המלחמה הקרליסטית השלישית

המלחמה הקרליסטית השלישית

קרב טרוויניו, 7 ביולי 1875, פרנסיסקו אולר
מלחמה: המלחמות הקרליסטיות
תאריכים	21 באפריל 1872 – 28 בפברואר 1876 (3 שנים ו־44 שבועות)
מקום	ספרד
תוצאה	ניצחון הליברלים החוקה הספרדית של 1876 ההסכם הכלכלי הבסקי
הצדדים הלוחמים ליברלים רפובליקנים קרליסטים מפקדים אמדאו הראשון אלפונסו השנים עשר מרטינס-קאמפוס מנואל פאוויה פרנסיסקו סראנו רמון בלאנקו אאלוגיו דספוחול דומינגו מוריונס מנואל דה לה קונצ'ה חוסה קאברינטי רמון נואווילאס חנארו קסאדה קרלוס השביעי האינפנטה אלפונסו קרלוס רמון קאבררה טורקואטו מנדירי ניקולאס אולו אנטוניו דורגאריי פסקואל קוקאלה אלפונסו דה בורבון פרנססק סאוואלס רפאל טריסטאני חואן קסטלס חואקין אליו חוסה סאנטס תומאס סגארה מנואל דה בלו רמון אלטאריבה

המלחמה הקרליסטית השלישית (בספרדית: Tercera Guerra Carlista;‏ 1872–1876) הייתה המלחמה הקרליסטית האחרונה בספרד. לפעמים היא מכונה "המלחמה הקרליסטית השנייה", שכן המלחמה "השנייה" המוקדמת יותר (1847–1849) הייתה קטנה יותר בקנה מידה וטריוויאלית יחסית בהשלכה פוליטית.

לקראת המלחמה, המלכה איזבלה השנייה ויתרה על כס המלוכה בשנת 1868, אמדאו הראשון, בנו של ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה, הוכרז כמלך ספרד ב-1870. בתגובה, הטוען לכתר הקרליסטי, קרלוס השביעי, ניסה להרוויח את תמיכתם של אזורים ספרדיים שונים על ידי הבטחה להנהיג מחדש מנהגים וחוקים ספציפיים לאזור. הקרליסטים הכריזו על חידושם של פיורוס (צ'רטרים) קטלאניים, ולנסיים ואראגוניים אשר בוטלו בתחילת המאה ה-18 על ידי המלך פליפה החמישי בצווים החד-צדדיים שלו נואבה פלנטה.

הקריאה למרד של הקרליסטים הדהדה בקטלוניה ובמיוחד באזור הבסקים (גיפוזקואה, אלבה, ביסקאיה ונווארה), שם הצליחו הקרליסטים לכונן מדינה זמנית. במהלך המלחמה, כוחות קרליסטים כבשו כמה עיירות ספרדיות בפנים הארץ, החשובות שבהן היו לה סאו ד'אורגל ואסטלה בנווארה. הם גם הטילו מצור על הערים בילבאו וסן סבסטיאן, אך לא הצליחו לכבוש אותן.

המלחמה הקרליסטית השלישית ראתה סדרה של שינויי משטר בספרד, שהחלה בהכרזה על הרפובליקה הספרדית הראשונה לאחר התפטרותו של אמדאו הראשון בפברואר 1873. יותר משנה לאחר מכן, בדצמבר 1874, הפיכה צבאית העלתה לשלטון מונרך בורבוני חדש, אלפונסו השנים עשר, מה שסימן את תחילתו של הרסטורציה הבורבונית בספרד.

לאחר ארבע שנות מלחמה, ב-28 בפברואר 1876, הובס קרלוס השביעי, ויצא לגלות בצרפת. באותו יום, אלפונסו השנים עשר, מלך ספרד נכנס לפמפלונה. לאחר תום המלחמה בוטלו האמנות הבאסקיות (fueros/foruak), והעבירו את מנהגי הגבול מנהר האברו לחוף הספרדי. בשטחים שהחזיקו את הצ'ארטר בוטלו סעיפי שלטון הבית, שנותרו מהחלטת המלחמה הקרליסטית הראשונה, וגיוס צעירים לצבא הספרדי הפך לחובה.

המלחמה גרמה בין 7,000 ל-50,000 נפגעים.

מבוא

קרלוס השביעי, הטוען לכתר הקרליסטי

המלחמה הקרליסטית השלישית החלה ב-1871, לאחר הדחתה של איזבלה השנייה במהפכה המהוללת ב-1868 והכתרתו של אמדאו הראשון מבית סבויה למלך ספרד ב-1870. הבחירה באמדאו הראשון כמלך במקום הטוען לכתר הקרליסטי, קרלוס השביעי, נחשבה לעלבון גדול לקרליסטים שהייתה להם תמיכה חזקה בצפון ספרד, במיוחד בקטלוניה, נווארה ובמחוזות הבסקים.

לאחר כמה חילוקי דעות פנימיים בשנים 1870–1871, שהסתיימו בהדחתו של רמון קבררה כראש המפלגה הקרליסטית, החלו הקרליסטים בהתקוממות כללית נגד ממשלתו של אמדאו הראשון ותומכיה הליברלים. המלחמה הקרליסטית השלישית הייתה הפעולה האחרונה של מאבק ארוך בין פרוגרסיבים (צנטרליסטים) ספרדים למסורתיים שהחל לאחר מלחמת חצי האי הספרדי (1808–1814) ופרסום החוקה של קדיס ב-1812, אשר סיים את "המשטר הישן בספרד. גם חוסר האמון והיריבות בין בני משפחת המלוכה הגדילו את הסכסוך. שלוש המלחמות הקרליסטיות החלו מסיבות שונות: פרסום הסנקציה הפרגמטית של פרננדו השביעי גרמה למלחמה הקרליסטית הראשונה, חוסר היכולת למצוא פשרה הובילה למלחמה הקרליסטית השנייה, והכרזה על מלך זר כמלך ספרדי עוררה את המלחמה הקרליסטית השלישית.

כמה מחברים בני התקופה תיארו את המלחמה הקרליסטית השלישית כקטלנית, במיוחד עבור אזרחים בשולי הסכסוך.

הפעמון מצלצל למוות ברחבי העיירה ההרואית איגואלדה... פרטים נוראיים... מוות של אנשים מכידונים, בתים שרופים, מפעלים שהותקפו עם שחר, מעשי שוד, אנסים, עלבונות...

— - La Campana de Gràcia‏, 27 ביולי 1873

על המתקפה הקרליסטית על העיירה איגואלדה (ברצלונה) על כניסתם של הקרליסטים ל-Vendrel מסופרות אלפי זוועות, שנעשו על ידי חסידי האבסולוטיזם... אם אחינו נפלו על קצה הפגיון הקרליסטי, מדוע אנחנו הליברלים צריכים להתחשב איתם?... זה הכרחי להילחם במלחמה ביד חזקה ולהפעיל כל מיני משאבים כדי להשמיד את השודדים ששורפים, גונבים והורגים בשם דת ושלום.

— - La Redención del Pueblo‏, 6 במרץ 1874, על כניסתם של הקרליסטים בעיירה Vendrell (Tarragona)

הצדדים הלוחמים

קרליסטים

האינפנטה קרלוס מריה איסידרו

המפלגה הקרליסטית הוקמה בשנים האחרונות לתקופת שלטונו של פרננדו השביעי (1784–1833). קרליזם נקרא על שם אינפנטה קרלוס מריה איסידרו, רוזן מולינה (1788–1855) ואחיו של פרננדו. הסנקציה הפרגמטית, שפורסמה על ידי פרננדו ב-1830, ביטלה את החוק הסאלי, ואפשרה לנשים להיות מלכות ספרד בזכות עצמן. משמעות הדבר הייתה שאיזבלה, בתו של פרננדו, הפכה ליורשת במקום קרלוס, אחיו.

קרלוס הפך כמעט מיד למטרה שסביבה יכלו הקבוצות השמרניות של ספרד להתאחד. האנטי-ליברליזם של סופרים כמו פרננדו דה זבאלוס, לורנצו הרוואס אי פנדורו ופרנסיסקו אלווארדו במהלך שנות ה-20 של המאה ה-19 היה מבשר לתנועה הקרליסטית. היבט חשוב נוסף של האידאולוגיה הקרליסטית היה הגנתה על הכנסייה הקתולית ומוסדותיה, כולל האינקוויזיציה וחוקי היובל המיוחדים, כנגד הכתר הליברלי יותר יחסית. הקרליסטים הזדהו עם מסורות צבאיות ספרדיות, ואימצו את הצלב הבורגונדי של הטרציוס מהמאות ה-16 וה-17. הנוסטלגיה הזו לעברה של ספרד הייתה נקודת משען חשובה עבור הקרליזם. הייתה גם תמיכה מורגשת בשיטה הפיאודלית שנעקרה על ידי הכיבוש הצרפתי, אם כי על כך חולקים היסטוריונים. הקרליסטים סיכמו את אמונתם במוטו: "למען א-לוהים, למען המולדת והמלך".

באווירה הדתית והשמרנית העמוקה של ספרד של המאה ה-19, הקרליזם משך מספר רב של תומכים, במיוחד בקרב חלקים בחברה שהתרעמו על הליברליזם הגובר של המדינה הספרדית. הקרליזם מצא את רוב תומכיו באזורים כפריים, במיוחד במקומות שנהנו קודם לכן ממעמד מיוחד לפני 1813, כמו קטלוניה ובמיוחד חבל הבסקים. באזורים אלו של הארץ נהנו הקרליסטים מתמיכה של האיכרים הקתוליים ואצילים קטנים, עם תמיכה מדי פעם מהאצולה הגדולה.

ליברלים

לאחר מותו של פרננדו השביעי ב-1833 ללא יורש זכר, הירושה הייתה שנויה במחלוקת, למרות ביטול החוק הסאלי ב-1830. מכיוון שהמלכה החדשה איזבלה הייתה רק ילדה, אמה, מריה כריסטינה, הפכה לעוצרת עד שאיזבלה הייתה מוכנה למלוך בזכות עצמה. מכיוון שהשמרנים תמכו בקרלוס, נאלצה מריה כריסטינה לעמוד לצד הליברלים, שאהדו את האידיאלים של המהפכה הצרפתית. הליברלים היו מיוצגים היטב בדרגים הגבוהים של הצבא ובין בעלי האדמות הגדולים, וזכו לתמיכה מסוימת ממעמד הביניים.

הליברלים קידמו תיעוש ומודרניזציה חברתית. הרפורמות כללו מכירת אדמות של כנסיות ומוסדות אחרים שתמכו במשטר הישן, הקמת פרלמנטים נבחרים, בניית מסילות ברזל והתרחבות כללית של התעשייה ברחבי ספרד. היה ביניהם גם זרם חזק של אנטי-קלריקליזם.

רקע כללי

המלחמות הקרליסטיות הראשונה והשנייה

המלחמה הקרליסטית הראשונה

תומאס דה סומאלאקארגי מפקד הכוחות הקרליסטיים בחבל הבסקים

גנרל אספרטרו מפקד הצבא הליברלי ואחר כך העוצר של ספרד

לאחר מותו של פרננדו, הממשלה ביצעה את חלוקת ספרד למחוזות ו"אזורים היסטוריים" עם החלוקה הטריטוריאלית של ספרד ב-1833. החלוקה גברה על הממשל המסורתי של מחוזות הבסקים, שהחזיקו במעמד אוטונומי ספציפי בתוך ספרד. לדוגמה, נווארה הייתה עדיין ממלכה עם בסיס בסקי עם גופים ומנהגים משלה שמקבלים החלטות על נהר האברו. ההחלטה החד-צדדית נתפסה כצעד ממשלתי עוין על ידי העם הבסקי, שהביא להתקוממות כללית במחוזות הבאסקים ונווארה בתמיכה בקרליסטים המסורתיים, וכתוצאה מכך המלחמה הקרליסטית הראשונה. ההצלחה שהתקבלה איפשרה לקרליסטים להשיג שליטה באזור הכפרי, אם כי ערים כמו בילבאו, סן סבסטיאן, פמפלונה וויטוריה-גסטיס נשארו בידיים הליברליות. המרד התפשט לקסטיליה הישנה, אראגון וקטלוניה, שם פעלו צבאות קרליסטים ולוחמי גרילה עד סוף המלחמה. משלחות מחוץ לאזורים אלו הביאו להצלחה מוגבלת.

ארץ הבסקים הוכנעה ב-31 באוגוסט 1839, עם אמנת ורגרה ואבראזו דה ורגרה בין הגנרל הליברלי באלדומרו אספרטרו והגנרל הקרליסטי רפאל מרוטו. קרלוס, הטוען לכתר, חצה את נהר בידאסואה לצרפת לחיי גלות, אך קרליסטים בקטלוניה ובאראגון המשיכו להילחם עד יולי 1840, אז ברחו לצרפת בראשות הגנרל הקרליסט רמון קבררה.

דמויות בולטות צצו משני הצדדים במהלך המלחמה. בצד הליברלי, באלדומרו אספרטרו עלה לגדולה והחליף את מריה כריסטינה כעוצר הממלכה ב-1840, אם כי חוסר הפופולריות שלו גרמה לכך שהוא הודח מאוחר יותר על ידי קואליציה של פוליטיקאים ואנשי צבא מתונים. בצד הקרליסטי, רמון קבררה הפך לראש המפלגה הקרליסטית, תפקיד בו יחזיק עד 1870. המהלך העתידי שלו לשנות את נאמנותו למשטר הספרדי במהלך המלחמה הקרליסטית השלישית יתברר כמכריע להצלחת הממשלה.

המלחמה הקרליסטית השנייה

רמון קבררה. דמות בולטת בשורות הקרליסטיות, תמיכתו המאוחרת בממשלת הרסטורציה הייתה מכרעת לערעור המטרה הקרליסטית.

המלחמה הקרליסטית השנייה החלה בשנת 1846, לאחר כישלון התוכנית לנישואי איזבלה השנייה עם הטוען לכתר הקרליסטי, קרלוס לואיס דה בורבון. הלחימה התרכזה בהרי דרום קטלוניה וטרואל עד 1849. ההקשר היה משבר חקלאי ותעשייתי שפגע בקטלוניה ב-1846, יחד עם מיסים וחוקי שירות צבאי לא פופולריים שהנהיגה ממשלתו של רמון מריה נרוואס.

גורם קריטי נוסף היה נוכחות מתמשכת של טרבוקרים, או לוחמים קרליסטים, מהמלחמה הקרליסטית הראשונה שלא נכנעו לממשלה ולא ברחו לגלות. נסיבות אלו הביאו להקמת הפלוגות הקרליסטיות הראשונות ב-1846, שהיו בדרך כלל מורכבות מלא יותר מ-500 איש ותמיד מנוהלות על ידי קבצילה, או צ'יף, לעיתים קרובות ותיק מהמלחמה הראשונה. קבוצות אלו תקפו פוליטיקאים ויחידות צבאיות.

כאשר 1847 הסתיימה בהסלמה של הלחימה, קרליסטים, בתמיכת פרוגרסיבים ורפובליקנים, אספו 4,000 איש בקטלוניה. בשנת 1848 קמו קרליסטים בחלקים רבים של ספרד, במיוחד בקטלוניה, נווארה, גיפוזקואה, בורגוס, מאסטרט, אראגון, אקסטרמדורה וקסטיליה. ההתקוממויות נכשלו כמעט בכל חלקי ספרד מלבד קטלוניה ומסטראט, לשם הגיע רמון קבררה באמצע 1848 כדי להקים את ה-Ejército Real de Cataluña, או הצבא המלכותי של קטלוניה. עם זאת, כישלונות קרליסטיים בשאר חלקי ספרד, בנוסף למערכה שניהל מפקד הממשלה מנואל גוטיירס דה לה קונצ'ה להחלשת הנוכחות הקרליסטית בקטלוניה במהלך הסתיו של 1848, דנו את המרידה הקרליסטית לכישלון. בינואר 1849 מנה הצבא הליברלי בקטלוניה 50,000, בעוד שהצבא הקרליסטי מנה 26,000 בלבד. מעצרו של הטוען לכתר הקרליסטי, קרלוס השישי, על הגבול כשניסה להיכנס לספרד שם קץ למרד באפריל 1849. רמון קבררה והקרליסטים בקטלוניה ברחו לצרפת באפריל ומאי 1849, בכמות גדולה יותר, ללא מנהיג ולאחר שלא הצליחו להשיג ניצחון בכל החזיתות. מאוחר יותר, חנינה שהוכרזה על ידי הממשלה שכנעה את חלקם לחזור לספרד, אך רובם נשארו בגלות.

מצבה הפוליטי של ספרד לפני המלחמה

קריקטורה של הקרליסטים (1870)

בתוך אידיאלים פוליטיים מנוגדים בספרד, המהפכה התעשייתית הגוברת והקונפליקט המתמיד בפוליטיקה הספרדית, המלחמה הקרליסטית השלישית הייתה שיאו של תהליך מדיני ארוך. המראה הפוליטי של הסכסוך, המודגם במאבק על הכתר הספרדי, הסתירה מציאות גסה יותר. צמיחת האידיאלים הליברליים לאחר כיבוש ספרד על ידי נפוליאון בונפרטה והמאבק לאחר מכן של ספרד לעצמאות הבהיל את הקבוצות המסורתיות של ספרד, שהחליטו להילחם על אמונתן. שלטון סוער של המלכים פרננדו השביעי, איזבלה השנייה ואמדאו הראשון הדגים את התסיסה הפוליטית הקיימת בספרד, והביאו לאובדן השליטה המסורתית, במיוחד בתקופת שלטונה של איזבלה השנייה.

פסקואל מאדוס

חואן אלווארס מנדיסאבאל

רפורמות פוליטיות, שבוצעו בין 1833 ל-1872 על ידי ליברלים מתונים כמו דה לה רוזה, סיה ברמודס ובלדומרו אספרטרו, כמו גם הממשלה שהוקמה לאחר "לה גלוריוסה", הותירו את הקרליסטים וחוגים מסורתיים אחרים בעמדה מוחלשת. הפקעות הרכוש הכנסייתי שביצע מנדיסאבאל (1836), ואחריו אלה של אספרטרו (1841) ופסקואל מאדוס (1855), נחשבו להתקפה על הכנסייה הקתולית והאצולה. אצילים רבים והכנסייה איבדו נכסי נדל"ן, שבתורם נמכרו לליברלים רמי דרג, מה שתרם לתסיסה בין שני חלקים חשובים אלו של החברה הספרדית. עם זאת, הכנסייה והאצולה לא היו הקבוצות החשובות היחידות שחשו מאוימות מהתקדמות הליברליזם הבורגני החדש - הן בצורותיו הכלכליות והן בצורותיו הפוליטיות. הדחף לריכוזיות ספרדית (לאומיות ספרדית עולה) התנגש במקורות סמכות ארוכי טווח מלבד החוקה הריכוזית הספרדית שבסיסה במדריד.

מוסדות ספציפיים לטריטוריות מסוימות, כמו ה-fueros של חבל הבסקים, בוטלו על ידי החוקה הליברלית משנת 1812 שהוכרזה בקדיס, אך חודשו ברובם עם הכתרתו של פרננדו השביעי, מלך ספרד על כס המלכות הספרדי ב-1814. הסכסוך על שלטון הבית בחבל הבסקים (מחוזות הבאסקים ונווארה) היה נקודת עימות חשובה. קטלוניה ואראגון איבדו את המוסדות והחוקים הספציפיים שלהם במהלך ואחרי מלחמת הירושה הספרדית עקב גזירות נואבה פלנטה של 1707–1716, ורצו לזכות בהם בחזרה. הקרליסטים תמכו במוסדות לשעבר אלו במהלך שתי המלחמות הקרליסטיות הגדולות, וכתוצאה מכך קטלוניה וחבל הבסקים הפכו למוקדי הלחימה.

לבסוף, התסיסה הפוליטית המתמדת בתקופת שלטונה של איזבל השנייה, שנגרמה על ידי שינויים רבים בממשלה ואי שביעות הרצון של קציני צבא שנשלחו להילחם במלחמה ההיספנו-מרוקאית הלא מוצלחת, שכנעה מסורתיים רבים להעדיף מרד מזוין כדי להחזיר את הזכויות האבודות שלהם. לאחר שאיזבלה השנייה הודחה ב-1868 על ידי הגנרלים פרים, טופטה וסראנו, החיפוש אחר מלך חדש הביא להכתרת הנסיך האיטלקי אמדאו הראשון, שנתמך על ידי הליברלים המתונים. עם זאת, החלטה זו לא התקבלה בברכה על ידי הקרליסטים, שבחרו את מנהיגם קרלוס השביעי הטוען לכתר להחליף את המלך הזר. שוב, ספרד נראתה על סף מאבק נוסף על הכתר בין שני אויבים מוצהרים, אך למעשה הסתירה מערך מורכב יותר של מטרות ומתחים פוליטיים.

כספי ספרד בפרוץ המלחמה ובמהלך המלחמה

לפני המלחמה, ממשלת ספרד נאבקה לאזן את מצבה הכספי. מרחב הפעולה של משרד האוצר ב-1871 כמעט ולא היה קיים. היא לא הייתה מסוגלת לקנות זהב או כסף כדי להרוויח כושר פירעון כי הדבר ידרוש בקשות הלוואות נוספות מממנים בינלאומיים, או מבית רוטשילד או פאריבאס. תחת אמדאו הראשון קיבל האוצר הלוואה חדשה בסך 143,876,515 פזטה. 72.34% מההלוואה ניתנו על ידי בתי רוטשילד בפריז ובלונדון, בגינם הוענק לאלפונס רוטשילד וסוכנו הספרדי איגנסיו באואר הצלב הגדול של קרלוס השלישי. עם זאת, ההלוואה רק סידרה לזמן קצר את הפערים הפיננסיים. עד מהרה דרש האוצר הלוואה נוספת כדי לכסות את החוב הציבורי המדהים.

ממשלות ספרד עוקבות במהלך לה גלוריוסה ניסו להילחם בבעיות הפיננסיות על ידי הגשת בקשות הלוואות חדשות כדי להחזיר את החוב הקיים, תוך קבלת שיעורי ריבית גבוהים מתמיד. עם פרוץ המלחמה הקרליסטית השלישית ב-1872, מחצית מההכנסות הכוללות של משרד האוצר הספרדי נועדו לשלם ריבית על החוב הציבורי, עם שיעורים גבוהים של 22.6%. בכל רגע, הממשלה הייתה יכולה להכריז רשמית על פשיטת רגל.

בית רוטשילד, הנהנה הגדול מההסדר הזה, איבד עד מהרה תקווה להתאוששות הכספים הספרדיים, וסירב לעסוק בכל מבצע גדול נוסף. הממשלה פנתה לפאריבס לקבלת הלוואות חדשות, שהסכימה להלוואה של 100 מיליון פרנק, שנחתמה בספטמבר 1872, שישה חודשים לאחר פרוץ המלחמה הקרליסטית השלישית. תבנית:Sfnp עם זאת, בפברואר 1873, לאחר התפטרותו של אמדאו הראשון, הוכרזה הרפובליקה הספרדית הראשונה, מה שגרם לקריסת היחסים הפוליטיים והכלכליים בין צרפת לרפובליקה הספרדית החדשה.

הרוטשילדים ואיגנסיו באואר חזרו לספרד בנובמבר 1873. הם מצאו את מצב הכספים הציבוריים כה הרסני, עד שהם נמנעו מכל פעולה פיננסית. ממשלת ספרד נקטה בצעדי חירום שמטרתם לאסוף את הכספים הדרושים למערכה שלהם נגד ההתפרצות הקרליסטית בצפון, שחלקם פרצו את הגבולות של מה שיכול להיות אתי וכדאי מבחינה כלכלית.

ב-1874, לאחר ניצחונו הצבאי של הגנרל סראנו בבילבאו, כתב אלפונס רוטשילד לבני דודיו בלונדון:

נפילת הקרליסטים תהיה ניצחון גדול לממשלה... [עם זאת] יהיה זה ניצחון טוב יותר להשליך את כל הסרטן הזה של אנשי הכספים שטורפים את המדינה. עם זאת, זה לא נראה מאוד סביר, ובקרוב לא יהיה עושר בספרד. זה לא ממש האינטרס שלנו להתחבר לביזה הזו שהיא לא ממש חוקית.

המלחמה

החזיתות החשובות ביותר של המלחמה היו מחוזות הבסקים ונווארה והחזית המזרחית (ולנסיה, אליקנטה, מאסטרט, קטלוניה). חזיתות משניות אחרות כללו את אלבסטה, קואנקה וקסטיליה לה מנצ'ה.

תוכניות הצדדים

תוכניות המלחמה הקרליסטיות

פרש קרליסט עם בנו

כמו במלחמות הקרליסטיות הקודמות, הקרליסטים התמקדו בגיוס יחידות לחימה תחת פיקודם של מפקדים מקומיים. יחידות לחימה אלו ביצעו לוחמה בלתי סדירה, תוך התמקדות בפעילויות גרילה או פרטיזניות, תקיפת עמדות טלגרף, מסילות ברזל, ומוצבים תוך שימוש בטקטיקות פגע וברח. הקרליסטים ניסו להימנע מערים גדולות כמו בילבאו או סן סבסטיאן, מכיוון שהם לא היו חזקים מספיק כדי להטיל מצור ולכיבוש של ערים כאלו. במקום זאת, הם הפגינו מיומנות רבה בתקיפת עיירות בלתי מוגנות או מוצבים מבודדים, תוך שימוש בידע שלהם על השטח לטובתם.

בנוסף ליחידות גרילה, היו גם כמה צבאות קרליסטים שפעלו בזירות המרכזיות של המלחמה בפיקודם של הקצינים המהימנים ביותר של קרלוס השביעי. צבאות אלו הורכבו ממתנדבים מלכותיים אשר אוחדו תחת הדגל הקרליסטי, ויצרו יחידות חיל רגלים, פרשים ותותחנים סדירות. אולם עוצמתם האמיתית של כוחות אלו הייתה מוטלת בספק בשל היעדר הכשרה צבאית ומשמעת בקרב המתנדבים. לכוחות הקרליסטים היה חסר קו אספקה מוגדר, מה שגרם למחסור קבוע בסוסים, תחמושת וכלי נשק. כלי הנשק שהם קיבלו בפועל היו לעיתים קרובות מיושנים. לבסוף, הכוחות הקרליסטים היו מוגבלים מאוד בניידות מכיוון שלא היו מסוגלים להשתמש ברשת הרכבות המוחזקת על ידי הממשלה. מוגבלויות אלו הציבו את קרליסטים בעמדת נחיתות חמורה בלוחמה קונבנציונלית. בעברות כך, קרליסטים ניסו להימנע מעימות ישיר עם הליברלים, ובמקום זאת הסתמכו על לוחמת גרילה כדי להשיג את מטרותיהם.

חיל רגלים קרליסט יורה לעמדות ליברליות

חיל המשמר של הליברלים

בתגובה לחולשות הקרליסטיות, הליברלים תכננו לנהל מלחמת הרגעה כדי להוביל את הקרליסטים לעימות ישיר שבו הכשרתם, הציוד והמנהיגות המעולה של הליברלים יתבררו כמכריעים. יתרונות אלו כללו את השליטה במערכת הרכבות, שאפשרה הובלת חיילים ואספקה מגזרה קריטית אחת לאחרת תוך ימים, את החיילים והקצינים המנוסים של הצבא הספרדי הסדיר, תמיכה בערים גדולות כמו בילבאו וכלי נשק וכוח אדם מעולים. עם זאת, יתרונות אלו בוטלו במידה מסוימת בשל חוסר היציבות הפוליטית של הממשלה, היעדר משאבים זמינים, כגון מימון, כדי לדכא את המרד הקרליסטי.

התקפות הגרילה שביצעו הקרליסטים היו מאתגרות להתמודדות עם הליברלים בגלל יכולתם של הקרליסטים להשתמש בשטח לטובתם. כל היתרונות הליברליים שהוזכרו לעיל לא היו רלוונטיים במידה רבה בסוג זה של לוחמה, והעמידו את שני הצדדים על בסיס דומה. עם זאת, הדגש הקרליסטי על לוחמת גרילה הגביל את הלחימה לאזורים ספציפיים בספרד, והגביל את טווח הפעולה הקרליסטי. בלי קשר, דיכוי לוחמי הגרילה הקרליסטים היה משימה מסוכנת ויקרה שדרשה כמויות אדירות של כוח אדם ומשאבים, שבשלבים הראשונים של המלחמה, הליברלים לא הצליחו לספק. רק עם התייצבות הממשלה תחת המלך אלפונסו השנים עשר ב-1874, הצליחו הליברלים להתחיל להפוך את גל המלחמה לטובתם.

פרוץ פעולות האיבה

תוכניותיהם של הקרליסטים קראו להתקוממות כללית ברחבי ספרד, בתקווה לזכות בגיוס בקרב קבוצות התוכן הפחותות באוכלוסיית ספרד. ב-20 באפריל קרלוס השביעי, הטוען הקרליסטי, מינה את הגנרל ראדה למפקד העליון של מה שיהפוך לצבא הקרליסטי. לאחר מכן נקבעו תוכניות למרד כללי, ו-21 באפריל נקבע ליום פתיחת המרד.

הבורבונים האיטלקיים במלחמה הקרליסטית. עומדים, משמאל לימין: רוברטו הראשון, דוכס פארמה, הנסיך אנריקו, רוזן בארדי, הנסיך אלפונסו, רוזן קזרטה. יושב: קרלוס השביעי מספרד.

בתגובה להתקוממות, אלפי מתנדבים אוהדים, רובם ללא הכשרה וחלקם ללא נשק, התאספו באורוקיטה-ארביטי (Oroquieta-Erbiti), צפונית לנווארה, ממתינים לבואו של קרלוס. כמו בנווארה, גם קבוצות בביסקאיה התקוממו בנשק נגד הממשלה באותו יום. מספר יחידות פשיטה ביצעו פעילויות גרילה ברחבי קטלוניה (תחת פיקודם של הגנרלים טריסטן, סוואלס וקסטלס), קסטיליה, גליסיה, אראגון, נווארה וגיפוסקואה.ב-2 במאי, קרלוס השביעי בעצמו חצה את נהר הבידסואה מצרפת לספרד, ונטל פיקוד על כוחותיו באורוקיטה. עם זאת, מתקפת נגד מהירה של 1,000 חיילי ממשלה בראשות הגנרל מוריונס תקפה את מחנה הקרליסטים באורוקיטה בלילה של 4 במאי, ואילצה את קרלוס השביעי לסגת לצרפת. 50 קרליסטים נהרגו ויותר מ-700 נלקחו בשבי. כתוצאה מכך, הקרליסטים במחוזות הבסקים נותרו לא מאורגנים כמעט לשאר ימות השנה. קרב אורוקיטה איים לסיים את המלחמה הקרליסטית השלישית כמעט ברגע שהחלה.

הניצחון של הממשלה באורוקיטה היה מכשול עצום עבור הקרליסטים, אך המלחמה טרם הסתיימה. לאחר תבוסתם באורוקיטה, קרליסטים מביסקאיה, בהנהגתו של פאוסטו דה אורקיזו, חואן א. דה אורו ואנטוניו דה ארגינסוניס, הניחו את נשקם ונכנעו, חתמו על אמנת אמורבייטה עם הגנרל סראנו בתמורה לחנינה כללית. אפשרות לברוח לצרפת או להשתלב בצבא הלאומי.

עם זאת, באזורים אחרים של ספרד, כמו בקסטיליה, נווארה, קטלוניה, אראגון וגיפוסקואה, היחידות הקרליסטיות נותרו פעילות, ולחמו נגד כוחות הממשלה בקרבות קשים ברחבי האזור. למרות שהקרליסטים סבלו מנסיגה במחוזות הבסקים, הם היו רחוקים מלהיות מוכים ועדיין היוו איום רציני על הממשלה. יתר על כן, ההסדר שנחתם באמורבייטה נדחה על ידי שני הצדדים; סראנו נאלץ לעזוב את תפקידו, בעוד שהקרליסטים גינו את אלו שנכנעו כבוגדים.

בינתיים, בקטלוניה, ההתקוממות החלה מוקדם מכפי שציפה קרלוס השביעי. 70 גברים בראשות חואן קסטל התקוממו והחלו לגייס תומכים כדי להקים יחידות לחימה חדשות. את עמדת הפיקוד תפס רפאל טריסטאני עד שקרלוס השביעי החליף אותו באינפנטה אלפונסו, אחיו של קרלוס עצמו. נעשו מספר מאמצים ליצור מבנה צבאי משותף במהלך קיץ 1872 אך לא צלחו עד הגעתו של האינפנטה אלפונסו בדצמבר 1872. במקביל, הקרליסט פסקואל קוקלה זכה לתמיכה עממית במאסטראט. עם הגעתו של האינפנטה אלפונסו וההפעלה מחדש של יחידות הלחימה, הקרליסטים הצליחו לגייס 3,000 איש בקטלוניה, 2,000 בוולנסיה ו-850 באליקנטה.

התקדמות המרד

עם כישלון המרד במחוזות הבסקים ונווארה ובריחתו של קרלוס השביעי לצרפת, הכוחות הקרליסטים התארגנו מחדש ועשו רפורמות לקראת ההתקוממות הבאה. כל הקצינים הבכירים הוסרו והוחלפו בחדשים, כולל הגנרל דורגריי שהחליף את הגנרל ראדה כמפקד העליון של הכוחות הקרליסטיים בחבל הבאסקים. נקבע תאריך חדש להתקוממות נוספת, שתתחיל ב-18 בדצמבר 1872. מתוך כוונה לתמוך במרד, נכנסו צוותים קטנים של קצינים מאומנים לספרד כדי ליצור צבא קרליסטי בנובמבר 1872. במהלך תקופה זו הוקמו יחידות לחימה חדשות, כגון זה המפורסם בראשות הכומר מנואל סנטה קרוס. המרד הקרליסטי השני הצליח, והביא לצמיחת הכוחות הקרליסטיים בחודשים הראשונים של 1873. בפברואר מנה הצבא הקרליסטי כ-50,000 איש בכל החזיתות.

מרידות קרליסטיות ואזורים נשלטים על ידי הקרליסטים (באדום) ברחבי ספרד במהלך 1874

1873

המחוזות הבסקיים ונווארה

בפברואר, לאחר התפטרותו של המלך אמדאו הראשון והכרזה על הרפובליקה הספרדית הראשונה, הגיע הגנרל דורגריי להוביל את הצבא הקרליסטי בחבל הבסקים, והחל במערכה נגד כוחות הממשלה. ב-5 במאי, זכו כוחות קרליסטים בפיקודו של דורגריי ורדא בניצחון חשוב באראול (נווארה), תוך גרימת אבדות כבדות לצבא ממשלתי בראשות הגנרל נבארו, ולקח שבויים רבים. שלושה חודשים לאחר מכן, קרלוס השביעי נכנס למחוזות הבסקים, ובאוגוסט כבשו כוחות קרליסטים את העיר אסטלה, והקימו בה את בירתם וממשלה זמנית בהנהגתו של קרלוס השביעי.

ההתקדמות הקרליסטית נמשכה עם הקרב הבלתי מוכרע של מאנרו, שבו שני הצדדים טענו לניצחון על השני. חודש לאחר מכן, גנרל הממשלה מוריונס ניסה לתקוף את אסטלה, שהוגן על ידי הגנרל הקרליסט חואקין אליו, אך נהדף עם אבדות כבדות בעיירה הסמוכה מונטג'ורה. למרות שהקרב לא היה חד משמעי, שני הצדדים טענו לניצחון פעם נוספת. אסטלה תישאר כמעוז קרליסטי עד 1876. יחד, הקרבות של מאנרו ומונטג'ורה הובילו לניצחון של בלביאטה ליד וילאבונה בגיפוסקואה, ואישר מחדש את המטרה הקרליסטית באזורים שמסביב וחיזקו את הצבא והמורל שלהם.

החזית המזרחית

שלא כמו המצב במחוזות הבסקים ונווארה, הפעולה הקרליסטית בקטלוניה, אראגון, מאסטרט וולנסיה הייתה מוצלחת מאז המרד הראשוני ב-1872. הגעתו של האינפנטה אלפונסו לתפוס את הפיקוד בדצמבר 1872 חיזקה את המטרה הקרליסטית, אך עבודתם של מנהיגים קרליסטיים אחרים כמו מרקו דה בלו, שגייסו עוד אנשים למען המטרה על ידי ארגון מספר גדודי קרליסטים ו-Compañias del Pilar באראגון, הייתה גם בעלת ערך. המפגש הגדול הראשון בין הצבאות היריבים היה באלפנס ב-9 ביולי, כאשר טור ממשלתי, בראשות חוסה קברינטי, נקלע למארב על ידי כוחות קרליסטים תחת פרנסיסקו סוואלס. בטבח שלאחר מכן, קברינטי נהרג, והטור שלו שכלל 800 איש נהרג או נלכד על ידי קרליסטים. התנגשות חשובה נוספת התרחשה בבוקיירנטה ב-22 בדצמבר, כאשר כוח ממשלתי בפיקודו של הגנרל ולריאנו וילר הותקף על ידי כוח קרליסטי עדיף מספרית בראשות חוסה סנטה. למרות שנהדף לאחור בשלב הראשוני של הקרב, וילר הצליח לצאת מנצח על ידי הובלת התקפת נגד יעילה שניתבה את הכוחות הקרליסטיים.

1874

המחוזות הבסקיים ונווארה

1874 הייתה נקודת המפנה של המלחמה באזור זה, שסימנה את גבול ההתקדמות הקרליסטית עם כישלון המצור על בילבאו והקרבות ליד אסטלה. קרליסטים, מעודדים מהצלחותיהם האחרונות וחוסר היציבות של הממשלה הרפובליקנית, החליטו לנסות להנחית מכה קריטית על הממשלה על ידי הטלת מצור על העיר החשובה בילבאו. במקביל, כוח קרליסטי חזק קיבל פקודה להגיע לגיפוסקואה כדי לאבטח את האזור, דבר שעשה לבסוף לאחר כיבוש טולוסה ב-28 בפברואר. המצור על בילבאו נמשך מ-21 בפברואר 1874 עד 2 במאי 1874, והייתה נקודת המפנה של המלחמה הקרליסטית השלישית במחוזות הבסקים ונווארה, תוך לחימה אכזרית בין שני הצדדים על החזקה על העיר.

המצור על בילבאו

בילבאו באמצע המאה ה-19

הקרב על סן פדרו אבנטו ב-1874

הסתערות פרשים ב-1874

המצור הקרליסטי על בילבאו החל ב-21 בפברואר 1874, עם התבססותם של הקרליסטים בגבעות סביב בילבאו, וניתוק קו האספקה והתקשורת הממשלתית לאורך נהר איבאיסאבל. החיילים הקרליסטים שמרו על העיר, בראשות חואקין אליו וקרלוס השביעי בעצמו, מנו כ-12,000 איש, והתמודדו עם 1,200 כוחות ממשלתיים בנוסף לאזרחי בילבאו שגויסו לשרת ככוחות עזר. ההפגזה על העיר החלה באותו היום, כאשר ארטילריה קרליסטית פתחה באש מעמדותיהם בגבעות ליד בילבאו. המטרות הראשוניות היו מבנים אזרחיים כמו חנויות מזון, מאפיות ושווקים שסיפקו מזון לאזרחים הנצורים. בניסיון לערער את הנחישות והנכונות של האזרחים להתנגד, המשיכו הקרליסטים בהפגזה עד אמצע אפריל, כאשר ניסיונות הסרת המצור על ידי צבא הממשלה בפיקודו של סראנו אילצו את הקרליסטים להסיט את ההתקפות לצבא המשחרר ולהפסיק את ההפגזה של העיר.

מפקדי הממשלה, נחושים להסיר את המצור ולשחרר את בילבאו, פתחו במתקפת נגד. ב-24 בפברואר, שלח מרשל סראנו את הגנרל מוריונס עם כוח סיוע של 14,000 איש. חיילים קרליסטים שמרו על העיר בפיקודו של ניקולס אולו, שהתבצרו ליד העיירה סומורוסטרו, הדפו את התוקפים וגרמו להם אבדות כבדות; 1,200 חיילי ממשלה נהרגו, ורבים נוספים נפצעו. כשהתקיפה הופסקה, מווריונס הורחק מהפיקוד עקב חוסר יציבות נפשית. ניסיון נוסף נעשה בין 25–27 במרץ. סראנו לקח פיקוד על 27,000 איש ו-70 כלי ארטילריה ותקף את העיירה סומורוסטרו שוב פעם. לחואקין אליו, מפקד הקרליסטים בסומורוסטרו, היו 17,000 איש שהצליחו להדוף את המתקפה. לאחר שלושה ימים של קרבות קשים סביב עמדות קרליסטיות, כוחות הממשלה נהדפו לאחור. המצור הוסר לבסוף במתקפה מחודשת ב-1 במאי, שהצליחה לאגף את האגף הקרליסטי, ואילצה אותם לסגת. סראנו נכנס לבילבאו למחרת. עד שכוחות הממשלה שחררו את בילבאו, העיר עמדה על סף כניעה מרעב עקב מחסור במזון שנגרם על ידי המצור הקרליסטי.

התקדמות כוחות הממשלה נגד אסטלה

כשהמצור הקרליסטי על בילבאו נפרץ, שלח המרשל סראנו את הגנרל מנואל גוטיירס דה לה קונצ'ה להוביל מתקפה נגד אסטלה הבירה הקרליסטית. העיר הוגנה על ידי הגנרלים טורקואטו מנדירי ודורגארי, וחיל המצב של אסטלה תפס עמדות בגבעות בגישה לעיירה, ליד אברסוסה, והדפו את כוחות הממשלה לאחר לחימה שנמשכה מ-25 ביוני עד 27 ביוני. בהיותם מורעבים ועייפים מהצעדה הארוכה, כוחות הממשלה לא הצליחו להביס את הקרליסטים המבוססים. לאחר שספגו למעלה מ-1,000 נפגעים, עם גוטיירס ביניהם, כוחות הממשלה כותרו על ידי מנדרי. עד 24 בספטמבר, הקרליסטים עדיין החזיקו במחוזות הבסקים ורוב נווארה מחוץ לבירותיהם ושמרו על צבא של 24,000 איש למרות שנאלצו להסיר את המצור על בילבאו. כוחות הממשלה עשו ניסיונות נוספים לכבוש את הבירה הקרליסטית אסטלה למרות הכישלונות הקודמים שלהם באברסוסה. המתקפה הבאה הייתה התקפת הסחה, בהנהגת מוריונס, דרומית מזרחית לעיר אוטייסה ב-11 באוגוסט. כוחות הממשלה הצליחו להביס את הקרליסטים בפיקודו של מנדירי, והשיגו ניצחון טקטי קטן עם אבדות כבדות.

החזית המזרחית

כפי שהיה במחוזות הבסקים ונווארה, 1874 הייתה נקודת המפנה של המלחמה. זה התחיל בתבוסה קרליסטית קטנה בקאספ, אראגון, שם כוח ממשלתי בפיקודו של קולונל אולוגיו דספוג'ול הפתיע את כוחותיו של מנואל מרקו דה בלו בעיירה קאספ, הביס אותם ואילץ אותם לברוח בחוסר סדר. 200 קרליסטים נלקחו בשבי במהלך מתקפת הפתע הזו. עם זאת, קרליסטים, שהתחזקו בתגבורת שנשלחו על ידי האינפנטה אלפונסו מואלס בטרגונה, הצליחו להקים מדינה קטנה במאסטראט, שבמרכזה העיר קנטבייה. הם הדפו כמה התקפות על Cantavieja אך לבסוף נכנעו לאחר מצור.

בינתיים, כוחות קרליסטים בקטלוניה היו פעילים ביותר בגירונה ובטרגונה. במרץ, כוח קרליסטי בפיקודו של פרנצ'סק סוואלס הטיל מצור על אולוט (גירונה) וסיכל את הניסיונות להקל על העיירה על ידי הבסת צבא סיוע בראשות רמון נובילאס בקסטלפוליט דה לה רוקה ב-14 במרץ. הקרב הסתיים בלכידה של 2,000 איש ונוביל עצמו. אולוט נכנע יומיים לאחר הקרב. מיד, קרליסטים קטלונים קבעו את בירתם באולוט, והקימו ממשלה חדשה בסן ז'ואן דה לה אבדס עם רפאל טריסטן כראש מדינה. המטרה העיקרית של הממשלה הייתה להקים מינהל מדיני של השטחים שהוחזקו על ידי כוחות קרליסטים בקטלוניה. בטרגונה, האינפנטה אלפונסו החל לאסוף את כוחותיו בטורטוסה. לאחר שראה הזדמנות לזכות ביוזמה, הקולונל הרפובליקני Eulogio Despujol, שניצח את הקרליסטים בקאספ, תקף מעוז קרליסטי בראשות קולונל תומאס סגרה בגנדסה ב-4 ביוני, כבש אותו והסב להם 100 קורבנות. אולם הצלחה זו לא תהיה רלוונטית בתוצאות המלחמה, שכן האינפנטה אלפונסו אסף צבא קרליסטי בן 14,000 איש וצעד אל קואנקה חודש לאחר מכן. קואנקה, 136 קילומטרים ממדריד, נכנעה לאחר יומיים של מצור והוחרבה באכזריות, אך התקפת נגד רפובליקנית הביסה את הקרליסטים הפרועים, שנסוגו מעבר לנהר האברו. באוקטובר, פיצול הצבאות הקרליסטיים של מרכז ספרד ושל קטלוניה, כפי שהכתיב קרלוס השביעי, בשילוב עם היריבות בין המפקדים סוואלס והאינפנטה אלפונסו, אילצו את האחרון לוותר על תפקידו ולעזוב את ספרד.

1875 - קיפאון בחבל הבאסקים ונפילת קטלוניה

ההצהרה של הגנרל ארסניו מרטינס דה קמפוס והבריגדיר דאבן הכריזו על השבת המלוכה ב-29 בדצמבר 1874, והמליכו למלך את אלפונסו השנים עשר, בנה של המלכה המודחת איזבלה השנייה. מניפסט שיצא לאחר מכן, שנכתב על ידי מנהיג הקרליסטים הבולט לשעבר, רמון קבררה, הכריז על תמיכתו במלך החדש, ופגע קשות בעניין הקרליסטי. כמה מנהיגים קרליסטים, כגון סוואלס, מנדירי, דוררגארי ורבים אחרים, הועמד למשפט על חוסר נאמנות על ידי עמיתים קרליסטים או הוצאו מהפיקוד בשנת 1875. מנקודה זו ואילך, הקרליסטים התקדמו מעט ובמקום זאת נלחמו כדי להגן על האזורים שהושגו בין 1873 –1874, מה שקבע את הבסיס לסיום המלחמה.

המחוזות הבסקיים

החזרת המלוכה והמחלוקות הפנימיות שקודמו על ידי אוהד המלוכה, רמון קבררה, בשורות הקרליסטים התבררו כקטלניות עבור המטרה הקרליסטית. קצינים קרליסטיים רבים ערקו והצטרפו לצבא הממשלה, והפיצו חוסר אמון וחשדנות במטה הקרליסטים. למרות שהאירועים האחרונים זעזעו אותם, הקרליסטים הוכיחו שהם עדיין לא הובסו. ב-3 בפברואר, הגנרל טורקואטו מנדירי הצליח להפתיע טור ממשלתי ליד לאקר, מזרחית לאסטלה, שנלכדה לאחרונה על ידי כוחות הממשלה. בקרב שלאחר מכן, תפסו הקרליסטים כמה כלי ארטילריה, 2,000 רובים ו-300 שבויים. 1,000 איש מתו במהלך הקרב, רובם חיילי הממשלה. הקרליסטים החמיצו הזדמנות להצלחה מכרעת יותר כאשר המלך אלפונסו השנים עשר, שנסע עם הטור, נמלט מלכידה. שוב, הקרליסטים הראו את יעילותם במארבים.

אולם התבוסה בלאקאר לא עצרה את ממשלת ספרד, שפתחה במתקפה נוספת בקיץ 1875. הפעם, כוח הממשל המרכזי, שהתקדם לנווארה בהוראת הגנרל ג'נארו דה קסאדה, נתקל בצבא קרליסטי בראשות הגנרל. חוסה פרולה בטרווינו ב-7 ביולי גנרל טלו, שפעל תחת קסאדה, זכה בניצחון מכריע על הצבא הקרליסטי, ואילץ אותו לסגת בחוסר סדר. זמן קצר לאחר מכן, קסאדה נכנס לוויטוריה ללא התנגדות כמנצח. כוחות הממשלה המשיכו במתקפה במהלך הקיץ והסתיו, כאשר שני צבאות פלשו לשטח הקרליסטי, האחד בראשות גנרל קסאדה והשני על ידי גנרל מרטינס קמפוס. הקרליסטים הגיבו בטקטיקה של אדמה חרוכה, שריפת יבולים ונסיגה מאזורים שלא יכלו להחזיק בהם נגד התקדמות הממשלה. שינוי בהנהגה הקרליסטית, עם פיטוריו של מנדירי ומינויו של הרוזן מקסרטה כמפקד העליון, לא ייצבו את המצב. אפילו עם 48 גדודי חי"ר, 3 גדודי פרשים, 2 גדודי מהנדסים ו-100 כלי ארטילריה בפיקודו, הרוזן לא הצליח להביא לעצירת התקדמות הממשלה.

החזית המזרחית

לאחר התבוסה בקואנקה והוויתור של אינפנטה אלפונסו על תפקידו, העניין הקרליסטי בקטלוניה החל להתמוטט. התהליך הואץ על ידי המתקפה הממשלתית שהתרחשה באולוט במרץ, והטילה מצור על Seo de Urgel, שנכבשה באוגוסט. הלחימה בקטלוניה נמשכה עד 19 בנובמבר, אז היא נחשבה ל"רגועה" וללא יחידות קרליסטיות.

1876 - סיום המלחמה

הקרליסטים, שהובסו במונטג'ורה, נשאו את הפצועים שלהם לבית החולים של מנזר איראצ'ה

לאחר שהפסידו במלחמה בקטלוניה, והתמודדו עם התקדמות שני צבאות הממשלה בראשות הגנרלים מרטינז קמפוס וקוסדה, החלו הקרליסטים להכין את עמדתם האחרונה במחוזות הבסקים ונווארה. הקרב האחרון של המלחמה נערך ליד אסטלה. כוחות הממשלה, בפיקודו של גנרל פרננדו פרימו דה ריברה, התקדמו מתוך כוונה ללכוד את אסטלה בפברואר 1876 במתקפה אחרונה כדי לשים קץ למרד הקרליסטי. כוחות קרליסטים, הפעם בפיקודו של הגנרל קרלוס קלדרון, התבצרו במונטג'ורה, הר סמוך, ובנו מעוז רב עוצמה.

הקרב החל במתקפה ממשלתית ב-17 בפברואר, שאילצה את חיילי הקרליסטים לסגת מעמדות ההגנה שלהם. ההגנה הסבה אבדות רבות לכוחות הממשלה, אך היא לא שינתה את מהלך הקרב. הערכה קובעת את מספר המתנדבים של הקרליסטים הבסקים על 35,000, בעוד שמספר החיילים הספרדים מנה 155,000. ב-19 בפברואר, כוחות הממשלה פרצו דרך הכוחות הקרליסטיים החלשים שהגנו על אסטלה, וכבשו את העיר. אובדן בירתם שכנע את הכוחות הקרליסטיים הנותרים שמטרתם אבודה כעת, והם החלו לצאת לגלות. קרלוס השביעי היה ביניהם, ועזב את ספרד ב-28 בפברואר, באותו היום שבו נכנס אלפונסו השנים עשר לפמפלונה עם צבא של 200,000 איש, שסיים את המלחמה הקרליסטית השלישית והאחרונה.

לאחר מכן

סופו של הסכסוך סימן את שחר של מערכת פוליטית חדשה ומציאות חברתית חדשה שהשפיעה על ספרד כולה. המונרכיה החוקתית החדשה, שהוקמה ב-1876, הוקמה בתוך הרבה אלימות ומעט משא ומתן. המשטר החדש ביסס את כוחו על הצבא והמשטרה החצי-צבאית, שהתגבשו במהלך המאה ה-19 באמצעות הגנת המדינה הריכוזית והפסקת התקוממויות עממיות. כך הבטיח המשטר החדש את שימור והרחבת האינטרסים של האוליגרכיה הפוליטית והכלכלית של ספרד, קרי האריסטוקרטיה האגררית והבורגנות התעשייתית.

גם אידאולוגיה פוליטית חדשה של הלאומיות הספרדית צצה, הקשורה לצורך בספרד מודרנית. אידאולוגיה זו עמדה על הנחות היסוד של ריכוזיות והומוגניות. כפי שציין אדם שוברט, רעיון זה נדחה על ידי אזרחים ספרדים רבים, מה שהניח את היסודות ל"בעיה לאומית" שנויה במחלוקת שנמשכת בספרד עד היום.

ביטול השלטון העצמי

הדחף הריכוזי הבלתי פוסק של הכתר הספרדי לאחר המלחמה הקרליסטית הראשונה הוביל לצמצום האוטונומיה של המערכת המוסדית והמשפטית הבסקית (1839–1841), אך רק לאחר המלחמה הקרליסטית השלישית היא נמחקה למעשה. מתוך צבא הממשלה הענק שכבש את פמפלונה, 40,000 חיילים הוצבו במחוזות הבאסקים, שם הוטל חוק צבאי. התבוסה הקרליסטית הביאה את סיום הממשל העצמי של הקונפדרציה הבסקית החילונית.

עם זאת, במאי 1876, שיקולים פרגמטיים לא הותירו לראש ממשלת ספרד אנטוניו קנובס דל קסטיו שום ברירה אלא לנהל משא ומתן עם מחוזות הבסקים. המשא ומתן, שהתנהל בין פקידי ממשל ופקידים ליברלים בכירים במועצות המוסמכות האזוריות, התנהל בדלתיים סגורות, ובכך עקף את האסיפות הנציגות הבסקיות, החונטס חנרלס.

לאחר מספר דיונים סוערים בפרלמנט הספרדי ופגישות בדלתיים סגורות בין הממשלה למנהיגי הבסקים, לא הושגה הסכמה. בתגובה, צו ספרדי רשמי אושר ב-21 ביולי 1876 על ידי ראש הממשלה אנטוניו קנובס דל קסטיו, אשר ביטל את המערכת המוסדית הבאסקית של ביסקאיה, אלאבה וגיפוסקואה. הצו הפחית את המחוז הבאסקי למעמד שהחזיקה נווארה לאחר 1841, ובעצם סיים את שלטון הבית הבסקי. "חוק הביטול" הזה היה "חוק ענישה", כפי שנאמר על ידי יו"ר מועצת השרים, והבטיח את "הרחבת האיחוד החוקתי הספרדי לכל ספרד", כפי שקבע ראש הממשלה קנובס.

הסעיף הראשון של החוק הכריז:

החובות שהחוקה הפוליטית הטילה על העם הספרדי לעשות את השירות הצבאי כאשר הם נקראים לפי החוק, ולתרום בפרופורציה מנכסיו להוצאות המדינה, לתושבי מחוזות ביסקאיה, גיפוסקואה ואלבה, רק כמו אחרים של האומה.

מכאן ואילך נאלצו הבסקים להירשם לצבא הספרדי על בסיס אישי, לא בקבוצות נפרדות או בקורפוס נפרד. חיילים בסקים בצבא הספרדי נחשפו לא פעם לחוויות מלחיצות; בסקים רבים דיברו מעט ספרדית ולכן לא היו מסוגלים לתקשר עם חיילים כציתים.

נווארה הושפעה מהחוק, אך לעת עתה, היא נחסכה מאילוצים נוספים בשל "חוק הפשרה" מ-1841 (Ley Paccionada) שכבר הפך רשמית את ממלכת נווארה האוטונומית למחצה למחוז ספרדי.

הסכם כלכלי בסקי

ביטול האמנות הבסקיות והדרישה מהבסקים "לתרום בפרופורציה מנכסיהם להוצאות המדינה" העלו את השאלה כיצד לגבות מיסים ממחוזות הבסקים. האליטה הליברלית הבסקית, שבסיסה בערי הבירה, רצתה בתחילה לשמור על שלטון הבית ועל מעמדם הפוליטי לפני המלחמה. עם זאת, בעיצומו של הכיבוש הצבאי, משא ומתן בין ממשלת קנובה לבין הפקידים הליברלים של מחוזות הבסקים הביא לחתימת ההסכם הכלכלי הבסקי הראשון בשנת 1878. לפי השיטה החדשה, גובי מס ספרדים לא יגבו ישירות כספים מהעם הבסקי. במקום זאת, המועצות המחוזיות החדשות שהוקמו יהיו אחראיות לגביית המיסים במחוז שלהן כראות עיניהן, ולאחר מכן יעבירו חלק מההכנסות, לפי החלטת אוצר המדינה, לממשלה המרכזית. למרות שנועדה להיות זמני, המערכת עדיין בשימוש היום.

באמצעות הסכם זה, ממשלת ספרד פיזרה באופן תאורטי את הסנטימנט האזורי המתמשך, ויצרה בסיס מוצק הן לפיתוח תעשייתי והן לגיבוש פוליטי ומנהלי של השלטון המרכזי.

התרחבות תעשייתית בחבל הבסקים

תוצאה נוספת של התבוסה הקרליסטית וביטול השיטה המוסדית הבסקית לאחר מכן הייתה ליברליזציה של התעשיות במחוזות הבסקים, במיוחד בביסקאיה. הליברליזציה של המכרות, התעשיות והנמלים משכה חברות רבות, בעיקר חברות כרייה בריטיות, שהוקמו בביסקאיה יחד עם חברות מקומיות קטנות, כמו Ybarra-Mier y Compañía. חברות כרייה גדולות, כמו Orconera Iron Ore Company Limited ו-Societé Franco-Belge des Mines de Somorrostro (החברה הצרפתית-בלגית למכרות סומורוסטרו), הובילו לחברה תעשייתית המבוססת על כריית עפרות ברזל.

להתרחבות התעשייתית של ביסקאיה היו השלכות גדולות. הדמוגרפיה של האזור השתנתה במהרה כשהחברה הכפרית התפתחה לחברה תעשייתית. הייתה עלייה ניכרת בהגירה לביסקאיה, תחילה משאר המחוזות הבסקים, אך מאוחר יותר מכל ספרד. עקב צמיחת מעמד הפועלים התעשייתי, נוצרו איגודים מקצועיים והתנועה הסוציאליסטית התחילה לגדול בכוח. כתוצאה מהתיעוש, הזהות הבסקית נקלעה למשבר עקב התפיסה שהמנהגים והשפה המקומיים נשחקים על ידי גל ההגירה האדיר מחלקים מגוונים של ספרד. בשילוב עם ביטול מוסדות הממשל הבסקיים הנותרים, ההתרחבות התעשייתית בחבל הבסקים מילאה תפקיד מרכזי בהופעתה של הלאומיות הבסקית.

הרסטורציה

ערך מורחב – הרסטורציה הספרדית

בדצמבר 1874, בעיצומה של המלחמה, הכריז מייג'ור מרטינס קמפוס על אלפונסו מבורבון כמלך ספרד באמצעות מרד צבאי מוצלח, שסיים את הרפובליקה הספרדית הראשונה. שש שנים לאחר הדחתה של איזבלה השנייה, אמו של אלפונסו, שושלת בורבון הוחזרה לכס המלכות הספרדי.

קנובס דל קסטיו, אחד מהוגי הרסטורציה ומנהיג המפלגה השמרנית

לפני הרסטורציה, אנטוניו קנובס דל קסטיו, דמות פוליטית בולטת בספרד, לקח את המלוכה הבריטית ואת המערכת הפרלמנטרית כמודלים לשיקום פוטנציאלי, אותם הכיר במהלך לימודיו במכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט בבריטניה. שם, לפני ההתקוממות הצבאית של 1874, הכריז אלפונסו השנים עשר על מניפסט, שנכתב על ידי קנובס, שדגל במלוכה כדרך היחידה לסיים את המשבר של התקופה המהפכנית, ואשר קבע את הרעיונות החשובים ביותר של מערכת פוליטית ספרדית חדשה.

החוקה של 1876

בחודשים הראשונים של הרסטורציה, קנובס ריכז את רוב הכוח בידיו שלו. עם זאת, כדי לתת לגיטימציה לממשלתו החדשה, הוא נזקק לחוקה שתסדיר את המשטר הפוליטי החדש ותבטיח אותו. הוא וחבריו ארגנו בחירות על בסיס זכות בחירה אוניברסלית לגברים כדי ליצור את ה"cortes constituyentes", וכדי לכתוב חוקה חדשה. הוא נוצר בהשראה חלקית מהחוקה של 1845, אך שילב גם כמה מרכיבים של החוקה של 1869, כגון זכויות אזרח וחירויות. החוקה החדשה הכריזה כי:

• ריבונות המדינה תתחלק בין המלוכה (המלך) לבית המחוקקים.
• המלך יהיה הכוח הגדול ויהיה לו יותר כוח ביצועי מאשר לממשלה.
• בית המחוקקים היה אמור להיות דו-ביתי, אליטיסטי, ולהבטיח את השליטה בכוח הביצועי על ידי המיעוט המיוחס.
• כמה זכויות וחירויות אינדיבידואלים יוכנסו, למרות שהאחרונים יוסדרו על ידי חוקים אחרים.
• הקתוליות תהיה דת המדינה הרשמית.

כניסתו של אלפונסו לספרד והכרזה על המלוכה החוקתית החלה תקופה ארוכה של יציבות פוליטית המושתתת על ערכים שמרניים, רכוש, מונרכיה ומדינה ליברלית. המערכת החדשה התירה רק מערכת דו-מפלגתית; כל שאר המפלגות נאסרו מלהשתתף. המפלגה השמרנית, בראשות אנטוניו קנובס דל קסטיו, ייצגה את האינטרסים של בעלי הקרקעות, הבורגנות, הקבוצות הקתוליות והאריסטוקרטיה של המשטר הקודם. המפלגה הליברלית, בראשות פראקסדס מאטאו סאגסטה, ייצגה את אלו שלא קיבלו את החוק החדש של חוקת 1876, רדיקלים וקבוצות של רפובליקנים מתונים. שתי המפלגות תמכו במלוכה.

הממשלה נבחרה באמצעות תהליך המכונה שיטת turno, שהוסכם על המנהיג השמרני קנובס והמנהיג הליברלי סאגסטה. המפלגות הליברליות והשמרניות הדומות מבחינה אידאולוגית היו מחליטות מראש על תוצאות הבחירות, תוך תורנות לסירוגין לכהן בממשלה כדי להבטיח תמיכה במונרכיה ולמנוע ממפלגות רדיקליות להשתלט על השלטון. המפלגות לא הגיבו לבוחרים, ובמקום זאת הסתמכו על הונאת בחירות ותמיכת האוליגרכיה והבוסים הפוליטיים (Caciquism) כדי להגיע לתוצאות הרצויות.

פראקסדס מתיו סאגסטה, ראש המפלגה הליברלית

לאומיות באסקית

סבינו אראנה גוירי, מייסד המפלגה הלאומית הבסקית

אחת התוצאות של ביטול שלטון הבית הבסקי הייתה התפתחות של קרליזם למגוון פלגים, שאחד מהם הפך ללאומיות הבסקית. בתגובה לביטול הפורוס, נוצרה תנועה להגן על המסגרת המוסדית והחוקית האבודה של הילידים הבסקיים ולהחזיר את הזהות התרבותית הבסקית המתרחקת, כלומר השפה והתרבות הבסקית. מחאת סנרוקדה בביסקאיה ב-1894 הידהדה את ההתקוממות העממית של גאמזדה בנווארה בשנים 1893–1894. הם זרעו את הזרעים להקמת המפלגה הלאומית הבסקית (EAJ-PNV), אשר נוסדה בשנת 1895, על ידי סבינו אראנה, סופר בסקי. אראנה, שנחשב בדרך כלל כאבי הלאומיות הבסקית, דחה את המלוכה הספרדית, וביסס את הלאומיות הבסקית על האידיאלים של הקתוליות והפורוס. אידיאלים אלו סוכמו במוטו של המפלגה הלאומית הבסקית: "א-לוהים ומסורת".

המפלגה הלאומית הבסקית הייתה שמרנית אידאולוגית, מתנגדת לליברליזם, תיעוש, ספרדיות וסוציאליזם. עם זאת, היא משכה אליה אישים מגוונים שדאגו לאובדן הזהות והמוסדות הבסקיים, כמו רמון דה לה סוטה, תעשיין בסקי יליד סנטנדר. בסוף המאה ה-19 זכתה המפלגה הלאומית הבאסקית במושבים הראשונים שלה במועצות מקומיות ואזוריות. קולות רבים הגיעו מהאזורים הכפריים וממעמד הביניים, שדאגו מהתיעוש וצמיחת הסוציאליזם.

בניגוד לריכוזיות ולאידאולוגיות הפרולטריות החדשות, ייסד אראנה את התוכנית הפוליטית הלאומנית הבסקית הראשונה, שהראתה דמיון בולט לתנועה הקרליסטית. המניפסט של אראנה Bizkaya por su independencia ("ביסקאיה על עצמאותה") דיבר ספציפית על ביסקאיה, אך הצביע על מציאות מעבר לגבולות כל מחוז ספציפי: מדינת הבסקים כולה.

לאומנות קטלונית

הלאומיות הקטלונית הגיעה לשיא כאשר ספרד איבדה את רוב המושבות שלה בשנת 1898, בסיומה של מלחמת ארצות הברית–ספרד. אולם מוקדם יותר במאה ה-19 עבדה הבורגנות הקטלונית עם השלטון המרכזי, ואף תמכה בהחזרת שושלת בורבון לשלטון ב-1875.

הפדרליסט הקטלוני ולנטי אלמירל יצר את אחד הניסוחים המוקדמים ביותר של הלאומיות הקטלונית, המתואר בספרו מ-1886 Lo Catalanisme. הוא שוכנע בצורך ליצור כוח פוליטי חדש נפרד ממפלגות פוליטיות ספרדיות, ויצר את מפלגת המרכז הקטלנית בשנת 1882. למרות שהמפלגה שילבה מגוון של אמונות פוליטיות שונות, מטרתה המשותפת הייתה הדרישה לאוטונומיה, או העברת סמכויות.

הפרויקט, לעומת זאת, לא הצליח להתקדם רחוק מאוד. אפילו בסוף המאה ה-19, הלאומיות הקטלונית לא הייתה חזקה מספיק. חלק אחד של הבורגנות המתונה תמך בקטלניזם כתגובה למדיניות הליברלית והריכוזית של ממשלת ספרד. בהקשר זה, אנריק פראט דה לה ריבה הקים את "Lliga de Catalunya" בשנת 1887, והגן על פרויקט קטלוני מסורתי. בשנת 1891 נוסדה ה-Unió Catalanista על ידי התכנסות של רעיונות פוליטיים שונים, מה שהוביל לתוכנית הפוליטית הראשונה של הקטלניזם הידועה בשם Bases de Manresa בשנת 1892. הם דרשו מעצמה אוטונומית אזורית אחת, מסורתית ולא ליברלית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המלחמה הקרליסטית השלישית בוויקישיתוף

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36807969המלחמה הקרליסטית השלישית