טיוטה:אנטי-חרדיות
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
המונח אנטי-חרדיות משמש לתיאור רגשות דחייה או שנאה ועוינות כלפי האוכלוסייה החרדית, דעותיה, תרבותה או התנהגותה הכלכלית, המיוצגים על ידי הזרמים החרדיים המובהקים. 'אנטי-חרדיות' איננו ויכוח על צדקת הדרך, אלא רצף אמוציות ורגשות שליליים, המהווים שלילת זכות ביטוי והכרה, והמלווים בדרך כלל בדברי בלע והסתה. מבחינה זו דעות אלו הן הינן אנטי-ליברליות ואנטי-דמוקרטיות. משכך, רבים מהנגועים ב'אנטי-חרדיות' יצהירו כי אינם "נגד חרדים" אלא רק נגד קהילה מסוימת או נגד המנהיגות או התנהגות מסוימת, אולם גם שיח כזה מקובל לכנות כ'אנטי חרדי', בהיותו מבטא רגשות דחיה אישיים נגד הציבור או נגד אי מי מגווניו.
רקע
מבחינה היסטורית, דעות קדומות נגד היהדות הרבנית היו נפוצות בעולם הישן, בייחוד לאחר התפתחות תנועת ההשכלה, שראתה ברבנים החרדיים שהתנגדו לה אבן נגף. גורמי השלטון במדינת ישראל, מראשית הקמתה לא ראו בעין יפה את המשכיות הדתיות ה'גלותית'. מפלגת מפא"י כפתה את חבריה לעבודה בשבת ובקיבוצים גזרו בכוח פיאות של ילדי עולים[1]
הגדרה
אנטי-חרדיות הינו מונח רב פנים, ומתייחס גם לחוסר האמון, לשנאה, לטינה, לקנאה, לאפליה, דעות קדומות, סטריאוטיפים, פחד או רתיעה לחרדים על רקע חברתי או דתי. ההתנגדות מאופיינת לרוב בהתנגדות קבועה וסיסטמתית לדעה החרדית המקובלת, ו/או התנגדות להתנהגות החרדים באופן כללי וגורף. מאפיינים נוספים הינם התייחסות למעשים שליליים הנעשים ע"י חרדים בודדים באופן כוללני, ושיוכם אל כלל האוכלוסיה החרדית.
יש גם הרואים בתופעה קוים משותפים עם תופעת האנטישמיות. לטענתם, ישנם ביטויים ומאפיינים דומים בין התופעות. לדוגמה ניתן לציין את הטענה כי החרדים חיים על חשבון הציבור הכללי, בדומה לטענת האנטישמיים כי היהודים חיים על חשבון הנוצרים. וכן את הטענה כי החרדים זוכים לכוח יתר לא פופורציונלי לגודלם וסוחטים את קופת המדינה, בדומה לאגדות זקני ציון שנפוצו באירופה במשך שנים.
בתקשורת
התקשורת הממסדית במדינת ישראל אינה מרבה לעסוק בזכויות המגזר החרדי חרף היותה נושאת זכויות אזרח ומיעוטים ברמה, במקרים רבים כשדבר גנאי מתפרסם על חרדי ישנה הדגשה והתעסקות מרובה בפרשיה, יחס מפלה זה, שהינו נחלת ציבורים נוספים במדינת ישראל[2], הפך להיות גלוי בשנים האחרונות התקשורת עצמה שמודעת לתדמית הזו עושה מאמצים לשנותו על ידי הכנסת שדרים דתיים או אמוניים יותר, אך עדיין הקול החרדי אינו נשמע כמעט בתקשורת בצורה ראויה.
במשך שנים נאבק הציבור החרדי והדתי על הקמת רשתות שידור המכוונות לצרכיו, ציבור המאזינים הגדול הזה נאלץ להאזין לערוצים פיראטיים שהשדרים בהם היו חשופים לתביעות פליליות בשנות האלפיים הוקמו שתי תחנות רדיו אזריות בלבד לציבור החרדי אשר גם בהן נמשך המאבק בדמות הטענה להדרת נשים.
בפוליטיקה
במהלך השנים התמודדו בבחירות בישראל מפלגות רבות תחת מערך הרעיוני אנטי חרדי מובהק, בו האשימו את החרדים בהפצת מחלות והשתלטות על החיים בישראל באופן כוחני ומרושע. ההערכה במערכת הפוליטית היא שי שלטענות אלו בסיס כוח בן 5-8 [מנדטים]]. אם כי האשמה לאנטי-חרדיות הינה האשמה לאי תקינות פוליטית, ולכן פוליטיקאים נוטים לקבל זאת כהאשמה. ובדרך כלל להכחישה מן השפה ולחוץ.
בפן המשפטי
בציבור החרדי רואים בבתי המשפט - בעיקר המדיניים, כבית המשפט העליון בשבתו בתור בג"ץ - גופים אנטי חרדיים או אנטי דתיים. דוגמא לכך ניתן למצוא בדברי חבר הכנסת משה גפני שהתבטא כי אינו מאמין שמבג"ץ תצא אי פעם פסיקה לטובת הציבור החרדי[דרוש מקור]. רבות מפסיקותיו של בית-משפט הזה היו קשות ואף תקדימיות, כשהיה מדובר בפוליטיקאי חרדי או בנושא הקרוב לציפור נפשם של הציבור החרדי. המפורסמות שבהם הוא ביטולו של חוק טל או חוק הגיוס כמה פעמים, ביטול הופעה נפרדת של זמרים חרדיים ואי קבלת ערעורו של חבר הכנסת שלמה בניזרי והחמרה בעונשו לשם יצירת הרתעה לדבריהם. כך קבלו עתירה לחייב את יעקב ליצמן להתמנות לשר במשרד הבריאות במקום סגן שר[דרושה הבהרה].
ראו גם
ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ מנשר למדריך השומר הצעיר הדרכה איך להתייחס לחניך הדתי
- ^ וזיכה אותה בפי רבים לכינוי "תשקורת"כינוי שנהגה על ידי הרב אמנון יצחק ורווח מאז בציבור