השגחה
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. |
השגחה היא השפעתו המכוונת של ה' על הנעשה בעולם, וקביעת גורלם של הנבראים לפי סדרי החכמה העליונה. רעיון ההשגחה הוא רעיון היסוד של האמונה היהודית ואבן הפינה של הספרות המקראית.
ישנה הבחנה בין השגחה כללית שהיא הנהגה כללית לפי חוקים כללים, ובין השגחה פרטית, שהיא דרגת השגחה פרטנית ותשומת לב אישית היורדת לכל פרט. שלא כהשגחה הכללית, שהיא נוהגת בכל הנבראים, לגבי השגחה פרטית רבו הדעות. בכלליות ניתן להבחין בין שתי דעות לנושא ההשגחה הפרטית: דעת רוב הראשונים, בעיקר אלו שנטו אחר הפילוסופיה, נוטה לצמצם את ההשגחה הפרטית ולהגבילה על בני האדם בלבד - ולחלק מדעות - אף להגבילה לאנשים מסוימים - עם ישראל או השלמים והצדיקים, כל זמן שהם במעלתם, ואילו שאר העולם נשלט על ידי חוקי ההנהגה הכללית שאינם מכוונים לכל מקרה ומקרה. דעת הרבה אחרונים, בעיקר ממשנת החסידות, לעומתם, נוטה לכיוון של השגחה פרטית מפורטת על כל נברא.
מקור
יסוד האמונה היהודית, שה' על אף רוממותו, צופה ומביט על ברואיו, ומנהיג את העולם שברא במידת טובו ומשפטו. מעורבותו של ה' בהנהגת התבל, אם בדרך טבעית או נסית, שזורה בכל ספרי המקרא וחז"ל, ומשמשת כיסוד ליחסי ה' עם האדם ולהבטחת הגמול על המצוות. פסוקים רבים בכתובים מתארים את נפלאות ההשגחה העליונה, ודאגתה לקיומם וכלכלתם של הנבראים, כגון: "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו"[1], "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"[2]. פסוקים רבים מלמדים על השגחה ושמירה מיוחדת על הקדושים והצדיקים כמו: "לא יגרע מצדיק עיניו"[3], "רגלי חסידיו ישמור"[4], וכן השגחה מיוחדת על בחירי הקל; האבות, עם ישראל וארץ ישראל[5].
מבט ההשגחה מכונה במקרא בלשונות רבים כמו: ראיה, שמיעה, הבטה, השקפה[6]. מקור השם השגחה בפסוק בתהלים: "משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם, ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ, היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"[7]. ירמיהו הנביא מתאר את ה' כצופה, מתכנן את ההיסטוריה ושופט בצדק את בני האדם: "גדול העצה ורב העליליה, אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו"[8].
בספר ארחות חיים המיוחס לרא"ש הגדיר את ההשגחה כחלק מאמונת ייחוד ה': ”להאמין בהשגחתו הפרטית, ובזה תקיים בלבבך היחוד השלם, בהאמין בו כי עיניו משוטטות בכל הארץ ועיניו על כל דרכי איש, ובוחן לב וחוקר כליות, כי מי שאינו מאמין "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" אף ב"אנכי ה' אלוקיך" אינו מאמין, ואין זה יחוד שלם, כי זה הוא סגולת ישראל על כל העמים, וזה יסוד כל התורה כולה” (ארחות חיים לרא"ש יום א אות כו).
הרמב"ם קבע את ההשגחה הפרטית בשנים מתוך יסודות האמונה: שה' יודע ומשגיח על כל מעשי בני אדם, ושהוא גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש את העוברים על רצונו[9].
דרכי ההשגחה
יסוד אמונת ההשגחה נאמר על ידי משה רבנו: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט"[10], אך כבר הנביאים התקשו בהבנת דרכי ההשגחה; כיצד יש לכאורה אי צדק בעולם, צדיק ורע לו רשע וטוב לו. פסוקים בספר איוב, ירמיהו ותהלים מדברים על אחריתו הטובה של הצדיק וסופו המר של הרשע, ועל כך שאין יכולת לאדם להשיג את דרכי ה'.
סוגיות בתלמוד עוסקות בהסברה חלקית של דרכי הצדק האלוקי. באופן כללי נאמר כי אין יסורים בלא עוון[11], אך ישנם גם יסורים של אהבה לקבל שכר[12] וחשבונות הקשורים במעשי אבות[13]. חכמים קבעו את מושג הנהגת המזל, בה מנהיג הקב"ה את עולמו בהנהגה טבעית לפי חוקים כלליים קבועים, כאשר חשבון הצדק הסופי מתקיים בעולם הבא. אמנם עם ישראל, ובפרט הצדיקים, יכולים להתרומם מעל הנהגת המזל בכוח תפילתם וזכויותיהם, ולקבל באופן ישיר מעל לדרך הטבע[14].
השגחה פרטית רק על מין האדם
בעיה מיוחדת עוררה שאלת ההשגחה על גורלם הפרטי של בעלי החיים והצמחים, ובעיקר הבנת דרכי הצדק שבה; מדוע בעל חי אחד מבלה ימיו בנעימים והאחר סובל או נטרף, הרי אין להם זכויות או עוונות שעליהם יישפטו; מדוע עלה זה מתקיים וזה נושר, ומדוע הותרו בעלי החיים למאכל האדם.
הרמב"ם, שעסק בבירור שיטתי פילוסופי של מושג ההשגחה, סוקר ארבע שיטות פילוסופיות בנושא; שתי שיטות כפרניות המתנגדות לתורה, ושתי שיטות בפילוסופיה הדתית של האיסלאם שהקצינו את מושג ההשגחה וההשפעה האלוקית עד לפטליזם. ביניהם הוא מעמיד שיטה חמישית ממוצעת, אותה הוא רואה כדעת התורה; דעת אפיקורוס שהיקום כולו נעזב ואינו מושגח על ידי ה'; דעת אריסטו, שהשגחת ה' מקיפה את גרמי השמים ואת קיום המינים הארציים, שעל פי דעתו הם נצחיים ויציבים, אך מאורעותיהם האישיים של דיירי הארץ שקיומם אינו נצחי ומאורעותיהם מתחלפים, אינם תחת השגחת ה' אלא תחת יד המקרה. דעות מעין אלה, כותב הרמב"ם, הושמעו כבר על ידי הכופרים בעם ישראל שטענו "עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה"[15].
לעומתם ביססו הפילוסופים המוסלמים את הדעה שהכל מושגח ללא חילוק בדרגות הבריאה, אלא שנחלקו בהסברת מושג ההשגחה: כת האשעריה קבעו שהכל נגזר משמים ללא צדק אלא לפי רצון אלוקי בלתי מוסבר; כת המעתזלה תלתה הכל בחכמה אלוקית בלתי מושגת המכוונת הכל לטוב. לפי דבריהם גם לבעלי החיים יש חלק לעולם הבא בו יקבלו שכר על סבלם. חלק מהגאונים נטו לדעה האחרונה[16], אך הרמב"ם קבע שאין לה סמך בחז"ל. מלבד העדר ההסבר הלוגי, התנגד הרמב"ם לשיטות האחרונות בגלל תמיכתם בשיטת הגזירה הקדומה לפיה הכל נגזר משמים, ושלילתם את הבחירה החופשית שהיא יסוד התורה[17].
הרמב"ם[18] מבסס שיטה אמצעית, אותה הוא רואה כמתאימה לפסוקי התורה והנביאים, שההשגחה הפרטית הקובעת כל מקרה באופן מדוקדק על פי חשבון ומשפט היא רק על בני האדם, אבל הנבראים הנמוכים יותר, בעלי החיים והצומח, נעזבים למקרה, ואין עליהם השגחה פרטית אלא השגחה מינית, כלומר השגחה על כלל המין שלא ייכחד. זו הסיבה שבעלי החיים הותרו לאדם לשחיטה ומאכל, כיון שזכות קיומם אינו על דרך המשפט. כראיה להבחנה בין בני האדם ובעלי החיים, מביא הרמב"ם את דברי הנביא חבקוק בהתרעמו על סבל בני אדם: "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו"[19]. הרמב"ם מבסס את שיטתו בכך, שאין בפסוקי התנ"ך התייחסות להשגחה על מעשיו ומאורעותיו של בעל חי פרטי, שלא בקשר עם גורלו של האדם. הפסוקים הרבים המדברים על יד ההשגחה הזנה ומכלכלת את הכל, מתייחסים להשגחה הכוללת את כל בני המין בשווה, ולא לכל פרט מהם. משום כך אין לשאול על הצדק בגורלם של בעלי החיים, הנתון מלכתחילה למערכת חוקים טבעית שאינה קשורה בהנהגת המשפט.
יש המפרשים בדעת הרמב"ם, שה' משגיח בהשגחה גמורה על הקיום והחיות הטבעית של כל הבריאה, אלא שבנוגע לתנועותיהם ומנוחותיהם של בעלי החיים והאדם, הכל הוא במקרה גמור, וכדעת אריסטו, כלומר, שבעלי החיים והאדם יש להם רצון ובחירה חופשית בכל תנועותיהם ומנוחותיהם, וה' לא גוזר עליהם איזה תנועות או מנוחות הם יעשו, ולכן האדם יקבל שכר או עונש בהתאמה למעשיו, כיון שהוא לא מוכרח לעשותם. ובא להוציא משיטת ה'אשעריה' המוסלמית, שהאדם כפוי במעשיו והכל בגזירה קדומה ואין לבעלי חיים רצון ובחירה חופשית, דבר המבטל את יסוד התורה[20].
גם ההשגחה שקיימת על בני האדם אינה באותה מידה לכל אחד מהם. לפי הרמב"ם האדם מושגח על ידי אלקים מכוח הקשר שבין השכל האנושי והשכל האלוקי וההדבקות בשכל הפועל, ולכן האדם "אשר השיג מאותו השפע (השכל בכוח) מנה יתירה.. תהיה ההשגחה בו יותר בהכרח" כלומר, ככל שהאדם שכלי יותר, הרי הוא מושגח יותר. לפיכך, הרשעים ש"נעדר להם מאותו השפע", ירד מעמדם ונכללו במערכת שאר בעלי החיים, "נמשל כבהמות נדמו" והם חשופים לפגיעות המקרה שיפגע בהם "ואין שם מה שיגן עליהם מן המאורעות".
עוד מוסיף הרמב"ם[21] שאף הצדיק כאשר מסיח דעתו מאלקים ומעבודתו "הרי תהיה ההשגחה עליו בעת מחשבתו בה' בלבד ותתרוקן ההשגחה ממנו בזמן עסקיו", ואם כן אף אותו הצדיק יכול להיחשף אז ליד הגורל "והרי הוא אז מוזמן לכל רע שיארע שיפגע בו" אמנם מדגיש הרמב"ם שגם במצב זה ההשגחה עליו קיימת אך התמעטה "ואינו כמי שלא השכיל כלל". [22]
גם הרלב"ג מסכים לדעת הרמב"ם, שההצמדות לשכל הפועל גורמת את ההשגחה. הרלב"ג מביא ראיה לדעתו מבעלי החיים. לשיטתו, ככל שבעל החיים נכבד יותר, כך ההשגחה המינית עליו – כלומר, יכולתו להגן על עצמו – גדולה יותר[23].
על פי הרלב"ג, האדם שראוי להשגחה פרטית ירגיש "פחד סביב העת אשר הוא נכון שיבוא להם רע בו" - ההשגחה מתבטאת באינטואציה פנימית של האדם המושגח לברוח מהסכנה ולכוון להצלחה, לדעתו ההשגחה היא דרגה נמוכה מאוד של נבואה, נבואה ממש מגיעה רק "לחזקי ההתאחדות עם השכל הפועל".
להשקפת הרלב"ג, עיקר ההשגחה אינה להינצל מהמקרים. מאחר שההשגחה הגיעה לאדם "במה שהוא אדם", ראוי לומר שההשגחה תהיה "בטובות והרעות האנושיות" שהן הצלחת הנפש וכישלונה בהשגת השלמות[24]
לדעה זו בהשגחה מצטרף גם ר' יוסף אלבו[25].
הר"ן מצמצם את ההשגחה הפרטית עוד יותר. לשיטתו: "העולם הזה התחתון נמסר ונוהג כפי מערכת הכוכבים"[26] ולכן "יתחייב שיענש האדם גם כשלא יתחייב אליו כפי מעשיו העונש ההוא".
לפי הר"ן, הבורא ברא את העולם כך שינהג בדרך הטבע, ומתחייב מזה שגם החף מפשע יסבול מרעת המערכת, מאחר ש"ה' לא ישנה תמיד טבע המציאות אבל ימשיכהו על הויתו כי אם לצורך גדול"[27] ו"אין רצון השם יתברך שישתנה הטבע כפי איש איש". אמנם, אם "יחזק זכות האדם כל כך, אז יצילהו השם יתברך ממנה בשינוי טבע".
בעל החינוך[28] מסכים עם הדעות ששוללות את ההשגחה הפרטית מכלל ענייני העולם[29], אך לגבי בני האדם, דעתו היא שהשגחת הבורא היא "פרטית על כל אחד ואחד, וכן "השגחתו על כל דרכי האדם אחת לאחת".
גם רבי עובדיה ספורנו מסכים כי הבורא "בהכרח משגיח על כל איש מאישי המין האנושי"[30]. בהגותו של הספורנו, גם אם האדם ירשיע הרבה עדיין יש לו "נפש שכלית אשר היא עצם נבדל בלתי נפסד"[31]. - נפש האדם מרוממת בעצם יצירתה. לפי הספורנו, האדם שנברא בצלם אלקים, ראוי להשגחה ללא קשר למעשיו (כדברי הרמב"ן) או השכלתו (כדברי הרמב"ם). אכן בפירושו על התורה [32], כותב הספורנו כי גם בעם ישראל עצמו, לא קיימת ההשגחה הפרטית אלא אצל "יחידי סגולה". בשיטתו הולך הרב אליהו אליעזר דסלר[33].
על דעה כללית זו, המכירה בהשגחה פרטית רק על בני האדם בלבד ולא על שאר הברואים, נמנים בקרב הראשונים גם הרד"ק[34], המאירי[35], ספר העיקרים[36], הכלי יקר[37], רבינו בחיי[38] והרדב"ז[39].
וכן הרבה אחרונים גם נקטו כך. מהם: ה'משרת משה' (לר' קלונימוס)[40]; סאה סולת (לר' רפאל מנורדי)[41]; בעל 'נתיבות המשפט'[42]; רכב א-להים (לר' יצחק ונה)[43]; מלא העומר[44]; המלבי"ם[45]; ראו גם בספר וישב הים (הלל)[46]. [47]
הרמב"ן בפירושו לאיוב[48] תולה את קיומה של ההשגחה בהכרת הא-ל[49], אך בלי להתייחס למושגים פילוסופיים כ'שכל הפועל', וכן בכמה מקומות נוספים אוחז כדעה זו שאין השגחה פרטית על שאר הברואים מלבד בנ"א[50]. אלא שבמקום אחר[51] כתב: "כי עתה יפרש לו הקב"ה טוב השגחתו בכל אחת מהבריות מבנ"א עד קטני בריות הארץ והים", ומשמע מדבריו שסובר כי ההשגחה הפרטית היא אף בשאר הברואים, ועל כל פנים משאר בעלי החיים. ואכן כך נקטו בדעתו ה'יערות דבש'[52] ובעל ה'שומר אמונים'[53]. כמה מהאחרונים ניסו לתרץ את הסתירה ולבאר את דעתו באופנים שונים[54].
אף דעת האלשיך אינה מחוורת לכאורה, כי בפירושו על התורה[55] כתב שאף לאומות העולם אין השגחה פרטית, ומאידך, בפירושו על איוב[56] כתב שאף על בהמות יש השגחה פרטית, וכן בעוד מקומות בדבריו יש משמעויות לכאן ולכאן.[57]
הרד"ק[58], ספר שומר אמונים [59], והרד"ל[60] כתבו כי על אף שאין השגחה פרטית על שאר הברואים, מכל מקום בדבר שנוגע לאדם, ואפילו יחיד - יש השגחה אף על שאר הברואים [61].
בדיון על ההצדקה שבהריגת בעלי חיים לשם אכילתם[62], כותב הרס"ג שעל אף שאין טענה על עצם ההריגה[63], מכל מקום, יקבלו בעלי החיים הללו את שכרם מאת ה', כגמול על הצער שנצטערו בשחיטתם. יש שהסיקו מדברי הרס"ג הללו כי לדעתו אף לבעלי החיים ישנה השגחה פרטית[64]
השגחה פרטית רק על עם ישראל
שיטה נוספת של ר' יצחק עראמה גורסת, כי ההשגחה הפרטית "נתייחדה אל האומה הנבחרת" – היינו עם ישראל. לפי עראמה ישנן שתי הנהגות בעולם, "הנהגה טבעית" - קרי: חוקי הטבע, ו"הנהגה השגחית" אשר מבדילה בין צדיק לרשע, ההנהגה ההשגחית נתייחדה לישראל משום ש"נתנה להם למורשה התורה האלקית הכוללת אמיתות הדעות ויושר המעשים"[65]. לכן רק עם ישראל שקיבל על עצמו עול תורה ומצוות ראוי להשגחה פרטית, או כלשונו: "טבע חכם".
הספורנו[67] קרוב אף הוא לדברים אלה, אלא שציין כי ישנם בזה דרגות שונות, בין הגויים לעם ישראל, וגם בתוך עם ישראל, בין "רוב האומה הישראלית" לבין "יחידי סגולה".
גם הרמח"ל[68] סובר כי השגחת ה' קיימת רק על "העם הנבחר", ומוסיף ששאר האומות נמסרו להשגחה כללית של השר הממונה עליהם. אמנם בעל ה'שומר אמונים' [לר"י אירגאס - תצ"ו][69] אחז כי אף "אין כח ביד השר להשגיח בזה".
מצטרף לדעה זו גם בעל 'נתיבות המשפט[70]. [71]
האברבנאל מסכים כי קיים חילוק בהשגחה בין ישראל לשאר האומות, אך לדעתו חילוק זה קיים בהשגחה הכללית על האומה – שהיא קיימת אך ורק על ישראל כאומה נפרדת[72], אמנם על האנשים הפרטיים אין חילוק בזה.
ביערות דבש[73] כתב כי בזמן הגלות עם ישראל כמעט כשאר בע"ח.
גם בשיטה זו, כתבו הרמח"ל[74] ובעל ה'שומר אמונים' [לר"י אירגאס - תצ"ו][75] כי בדבר הנוגע ליהודי - יש השגחה פרטית אף על גוי. ובשו"ת וישב הים [הלל][76] הוסיף כי דבר זה הוא אף אם הוא מצד גלגול נשמות קדושות וכיוצא בזה.
הכל בידי שמיים
לעומת דעות אלו, דעת קצת מהראשונים והאחרונים, ודעת כל גדולי החסידות היא כי אין דבר בעולם שהשאיר ה' ביד המקרה, אלא הכל מידו יתברך.
הבעל שם טוב ידוע במיוחד בחידוש המושג של השגחה הפרטית על כל דבר בבריאה. לשיטתו אף "אחד העשבים הצומח במעמקי היער, או באחד ההרים הגבוהים אשר לא עבר שם איש . . השם יתברך גזר אומר אשר עשב פרטי זה חיה יחיה חדשים ימים ושעות קצובות, ובמשך זמן זה יסוב ויכוף במספר כזה וכזה"[77]. אכן אזכורים לשיטה זו נמצאו כבר בספר תורת המנחה [מתלמידי הרשב"א][78], ספר תולדות יצחק [דודו של ה'בית יוסף'][79] ובספר גן המלך[80].
על פי שיטת הבעל שם טוב כל תנועה בעולם, מהווה השלמה של כוונת הבריאה. אפילו ליצורים הנחותים ביותר יש תפקיד בהשלמת "הכוונה העליונה בסוד הבריאה כולה", ואם כן מעמדם אינו נופל ממעמד כל הנבראים. גם הרמ"מ מוויטבסק מסכים ש"אין שום עשב יבש ונעקר, ואין שום אבן נזרק, כי אם בזמן ובמקום הראוי לו"[81]. וכן אחז בתוקף הרה"ק מקומרנא[82].
וכן ה'דברי חיים' מצאנז כותב שעל אף ש"הרמב"ם דעה אחרת לו בזה, אבל באמת אפילו ציפור לא ניצוד בלתי השגחה מלמעלה"[83], ה'דברי חיים' מסביר שעל אף שהאדם הוא היחיד הראוי מחמת חשיבותו להשגחה פרטית, מאחר שכל הנבראים נוצרו בשביל האדם, מקבלים אף הם השגחה פרטית לתועלתו.
עוד מגדולי החסידות שאחזו וביארו כי ההשגחה הפרטית כוללת את כל הבריאה: רבי פנחס מקוריץ[84]; בעל התניא, ובנו רבי דובער שניאורסון ("האדמו"ר האמצעי")[85]; מנחת אלעזר [מונקאטש][86]; צפחת השמן[87]; שומר אמונים[88]; שו"ת משנה הלכות[89].
הראי"ה קוק ראה את הפרטים כהופעות של הכלל, ולפיכך גרס שההשגחה הכללית חודרת עדיהם, אלא שההשקפה הדתית נוטה להכיר את ההשגחה על הפרטים, ואילו ההשקפה הפילוסופית נוטה להכיר את ההשגחה הכללית[90].
במשנה הלכות[91] חידד כי אף כל הראשונים שאין השגחה הפרטית על שאר הברואים מלבד המין האנושי, לא כתבו זאת אלא משום שהדבר אינו מתקבל כל כך על הדעת, כמו שכתבו במפורש כמה מהם. ולכך, לדבריו, בזמנינו, מחמת ההתקדמות הטכנולוגית הנותנת אפשרות שליטה מקיפה על אין-סוף פרטים, הדבר חוזר להיות קרוב לשכל, וממילא אף בעלי הדעה ההיא, היו מודים בזמנינו לשיטת הבעל שם טוב.
כמו כן כתבו בעל ה'דברי חיים'[92] ובעל שו"ת משנה הלכות[93] כי לפי מה שביארו כמה מבעלי הדעות הסוברות כי אין השגחה פרטית על שאר הברואים או אומות העולם, שבדבר הנוגע לבנ"א ולעם ישראל, ואפילו לאחד מהם, יש השגחה פרטית, אם כן מחויב שיש השגחה פרטית על כל הבריאה. שכן כל הבריאה היא לצורך האנושות ועם ישראל.
בדברי חז"ל
בש"ס ישנם מספר רב של מקורות שהוצגו כראיה לקיומה של השגחה פרטית על הכל: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו"[94]. - כי לא ייתכן שיסורין באים סתם על האדם, אלא הכל על פי חשבון. "ומי חשיד הקב"ה דעביד דינא בלא דינא"[95][96]. "אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון"[97]. "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה"[98]. "יושב הקב"ה וזן את כל העולם כלו, מקרני ראמים ועד ביצי כנים"[99]. התלמוד הירושלמי[100] מספר על רבי שמעון בר יוחאי שראה צייד ציפורים פורס מצודתו על ציפור, ושמע רבי שמעון בת קול האומרת "דימוס" ("חסד") והציפור השתחררה, ובמדרש בראשית רבה[101] מוסף, כי לאחר מכן שמע את הבת קול מכריזה: "ספקולא", וציפור נלכדה. מקור דומה לסיפור זה קיים באסתר רבה[102]. ובמדרש בראשית רבה: "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל"[103]. עוד מספרת הגמרא [104] כי "ר' יוחנן כי הוה חזי שלך אמר משפטיך תהום רבה", ופירש רש"י: "שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות".
לעומת זאת, ישנם גם אמרות שהוצגו כראיה להיעדר השגחה פרטית מוחלטת, כגון: "הכל בידי שמיים, חוץ מצינים פחים"[105]. "חיי בני ומזוני, לא בזכותא תליא אלא במזלא"[106].
הגאון מרוגצ'וב[107] הציע כי המחלוקת בעניין זה מבוססת על כמה מחלוקות שונות בש"ס ובראשונים.
לקריאה נוספת
- לדעת להאמין, ספרו של הרב יחזקאל סופר
קישורים חיצוניים
- השגחה פרטית לשיטת הבעש"ט באתר yeshiva.org.il.
- הרב טל חיימוביץ, השגחה פרטית וכללית בדצ"ח, מתוך הספר אמת ואמונה, באתר אסיף.
- הרב אשר זעליג מורסקי, ספר 'אור ההשגחה', על השגחה פרטית, השגחה פרטית מיוחדת והשגחה כללית.
הערות שוליים
- ^ תהלים, קל"ו, כ"ה
- ^ תהלים, קמ"ה, ט"ז
- ^ איוב, ל"ו, ז'
- ^ שמואל א', ב', ט'
- ^ מורה נבוכים חלק ג פרק יז ופרק יח, רמב"ן שמות יג, טז
- ^ מורה נבוכים חלק א פרק מד
- ^ תהלים, ל"ג, ט"ו
- ^ ירמיה, ל"ב, י"ט
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין פרק י
- ^ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק ד'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ה עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ז' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ח עמוד א' ובתוספות שם. וכן בתוספות, מסכת יבמות, דף נ' עמוד א', ד"ה מוסיפין ותוספות, מסכת שבת, דף קנ"ו עמוד א', ד"ה אין מזל
- ^ יחזקאל, ט', ט'
- ^ שערי תשובה הרכבי סימן שעה
- ^ ראו גם משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ה', הלכה ב' וחובת הלבבות שער ג פרק ח
- ^ מורה נבוכים חלק שלישי פרק יז ד"ה והדעת הה'; פרק יח; פרק נא.
- ^ ספר חבקוק, פרק א', פסוק י"ד
- ^ ספר 'אור ההשגחה', שבט תשפ"ב, עמ' צ"ז, ביאורים והרחבות אות ל"ז, ולאורך כל הספר ומקורותיו.
- ^ שם. פרק נ"א
- ^ [להרחבה בדעת הרמב"ם ראו עוד: משרת משה לר' קלונימוס (השער הד'. נדפס ב"קובץ על יד" תשנ"ח - עמ' 356 ואילך); ספר האמונות לרבי שם טוב (א, ג); מהר"ם אלשקר (קיז ד"ה אמר הכותב תמה אני); היכל הברכה - קאמארנא (בראשית - לה::-לו::); קהלת יעקב (יולס, השגחה); קובץ אור הגנוז א (הע' ו על גן המלך קמא - עמ' מא) בשם הגר"מ מאזוז; קובץ עץ חיים כג (עמ' תכג).
- ^ מלחמות ה', מאמר רביעי, מהדורת לייפציג תרכ"ו, עמוד כח.
- ^ שם, בעמוד ב.
- ^ ספר העיקרים, מאמר רביעי, פרק י .
- ^ דרשות הר"ן, דרוש שמיני, הוצאת מכון שלם, עמוד קלט
- ^ שם, דרוש שלישי, הוצאת מכון שלם, עמוד מו
- ^ מצווה קסט; תקמה
- ^ ("וזהו דעת הרחוק הרבה מן השכל".)
- ^ אור עמים, כתבי רבי עובדיה ספורנו, מוסד הרב קוק, השגחה, אות ו.
- ^ שם, אות ט.
- ^ ויקרא יג, מז.
- ^ מכתב מאליהו, כרך ב', על ראש השנה.
- ^ מלכים א יג, כח; תהילים קמה, יז
- ^ ברכות לג: ד"ה האומר; מגילה כה: ד"ה על קן
- ^ ג, יב ד"ה אלא שאם; ד, ח ובד"ה וכן הביא; ד, ריש י.
- ^ במדבר א, ב.
- ^ וירא יח, יט; כד הקמח ערך השגחה ד"ה והנה ירמי'; ובצפחת השמן שם ציין לעוד מקומות שביאר כן, עיי"ש.
- ^ יסוה"ת א, ה; שו"ת ו, ב"א קטז.
- ^ השער הד'. נדפס בקובץ על יד תשנ"ח - עמ' 356 ואילך.
- ^ ד"ה יש לכל אדם - י:
- ^ דרשות מהר"י מליסא, דרוש ליום א' דסליחות - 'ליקוטי הפרחים' ד"ה ובפרט הוא וד"ה וזהו כוונת.
- ^ המרכבה הראשונה ד"ה אבל יש לך לדעת - עמ' יח
- ^ קהלת ט, ב.
- ^ בראשית ד, א.
- ^ ג, לח אות יא.
- ^ ובשו"ת רב פעלים (א, סוד ישרים א ד"ה והחכם) כתב בשם רבי יצחק לופיס לחלק בין בריאת האדם לשאר הבע"ח.
- ^ לו, ז.
- ^ "כי האדם מפני שהוא מכיר את אלקיו ישגיח עליו וישמור אותו".
- ^ ראה שער הגמול א אות קיט ד"ה אז נהפך, בנדפ' עם פירוש חזון יואל - סי' צ ['כאשר נאמין אנחנו בנמלים וכו' כי אין ההשגחה העליונה בהם רק לקיום המין' וכו']; פירושו על התנ"ך, בראשית יח, יט; איוב ג, א; דרשה על דברי קהלת ד"ה ומפני שהידיעה - עמ' קצז במהדורת מוה"ק.
- ^ שער הגמול, א סוף אות קיט. בנדפ' עם פי' חזון יואל - סימן קיח.
- ^ ב, דרוש ו סוד"ה ובאמת המזל.
- ^ השגחה פרטית יז ד"ה ובלי.
- ^ ראה שו"ת משנה הלכות (ז, רפט ד"ה והנה יש להאריך); חזון יואל [ספרקה] (על שער הגמול הע' 324); קובץ עץ חיים כג (עמ' תכג).
- ^ דברים ז, יד.)
- ^ פרק לט, בכמה מקומות.
- ^ ראו שו"ת משנה הלכות חלק ז, סימן רפט ד"ה ורבינו הגדול.
- ^ מלכים א יג, כח; תהילים קמה, יז.
- ^ לר"י אירגאס - תצ"ו, ב, פ"א בהשגחה הא', הב' והד'.
- ^ בראשית רבה עט.
- ^ ראה גם בקב הישר (ז) מה שהביא מעשה מהאר"י ז"ל, גם ראה בספר גן השכלים (פרק א ד"ה דע אחי) מעשה משלמה המלך. ובמסכת תענית (ט:): 'אי שדה יכול לכל' וכו'.
- ^ "האמונות והדעות", מאמר שלישי, מהדורת הרב קאפח, עמוד קמה.
- ^ ראו שם טעמו.
- ^ מיכאל שוורץ במהדורתו למורה הנבוכים, מאמר ג', פרק יז, הערה 45. לעומתו, בפירוש הרב קאפח (שם, הערה 40, ובמורה הנבוכים, מהדורת הרב קאפח, מאמר ג', פרק יז, הערה 69) שולל דעה זו מן הרס"ג. לסוברים שאין השגחה על בעלי החיים, חוסר ההשגחה היא ההצדקה שבהריגתם, ראו מורה נבוכים (ג' יז).
- ^ "עקידת יצחק",שער 31,מהדורת פרעססבורג, עמוד רמד,א.
- ^ במדבר א, ב.
- ^ ויקרא יג, מז.
- ^ "דרך ה'",חלק ב, פרק רביעי, אות ח; פרק חמישי אות ד. וראה עוד בדבריו בפרק ראשון אות א.
- ^ ב, פא ד"ה ההשגחה הראשונה.
- ^ דרשות מהר"י מליסא, דרוש ליום א' דסליחות - 'ליקוטי הפרחים' ד"ה ובפרט הוא וד"ה וזהו כוונת.
- ^ ראה גם בספר היכל הברכה [קומרנא] (בראשית - לה::-לו::; ע"ע נתיב מצוותיך); שומר אמונים (השגחה פרטית יז); וישב הים [הלל] (ג, לח אות יא) מה שכתבו בדעה זו.
- ^ אברבנאל על התורה, ספר דברים, פרק ד, הוצאת חורב, עמוד 85.
- ^ ב, ו ד"ה וזהו מאמר חז"ל.
- ^ דרך השם ב, ד אות י.
- ^ ב, פא בהשגחה הד'.
- ^ ג, לח אות יא
- ^ כתר יום טוב, סימן קעט ואילך, בהוספות. ראה גם שומר אמונים, השגחה פרטית יז ד"ה ועובדא; יהל אור לו, ז; אור התורה, ואתחנן - עמ' קצב; שו"ת משנה הלכות ז, רפט-רצ
- ^ פר' צו - דרשה לז - עמ' 366; פר' מטו"מ - דרשה סד - עמ' 566-567.
- ^ ויקרא כה באמצעו.
- ^ קמא.
- ^ "פרי הארץ", פרשת בא, הוצאת מסורה, עמוד מט.
- ^ היכל הברכה, בראשית - לה::-לו::; וע"ע בספר נתיב מצוותיך
- ^ דברי חיים על התורה, פרשת מקץ, בהתחלה - ד"ה במד"ר [א].
- ^ פאר לישרים, אות לח, או אמרי פינחס, מישור, עמוד קעט
- ^ דרך חיים, שער התשובה, פרק ט.
- ^ א, נ; ב השמטות.
- ^ על כד הקמח ערך השגחה אות ו ד"ה אמנם.
- ^ השגחה פרטית יז.
- ^ חלק ז, סימן רפט-רצ.
- ^ אורות הקודש חלק ב' תקמט'
- ^ ז, רפט ד"ה והשנית.
- ^ מקץ ד"ה במד"ר [א].
- ^ חלק ז, סימן רפט ד"ה ובאמת פשוט.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה' עמוד ב'
- ^ "מלמד שאין רעה באה על האדם בין בגופו בין בממונו אלא על פי הדין" - רמב"ן, תורת האדם, כתבי רמב"ן, מוסד הרב קוק, עמוד רעא.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ה עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ז' עמוד ב'
- ^ שבת , קז , ב, עבודה זרה , ג , ב.
- ^ שביעית פרק ט, סוף הלכה א - כה:; הובא גם בתוספות על מסכת ע"ז (טז: ד"ה דימוס).
- ^ בראשית רבה, עט.
- ^ פרק ג
- ^ בראשית רבה, פרק י.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס"ג עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קמ"ד עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ח עמוד א'
- ^ בספרו צפנת פענח על הרמב"ם, סוף השמטה יא
