ג'וליו דואה
ג'וּליו דוּאֶה (באיטלקית: Giulio Douhet; 30 במאי 1869 – 15 בפברואר 1930) היה גנרל איטלקי, מהוגי רעיון הכוח האווירי. הוא היה מראשי התומכים ברעיון ההפצצות האסטרטגיות בלוחמה אווירית, והיה בן דורם ובן שיחם של הוגים אחרים בתחום זה, ובעיקר בילי מיטשל וסר יו טרנצ'רד.
קורות חייו
דוּאֶה נולד בקזרטה, שליד נאפולי. הוא למד באקדמיה הצבאית בגנואה, והוסמך כקצין תותחנים. מאוחר יותר למד מדעים והנדסה במכון הפוליטכני בטורינו. בתחילת המאה העשרים התמנה דוּאֶה חבר במטה הכללי. הוא פרסם מאמרים על מיכון הצבא. עם הופעתן של ספינות אוויר באיטליה, ומאוחר יותר תחילת השימוש במטוסים בעלי כנף קבועה, החל דוּאֶה להכיר בפוטנציאל הצבאי של הטכנולוגיה החדשה. דוּאֶה חשש מהטלת מגבלות חריפות על הכוח האווירי הצעיר על ידי מפקדים של כוחות היבשה; הוא החל לקדם את רעיון הקמת זרוע אווירית נפרדת, שתהיה בפיקוד אוויראים. הוא חבר למהנדס המטוסים הצעיר ג'יאני קאפרוני, ויחד ניסו לממש את היתרונות של הכוח האווירי העתידי.
ב-1911 יצאה איטליה למלחמה נגד טורקיה, על השליטה בלוב. במלחמה זו נעשה שימוש ראשון במטוסים לסיור, תובלה, הכוונת ארטילריה והפצצה. על דוּאֶה הוטלה המשימה להגיש דין וחשבון שיסכם את הלקחים שנלמדו באותה מלחמה. אחת ממסקנותיו הייתה שהפצצה מגובה רב צריכה להיות תפקידם העיקרי של המטוסים.
ב-1912 קיבל דוּאֶה פיקוד על גדוד התעופה האיטלקי, שבסיסו היה בטורינו. במהלך פיקודו על היחידה כתב חיבור שנקרא "חוקים להפעלת מטוסים במלחמה" – אחת מתורות הלחימה הראשונות שנכתבו בנושא זה. ואולם, בשל כתיבתו זו נחשב דוּאֶה כרדיקל. לאחר תקרית בה הורה על ייצור מפציצים ללא אישור, הוגלה דוּאֶה לפיקוד על יחידת חיל רגלים.
עם תחילת מלחמת העולם הראשונה החל דוּאֶה לקרוא לבנייה מסיבית של הצבא האיטלקי, ובמיוחד לחיזוק והגדלה רבה של הכוח האווירי: הוא הציע לבנות כוח בן 500 מפציצים שיוכלו להטיל בכל יום מטען של 125 טונות של פצצות[1]. ואולם, המנהיגות האיטלקית התעלמה מקריאותיו של דוּאֶה. כשאיטליה נכנסה למלחמה, ב-1915, היה דוּאֶה המום מחוסר מוכנותו של הצבא ומחוסר הכשירות בשורותיו. דוּאֶה התכתב עם הממונים עליו ועם פקידי ממשלה; הוא הביע ביקורת על דרך ניהול המלחמה ויעץ למהלכים בסיוע הכוח האווירי. אחד ממכתביו הפוגעניים ביותר הביא למעצרו והעמדתו למשפט צבאי, בגין הפצת חדשות כוזבות והסתה. הוא נידון לשנת מאסר בכלא צבאי.
גם מכלאו המשיך דוּאֶה לכתוב על הכוח האווירי; הוא השלים רומן על הנושא והמשיך להציע, במכתבים לשרי הממשלה, שבעלות הברית יבנו צי אווירי מסיבי. זמן קצר לאחר התבוסה ההרסנית של הצבא האיטלקי בקרב קפורטו, ב-1917, שוחרר דוּאֶה מכלאו, והוחזר לשירות. בתוך זמן קצר הפך לממונה הראשי במחלקת התעופה בצבא האיטלקי, שם פעל לשיפור הכוח האווירי.
ביוני 1918 עזב דוּאֶה את הצבא, לאחר שבחל בממונים עליו. לאחר שביתת הנשק הצליח דוּאֶה להפוך את פסק הדין שנגזר עליו במשפט הצבאי, והוא קודם לדרגת גנרל. ואולם, הוא לא שב לשירות פעיל, אלא המשיך בכתיבה. ב-1921 השלים את מאמרו רב ההשפעה על הפצצה אסטרטגית, בשם "השליטה באוויר" (The Command of the Air).
אסטרטגיה אווירית
דוּאֶה טוען בספרו שהכוח האווירי הוא מהפכני, מכיוון שהוא פועל בממד השלישי. מטוסים יכולים לטוס מעל כוחות קרקע, שחשיבותם תהפוך להיות משנית. מרחבי השמיים הם עצומים, ולפיכך לא ניתן להתגונן מפני המטוסים; דרך ההגנה היחידה היא התקפה. השליטה באוויר תושג על ידי השמדת חיל האוויר היריב, ולאחר מכן הפצצה בלתי פוסקת של צבאו. השליטה באוויר משמעה, אם כן, ניצחון.
דוּאֶה האמין בהשפעות המורליות של הפצצה מן האוויר. כוח אווירי יוכל לשבור את רצון הלחימה של אומה על ידי הרס "המרכזים החיוניים" של המדינה. צבאות הפכו להיות מיותרים; מטוסים יוכלו לטוס מעליהם ולתקוף מרכזי ממשלה, צבא ותעשייה ללא יכולת למנוע זאת מהם. בחירת המטרות הייתה חיונית לתפיסתו של דוּאֶה, והוא האמין שזו תהיה אחת מיכולותיהם המרכזיות של מפקדי הכוח האווירי. תיעדוף המטרות ישתנה על פי התנאים, אך דוּאֶה האמין שישנן חמש מטרות בסיסיות: תעשייה, תשתיות תעבורה, תקשורת, ומרכזי ממשלה, ו"רצון הלחימה של העם". דוּאֶה האמין בחשיבותה המיוחדת של המטרה האחרונה, מכיוון שהאמין בעיקרון של מלחמה כוללת.
האסטרטגיה המרכזית המונחת בכתביו של דוּאֶה, המודל של דוּאֶה, הייתה רבת חשיבות בוויכוחים שהתנהלו סביב השימוש בכוח אווירי ועל מערכות הפצצה אסטרטגית. המודל של דוּאֶה נשען על האמונה שהפצצה אווירית יכולה לגבות מהצד המותקף מחיר כה גבוה, עד שהמורל האזרחי יישבר. שבירת המורל תביא לפרימת המרקם החברתי והרצון להתגונן, ובסופו של דבר ידרשו האזרחים מממשלתם להיכנע. לפי מודל זה, חשיפת חלקים גדולים באוכלוסייה האזרחית לאימת השמדה, או למחסור חמור בצורכיהם, יביא להכנעת האוכלוסייה האזרחית. דוּאֶה טען, שדיכוי המרכזים החיוניים לקיום האזרחי באמצעות הפצצות מן האוויר יהפוך את המלחמה לנוראה כל כך, עד שהאזרחים הפושטים יקומו כנגד ממשלתם, יגרמו לנפילתה, ויבקשו הסכם שלום.
דוּאֶה האמין שבמלחמה אווירית אין משמעות למושג "עורף"; המפציצים יוכלו להגיע לכל מקום, ולהטיל אימה באמצעות הפצצות על מרכזי אוכלוסייה. בספרו "מלחמת - - 19" תיאר דוּאֶה מלחמה דמיונית בין גרמניה לברית צרפתית – בלגית, מלחמה בה יוזמים הגרמנים גיחות הפצצה מסיביות על האוכלוסייה, ומחריבים את הערים עוד לפני שהצד השני מספיק לגייס את צבאו. דוּאֶה האמין שמלחמות העתיד תהיינה קצרות; הצד שיפסיד את השליטה באוויר יעדיף להיכנע ולא להיחשף להפצצות האיומות מן האוויר. במילים אחרות, היעד הראשון במלחמה יהיה השמדת חיל האוויר של האויב, והשמדתו פירושה סיום מהיר של המלחמה.
הדגש מרכזי שנתן דוּאֶה למתקפות האוויר האסטרטגיות גרם להתעלמותו מהיבטים אחרים של הלוחמה האווירית, בעיקר ברמה הטקטית. במהדורה השנייה של ספרו "השליטה באוויר" הוא הביע את הטענה ששימוש במטוסים למטרות טקטיות הוא "חסר ערך, מיותר ומזיק". הוא הציע להקים חיל אוויר עצמאי, שיהיה מורכב בעיקר ממפציצים ארוכי טווח. הוא לא האמין שניתן יהיה ליירט את המפציצים, אך בכל זאת נתן מקום לכוח של מטוסי ליווי שיוכלו להתמודד עם מיירטים. לשיטתו, ההתקפות לא יצטרכו להיות מדויקות; צירוף של פצצות נפיצות, פצצות תבערה ונשק כימי יספיקו כדי להרוס עיר, כאשר יוטלו במסה גדולה מתוך מבנים גדולים של מפציצים.
תגובות, ביקורת, ובחינת התאוריה
התגובות למהדורה הראשונה של "השליטה באוויר" לא היו רבות, אך המהדורה השנייה כבר גררה תגובות ארסיות מצד עמיתיו בצבא, במיוחד מצד אנשי הצי וצבא היבשה. מאידך, חזונו האפוקליפטי של דוּאֶה הלהיב את הדמיון העממי. מחוץ לגבולות איטליה זכה ספרו של דוּאֶה לתגובות מעורבות: בבריטניה היה דוּאֶה מעין תופעה מוזרה, וספרו לא נחשב כחומר קריאה חובה לקציני חיל האוויר המלכותי. לעומת זאת, בגרמניה, צרפת וארצות הברית זכה דוּאֶה לתגובה חיובית בהרבה, וספריו נלמדו, נדונו והוטמעו בחשיבה הצבאית.
במלחמת העולם השנייה ניסה סר ארתור האריס, מפקד חיל האוויר המלכותי הבריטי ליישם את שיטותיו של דוּאֶה. במשך חמש שנים, כחלק ממתקפת האוויר האסטרטגית, יצאו מפציצי הפיקוד למשימות תקיפת ערים בגרמניה. ואולם, לא התחוללה מהפכה שהפילה את המשטר הנאצי, והמפציצים הבריטיים לבדם לא הביאו לניצחון במלחמה. ההפצצות האסטרטגיות של אנגלו-אמריקה על ערי גרמניה היו משמעותיות במובן אחד ומכריע והוא החרבת התעשייה הצבאית הגרמנית, עובדה שהכריעה את המלחמה, הן כמותית והן איכותית - בכך שגרמניה לא יכלה להצטייד ביצור המוני בטכנולוגיות החדשות שפיתחה, שזו עובדה מאד מהותית כיוון שמהלך המלחמה היה כרוך במירוץ חימוש טכנולוגי הדוק ואינטניבי כמעט בכל התחומים: באוויר, בים וביבשה. חישוביו של דוּאֶה על כמות הפצצות הנדרשת כדי להחריב עיר התבררו כאופטימיות מאד. יחד עם זאת, תפיסותיו של דוּאֶה לא נעלמו; עידן הפצצה הגרעינית האיר את רעיונותיו של דוּאֶה באור חדש.
סוף ימיו
דוּאֶה היה מתומכיו של בניטו מוסוליני, וזה האחרון מינה אותו כנציב האוויריה עם עליית המשטר הפאשיסטי לשלטון. ואולם, לאחר זמן קצר העדיף דוּאֶה לעזוב את התפקיד המשרדי ולהמשיך בכתיבה. הוא עסק בכך עד מותו ב-1930.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^
זאב אלמוג, לא כך מחסלים טרור, באתר הארץ, 6 במרץ 2013.
24701143ג'וליו דואה