יודה לשם ויצדיק את דינו. רש"י מפרש "בלבב שלם", ר"ל שאין הכוונה שהאדם שמח באותו האופן כפי ששמח על הטובה. אלא משמעות השמחה כאן היא בלב שלם, להצדיק את הדין.

מאידך רבי עובדיה מברטנורא כותב: "חייב אדם לברך על הרעה - כשמברך דיין האמת על הרעה, חייב לברך בשמחה ובלב טוב כשם שמברך בשמחה הטוב והמטיב על הטובה". מדבריו משמע שהשמחה על הטוב והרע זהה.

הרמח"ל מבאר, שהדרך לקבל את הרעה בשמחה ובלבב שלם, היא על ידי התבוננות באמונה שכל מה שעושה ה', לטובה הוא עושה אפילו מה שנראה רע בעיני האדם והוא לא משכיל להבין מהי הטובה הטמונה בו, מכל מקום כל מעשיו הם לטובה. כשאדם חי עם ידיעה זו, הוא מסוגל להודות גם על הרעה ואף מתוך שמחה.

שמחה על ההודאה

בשלחן ערוך נפסק כשיטת רש"י: "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה".

למרות שלפי השו"ע אין חיוב לשמוח, אלא מספיק לקבל בלב שלם, מביא השו"ע הוספה מהטור, כיצד ניתן לשמוח בזמן היסורים כשיטת הברטנורא:"כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם, נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא (עבודת ה') שמחה לו".  

סגולתה

רבינו יונה מלמד שאדם המצדיק עליו את הדין על הרעות המוצאות אותו, ותולה את הרעות והתלאות הפוקדות אותו בחטאיו ומקבל את מוסר ה' באהבה מתעוררת עליו הנהגה של רחמים והקדוש ברוך מסלק ממנו את הרעה כמו שנאמר: "כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור". ”פירוש, כאשר צער האדם יודה אותך, כלומר שארית חמות – שהיו מפותחות לבוא על האדם תחגור ותעכב אותם מלבוא לעולם”.

טובה לאחר המכה

הפסוק במשלי אומר: ”מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה”. ומבאר רש"י: "שרוצה בבנו להטיב לו ויפייסהו לאחר שמכהו בשבט כן יערב לך הטובה אחר המכה".

ובביאור הגר"א כתוב עוד: "כאשר יסיר שבטו ממנו חפץ למלאות רצונו ומדבר לו תנחומין לפייס דעתו, זהו שאל תמאס את היסורין כי כאשר מייסר אותך ביסורים מסתמא אתה חביב עליו כבן ואחר כך כאב את בנו ירצה אותך וימלא רצונך".

סיפור הכול לטובה

סיפור תלמודי מפורסם ממחיש את הדברים: מעשה ברבי עקיבא, שהלך בדרך והיו עמו: חמור, תרנגול ונר. בא לעיר אחת וביקש מקום ללון, ולא נתנו לו. אמר: "כל דעביד רחמנא לטב", הלך ולן בשדה מחוץ לעיר. בא אריה טרף את חמורו, בא חתול ואכל את התרנגול, באה רוח וכיבתה את הנר (כעת אין לו נר ללמוד תורה, ולא תרנגול לקום לתפילה ואף לא חמור כדי להמשיך בדרך), אמר: "כל דעביד רחמנא לטב". באותו לילה באו לעיר ליסטים, שדדו, רצחו ושבו את אנשי העיר. אמר להו (אמר להם): "אמרי לכו (אמרתי לכם) כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הכל לטובה".

עצה לרכישת ההודאה

קיימת עצה, אשר על ידה יוכל כל אחד לפַתֵּחַ את תחושת נועם ההודיה וההלל לה' והיא, לקבוע זמן מדי יום להודיה לה' על כל החסדים שהוא נותן.

כמו שכתב 'החפץ חיים', חובה על כל יהודי בכל יום לקיים מצות אהבת ה 'מתוקף הציווי "ואהבת את ה' אלוקיך", על כן פעם אחת ביום יקיים דברי 'חובת הלבבות' להתבונן בהתמדת טובותיו של הבורא מיום היותו על הארץ ומתוך כך תתחדד בלבו אהבת ה'.

ראו גם

• הכרת תודה
• מזמור לתודה
• ברכת המזון
• ברכת הגומל
• ברכת ההודאה
• ברכת אשר יצר

לקריאה נוספת

• ספר חי בתודה, הרב יעקב לוגסי.
• ספר שערי הודיה, הרב שטיינהויז דוד.
• ספר השמחה וההודיה, הרב יהודה טאוב
• ספר טוב להודות, הרב יהודה סמט.
• ספר הברכה על המרור – כיצד צריכים להודות על היסורים, עם סיפורים ועובדות נפלאות מגדולי ישראל, נתנאל טאוב, תשע"ט.
• שעריו בתודה - מדריך להודיה להקב"ה, הרב שלום ארוש

קישורים חיצוניים

אתר הקול החמישי - ההודיה לה'.