הנפילה

הנפילה
Der Untergang

כרזת הסרט
שחקנים ראשיים	ברונו גנץ אלכסנדרה מריה לרה
חברה מפיצה	Constantin Film
הקרנת בכורה	16 בספטמבר 2004 18 בפברואר 2005 19 במאי 2005
שפת הסרט	גרמנית
תקציב	$25,000,000
הכנסות	$92,180,910
פרסים	מועמדות לפרס אוסקר על קטגוריית הסרט הזר פרס "הקולנוע העולמי" של ה-BBC

הנפילה (מכונה גם הנפילה של היטלר ושל הרייך השלישי; בגרמנית: Der Untergang – "הדעיכה", "השקיעה") הוא סרט קולנוע גרמני המתאר את ימיהם האחרונים של אדולף היטלר וגרמניה הנאצית. תסריט הסרט נכתב בידי ברנד אייכינגר ובוים על ידי אוליבר הירשביגל. "הנפילה" מבוסס על ספרו של ההיסטוריון יואכים פסט שמתאר את ימיו האחרונים של היטלר בפיהררבונקר, על ספרו האוטוביוגרפי של אלברט שפר "בתוככי הרייך השלישי" וכן על עדויותיה של מזכירתו האישית של היטלר עצמו, טראודל יונגה.

על הסרט, שזכה להצלחה גדולה בגרמניה ומחוצה לה, נמתחה ביקורת בשל התרכזותו במצבם הקשה של השרויים בבונקר ללא התייחסות מספקת להקשר, ויצירת הזדהות רגשית עימם. לדעת מבקריו הסרט הוא חלק ממגמה גוברת בחברה הגרמנית בשנים האחרונות, המעודדת נטישת רגשי האשם המסורתיים עקב מעשי הזוועות שחוללו הנאצים, ומעבר לתחושת קורבן בשל מהלכיהן הצבאיים של בעלות הברית, תוך ניסיון למקם את פעולות שני הצדדים על אותו מישור מוסרי. עם זאת, זכה הסרט לרוב מוחלט של ביקורות חיוביות בפלטפורמות בהן ביקרוהו.

"הנפילה" נכלל ברשימת 250 הסרטים הטובים בכל הזמנים של IMDb. הסרט הועמד לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר וזכה בשלושה פרסי הקולנוע הבווארי.

עלילה

כאמור, חלק ניכר מהסרט בנוי על קורותיה וסיפורה האישי של טראודל יונגה (המגולמת על ידי אלכסנדרה מריה לרה). בפתיח לסרט מסבירה יונגה האמיתית, הקשישה בתקופת הכנת הסרט, כי לא הייתה נאצית אך הצטרפה ללישכתו של אדולף היטלר מתוך סקרנות נעורים.

סצנת הפתיחה היא בנובמבר 1942. נראית קבוצת נשים מלוות בחיילים המגיעות בלילה למפקדתו של אדולף היטלר (ברונו גנץ) במאורת הזאב, רסטנבורג, פרוסיה המזרחית, לראיון עבודה לבחירת מזכירה/כתבנית להיטלר. היטלר מתרשם מיונגה (אז טראודל הומפס) שמוצאה ממינכן, מכתיב לה נאום באופן מעט סלחני ומעט אבהי, ובוחר בה להיות אחת ממזכירותיו האישיות.

הסרט עובר לברלין, המופגזת על ידי ארטילריה רוסית, שנתיים וחצי מאוחר יותר, ב-20 באפריל 1945, יום הולדתו ה-56 של היטלר. יונגה (שמה לאחר שנישאה בינתיים והתאלמנה), מתעוררת בפיהררבונקר לקול רעמי הארטילריה. הגנרל וילהלם בורגדורף מאשר להיטלר המופתע כי הצבא האדום נמצא במרחק של כ-12 קילומטר בלבד ממרכז העיר. בקבלת הפנים לכבוד יום הולדתו, מנהיג האס אס היינריך הימלר (אולריך נֵתֶן) וגנרל הוואפן אס אס הרמן פגליין (תומאס קרצ'מן) מפצירים בהיטלר לעזוב את העיר, אך זה משיב כי יביס אותם בברלין או שימות. הימלר עוזב את ברלין כשכוונתו לנהל משא ומתן לתנאי כניעתה של גרמניה עם בעלות הברית המערביות מאחורי גבו של היטלר.

בבונקר, משוחח היטלר עם אלברט שפר (היינו פרך) על תוכנית "אדמה חרוכה", שפר מבקש שירחם על האזרחים הגרמנים, וטוען כי תוכנית זו תחזירם לימי הביניים. היטלר משיב באדישות כי העם הגרמני הוכיח שהוא חלש ועל כן אינו ראוי להתקיים. במקביל, מתעלמת אווה בראון (יוליאנה קוהלר) מתחנוניו של פגליין, שהוא גיסה הנשוי לאחותה ההרה, לעזוב את העיר. בראון עורכת מסיבת יום הולדת עבור יושבי הבונקר בלשכת הקנצלר, אך ארטילריה סובייטית שמה קץ למסיבה מוקדם מהצפוי.

הגנרל הלמוט ויידלינג (מיכאל מנדל) מואשם שהסיג את מפקדתו למערב בניגוד לפקודות ועליו להיות מוצא להורג בשל כך. ויידלינג מגיע לבונקר, כדי להסביר מדוע נסוגה מפקדתו וכדי להיות מוצא להורג. הוא מוסר את גרסתו לנסיגה לוילהלם בורגדורף (יוסטוס פון דוהנאני) והנס קרבס (רולף קניס), ובהמשך להיטלר עצמו, שמתרשם וממנה את ויידלינג לאחראי על הגנת ברלין, ויידלינג אומר בתגובה לוילהלם קייטל (דיטר מאן) שהיה מעדיף להיות מוצא להורג.

בחדר התדרוך נערך דיון על התפוררות ההגנה של ברלין. באדישות מסוימת, אומר היטלר כי גנרל הוואפן אס אס, פליקס שטיינר יגיע לעיר מצפון ויכריע את הסובייטים. כשמגלה היטלר כי שטיינר לא הצליח לגייס כוח אדם, הוא מזועזע מהתגלית, מורה לכל הנוכחים לצאת מהחדר מלבד גבלס, בורמן, קייטל, יודל ובורגדורף. בהתקף זעם מאשים היטלר את הגנרלים מהוורמאכט ומהאס אס, שרימו אותו מהיום הראשון, לטענתו. הוא זועק כי חייליו פחדנים ובוגדים וטוען כי הגנרלים הם "חלאתם של העם הגרמני"; הוא מביע צער שלא השמיד את הקצונה כולה, כפי שעשה סטלין (במהלך הטיהורים הגדולים). לבסוף הוא שוקע בכיסאו, מודה כי המלחמה אבודה, אך אומר: "אם אתם חושבים שזה יגרום לי לעזוב את ברלין, אני מעדיף לירות לעצמי כדור בראש". מועברת היטב התחושה כי הקשר של היטלר עם המציאות הולך ופוחת, וחלק מהקצינים הבכירים כבר אומרים זאת בפה מלא.

מגדה גבלס (קורינה הארפוש) מגיעה עם ילדיה לבונקר. בראון ומגדה גבלס כותבים מכתבי פרידה. ככל שמתקדמים הרוסים ומתקרבים לבונקר, מתחיל היטלר בהכנות להתאבדות משותפת עם אוה בראון. נושא ההתאבדות עומד במוקד שיחות החולין של אנשי הבונקר, בד בבד עם עריכת מסיבות שכרות וריקודים עם נשים. היטלר נושא את בראון לאישה. היטלר ויוזף גבלס מכתיבים ליונגה את צוואותיהם, תוך השתלשלות הדברים מגלה היטלר על בגידתם של גרינג והימלר, מצווה להוציאם להורג ומורה לאתר את פגליין ולהוציאו להורג. היטלר מתאבד עם בראון בחדרו, לאחר שהורה להשמיד את גופתו. מגדה גבלס הורגת את ילדיה, עולה עם יוזף לחצר הבונקר, שם הוא יורה בה ומתאבד. ובהמשך עוסק הסרט בכניעה לרוסים ובניסיונם של אלה שנותרו בחיים ובחרו לא להתאבד, למצוא את דרכם לחיים. יונגה עצמה חוצה את דרכה בין חיילים רוסיים יחד עם הילד פטר (ר' להלן).

בסצנת הסיום מוקרנים כתוביות המתארות את קורות גיבורי הסרט לאחר כניעת ברלין וסיום המלחמה. אחריהן שוב נראית יונגה הקשישה מנסה להתעמת עם עברה ואומרת שרק כששמעה על סופי שול, שהייתה בת גילה והוצאה להורג באותו זמן בו החלה יונגה לעבוד בשירותו של היטלר, הבינה שהיותה צעירה, לכאורה, לא יכולה להצדיק את הצטרפותה להיטלר.

עלילות משנה

הסרט אמנם עוסק במתרחש בתוך הפיהררבונקר, אך חלק לא מבוטל ממנו מתרחש במקביל ברחובות הסובבים אותו כאשר כולם מתקשרים לכיבוש הצפוי של ברלין.

בין קווי העלילה המשניים שבסרט ניתן למנות את סיפורו של ארנסט-גינתר שנק (כריסטיאן ברקל), רופא באס אס, שעיקר דאגתו נתונה למטופלים שנותרו מאחור לאחר שפונה בית החולים – חרף אזהרות ואיומים מצד גנרלים. הפיקוד מורה לדוקטור שנק לעזוב את ברלין, אך זה מבקש להישאר בעיר כדי לטפל בפצועים. גנרל וילהלם מונקה (אנדרי הניקה) דורש משנק להביא את כל האספקה הרפואית שנותרה בבית החולים למפקדה בלשכת הקנצלר. בדרכו לבית החולים לחפש ציוד רפואי, פוגש שנק קצין שריון שמורה לו להיזהר מהכוחות הסובייטים שבאזור. בתוך בית החולים, שנק מופתע לגלות מספר רב של חולים קשישים. בדרכו חזרה שנק מנסה, ללא הצלחה, למנוע הוצאה להורג של שני זקנים בידי המשטרה הצבאית.

סיפור נוסף הוא זה של פטר קראנץ (דונובן גוניה), ילד קטן ושאפתן חבר הנוער ההיטלראי, שנוטל חלק בקרב ההגנה על העיר למורת רוחו של אביו – חייל גרמני לשעבר שאינו מוצא סיבה שילדים ילחמו או יהרגו למען הגנת המולדת. בעוד רוב הפרטים בסרט מבוססים על ספרים ועדויות, סיפורו של פטר הוא דמיוני, אך מבוסס על דמות ילד אמיתי שלחם בשורות ההיטלר יוגנד.

ככל שגובר הכאוס ברחובות, ממשיכים אנשי אס אס ואזרחים נאצים פנאטים, הן במעשי התאבדות והן בהוצאות להורג בלינץ' של אזרחים אחרים שנדמה שעברו בין הצד הגרמני בעיר לצד הרוסי וחזרה, ממש עד להגעת הרוסים.

סיפורים אלה מציגים את נקודת המבט של האנשים הפשוטים ברחובות המופגזים, שאינם שוהים בבונקר עם ראשי השלטון הנאצי.

אדולף היטלר

אדולף היטלר

ערך מורחב – אדולף היטלר

אדולף היטלר היה קנצלר ומנהיגה הטוטליטרי של גרמניה הנאצית.

"הנפילה" מציג את היטלר באופן שעושה ניסיון להראות שהרשע איננו שטני, אלא חלק בלתי נפרד מהמין האנושי, באמצעות יצירת הזדהות רגשית עם דמותו החווה קשיים בבונקר. הצגתו של היטלר כבן אדם מן השורה – שהתייחס באדיבות למקרוביו, פינק את כלבתו, אוכל את ארוחותיו הצמחוניות בפאר – אותן הוא חולק עם מקורבים נוספים ללא גינוני מלכות, הייתה נתונה למחלוקת רבה. בסרט הושם דגש על הניוון הגופני של היטלר ורעידותיו, שמעידים על חוסר יציבותו הנפשית. לדבריו של יואכים פסט, היטלר כלל לא היה מטורף או ירוד שכלית ואף היה איש שברירי שבקושי גרר את עצמו ושעקב שבריריות זו כנראה נבעה השפעה חזקה יותר. לכן, לדעתו, כולם צייתו לו כמו עבדים. תומאס מאן, סופר גרמני וחתן פרס נובל לספרות הזהיר את הגרמנים שלא להשתמש במונח "טרגי" בקובץ המכתבים "מאזינים גרמנים!"; בהקשר של היטלר, טוען פסט כי הוא לא היה משתמש במונח זה באופן חופשי מדי משום שבאופן זה כל טיפשות או רשעות עלולות לזכות בסוג של "אצילות רוחנית"; פסט רואה באזהרה זו מוצדקת לחלוטין ומתעקש על כך שסיפורו של היטלר איננו טרגדיה, משום שטרגדיה נולדת מסתירה בין שני עקרונות ואצל היטלר לא התקיימה אף סתירה אחת.

הירשביגל דווקא טוען שדמותו של היטלר בסרט היא התגלמות הרוע בעיניו; שאת הרוע הוא מייצג, ואת זה לא ניתן לביים. בהקשר זה הוא מצטט את משפטו המפורסם של במאי הקולנוע הצרפתי ז'אן רנואר: "איש איש מסיבותיו הוא". הירשביגל עוד הוסיף, שבניגוד לרושם שעולה מהסרט, המטרה העיקרית שלו היא להיות אמין ולא ליצור רגשי הזדהות עם היטלר, שבעיניו, הוא לא מסוגל לתאר שתיווצר אהדה כלפיו. הוא מדגיש כי המפלצתיות היחידה ברייך השלישי היא עצם העניין שמדובר בבני אדם, ולא ביצורים דמיוניים מהגיהנום. אייכינגר הוסיף כי יש סכנה בסרטים בהם מוצג היטלר כיצור בלתי שפוי מפני שהיטלר עצמו היה שפוי עד רגעו האחרון. בנוסף, אייכינגר מהלל את כישרון המנהיגות של היטלר וטוען שהוא הבמאי הטוב ביותר שעולה על הדעת, ולכן, כל דבר שהוא "ביים" נעשה במודע ובבירור.

טראודל יונגה

ערך מורחב – טראודל יונגה

טראודל יונגה הייתה מזכירתו האישית של אדולף היטלר, מסוף 1942 ועד יומו האחרון, במשך שנתיים וארבעה חודשים. לדבריה, היא לא ידעה על רדיפות ורציחות היהודים וטענה כי היטלר ומנהיגי הנאצים שאותם פגשה במהלך עבודתה כמזכירת הפיהרר, מעולם לא הזכירו בנוכחותה את המילה "יהודי". היא למדה על השואה ועל ממדיה רק בתום המלחמה, ואז כעסה על עצמה "משום שיכולתי לחבב את הפושע הגדול ביותר שחי אי פעם". יונגה חיברה ספר זכרונות בשם "עד השעה האחרונה" (Bis zur Letzen Stunde) זמן קצר לאחר תום המלחמה, שזכה לפרסום רק שנתיים לאחר מותה, בשנת 2004.

הפקה

מקורות הכתיבה

הסרט מתאר את עשרת ימיו האחרונים של אדולף היטלר, החל מיום הולדתו ה-56 שחל ב-20 באפריל 1945 ועד יום התאבדותו, 30 באפריל. יואכים פסט, מחבר הספר "בתוך הבונקר של היטלר - 14 הימים האחרונים" עליו מבוסס הסרט, היה הסופר הגרמני הראשון שכתב ביוגרפיה עיקרית על היטלר. לדברי פסט, הרעיון לחיבור הספר על אודות ימיו האחרונים של היטלר והמשטר הנאצי נבע מההנחה כי "סופו של הרייך השלישי מבטא באופן מתומצת, מרוכז ומחודד את כל הזוויות שהרכיבו את שלטונו של היטלר". תסריטאי הסרט ברנד אייכינגר מחדד את עמדתו של פסט, ומוסיף כי הסרט הוא מיקרו-קוסמוס של כל ההתרחשויות במהלך 12 שנות המשטר; אייכינגר טוען כי ניתן למצוא הקשר דרמטי שמספר על המשטר אך מצטמצם בפרק זמן שניתן להשתלט עליו.

ברונו גנץ גילם את אדולף היטלר (2005)

הסרט מתבסס גם על עדויותיה של טראודל יונגה, אחת ממזכירותיו האישיות של היטלר, שנכנסה לתפקיד ב-1942, בהיותה בת 22. יונגה כתבה את זכרונותיה זמן קצר לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה בספר "עד השעה האחרונה", בו היא בעיקר נוגעת בשאלה מדוע נכחה בכל הנעשה. מכתביה משתמע שהיטלר שידר למקורביו שהכול בשליטתו וגם כאשר נראה כי המצב חסר סיכוי הוא ביטא תחושת ביטחון, בעיקר בימיו האחרונים; כך למשל אמר: "זה לא נורא שכל הערים הגרמניות נהרסו עד היסוד. זה יזרז את ההקמה מחדש".

בחירת הצוות

אוליבר הירשביגל, במאי הסרט (2009)

אוליבר הירשביגל הרהר זמן רב בטרם נענה בחיוב לבימוי הסרט. לדבריו, הסכים לביים את הסרט משום שפרק זה בהיסטוריה העסיק אותו עוד מילדותו ושבתור גרמני "היה אסור לו להתחמק" וכן ראה בהצעה תפקיד היסטורי בתור גרמני שמעבד נושא זה.

ברונו גנץ נענה בשאפתנות מיד לאחר שהוצע לו התפקיד, אך עם השיקולים המוסריים התמודד מאוחר יותר. לבטיו בגילום הדמות לא נבעו רק מהקושי לגלם את הפיהרר הנאצי, אלא גם מהחשש שמא יזוהה עם דמותו לתמיד. בנוסף, ערך השחקן מחקר של ארבעה חודשים בהכנתו לתפקיד, בין היתר באמצעות קריאה של למעלה מ-40 ספרים העוסקים בנושא, האזנה לשיחות פרטיות של היטלר שהוקלטו על מנת לחקות את קולו כראוי, בדגש על מבטא אוסטרי מדויק. גנץ הוא אחד השחקנים האירופאיים המוערכים ביותר מאז שנות ה-70, ששיחק מספר רב של פעמים בסרטיהם של במאי קולנוע מוערכים גם הם, בהם וים ונדרס, ורנר הרצוג, אריק רוהמר, פטר הנדקה, ג'ונתן דמי ועוד.

אלכסנדה מריה לרה, המגלמת את מזכירתו של היטלר יונגה, סיפרה כי קראה את ספרה וצפתה בסרטה התיעודי עוד לפני שידעה שתגלם את דמותה. לרה טוענת כי יונגה הייתה פשוט נערה צעירה ותמימה אך היא תשתדל שלא לגלם אותה בתמימות יתרה, למרות שהיא מזדהה עמה. היא משווה את היטלר לכוכב פופ שעבור יונגה עבודה זו הייתה מיוחדת מאוד כאשר הותר לה לעבוד אצלו, ושמנגד עבודתה החדירה בה פחד שאילץ אותה להכפיף את עצמה אליו.

קורינה הארפוש ביקשה לגלם את דמותה של מגדה גבלס מהירשביגל לפני שהתחוור לה למה ובשל מה היא מעוניינת לגלם אותה. לטענתה, דמותה של גבלס היא התפקיד הנשי המעניין ביותר בסרט משום שניתן לראות שגם במערכות קיצוניות כמו זו, אהבת אם או יצר הגנה מקבלים אצלה ביטוי הפוך (על פי המסופר בסרט, גבלס רצחה את ילדיה; במציאות הדעות חלוקות האם היא רצחה אותם בעצמה או שמא לודוויג שטומפפגר הרגם). לדעתה של הארפוש, גבלס רצחה את ילדיה משום שהיא רצתה להגן עליהם מעולם שאיננו נאצי.

צילום

הסרט צולם בתאריכים 12 באוגוסט – 15 בנובמבר 2003.

צוות ההפקה בחן ערים שונות לצילום הסרט, שצולם בחלקו בסנקט פטרבורג (עיר שאזורים רבים בה נבנו על ידי אדריכלים גרמנים) שברוסיה – שם הם מצאו את המוטיבים המתאימים לאווירתו. צילום הסרט בסנקט פטרבורג היה גם סמלי, לאור ההיסטוריה המורכבת של שני העמים. ב-24 בינואר 1924, שלושה ימים לאחר מותו של לנין, קיבלה העיר את השם לנינגרד לכבודו (ראו גם: המצור על לנינגרד). המצור נמשך גם במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי כוחות הוורמאכט של גרמניה הנאצית, מ-8 בספטמבר 1941 עד ל-27 בינואר 1944, לאורך 29 חודשים רצופים. במהלך המצור ידעה העיר רעב כבד, שהוביל למותם של מאות אלפי בני אדם. מנהלת ההפקה כריסטינֵה רוֹתֶה ציינה כי היא חושבת שנפלא שהסרט צולם דווקא שם ושניתן לעשות סרט על אותה תקופה בעיר זו, זה לצד זה.

הירשביגל עשה מאמץ לשחזר במדויק את המראה והאווירה של הפיהררבונקר באמצעות עדויות, זיכרונות הניצולים ומקורות היסטוריים אחרים.

האתגר החשוב ביותר ביצירת הסרט, לדברי צוות ההפקה, היה להשרות אותנטיות בקרב הצופים ועל כן חלקים נוספים מהסרט צולמו גם בעיר הגרמנית מינכן, בירת מדינת בוואריה וכן באוסטריה ובאיטליה.

קבלת הסרט

בעוד שנושא הרייך השלישי עדיין רגיש בקרב גרמנים רבים, גם 65 שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, הסרט שבר טאבו בגרמניה ביחס לתיאור היטלר בתור דמות מרכזית המגולמת על ידי שחקן גרמני.

הצלחה

הקרנת הבכורה של הסרט נערכה ב-16 בספטמבר 2004 בגרמניה. על פי אתר האינטרנט Box Office Mojo העוקב בהכנסותיהם של סרטי קולנוע, עם תקציב של כ-25 מיליון דולר, הכניס הסרט למעלה מ-92 מיליון דולר, כ-6% מתוכם בגרמניה. בסרט צפו כ-4.5 מיליון גרמנים.

הסרט הוא אחת ההפקות הגרמניות המוצלחות ביותר בחו"ל, שזכה להצלחה בינלאומית במספר רב של מדינות, בעיקר בארצות הברית.

דבר המבקרים

אתר ביקורות הסרטים Rotten Tomatoes דיווח כי 91% מהביקורות שניתנו לסרט היו חיוביות ושניקודו הממוצע עמד על 8 מתוך 10. באתר גם נכתב שהקונצנזוס בקרב המבקרים הוא ש"הנפילה הוא חשבון מאיר, מתחשב ומפורט של ימיו האחרונים של היטלר". באתר Metacritic, בו הניקוד הוא מתוך מאה והביקורות בו לקוחות מהעיתונות המודפסת, קיבל הסרט 82 נקודות בהתבסס על 35 ביקורות.

יציאתו הצפויה לאקרנים של הסרט בשנת 2004 עוררה דיון בקרב מגזיני ועיתוני קולנוע גרמנים. העיתון הצהוב "Bild" שאל: "המותר לנו להציג את המפלצת כאדם?"

החשש מתיאורו של היטלר בסרט הוביל את מבקר הקולנוע דייוויד דנבי בעיתון ניו יורקר לציין:

כחתיכת משחק, עבודתו של גנץ איננה רק מדהימה, היא גם למעשה מרגשת. אך יש לי ספקות לגבי דרכו הווירטואוזית שכבר הוכנסה לשימוש. באמצעות הדגשת התבוסה המכאיבה של היטלר גנץ הפך את הדיקטטור לאנושי בצורה שמתקבלת על הדעת. בתור ביוגרפיה, ההישג (אם זה הביטוי הנכון) [...] להתעקש כי המפלצת לא הייתה תמיד מפלצתית – שהוא היה אדיב כלפי בשלניו ומזכירותיו הצעירות, אהב את כלבת הרועה שלו, בלונדי, והיה מוקף בידי כפופים נאמנים. הבנו את הנקודה: היטלר לא היה ישות על-טבעית; הוא היה חרס המשותף בחזקת התשוקה של חסידיו. אך האם זו תשובה מספקת למה שהיטלר עשה בפועל?

מאידך, מבקר הקולנוע אדם קלין אורון באתר "עין הדג" משבח את גילום דמותו של היטלר:

ברונו גנץ נותן את אחת מתצוגות המשחק המרשימות ביותר שנראו. הוא יוצר דמות, שלמרות שהיא נשארת אניגמטית, עדיין אמינה, מלאה, ומרתקת. בניגוד לטענות שהועלו נגד הסרט, היטלר של גנץ אינו מעורר אמפטיה כלל, אך הוא אנושי בכל זיף משפמו ובכל מבט שהוא זורק מעיניו, שלרוב הן מושפלות.

בישראל

מצד המפיצים נבע חשש מהקרנת הסרט בישראל בשל השאלה המוסרית, ועל כן הוא הוצג תחילה במספר "הקרנות ניסיון" ברשת בתי הקולנוע "לב" בהן נערכה הצבעה האם להקרינו בארץ.

נורית שני, בעלת הרשת, התייחסה לפרשה זו:

רגישות הנושא בישראל ידועה לכל, ולפני שהחלטנו סופית לצאת עם הסרט, ביקשתי לשמוע את חוות דעתו של הקהל הנייטרלי, ועל כן ערכנו את ההצבעה בקרב המנויים שלנו. התוצאות היו חד משמעיות. 91% מקרב צופי הסרט חשבו שיש מקום להקרינו בישראל, ורק 9% התנגדו. אמנם ציפיתי לרוב בעד הקרנת הסרט, אבל הרוב הגדול הפתיע גם אותי. אני יודעת שעדיין ישנם רבים שיהיה להם קשה לראות את היטלר בצלם אנוש, אבל אחרי הכול הסרט ראוי וזה יהיה לא הוגן למנוע אותו מקהל סקרן, מתעניין, שמוכן להתמודד עם הנושא הכואב בדרכו שלו."

פרודיות על הסרט ("היטלר מתעצבן")

סצנה אחת בסרט, בה היטלר נתקף בהתקף זעם כשהוא מבין שהמלחמה אבודה, הפכה, תחת השם "היטלר מתעצבן", לתופעת אינטרנט כאשר אלפי גולשים הפכו אותה לפרודיות כשהצמידו לה כתוביות היתוליות המקשרות אותה לאירועים ומצבים בני זמננו, והעלו את הסרטונים לאתרי שיתוף וידאו כגון YouTube.

התופעה התפשטה בכל העולם, וגם בישראל נעשו מספר פרודיות לסצנה בהן היטלר מתייחס, כביכול, לאירועים ומצבים בחיים בישראל (בעיית החנייה בתל אביב, הדוחק באתר החרמון, הופעה אופיינית של שלמה ארצי, ועוד).

במאי הסרט הירשביגל שיבח את הפרודיות בראיון שנתן למגזין "ניו יורק" משנת 2010, אמר שרבות מהן היו מצחיקות וכי הן היוו שלוחה הולמת של מטרת הסרט: "המטרה של הסרט הייתה לבעוט את האנשים הנוראיים האלה מכס המלכות שעשה אותם שדים, מה שהופך אותם לריאלים ואת פעולותיהם למציאות. אני חושב שזה הוגן אם זה כעת נלקח כחלק מההיסטוריה שלנו, ונעשה בו שימוש למטרות רוחם של האנשים".

מפיצת הסרט, Constantin Films, הגישה בקשה ל-YouTube להוריד מהאתר את כל אותן פרודיות בשל הפרת זכויות יוצרים, לטענתה.

ראו גם

• הסוף. התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר 1944–1945

לקריאה נוספת

• יואכים פסט, בתוך הבונקר של היטלר - 14 הימים האחרונים, תרגום: חנן אלשטיין, הוצאת אחוזת בית, 2006

• Traudl Junge, Melissa Müller: Bis zur letzten Stunde – Hitlers Sekretärin erzählt ihr Leben, List-Verlag, 2004, מסת"ב 3548604706

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הנפילה בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של הנפילה

• אתר הסרט (באנגלית)
• ביקורות, ראיונות, תגובות ותמונות (בגרמנית)
• ראיון עם במאי הסרט אוליבר הירשביגל
• חנן אלשטיין, על הספר בתוך הבונקר של היטלר - 14 הימים האחרונים מאת: יואכים פסט באתר טקסט

ביקורות

• אדם קלין אורון, "הנפילה", ביקורת על הסרט באתר "עין הדג"
• נעמה שפי, גם היטלר היה בן-אדם? - ביקורת באתר "האוזן השלישית"
• מיכאל אורן, גרמניה לאחר 'הנפילה', תכלת (כתב עת)
• ביקורת באתר יד ושם

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34637667הנפילה