חספיה
חַסְפִּיָה (וגם חַ'סְפִין, חספייה, חצפיא) היה יישוב יהודי, נוצרי ומוסלמי עתיק שתחילת אזכורו במקורות הוא בימי בית שני ברמת הגולן. שרידי היישוב העתיק נמצאים מצפון-מזרח ובסמוך ליישוב רמת מגשימים של היום. שרידי היישוב העתיק מזוהים על ידי רוב החוקרים בשרידי העיירה הסורית ח'ספין, שניטשה בעקבות מלחמת ששת הימים. היישוב חיספין ברמת הגולן נקרא על שמו.
היסטוריה
שם היישוב חספיה מופיע לראשונה במקורות בספר מקבים א, ה, 26 ,36 בהקשר של מסעות יהודה המכבי ב-163 לפנה"ס, לעבר הירדן להצלת יהודי הגלעד. באותו אזכור, שם היישוב הוא חַסְפו או כַּסְפו. בספר מקבים ב, יב, 13 שם היישוב הוא: כַּסְפִּין או קַסְפִּין: ”יהודה התנפל על עיר אחת בצורה בסוללות ומוקפת חומות ... ושמה קספין”. התיאור של העיר (כנראה בהפרזה) הוא כעיר גדולה ובצורה, מוקפת חומות וסוללות ובקרבתה אגם טבעי.[1]
צבי מעוז, בספרו "רמת הגולן בעת העתיקה", הציע שחספיה ויתר העיירות בתחום סוסיתא, הוקמו או הפכו ליישובים יהודים, לאחר שעברו לשם בתקופת החשמונאים יהודים מארץ ישראל, ויישבו את המקומות בחסותו של שלטון יהודי חזק.[2] שמעון אפלבאום וחוקרים נוספים הציעו לייחס את ייסוד חלק או רוב יישובי הגולן היהודיים לזמנו של הורדוס ששלט באזור. להצעות השונות אין עדות ישירה.[3]
בכתובת רחוב המופיעה בפסיפס בית הכנסת ומתוארכת לסוף התקופה הביזנטית - המאות החמישית-שביעית לספירה,[4] מוזכרת גם חספיה כאחת העיירות האסורות בתחום סוסיתא, שבשל הימצאות אוכלוסייה נכרית באזורים אלו הן נחשבות "עיר של גויים", ולכן ניתנו מעת לעת ליהודים עובדי האדמה שישבו בהן היתרים שלא לקיים את מלוא המצוות התלויות בארץ והן פטורות מהלכות שביעית ומעשרות.
העדויות ההיסטוריות והממצאים הארכאולוגיים מעידים שבסוף התקופה הביזנטית התגוררה ביישוב אוכלוסייה נוצרית גדולה. בכתב יד שהתגלה, ששמו "חיי מקסימוס המוודה", המתייחס למקסימוס המוודה, יש התייחסות לכך שהוא נולד ב"חיצפין קריתא". הטקסט מספר שיש ביישוב קהילה נוצרית.[5]
לאחר הכבוש הערבי בשנת 636 לספירה, שמו של היישוב מופיע במקורות בתעתיק ח'ספין והוא מוזכר בעיקר בהקשר של הדרך הראשית לדמשק. אזכור נוסף של המקום מופיע בשנת 900 בכתביו של ההיסטוריון והגאוגרף הערבי אחמד אל-יעקובי. העיר מצוינת כאחת התחנות הראשיות מדמשק למחוז אלארדון בסוריה.
בתקופה הצלבנית ח'ספין הוזכרה כהיותה יישוב על הדרך לדמשק. רוב התקופה הייתה תחת השלטון המוסלמי בדמשק. ב-26 ביוני 1187, ערב קרב קרני חיטין, עבר בח'ספין צלאח א-דין. אלמלכ אלעאדל (אנ') (1145–1218), אחיו ויורשו של צלאח א-דין, נמלט ב-1217 במהלך הקרבות של מסע הצלב החמישי לח'ספין לאחר תבוסתו לצלבנים שיצאו מעכו ופלשו לאזור דרום רמת הגולן. הגאוגרף המוסלמי יאקות אל-חמאווי מציין בספרו (שנכתב ב-1225) את ח'ספין כמקום "בין נווה והירדן, על אם הדרך היורדת למצרים ומרוחק מדמשק חמש עשרה פרסאות".
ב-1596, בראשית התקופה העות'מאנית, מופיע היישוב ח'ספין ברשימת היישובים המשלמים מיסים. על פי הרישום היו בכפר 13 בתי אב ו-10 גברים ללא משפחה, והתושבים התפרנסו מגידול חיטה, שעורה, גידולי קיץ ובקר.
ב-1812 עבר במקום הנוסע יוהאן לודוויג בורקהרדט. הוא ציין שמצא חורבות ללא כל חשיבות ולא ציין כל תושבים. האתר לא היה מיושב כנראה באותה עת.
ב-1885 ביקר במקום לורנס אוליפנט. הוא תיאר מבנה מצודה גדול, וציין תושבים שיושבים ליד המבצר. תיאור זה מופיע גם אצל גוטליב שומכר, שסקר את רמת הגולן. על פי שומכר, ח'יספין היא העיירה הראשית של אזור הזאויה בדרום רמת הגולן. שומכר ציין שלדברי השייח' של הכפר פיק, ח'ספין יושבה במחדש במאה ה-18 על ידי תושבים מפיק. לדבריו היו בכפר ח'ספין "בקושי שישים בקתות מיושבות שהתגוררו בהן 270 איש". אליהו שייד, פקיד של הברון רוטשילד, עבר במקום ב-1891 וציין שיש בכפר "30 בתים רופסים".
בסוף המאה ה-19 נמסר כל האזור של דרום החורן כולל השטח של ח'ספין ל"מוחמד סעיד באשא", כורדי תושב דמשק. לאחר מכן השטח עבר בירושה ל"עבדול רחמאן אל-יוסף באשא", שכינויו היה "הבק". יהושע חנקין ניסה החל משנת 1930 לקנות את השטח של ח'ספין מיורשיו. בדיווחים שנכתבו על ידי אנשי פיק"א נכתב שמחצית מתושבי הכפר היו נוצרים. ב-1934 נחתם חוזה התקשרות שלא מומש. ב-1944 נעשה סיור במקום על ידי יוסף ויץ עם אנשי עין גב בניסיון נוסף לרכוש את האדמות.
ב-1955 נערך מפקד אוכלוסין במסגרתו נרשמו בכפר 1,079 תושבים, מתוכם 220 נוצרים יוונים-אורתודוקסים, היתרה היו מוסלמים סונים. הכפר בשנות ה-60 של המאה ה-20 כלל מרכז צפוף שהורכב ממסגד, חנויות, דוכנים, וכן טחנת קמח. מדרום-מערב לכפר נבנה מגדל מים, ובהמשכו שכן מחנה צבאי סורי גדול. פרנסת תושבי הכפר הייתה על חקלאות שלחין, מטעי פרי ובקר.
ב-1967, בעת מלחמת ששת הימים, ניטש הכפר על ידי תושביו שעברו לסוריה. ב-1969 התיישב בתוך המחנה הצבאי גרעין התיישבות שהקים לאחר מכן ב-1972 ממערב לו את רמת מגשימים. לאחר המלחמה, במסגרת תכנון ההתיישבות, תוכננה באתר א-צפירה, הנמצא שני ק"מ ממערב לכפר ח'יספין, התיישבות בשם "חספית", אולם לאחר מכן השם שונה לחַספין.[6]
זיהוי מקומה של חספיה
במחצית המאה ה-19 החלו ניסיונות של חוקרים לזהות את מקומה של חספיה. הראשון שהציע זיהוי של היישוב העתיק היה יהוסף שוורץ. בספר "תבואות הארץ" שיצא ב-1845, הציע את חצביה. ההצעה התבססה גם על ביקור שערך במקום ורשמיו מהקהילה היהודית שהתגוררה במקום באותה עת. בהתייחסו לאתר המזוהה היום עם חספיה, ציין את השם "אפיק". ב-1868 יצא ספרו של אדולף נויבאואר, שעסק במחקר על הגאוגרפיה של התלמוד, ותמך בזיהוי של שוורץ. בסוף המאה ה-19 פרסם גוטליב שומאכר את סקר הגולן שערך, שכלל גם את היישובים נאב וח'יספין. בספרו הציע לזהות את Casphor עם ח'יספין. הצעת הזיהוי נעשתה על פי המקום הגאוגרפי והדמיון בשם. בעקבותיו תמך גם ק' פורר (K. Furrer) בספרו מ-1899 בהצעת זיהוי זו. בעקבותיו רשם היינריך קיפרט (Heinrich Kiepert) במפה שלו ליד ח'יספין את השם Chasphon. כך רשם גם אנדרי (R. Andrée) באטלס העולמי שלו שפורסם ב-1896.
לאחר פרסום הסקר של שומאכר, הציע שלאטר (D.A. Schlatter) ב-1893, הצעות שנות למקומות שונים המופיעים בתחום סוסיתא, וזאת לאחר זיהויה של סוסיתא העתיקה באתר תל אל-חצון. לדעתו תחום סוסיתא היה הרבה יותר מצומצם על המורדות המערביים של רמת הגולן. הוא לא הציע זיהוי של חספיה, למרות אזכורה של ח'יספין במחקרו של שומאכר. לאחריו הציע בול (F. Buhl) ב-1894 את סקופיה, כמקומה של חספיה. הוא טען שהעדר האגם המופיע בספר מקבים, יוצר בעיה עם זיהוי עם ח'יספין. ב-1895 הציע ואן קסטרן (J.P. Van Kasteren) את ח'יספין כמקומה של חספיה. ב-1896 יצא ספר נוסף של בול, "גאוגרפיה של פלשתינה העתיקה", שבו הסכים עם ואן קסטרן, ולאחר מכן הצעה זאת התקבעה במחקר. ב-1906 העלה הולשר (G. Holsher) הצעת זיהוי חדשה את אתר אל-מּוזיֵרִיבּ, השוכן כ-15 ק"מ מדרום-מערב לדרעא. הסיבה להצעה זו הוא קרבה למקווה מים ומיקום קרוב של אתרים אחרים שזוהו במסעו של יהודה המכבי. ב-1913 יצא ספרו של נחום סלושץ על עבר הירדן, ובו התייחס לח'יספין תוך שהוא משתמש בשם "חספיה". ב-1913 יצא ספרו של יצחק גולדהאר "אדמת קודש".[7] גולדהאר, שהיה מודד ותושב ראש פינה, שהה שנתיים בחורן, והתנגד לזיהוי הזה וחזר להציע את סקופיה. שמואל קליין הוציא ב-1925 את ספרו "עבר הירדן היהודי". הוא גם תמך בזיהוי ח'ספין. באותה שנה יצא אטלס של ארץ ישראל של אברהם יעקב ברור, ושמו של היישוב ח'יספין צוין בעברית "חספיה". שם זה הופיע ליישוב גם במפת ארץ ישראל שהוציאה הקרן הקיימת ב-1932.[8]
ארכאולוגיה
ב-1936 נחפר בח'ספין בית קברות גדול שתוארך לתקופות הרומית והביזנטית. בית הקברות נחפר על ידי משלחת חפירות בראשותו של הנסיך מיג'ם אל-שאלאן (Mijem el-Shalan) מהשבט הבדווי עננזה. אופי החפירה דמה יותר לשוד קברים. ב-1942 נחפרו באתר מספר קברים נוספים בחפירה שנערכה על ידי סוחרי העתיקות האחים דהדה (Dahdah). אופי החפירות לא השאיר תיעוד למיקומם המדויק של הקברים שנחפרו, מבנה הקברים ומיקומם של הממצאים מתוך הקברים. אגף העתיקות של סוריה פעל כדי להציל את הממצאים שנמצאו בקברים. במוזיאון הלאומי של דמשק תועדו ממצאים שנמצאו ב-54 קברים, כנראה כל קבר היה קבורת יחיד. בנוסף, הוצגו במוזיאון ארבעה פסלונים שפורסמו על ידי ת"מ וובר.[9][10]
הממצאים הקרמיים שנמצאו באתר מצביעים על התיישבות שהתקיימה מהתקופה הרומית התיכונה. הממצאים כללו צלמיות פגניות וכתובות המעידות על אוכלוסייה פגנית שהתקיימה במקום. בין הממצאים, אבן שעל גביה נחרתה הקדשה של חייל לשעבר מהלגיון השלישי קירנאיקה, שבו נדר נדר לאל זאוס-בל. המבנים באתר היו בסגנון חורני בעלי קשתות וקירות מאבן. סגנון בניה זה אופייני לתקופות הרומית והביזנטית. עדויות לכניסת התיישבות נוצרית במקום הן מסוף התקופה הביזנטית.[5]
הסקרים הארכאולוגים שנערכו במקום העלו ממצאים עתיקים שכללו שרידי כנסייה ביזנטית: משקופים, כותרות עמודים, סורג, צלבים חרותים על גבי אבנים, מבנים הכוללים קירות וקשתות על גבי אחד המשקופים המעוטרים נמצאה כתובת ביוונית: "חיה באור אלוהים". ב- 1972 נערכה באתר חפירה ארכאולוגית של מבנה בזיליקה, שכלל שלושה אפסיסים ורצפת פסיפס. חלק מעיטורי רצפת הפסיפס הושחתו על ידי המוסלמים. במקום נמצא גם סורג משיש שהקיף את המזבח. בחלקה הדרומי של הכנסייה התגלתה רצפת פסיפס שכללה דגמי מדליונים עם עיטורי צמחים, פירות ועופות. בהמשך החפירות, התגלו באתר רצפות פסיפס נוספות, שכנראה השתייכו לכנסיות אחרות. באחת מהן התגלתה כתובת המציינת את שמות התורמים לבניית הכנסייה, בין השמות שנזכרו בכתובת היו אולימפיוס וליאונטיוס.
בחלקה הדרומי של הכנסייה נחשפה רצפת פסיפס, שלה דגם שטיח צבעוני יפה ובו מדליונים רבים עם דגמי עופות, צמחים ופירות. בשנים הבאות נחשפו רצפות פסיפס נוספות, ככל הנראה של כנסיות אחרות. ברצפה אחת יש כתובת המזכירה את תרומתם של אולימפיוס, ליאונטיוס ואחרים לבניית הכנסייה.
לקריאה נוספת
- מדריך ישראל החדש : אנציקלופדיה, מסלולי טיול - כרך 2 : החרמון, הגולן, עמק החולה בעריכת מנחם מרקוס, בהוצאת כתר הוצאה לאור, 2001, עמ' 130-129
- לורנס אוליפנט, הספר חיפה - כתבות מארץ ישראל 1885-1882, הפרק "ח'ספין" עמ' 167-164
- עפר כהן ודוד טלשיר, חיספין - תולדות היישוב ופשר שמו, הוצאת תבונות, מכללת הרצוג
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ עפר כהן ודוד טלשיר, חיספין - תולדות היישוב ופשר שמו עמ' 96
- ^ עפר כהן ודוד טלשיר, חיספין - תולדות היישוב ופשר שמו עמ' 105
- ^ עפר כהן ודוד טלשיר, חיספין - תולדות היישוב ופשר שמו עמ' 106
- ^ עפר כהן ודוד טלשיר, חיספין - תולדות היישוב ופשר שמו עמ' 97
- ^ 5.0 5.1 עפר כהן ודוד טלשיר, חיספין - תולדות היישוב ופשר שמו עמ' 117-113
- ^ חיספין - תולדות היישוב ופשר שמו עמ' 125-118
- ^ יצחק גולדהאר וספרו 'אדמת הקודש' – ארץ ישראל לגבולותיה מאת מרדכי אשל
- ^ עפר כהן ודוד טלשיר, חיספין - תולדות היישוב ופשר שמו עמ' 138-135
- ^ Weber 2006:64–68
- ^ מבואות סקר הגולן - 9, באתר הסקר הארכאולוגי של ישראל
27621456חספיה