העורף במלחמת לבנון השנייה
מלחמת לבנון השנייה התנהלה בקיץ 2006 בין ישראל לארגון חזבאללה. במלחמה זו סבל העורף רבות כתוצאה מהפצצות של שני הצדדים. חזבאללה שיגר רקטות רבות במכוון לעבר יישובים ישראלים בצפון, ואילו ישראל הפציצה בצורה נרחבת את עמדות חזבאללה בלבנון, ועקב כך נגרמו פגיעות רבות באזרחים לבנוניים.
העורף בישראל
כבר מתחילת המלחמה החל חזבאללה בהפגזה מסיבית של העורף הישראלי בעשרות רקטות מדגם גראד 122 מ"מ ("קטיושות"), על מנת לחפות על החטיפה. הרקטות פגעו ביישובי קו העימות כגון קריית שמונה ונהריה, אך הרחיקו גם עד צפת. כבר ב-13 ביולי תקף חזבאללה את חיפה ברקטות ארוכות טווח מדגם פג'ר 3 ו-5 תוך יצירת משוואה שהתקפה על ביירות כמוה כמתקפה על חיפה. ב-14 ביולי[1], החל צה"ל בתקיפה מאסיבית בלבנון. ההפגזות התעצמו ככל שהחריף העימות, כאשר חזבאללה יורה כ-120 רקטות ליום בממוצע, ובשיא מעל ל-250 רקטות ביום. סה"כ נורו 3,970 רקטות. רוב הרקטות שנורו היו רקטות גראד קצרות טווח 122 מ"מ (טווח 20 ק"מ) ו-122 מ"מ משופרות (טווח 40 ק"מ) אך חזבאללה ירה גם רקטות ארוכות טווח תוצרת סוריה ואיראן בקטרים של 220 מ"מ (עם ראש קרבי המכיל רסס של 40,000 כדוריות מתכת) ו-302 מ"מ אותן כינה "חייבר 1" (טווח 100 ק"מ). רקטות אלו פגעו באזור חיפה והקריות והרחיקו גם עד טבריה, עפולה, נצרת, חדרה, בנימינה, בית שאן, כפר סבא, נתניה, פתח תקווה ושטחי הרשות הפלסטינית. בניגוד לאיום של נסראללה, הוא לא פגע בתל אביב. רקטות רבות נפלו בקריית שמונה וסביבתה (1,012 רקטות), בנהריה ובעכו (808 רקטות בנהריה, 711 רקטות בעכו), בסביבות מעלות (642 רקטות) ובעיר צפת וסביבתה (471 רקטות). באזורי כרמיאל, ראש פינה, הגולן, טבריה, והקריות, פגעו בין 100 ל-180 רקטות. באזורי עפולה, נצרת, חדרה, בנימינה, בית שאן, כפר סבא, נתניה ופתח תקווה נפלו בין 5 ל-25 רקטות. ב-16 ביולי נהרגו שמונה מעובדי מוסך הרכבת בחיפה.
מירי הרקטות נהרגו 44 אזרחים באופן ישיר ועקיף[2], בהם יהודים, ערבים ודרוזים, ו-12 חיילים. נפצעו כ-2,000. מד"א טיפל בלמעלה מ-1,000 מקרים.
נזק כבד נגרם למבנים שנפגעו על ידי הרקטות, אבל רוב הרקטות נחתו בשטחים פתוחים גרמו לשרפות שהציתו מאות דונמים של חורש טבעי ויערות ושרפו מאות אלפי עצים, הערכות דיברו ששיקום של היערות יארך כ-60 שנה[3]. כוחות הביטחון וההצלה של ישראל: משטרת ישראל, מכבי אש, מגן דוד אדום ופיקוד העורף נערכו בכוחות מתוגברים למצב ופעלו רבות באזורי הנפילות. חבלנים של המשטרה ושל יהל"ם טיפלו בנפלי הרקטות. בסך הכול נורו 3,986 רקטות אל עבר ישראל.
כתוצאה מירי הרקטות הכריז שר הביטחון עמיר פרץ ב-15 ביולי על "מצב מיוחד בעורף" המאפשר לרמטכ"ל ואלופי הפיקוד לתת הוראות, בהתאם להערכות מצב ביטחוניות, למערכות אזרחיות שונות. ברדיו החלו לפרסם הנחיות של פיקוד העורף המנחות את האזרחים לגלות ערנות ולהימצא בקרבת מרחבים מוגנים, הנחיות אלו פורסמו גם בעלון הבהרה מטעם פיקוד העורף שחולק בדואר גם לאזור המרכז. צפירת אזעקה התריעה כאשר החלו מטחי רקטות והתושבים נדרשו להיכנס למקלטים או למרחבים מוגנים. בעקבות הירי הכבד של רקטות בילו תושבי הצפון ימים רבים במקלטים, שמצב רובם היה גרוע, בשל הזנחה רבת שנים.
מתוך כמיליון תושבי הצפון, מעריכים שלמעלה מ-300,000 עזבו את בתיהם וירדו לאזור המרכז והדרום. באילת הפך התיכון העירוני למחנה מאולתר ובתי המלון היו מלאים. רבים מהעוזבים התארחו אצל קרובי משפחה הגרים מחוץ לטווח הרקטות. משום שהתושבים נאלצו להישאר במקלטים, מקומות עבודה רבים הושבתו ואחרים עבדו במתכונת חירום (כגון נמל חיפה) ולמשק נגרמו נזקים של מיליארדי דולרים. תעשיית התיירות בצפון ספגה את המכה הקשה מכולן בעקבות ביטולים רבים.
בעקבות הנזקים הכלכליים הקשים נמתחה ביקורת על הממשלה בנוגע להתמהמהותה בנוגע למתן פיצויים לתושבי הצפון ועסקיהם. בתגובה ניהל משרד האוצר משא ומתן על פיצויים עם ההסתדרות והתאחדות התעשיינים ונחתמו בסוף יולי ובאמצע אוגוסט הסכמים ובהם פיצויים של עד 80% לתושבי הצפון והעסקים בצפון, על ההפסדים שנגרמו להם[4]. בסוף יולי נחתם הסכם מיוחד המפצה את החקלאים והתיירנים בעקבות ההפסדים עקב הפגיעה הקשה בתחומים אלו[5].
אזרחים וגופים רבים התגייסו לעזרת התושבים בצפון במתן תרומות, אוכל (עשרות אלפי חבילות מזון נתרמו), סיוע בשיפוץ המקלטים ואף אירוח משפחות מהצפון. בכל הארץ, מסעדות ובתי מלון הציעו הנחות לתושבי הצפון. אמנים רבים עלו לצפון להופיע במקלטים על מנת להעלות את המורל של יושבי המקלטים. הסוכנות היהודית ארגנה קייטנה מיוחדת ל-17,000 מילדי הצפון באזור המרכז, רחוק מאיום הרקטות. איש העסקים ארקדי גאידמק הקים עיר אוהלים באזור חוף ניצנים לילדי הצפון. למרות יכולת העמידה שהפגין העורף, הייתה תחושה בציבור הישראלי כי הממשלה הזניחה את העורף והפקירה אותו לחסדי אנשי עסקים ועמותות צדקה[6]. חברת דן אנד ברדסטריט שלמרות המלחמה לא הורידה את דירוג סיכון האשראי של הפעילות העסקית מול חברות ישראליות, והשאירה אותו בדרגת סיכון קל, אמדה את עלות המלחמה בהיבט האזרחי בכחצי מיליארד שקלים ליום, דהיינו כ-16 מיליארדי שקלים לכל המערכה[7]. עלות המלחמה הכוללת נאמדה בכ-22–25 מיליארדי שקלים[8].
ערביי ישראל והמלחמה
| הרג אזרחים בהתקפות חזבאללה (שחור) ביחס להתפלגות האוכלוסייה בצפון הארץ (ורוד) 1 |
 |
הרקטות של חזבאללה פגעו גם ביישובים ערביים ודרוזיים בגליל ובחיפה וגרמו להרוגים ופצועים רבים בקרב ערביי ישראל. 19 מתוך 44 האזרחים שנהרגו על ידי הרקטות היו ערבים. אחת הסיבות לכך הייתה שבכפרים ערביים רבים לא הותקנו מקלטים ואזעקות. נוסף על כך, התושבים הערבים כמעט ולא התפנו מהכפרים והערים. באחד מנאומי נסראללה הוא קרא לערביי חיפה לעזוב אותה. בתגובה, אמר עיסאם מח'ול, חבר כנסת לשעבר מחד"ש, תושב חיפה, "אין לי מה לעשות מחוץ לחיפה" וקרא לאזרחים לא לעזוב את העיר.
בחברה הערבית נשמעו קולות מעטים המגנים את מעשי חזבאללה. רוב הציבור הערבי התנגד למלחמה ותלה אותה לא רק בחזבאללה, אלא גם במדיניות ישראל. חברי הכנסת הערבים סירבו לגנות את חזבאללה לבדו ובחרו לגנות את המלחמה, כשהם תולים את האשמה בהנהגת ישראל וחזבאללה כאחד. בניגוד לחלק ניכר בציבור היהודי, הם הזדהו בעיקר עם הפגיעות בלבנון. אחת הסיבות לכך היא שהטלוויזיה הישראלית מיעטה להציג את הפגיעות בלבנון והדגישה את הפגיעות בישראל, בעוד רשתות הטלוויזיה הערביות הדגישו את הפגיעה בחפים מפשע בלבנון. על כל פנים, המלחמה הגבירה את המתח בין יהודים לערבים.[9]
העורף בלבנון
פעילות צה"ל גרמה לנטישה המונית של דרום לבנון ולנזק כלכלי לתשתיות אזרחיות שנאמד בלמעלה מ־2 מיליארד דולר. אף על פי כן, בדרום לבנון נותרו כ-120 אלף תושבים, בדרך כלל משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, שהעדיפו להישאר.
מאות לבנונים נהרגו, בהם רבים אזרחים, באלפי הפצצות חיל האוויר, ואלפים נפצעו. לדברי פואד סניורה נהרגו בלבנון 1,100 הרוגים בסך הכל, כלומר 450-300 אזרחים נוסף להרוגי חזבאללה[10]. לטענת ישראל, הסיבה לכך הייתה כי חזבאללה מיקם רבות מתשתיותיו בלב אוכלוסייה אזרחית והשתמש באזרחים כמגן אנושי. לטענת לבנון, רבים מההרוגים היו קורבנות שווא. בין השאר ציינו כי הושמדו בהפצצות מפעלים על עובדיהם, משאיות חקלאיות ואף אמבולנסים. כמו כן נהרגו בהפצצות 35 חיילים של צבא לבנון.
צה"ל פיזר כרוזים ובהם קרא לתושבי דרום לבנון לעזוב את בתיהם וכל אזור שישראל ראתה כנגוע בטרור, כתוצאה מכך נדדו מיליון פליטים צפונה. עם זאת, בשל הפגיעה הקשה בתשתיות הדרכים, כמו גם ההפגזות על כלי רכב שנעו בדרכים בדרום לבנון, רבים מן התושבים לא הצליחו לנוע צפונה ונאלצו להישאר בכפרים המופגזים בדרום לבנון, עובדה שהגדילה אף יותר את מספר האזרחים ההרוגים בלבנון שאינם קשורים ללחימה. ב-18 ביולי החל פינויים של אלפי אזרחים זרים ששהו בלבנון, רובם פונו לקפריסין.
דרום ביירות, שבו מתאכלסים כחצי מיליון איש, רובם שיעים, וכן מפקדות ובתיהם של מפקדי חזבאללה, נכתש בהפצצה כבדה מהאוויר. כ-145 בתים רבי קומות הופלו, בכ-500 פצצות כבדות. גם הכפרים בדרום לבנון, ובפרט מרון א-ראס ובינת ג'ביל, נפגעו קשה במהלך הלחימה ובתים רבים נהרסו, חלקם על תושביהם. אחד האירועים המרכזיים במלחמה היה הפגיעה בבניין בכפר קאנא הלבנוני, שגרמה להרוגים רבים ולהפסקת אש בת 48 שעות.
בהפצצות חיל האוויר הושמדו לפחות 80 גשרים [5], ניזוקו קשות צירי תנועה רבים ושדה התעופה הבינלאומי בביירות (על שם חרירי) נפגע כמה פעמים. כמו כן נהרסו בתים ושכונות שלמות ונפגעה קשות התשתית הלבנונית. בעקבות הפצצת בתי זיקוק ששכנו ליד הים, נוצר נזק אקולוגי קשה לחופי לבנון וסוריה, שעלות ניקויו הוערכה בכ-100 מיליון דולר. חיל הים הטיל סגר על חופי לבנון, בשל הסגר אוניות נמנעו להגיע, מחיר הביטוח הימי הוכפל, פעילות הדייג הופסקה כמעט כליל, ונצפתה פגיעה קשה בכלכלת לבנון.
הנזק לכלכלת לבנון מוערך במיליארדי דולרים. חלק גדול מהפגיעה הייתה בתשתיות שלא קשורות לחזבאללה, כמו הכניסות הצפוניות לביירות. בשל כך הכעס על ישראל גבר בלבנון, גם בקרב כוחות שנחשבים במערב למתונים. כפי שהישראלים ראו בסמיר קונטאר תירוץ של חזבאללה לבצע מתקפות, סקר של הדיילי סטאר מראה ש85% מתושבי לבנון לא האמינו לגרסת ישראל, שהמלחמה התחילה כדי לשחרר את שני החטופים והניחו כי מדובר בתכנון תוקפני מראש. בשל כך פחת מאוד רצון הלבנונים לחתום הסכם שלום עם ישראל, ל-20 אחוז בקרב הגברים ו-30 אחוז בקרב הנשים.
הרוגים לאחר הלחימה
בחודש הראשון לאחר יציאת צה"ל נהרגו 13 אזרחים לבנונים ובסך הכול לא פחות מ-22 הרוגים לבנונים ופצועים רבים מנתזים של פצצות מצרר שישראל שיגרה בימי המלחמה. בעקבות זאת, ביקש מזכ"ל האו"ם דאז, קופי אנאן, מישראל להעביר ללבנון את מפת נפילות פצצות המצרר.[11] בנוסף לאירועים אלה נהרגו 11 מחבלי חזבאללה בתקריות אש עם צה"ל. גם בישראל נותרו נפלי תחמושת רבים (בעיקר של קטיושות) ומשטרת ישראל בשיתוף צה"ל פעלה במבצע לאיתור וסילוק נפלי תחמושות אלו כדי למנוע נפגעים.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ יריב פלג, מלחמת לבנון השנייה: שלב אחר שלב, באתר מאקו, 12 בספטמבר 2013
- ^ מתוכם 4 קשישים שנפטרו מדום לב עקב אזעקה וילדה קטנה שנחנקה בתוך רכב נעול [1] [2] [3] [4]
- ^ כתבי ynet, נזקי הרקטות: שיקום היערות יארך 60 שנה, באתר ynet, 9 באוגוסט 2006
- ^ תני גולדשטיין, עסקים בצפון יקבלו פיצוי רחב על נזקי המלחמה, באתר ynet, 27 ביולי 2006
- ^ עידו אפרתי ואטילה שומפלבי, סוכם הפיצוי לענפי החקלאות והתיירות בצפון, באתר ynet, 31 ביולי 2006
- ^ סקר שערך עיתון הארץ ב-10 באוגוסט גילה ש-73 אחוז מתושבי הארץ סבורים שהממשלה כשלה בטיפול בתושבי הצפון, לעומת 19 אחוז שהעריכו את טיפול הממשלה
- ^ עלות המתקפה על הצפון - כחצי מיליארד שקל ביום, אתר דן אנד ברדסטריט
- ^ "מהבחינה האזרחית נאמדת ב-10 מיליארדי שקלים, ועלותה מבחינה צבאית מוערכת בלפחות 12 מיליארד" - סבר פלוצקר, כמה עולה להרוג חיזבאללונר?, אתר ynet, תג המחיר של פינוי רמת-הגולן צפוי להעמיד בצל את ההתנתקות ואולי אפילו את פינוי סיני, אתר גלובס
- ^ Arab-Jewish tensions rise in Israel, אל-גז'ירה, ה-9 באוגוסט 2006
- ^ יצחק בן ישראל, מלחמת הטילים הראשונה עמ' 7
- ^ סוכנויות הידיעות, אנאן: על ישראל למסור לאו"ם מפות של תקיפות המצרר, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2006
38928240העורף במלחמת לבנון השנייה