קוסיימה
| מדינה |
 מצרים |
|---|---|
| מחוז | צפון סיני |
| חבל ארץ | סיני |
| קואורדינטות | 30°40′00″N 34°22′12″E / 30.666667°N 34.37°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
קוסיימה היא עיירה חקלאית בקדמת חצי האי סיני, ליד המקום המשוער של קדש ברנע המקראית. העיירה היא מרכז בדווי מדברי טיפוסי. קוסיימה הייתה תחנת הקצה הדרומית על המסילה המזרחית אליה הגיעה הרכבת הטורקית במלחמת העולם הראשונה. במקום חורשת אקליפטוסים שנטעו תלמידי בית הספר החקלאי מקוה ישראל. משערים כי קוסיימה הייתה על "דרך השור" המקראית ושמה בתקופת ההתנחלות של בני ישראל בארץ - "עצמונה", אחת הערים בגבול הדרומי של שבט יהודה.
אתר מקראי
לעיירה קוסיימה מיוחסים הקשרים מקראיים. המקום נמצא בצומת דרכים עתיק חשוב, בו נפגשת דרך שור עם דרך עזה.
דרך שור
על פי המסופר בספר בראשית, כאשר הגר ברחה משרי, מצא אותה מלאך ה' "על עין המים המדבר על העין בדרך שור" (פרק ט"ז,ז'). פרושה של המילה "שור" הוא חומה, ובהקשר הזה הכוונה כנראה לביצורי גבול מצריים. משערים כי דרך שור יצאה מבמת הר חברון, עברה ליד באר שבע, חלוצה, בארותיים, קוסיימה, ביר חסנה, ביר גפגפה, האגם המר הגדול (איסמעיליה). באזור קוסיימה היא הצטלבה עם דרך עזה, אולי דרך ים סוף המקראית שהובילה מקדש ברנע לעציון גבר על חוף ים סוף[1].
זאב משל סבר שיש לקבל את הצעתם של וולי ולורנס, שזיהו את "דרך שור" בקו ביר-חסנה - קוסיימה - בארותיים. המצדים הישראליים שליד רחייבה וליד ביריין (בארותיים) היו עד כה הממצא הרלוונטי היחיד על קו זה בין קדש ובין באר-שבע. לאחרונה נתגלתה מצודה גדולה נוספת מצפון לקוסיימה.
זאת לעומת ההצעה המזהה את "דרך שור" בקו באר-שבע - חלוצה - ניצנה - איסמעילייה, כנראה בהשפעת הכביש המודרני, העובר במסלול זה.
הכביש היוצא מערבה מקוסיימה, המגיע כעבור 69 ק"מ ל"חסנה", עובר על תוואי דרך הקרוי בפי הבדואים "דרב א-שריף" המוביל לאל עריש, שהערבים כינו אותה "דרב א-שור", כלומר: דרך שור.
עצמונה
קוסיימה היא, לפי הרשום במפות, ולדעת חלק מהחוקרים, מקומה של עצמונה המקראית. לדעת חוקרים אחרים, מקומה של עצמונה באזור אל-מוּוילה כ-5 ק"מ צפונית-מערבית לקוסיימה[2]. עצמונה הוא מקום בתוואי של נחלת שבט יהודה, לפי הכתבו בספר יהושע
" וַיְהִי הַגּוֹרָל, לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה, לְמִשְׁפְּחֹתָם: אֶל-גְּבוּל אֱדוֹם מִדְבַּר-צִן נֶגְבָּה, מִקְצֵה תֵימָן. וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח, מִן-הַלָּשֹׁן, הַפֹּנֶה נֶגְבָּה. וְיָצָא אֶל-מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, וְעָלָה מִנֶּגֶב, לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ; וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה, וְנָסַב הַקַּרְקָעָה. וְעָבַר עַצְמוֹנָה, וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם, והיה (וְהָיוּ) תֹצְאוֹת הַגְּבוּל, יָמָּה; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל נֶגֶב. (פרק ט"ו, פסוקים א' - ד')
בתקופה העות'מאנית
לעיירה הייתה חשיבות מיוחדת בתקופה העות'מאנית. היא הייתה התחנה הסופית של הרכבת שעמדה לרשות הצבא הטורקי, שעשה הכנות לפלוש דרומה במטרה לחסום את מעבר האוניות בתעלת סואץ.
תחנת הרכבת הסופית
השימוש ברכבות בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה הגיע להיקף יחסי שלא נודע כמוהו עד היום. כלי רכב מוטוריים כמעט לא היו בארץ ורוב התחבורה של חיילות צבא, נשק ותחמושת ואספקה, בוצעה ברכבות. הצבא הטורקי השתמש במסילת הרכבת החיג'אזית להובלת האספקה לארץ.
בעקבות ההוראה של ג'מאל פאשה לכבוש את תעלת סואץ מידי הבריטים הועלה לראשונה הצורך ברכבת שתגיע לדרום ארץ ישראל. הטורקים הטילו את המשימה של תכנון הרכבת אל תעלת סואץ על היינריך מייסנר, מהנדס גרמני שעבד עם השלטון הטורקי וזכה לתואר פשה המכובד. מייסנר שינה את תכנון המסלול של מסילת השומרון שנעה מעפולה דרך השומרון לשכם ותוכננה להגיע לירושלים ובמקום זאת נסללה לטול כרם. מטול כרם נסללה המסילה המזרחית ההיסטורית לוואדי צראר, אל-פאלוג'ה היום מערבית מצומת פלוגות בין אשקלון לקריית גת ומשמר הנגב של היום, ולבאר שבע. באוקטובר 1915 הגיעה מסילת הרכבת לתחנת הרכבת בבאר שבע. התחנה הפכה למרכז הלוגיסטי החשוב של הצבא העות'מאני, לקראת הניסיון לכיבוש תעלת סואץ וחסימת המעבר הבריטי למושבתם החשובה באותם הימים הודו.
למרות כשלונם בכיבוש התעלה שמונה חודשים קודם לכן, הטורקים עדיין לא נואשו מלכבוש את אזור התעלה. הם המשיכו את בניית המסילה דרך ביר עסלוג' (משאבי שדה), ושרידי הסוללה שלה, נראים עד היום, דרומית לבאר שבע, ביציאות הדרומיות של העיר לכיוון משאבי שדה. משם המסילה המשיכה לנחל לבן ובמאי 1916 הגיעה המסילה לניצנה, מקום מושבה של המפקדה הטורקית האזורית, משם המשיכה המסילה כ-17 ק"מ נוספים עד עזוז, (בארותיים) שם חצתה את הגבול לסיני והגיעה עד היישוב הערבי קציימה הוא קוסיימה כ־30 ק"מ מעזוז - התחנה הסופית של הרכבת, אשר תחנתה הראשונה הייתה דמשק.
תלמידי מקוה ישראל
בצידה הצפוני-מערבי של העיירה נמצאים התמרים המסמנים את מקום מעיינות עין המדבר. סמוך לדקלים מצויה חורשת אקליפטוסים עבותים. אלה ניטעו ב-1916, במלחמת העולם הראשונה, על ידי צעירים עבריים, בוגרי בית הספר החקלאי מקוה ישראל, בראשות מנהל בית הספר, אליהו קראוזה. על ידי הקמת "קבוצת נוטעים", שנטעה עצים גם במקומות אחרים בגבול המדבר, הצליחו הצעירים להשתחרר מהשירות בצבא העות'מאני.
בתקופה המדינה
פעולת תגמול
בשנת 1956, אחת מפעולות התגמול בוצעה נגד המוצבים המצרים בקוסיימה.
במלחמת ששת הימים
המלחמה פרצה בשעות הבוקר המוקדמות של 5 ביוני 1967. מטוסי חיל האוויר תקפו את כל שדות התעופה הצבאיים במצרים ובסיני.
בו בזמן התקדם צה"ל לתוך חצי האי סיני, לעבר רפיח ואל-עריש בצפון, אבו עגיילה וביר-גפגפה במרכז ואל-קוסיימה דרומה משם. בדרכם דרומה התקדמו כוחות צה"ל למצודת נח'ל ול "ת'מד". בהמשך הצבא הגיע לתעלת סואץ ול שארם א-שייח', ובזה הסתיים כיבוש חצי האי.
התרסקות מטוס
ב-10 ביולי 1980 התרסק מטוס דקוטה של טייסת 122 על צלע גבעה באזור קוסיימה, עקב ראות לקויה, בעת אימון ניווט נמוך. ארבעה אנשי צוות אוויר מהטייסת נספו בתאונה. בין הנספים היה טייס המשנה שלמה ייטב (יטקובסקי). אנדרטה לזכרו הוקמה ביער הטייסים לצד כביש 443 לירושלים ובה כנף משרידי המטוס[3].
כלכלת המקום
לאחר כיבוש סיני בשנת 1967, ביקר במקום העיתונאי צבי אילן. הוא כתב בספרו על העיירה כי היא מרכז בדווי מדברי טיפוסי: "את ירקותיהם ואת הזיתים לכיבוש ולעצירת שמן מביאים החקלאים לעיירה. ליד הכביש מצויים בשורה ארוכה חנויות "כל בו" לכל דבר: ירקות, פירות, בדים, מלבושין, כלי בית, סוכר, אורז וזרעים" וכן מה שעשוי להיות שימושי לבן המדבר ולעובר האורח.
לקריאה נוספת
- צבי אילן, סיני ורצועת עזה - דרכים ואתרים (מדריך למטייל), מפעלי תרבות וחינוך - תרבות וחינוך, 1968.
קישורים חיצוניים
- זאב משל, תולדות דרכי הנגב בעבר, סנונית - ספריה וירטואלית
- על הרכבת - העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל
הערות שוליים
- ^ מקור:צבי אילן, עמ' 112
- ^ מקור:צבי אילן, עמ' 111
- ^ מקור:אנדרטאות בהן משולבים מטוסי חיל האוויר או שרידיהם אתר חיל האויר
24885415קוסיימה