חיים הנגבי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות תקשורת ריקה. חיים ניסים הנגבי (19 במרץ 1935 - 2 במרץ 2018) היה עיתונאי ופעיל חברתי ופוליטי ישראלי, ממייסדי הארגון הסוציאליסטי הישראלי "מצפן" ומעורכי ביטאונו.

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות

חיים הנגבי נולד ב-19 במרץ 1935 בירושלים כחיים ניסים בג'איו למרדכי בג'איו, עובד עיריית ירושלים, ולציונה (צייטל) לבית בהר"ן-וייספיש.

סבו של הנגבי מצד אמו היה אשר לעמיל בהר"ן-וייספיש, בן נחום לעווי ומינה-לאה, בת משה ריבלין. בני דודיו היו נחום שריג, ממפקדי הפלמ"ח, ולייב וייספיש, ממנהיגי נטורי קרתא.

סבו של הנגבי מצד אביו היה חיים בג'איו, הרב האחרון והמנהיג האחרון של הקהילה היהודית-ספרדית בחברון, נצר למשפחת בג'איו, שמקורה מהעיר בז'ה בפורטוגל. במהלך מאורעות חברון, שכניו הערבים של הרב חיים בג'איו בחברון סיכנו את חייהם, והצילו אותו ואת משפחתו מרצח אפשרי. בעקבות המאורעות פונה הרב חיים בג'איו, ועבר להתגורר עם משפחתו בשכונת חצר בירושלים, שם חי עד סוף חייו[1].

חיים הנגבי מספר, כי בילדותו בבית סבו (חיים) וסבתו (מרקדה) בירושלים, למד לראשונה דבר או שניים על פליטים וחלומות השיבה שלהם[2].

בסרטו התיעודי של ערן טורבינר אודות "מצפן"[3], מספר חיים הנגבי כי ילדותו עברה עליו בשכונה ירושלמית מעורבת (במערב מקור ברוך, בסמוך לרוממה ולליפתא). בשכונה חיו יהודים וערבים יחדיו, עד שיום אחד, כאשר היה בן 13 (ב-1948), שכניו הערבים נעלמו. בעבורו הייתה זו חידה, כי לא הבין לאן נעלמו שכניו. על סיפור היעלמות שכניו הערבים סיפר גם בכתבה שפרסם בכתב העת "מטעם", שם כתב על היעלמותו של בעל הבניין בו התגוררה משפחתו של הנגבי (הפלסטיני אדון ג'מיל), על היעלמות משפחתו של בעל הבניין, ועל היעלמותם של שאר השכנים הערבים שסבבו אותו[4]. את לימודיו התיכוניים עשה בתיכון בית הכרם שבירושלים.

הקמתה של מצפן

לאחר שירותו הצבאי החל בלימודים באוניברסיטה העברית, שם הכיר את משה מחובר ועקיבא אור, שני מתמטיקאים חברי מק"י. השניים עזבו את מק"י וב-1962 הצטרף הנגבי אליהם להקמת הארגון הסוציאליסטי הישראלי (אס"י), שנודע על שם ביטאונו - "מצפן". הנגבי סיפר כי אף על פי שלא היה חבר במפלגה הקומוניסטית הישראלית, היה אוהד רשום של המפלגה שנים טובות לפני שחל הפילוג שיצר את מצפן. את הסיבות ליצירת מצפן, הגדיר כ"תהליך של אכזבה מן המפלגה, אכזבה מברית המועצות, חוסר אמונה במונופול של ברית המועצות על הסוציאליזם, וחוסר אמונה בכך שברית המועצות צריכה להיות המפקדה העולמית של הסוציאליזם". בנוסף ביקר בסרט זה את ברית המועצות, ואמר כי "ברית המועצות ניהלה מדיניות של מעצמה, והמפלגה הקומוניסטית הישראלית ניהלה מדיניות של חייל הנתון למרותה של המפקדה בקרמלין". עוד סיפר כי מייסדי הארגון התדיינו האם לאחר שיעזבו את מק"י, יש להם טעם להקים ארגון חדש, או שמא מוטב כי כל אחד ילך לביתו ויפרוש מן הפוליטיקה. על פי דבריו, הדעה הכללית הייתה שיש צורך "לעזוב את הישן ולהקים דבר חדש"[5]. בנוסף טען הנגבי כי שם הביטאון, "מצפן", היה רעיון שהוא הגה, לאחר כמה שבועות מיום ייסוד הארגון[6].

פעילותו במצפן

עוד בסרטו התיעודי של טורבינר, מספר הנגבי על חמש שנות הפעילות הראשונות של מצפן, מ-1962 ועד מלחמת ששת הימים ב-1967: "העיסוק המרכזי שלנו היה כאילו בצידי הפוליטיקה, קבוצה קטנה שהתעסקה בדברים שנראו לאנשים אחרים "פנטסטיים", עד כדי כך שלא כעסו עלינו אלא רק גיחכו, גיחכו על קומץ ישראלים שמדברים על העם הפלסטיני, על בעיית הפליטים, על הזכויות הלאומיות של הפלסטינים, על האסון הפלסטיני ב-48'. אז עד 1967 זה נראה לא רלוונטי, ולא לעניין בכלל".

ב-29 בספטמבר 1967, כשלושה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים פורסם בעיתון "הארץ" גילוי דעת ובו נכתב: "זכותנו להתגונן מפני השמדה אינו מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים. כיבוש זר גורר אחריו שלטון זר, שלטון זר גורר אחריו התנגדות, התנגדות גוררת אחריה דיכוי, דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי. קרבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע, החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד!"[7]

על גילוי הדעת היו חתומים שנים-עשר ישראלים: שמעון צבר, משה מחובר, דן עומר, דוד ארנפלד, ראיף אליאס, אלי אמינוב, אורי ליפשיץ, רפי זכרוני, אריה בובר, שניאור שרמן, יהודה רוזנשטראוך וגם חיים הנגבי.

במהלך שנות השבעים היה הנגבי פעיל גם בתנועת הפנתרים השחורים, פעילות בגינה נעצר בפעם הראשונה בחייו, בגין "הסתה להפרת החוק, הטפה לפריעת הסדר ואיום על שלום הציבור", והושם בתא מעצר של משטרת בית שמש למשך 48 שעות[דרוש מקור].

בשנות השמונים, בעקבות הקמת תנועות שלום ישראליות כמו "שלום עכשיו", עבר הנגבי מתמיכה ברעיון מדינת כל אזרחיה, לפתרון שתי מדינות לשני עמים, על פי דבריו, עשה זאת בקושי רב[8].

ב-1982, הנגבי וחברי "מצפן" נוספים נמנו, יחד עם גופים אחרים, עם מייסדי הרשימה המתקדמת לשלום. רשימה זו התמודדה בבחירות 1984, והייתה להתארגנות הלא-ציונית הראשונה, אשר שברה את המונופול של המפלגה הקומוניסטית הישראלית על ייצוג הערבים-הפלסטינים בכנסת. בהמשך, מונה הנגבי למזכיר המפלגה, והועמד במקום החמישי ברשימתה של המפלגה לכנסת בבחירות 1988, אך המפלגה זכתה במושב אחד בלבד.

פעילות פוליטית מאוחרת

במרוצת השנים, הפך הנגבי לפעיל בתנועת "גוש שלום" ולשותף בהנהגתה. הנגבי העיד על עצמו, בסרט התיעודי על "מצפן", כי היה נלהב מאוד לגבי הסכמי אוסלו מהרגע הראשון שבו נחתמו, וכי לאחר רצח יצחק רבין אפילו הצטרף למפלגת העבודה. על התלהבותו מהסכמי אוסלו אמר: "ואני לא מתחרט שהייתי נלהב, ואני אפילו לא מתחרט על זה שהייתי פתי לחשוב שהדינמיקה של אוסלו תנצח את כל המכשולים, זה לא הלך... ואני גם יודע למה זה לא הלך, זה לא הלך בגלל הישראלים ולא בגלל הפלסטינים, לישראלים קשה להיפרד מהשטחים, וקשה להיפרד מהכיבוש, לצאת ולהכיר בזה שאת השטחים הכבושים של 1967 צריך לפנות באופן טוטלי ומלא ולחזור לקו הירוק, ואז יש אפשרות למין שלום שהוא יהיה לא שלום חלומי ולא הגשמת כל האידיאלים והחזונות, אבל הוא יהיה תשתית כדי ליצור חיים משותפים ולעלות מדרגה".

על האפשרות של חיים משותפים ושוויוניים בין ערבים ליהודים בארץ, ועל ליבתו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אמר בסרט: "היו לערבים וליהודים תקופות נפלאות בעבר, מה הם נולדו לשנוא? השנאה זו סיבת הסכסוך? סיבת הסכסוך זה ההתנחלות, לא רק ההתנחלות של היום, ההתנחלות של לפני 50 שנה ולפני 70 שנה, ההתנחלות... כשאתה בא לבית של אדם שיושב מדורי דורות על אדמתו, ובהתחלה אתה בונה על יד ביתו, ואחר כך אתה גם משתלט על ביתו ומזיז אותו קצת... אנחנו נולדנו לחיות ככה? למה? בגרנדה ובקורדובה בספרד של תור הזהב חיו ככה? יהודים וערבים חיו בפריחה תרבותית שהיום אפשר לחלום עליה בערגה, שלא יעשו לי מהשנאה צו גורלי שאי אפשר להימלט ממנו, השנאה זה דבר חדש". בנוסף אמר כי "לא ייתכן פיוס בלי שתהיה הכרה בחטאי העבר, הכרה בזכות השיבה חייבת להיות, המימוש - זו שאלה פוליטית, כלכלית וחברתית, נושא למשא ומתן, סידורים כאלה וסידורים אחרים...אבל הכרה בזכות? לזה אין שום ספק, להכיר בזכותם של הפלסטינים לחזור לארצם מולדתם, אין לי שום ספק בזה".

ב-5 באוגוסט 2003, בריאיון לארי שביט בעיתון "הארץ"[8], סיפר חיים הנגבי, שבתחילתו של אותו הקיץ, בהיותו חבר גוש שלום, כתב טקסט כנגד הכיבוש ובעד רעיון מדינה דו-לאומית, וכאשר ביקש להפיץ את הטקסט בקרב חברי גוש שלום, הוא נענה בשלילה על ידי אורי אבנרי, מנהיג גוש שלום, אשר רתח מזעם על תוכן הדברים, ובשל כך החליט חיים הנגבי לעזוב את התנועה. בריאיון סיפר, כי השתכנע בצורך בשינוי התפיסתי בעקבות כך שהבין כי "הקושי העצום לפרק התנחלויות נובע מכך שהכרה בכך שהתנחלויות בגדה המערבית יושבות על אדמה פלסטינית שדודה תטיל צל מאיים גם על עמק יזרעאל, על מה שקרה לאריסים של עמק יזרעאל. ועל המעמד המוסרי של בית אלפא ועין חרוד. ואז הבנתי שבאמת יש פה דפוס עמוק מאוד. שיש פה רצף היסטורי אחד ההולך מבית השיטה ועד למאחזים הבלתי-חוקיים. מנהלל ועד לגוש קטיף. ואת הרצף הזה כנראה אי אפשר לקטוע. והרצף הזה מחזיר אותנו עד להתחלה עצמה. עד הרגע הראשון".

ב-13 בדצמבר 2005, פרסם הנגבי בעיתון "הארץ", כתבה בה הודיע, כי בבחירות הקרובות, יצביע לקדימה של אריאל שרון. כי, לדידו, "רק הוא יביא שלום"[9]. הצהרה זו של חיים הנגבי, הדהימה רבים מקרב אנשי השמאל[10][11], והביאה עליו לעג רב מצידם.

במרץ 2009, העלו חיים הנגבי, והצלם צחי אוסטרובסקי, תערוכה ובה תמונות של בתים במערב ירושלים, שבעליהם לפני מלחמת 1948 היו ערבים-פלסטינים, בליווי הסיפורים האישיים של הבעלים המקוריים, שגרים בשטחים, וחזרו לבקר בבתים לראשונה[12]. הנגבי ואוסטרובסקי עבדו על התערוכה במשך כעשור, ונעזרו בשירותיו של פייסל חוסייני כדי לאתר את בעליהם המקוריים של הבתים אותם צילמו. בכתבה הם מספרים על אחד המפגשים בין הבעלים העכשוויים של בית אחד במלחה לבין בעליו הקודמים, הפלסטינים: "היה לנו מפגש מעניין כשלקחנו אמא ובן שגרים במחנה הפליטים עאידה לבית הישן שלהם במלחה. במלחה יושבו הרבה עולים שהגיעו כפליטים מבגדאד. חלק ניכר מהם השאירו בעיראק רכוש רב. הפלסטינים והיהודים דיברו זה עם זה כמו אחים על אובדן הבית. זה היה סוריאליסטי - אלה בוכים על הרכוש שלהם פה ואלה על הרכוש שלהם שם".

חיים הנגבי שימש שנים כמגיה ואחר כך ככתב בעיתון העולם הזה וככתב במוניטין, כותרת ראשית ובמעריב. היה נשוי, אב לבן, מרדכי, והתגורר בנווה אביבים.

חיים הנגבי נפטר ב-2 במרץ 2018 לאחר מאבק באלצהיימר ונטמן בבית עלמין ירקון. [13]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חיים הנגבי, חברון שלי: סיפור של אהבה אחרת, כותרת ראשית, 20 ביולי 1983
  2. ^ חיים הנגבי, צאו לי מהשוק, באתר הארץ, 17 בינואר 2006.
  3. ^ "מצפן: ישראלים אנטי-ציוניים", סרטו של ערן טורבינר
  4. ^ חיים הנגבי, הדבש שגנבנו, באתר "מטעם"
  5. ^ Haim Hanegbi. Establishing Matzpen, באתר יוטיוב
  6. ^ Haim Hanegbi. The name: Matzpen, באתר יוטיוב
  7. ^ המודעה
  8. ^ 8.0 8.1 ארי שביט, תשכחו מהציונות, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2003.
  9. ^ חיים הנגבי, למה אצביע לשרון, באתר הארץ, 13 בדצמבר 2005.
  10. ^ יוסף אלגזי. "פוליטיקה נטולת עקרונות". מיומנו של תבוסתן. 4 באוקטובר 2011
  11. ^ דרור ניסן, הזוג המוזר, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2005
  12. ^ ליאה לוין, תערוכה חדשה על בתים ערבים במערב העיר, באתר mynet (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט), 21 במרץ 2009
  13. ^ חיים הנגבי ז"ל. אבלים. 4 במרץ 2018
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30984776חיים הנגבי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=חיים_הנגבי&oldid=1929573"